התובע הגיש כתב הגנה כנגד תביעת החברה הסינית ואף שיגר הודעת צד שלישי נגד הנתבעים תביעת החברה הסינית הסתיימה בהסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לפיו שילם התובע לסינים סך של 350,000 ₪, לסילוק מלא וסופי של התביעה. הנתבע 1 (להלן: "רחום"), יחד עם הסינים, היו בעלי המניות בחלקים שווים של החברה הסינית וכן מנהליה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "חברת רחום"), הינה חברה בשליטתו וניהולו של רחום, והיתה אחת מן הספקים הקבועים של החברה הסינית. החברה הסינית עסקה במכירת מזון סיני וברשותה חנויות באזור התחנה המרכזית בת"א. כנטען, התמקדו הסינים בניהול החנויות ומכירת המוצרים בעוד שרחום ניהל את ענייני החברה הסינית בבנק. מורשי החתימה בחשבון הבנק שניהלה החברה הסינית אצל התובע היו רחום ואחד מן הסינים - יחדיו. התובע טוען כי בדיקת השיקים שצורפה לתביעת החברה הסינית מגלה כי קרוב ל-70 שיקים בסכום כולל של למעלה מ-2.5 מיליון ₪ נמשכו מחשבון הבנק לפקודת הנתבעים או מי מהם. לטענת התובע במסגרת הסכם הפשרה שמר התובע את זכותו להמשיך בהליכים נגד הנתבעים. התובע מבהיר וטוען כי הוא זכאי לגבות מן הנתבעים את סכום התביעה על יסוד העילות כדלקמן: עשיית עושר ולא במשפט - המתבטאת בעובדה כי הנתבעים משכו שלא כדין סכומי כסף בסך כ-4.5 מיליון ₪ וחשפו את הבנק שלא בידיעתו ובניגוד גמור להתנהלותו העסקית - בפני תביעה מול גורמים אחרים וכי סכום של למעלה מ-2.5 מיליון ₪ נמשכו לטובת רחום ו/או חברת רחום, ודי בסכום זה כדי לחייב את הנתבעים בשיפוי מלא, שכן הנתבעים הם שנהנו מן הסכומים הנ"ל. מצגי שווא - התובע טען כי רחום יצר במעשיו ובמחדליו מצג מטעה כלפי התובע , לפיו כל הפעולות שביצע והכספים שמשך מחשבון החברה הסינית, היו לטובתה ו/או בהסכמתה וכי ריבוי פעולות ההפקדה ע"י רחום, ובה בעת מסירת שיקים חתומים על ידו, יצרו מצג כי הדבר נעשה לטובת החברה הסינית ובכל מקרה, כי רחום ידאג לכיסוי כספי לתוצאות הנובעות ממעשיו. ביצירת מצגים אלו, גרם רחום נזק לתובע בסכום העולה כדי הסכום בהסכם הפשרה. התובע עתר איפוא לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בתשלום סכום התביעה בסך 693,877 ₪ וכן הוצאות משפט ושכר טרחה. עיקר טענות הנתבעים בכתב ההגנה, רחב היריעה, שהגישו הנתבעים (משתרע על 31 עמודים), הכחישו האחרונים את טענות התובע וכפרו בזכותו לגבות מהם כספים כלשהם. הנתבעים טענו כי במסגרת ההליכים בתביעת החברה הסינית, טען הבנק, בין היתר, כי רחום היה לקוח מכובד ואמין, אשר ביקש לאשר משיכת שיקים בחתימה אחת והתובע נענה לבקשתו על יסוד ההנחה כי החתימה השניה תוסף מאוחר יותר. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יתרת החובה בחשבון הבנק לא נוצרה כתוצאה ממתן שיקים בחתימה אחת, עד אפריל 2003, אלא לאחר מכן, ומשכך אין כל קשר בין החוב בחשבון הבנק לעילת התביעה בתביעת החברה הסינית. לגירסת הנתבעים, עפ"י הסכם הפשרה הסכים הבנק לשלם סך 350,000 ₪ לסינים, אך לא לחברה הסינית. הנתבעים טענו כי בנסיבות העניין לא מתקיימים יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט, וכי גם אם תתקבל טענה זו, אזי עשיית העושר לא היתה כרוכה בחסרון הכיס של התובע, שכן האחרון בחר להתפשר ולא אולץ לעשות כן. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי כנגד הכספים שנמשכו מחשבון הבנק, שלא בהתאם לזכויות החתימה, קיבלה החברה הסינית סחורה ו/או שרותים, ומשכך ניכו הנתבעים את עלותם ע"ס של 1,959,172 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.03 וזאת מכל סכום שהם נדרשו לשלם. לטענת הנתבעים, יתרת החוב בחשבון הבנק בסך 323,770 ₪, אינה קשורה לעילת תביעת החברה הסינית, שכן החוב (המוכחש) נוצר לאחר אפריל 2003. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע לא העלה נגד חברת רחום הועלתה טענה בדבר עריכת מצגי שווא, ואין לחייבה מכח עילה זו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במהלך חודש אפריל 2003, בעקבות דרישתו של רחום להפסיק את פעילותה של החברה הסינית, רשמו הסינים ביום 29.4.03 את חברת ס.ל.ד. חברה לפיתוח עסקי בע"מ, אשר החלה את פעילותה ביום 1.6.03, לאחר שהועברו אליה הרכוש והמלאי של החברה הסינית, ללא ששילמו לאחרונה את יתרת התשלומים וכן ללא שיתרת החוב בחשבון הבנק - הוסדרה. הנתבעים טענו כי גירסת הבנק בתביעתו זו, סותרת את טענותיו וגירסתו במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת החברה הסינית, בניגוד לעיקרון של "השתק שיפוטי". הנתבעים כפרו בטענה כי לבנק נגרם נזק כלשהו, וטענו כי הכספים ששולמו לסינים מכח הסכם הפשרה, שולמו מיתרת זכות בחשבון הבנק ולא מכספי הבנק. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הבנק לא הוכיח מהו סכום החוב. הנתבעים טענו כי הבנק לא היה אמור לשלם את סכום הפשרה לסינים, באשר לאחרונים אין עילת תביעה ישירה נגד הבנק. דיון וממצאים טענות התובע במסגרת תביעת החברה הסינית הנסיבות הכרוכות בהגשת תביעת החברה הסינית ואחריתה, הועלו במסגרת כתבי הטענות כמו גם בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה בזמנו ע"י הנתבעים ונדחתה על ידי, בהחלטה מיום 26.9.11. עיון בכתב התביעה של החברה הסינית, ויותר מכך, בכתב ההגנה, הארוך לעייפה, שהוגש ע"י הבנק, מלמד כי משיוחסה לבנק הטענה כי איפשר לרחום לפעול בחשבונות שלא בהתאם לזכויות החתימה, (ואף עשה זאת בשיתוף פעולה עם רחום (סעיפים 39-41 לכתב התביעה של החברה הסינית), טען הבנק בין היתר כי לחברה הסינית ולסינים לא נגרם כל נזק שכן, "...הכספים שהוצאו מהחשבונות לכאורה שלא כדין, שולמו לספקים הקבועים של החברה ו/או לרשויות המס..." וכי "...החברה קיבלה סחורות תמורת הכספים שיצאו מן החשבונות..." (סעיפים 21,51 לכתב ההגנה). לא זו אף זו, הבנק טען כי ככל שרחום הוציא כספים מן החברה - אלו הופקדו על ידו חזרה, ובסכומים ניכרים, (סעיפים 22,23,56 לכתב ההגנה). טענות מפורשות אלו, ודומות אליהן, נטענו בהרחבה בפירוט ובאופן חוזר ונשנה בכתב ההגנה של הבנק. עמדתו של הבנק בכל הנוגע לשימוש בכספים שהוצאו, ותפקידו של רחום, כפי שפורטו בכתב ההגנה, עומדות איפוא בניגוד קוטבי לטענות שהעלה הבנק בכתב תביעה זה. הנתבעים התייחסו לסוגיה זו הן בכתב הגנתם והן בסיכום טענותיהם, שם טענו במפורש לתחולת העיקרון של "השתק שיפוטי" (סעיפים 31-37 לסיכומי הנתבעים). הוצאת שיקים בניגוד לזכויות החתימה. התובע חזר וטען בכתב תביעתו, כי שיקים של החברה הסינית נמשכו והוצאו בחתימתו של רחום בלבד, בניגוד להוראות שנקבעו בדבר זכויות החתימה בשם החברה הסינית. רחום התייחס לסוגיה זו בסעיף 6.2 לתצהירו, שבסיסו הודאה בעובדה כי לעיתים, ולאור נוהלי העבודה שבין החברה הסינית לספקיה, נמסרו לספקים שיקים עפ"י חתימה אחת, ומתוכם גם שיקים שניתנו בחתימתו בלבד, וכי לבקשת הבנק הושלמה חתימה שניה. עם זאת, הטעים רחום כי "כל אותם שיקים שניתנו בחתימתי בלבד, נעשו שלא על ידי ושלא בידיעתי" וכי ידע על כך בדיעבד בלבד. מן הראיות שבפני, ובכללן העדויות מטעם התובע, מסתבר כי התובע לא נמנע במהלך פעילות חשבון הבנק, מאישור שיקים שנחתמו ע"י רחום בלבד, הן בהסתמך על המוניטין החיובי שלו (עדות פקידת הבנק, מיקי ברונר (בעמ' 12 ש' 6-11), והן בשל מה שנטען התחייבותו של רחום לפיה הוא עומד מאחורי החוב שנוצר בחשבון החברה הסינית (עדות רינה קיילר (עמ' 26 ש' 24-26). רינה קיילר , אף הודתה בעדותה, כי לא זו בלבד שהסינים לא הלינו על כך שהבנק כיבד שיקים שנחתמו בחתימה אחת (עמ' 24 ש' 26-28), אלא אף חתמו על השיקים בדיעבד (עמ' 26 ש' 18-20). בקליפת אגוז: ההתחשבנות בין החברה הסינית לנתבעים רחום טען כי חברת רחום היתה אחת מן הספקיות המהותיות ביותר של החברה הסינית (סעיף 6.2.12 לתצהירו של רחום). רחום אף הטעים כי חברת רחום סיפקה את מוצריה לחברה הסינית כנגד תעודות משלוח, והתשלומים נעשו עפ"י חשבוניות מס (סעיף 6.2.13לתצהיר). התובע טען בסיכומיו כי ניתן היה לצפות כי הנתבעים יציגו את תעודות המשלוח המתעדים את עצם אספקת המוצרים, כמויות, מחירים ומועדים, אך אלו לא הוצגו, ומשכך טען התובע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם. הבנק טען כי אין לשעות לטענתו של רחום לפיה, תעודות המשלוח הושמדו עם הוצאת חשבונית המס (עמ' 143 ש' 15). במידה דומה של חוסר אמון התייחס הבנק לתוכנה וממצאיה של חוות הדעת מטעם הנתבעים, שהמציא רו"ח אורן דגן (להלן: "דגן"), ותקף את ממצאי דגן לפיה סך של 1,480,718 ₪, שולמו לחברת רחום ע"י החברה הסינית, בגין אספקת סחורה (נספח ח' לחוו"ד). כמו גם את הממצא המפורט בנספח ט' לחוו"ד, ולפיה שיקים בסך 478,000 ₪ שנמשכו מחשבון הבנק, הומרו למזומן ושולמו לסינים לצורך פרוייקט בנייה (סעיף 6.3 לתצהיר רחום). אטעים כי הפירכות ופערי האמינות שמנה הבנק בגירסאות רחום ודגן (עמ' 2-5 לסיכומיו), לא יושבו כדבעי במהלך עדותם של אלו, עם זאת אין להתעלם מן העובדה שבמסגרת תביעת החברה הסינית נמנע הבנק מלייחס לרחום ו/או לחברת רחום טענות בדבר משיכת כספי החברה הסינית לכיסם. השתק שיפוטי 4.1 הנתבעים העלו בכתב ההגנה שהגישו את טענת ה"השתק השיפוטי", בהתבסס על טענותיו של הבנק במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת החברה הסינית (להלן: "כתב ההגנה"). 4.2 כפי שציינתי לעיל, במסגרת כתב ההגנה, העלה הבנק טענות פוזיטיביות ברורות לפיהן הכספים שנמשכו ע"י הנתבעים מחשבון החברה הסינית, שולמו לספקיה וכן כי רחום הפקיד בחשבונות אלו סכומים ניכרים בסכום המתקרב לסך של 10 מיליון ₪. 4.3 טענותיו של הבנק בתובענה זו, אינן עולות בקנה אחד ואפילו סותרות את טענותיו בכתב ההגנה, די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתובענה. 4.4 ב-רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ נקבע כי אין להתיר לבעל דין לטעון טענות עובדתיות או משפטיות סותרות, באותו הליך או בשני הליכים שונים. במובן זה, כתב ההגנה הארוך הינו בבחינת "עושר השמור לבעליו לרעתו", שכן בסעיפים 21,25,26 ואחרים, טען הבנק במפורש כי הכספים שהוצאו ע"י הנתבעים דכאן - הוצאו לטובת רשימה מצומצמת של ספקים קבועים של החברה הסינית. 4.5 אין חולק כי חברת רחום נמנתה על קבוצה מצומצמת זו, וכך נטען במפורש בסעיף 11 לכתב התביעה, כמו גם בסעיף 6.2.12 לתצהיר עדותו של רחום. 4.6 לא זו אף זו: בסעיפים 6,56,57 לכתב ההגנה, נטען כי רחום הפקיד בחשבון החברה הסינית בבנק, סכומים ניכרים המסתכמים לסך של כ-10 מיליון ₪. אין צורך להכביר מילים על כך שטענה זו סותמת את הגולל, מבחינת התשתית החשבונאית העומדת ביסוד כתב התביעה, על הנטען בסעיף 17 לכתב התביעה ולפיה נמשכו ע"י הנתבעים או מי מהם, סך של כ-2.5 מיליון ₪ (יובהר כי במהלך הדיון הודה ב"כ התובע כי נפלה טעות בסכימת הסכומים) וכי הסכום הנכון הינו 1,915,000 ₪ (עמ' 18 ש' 17-23). הצלחה בהליך קודם 4.7.1 הפסיקה שדנה בטעות ה"השתק השיפוטי" התעמתה עם סייג המובנה בפסיקה אמריקנית לפיה, בעל הדין שכלפיו נטענה טענת ה"השתק השיפוטי", זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (PRIOR SUCSSESS RULE) ). 4.7.2 ספקות באשר לתחולת הסייג האמור הועלו כבר בפרשת בית ששון, ופסיקה עדכנית יותר מבטלת את נפקותו כלל ועיקר (השוו: ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוסראן) בע"מ, שם עמ' 637). ב"כ התובע טען בסיכומי התשובה שהגיש, כי סייג ההצלחה מובנה גם בפסיקה הישראלית בסוגיה זו, אך מצאתי כי האסמכתאות עליהן נסמך הינן ישנות ביחס (פיסקה 11 לסיכומי התשובה), ואינן מייצגות את ההלכה דעידנא. 4.7.3 גם אם ימצא קורטוב של הצדקה לסייג זה, אין להתעלם מן העובדה כי במסגרת ההליך הקודם (התביעה הסינית) נתבע הבנק לתשלום בסכום של למעלה מ-4.5 מיליון ₪, ושילם בסופו של יום, לסינים, סכום בסך של 350,000 ₪ בלבד. 4.7.4 כלום לא ניתן להניח כי טענותיו של הבנק שם, ובכללם הטענה שהכספים שנמשכו, שימשו כתשלום לספקים וכו' - פעלו להערכת מצב מחודשת ששיאה בהסכמתם של הסינים לקבל בפשרה סכום זעיר, ומשכך קצר למעשה הבנק את פירות טענותיו אשר מהן הוא מבקש להתנער כיום. בסיכומי התשובה שהגיש טען התובע כי אין לייחס לו חוסר תום לב בהעלאת טענות בלתי מתיישבות, שכן טענותיו בכתב ההגנה לא התבססו על ידיעת עובדות, אלא מתוך רצון להקים את החזית ואח"כ לחקור עדים (סעיף 10 לסיכומי התשובה). אין בידי לקבל טענה זו אשר מגלמת בבסיסה רציונל מופרך לפיו נימוקים טקטיים בעריכת כתב טענות, דהיינו בנקיטת גירסה עובדתית מסויימת, לא יעמדו לרועץ לבעל הדין הטוען אותם, שעה שנטענת נגדו טענת "השתק שיפוטי". עמדה זו סותרת את העיקרון שבוטא בפרשת בית ששון, ולפיו "התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי הוא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצול לרעה של בתי המשפט". 4.10 הנה כי כן, כב' השופטת נאור ב-ע"א 911/10 בנק הפועלים בע"מ נ' שנואל אליטוב: "דין ערעור זה להדחות על הסף בשל השתק שיפוטי. די לי בכך שבנק הפועלים הוא המערער, טען את היפוכו של דבר בהליך אחר המתנהל בפני אותו בית משפט כי הבנק נמצא במעמד של מי שנתן את ההלוואות. לטענה זו בעניין השתק שיפוטי אין לטעמי בפי הבנק תשובה טובה" (שם, עמ' 15). 4.11 סבורני איפוא כי יש לדחות את תביעת התובע על הסף. נטל הראיה 5.1 התובע טוען כי הנתבעים נושאים בנטל הראיה להוכיח כי סיפקו לחברה הסינית סחורה בסכומים העולים כדי הסכומים הנקובים בשיקים שנמשכו לפקודתם. 5.2 טענה זו נומקה על בסיס הדוקטרינה של "הודאה והדחה", קרי, משהודו הנתבעים כי משכו מן החברה הסינית כספים, עליהם להוכיח את טענתם כי סיפקו לה סחורות בגין משיכות אלו. 5.3 הבסיס הדיוני שביסוד טענת "הודאה והדחה" מצוי בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התש"ז - 1984, לפיה: "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטען כי על פי דין או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158". 5.4 התובע אף העלה במפורש את טענתו בדבר "הודאה והדחה" בסעיף 41 לכתב התביעה. 5.5 סבורני כי בצד העקרוני טענת התובע בדין יסודה, שכן הנתבעים הודו למעשה בטענה כי משכו כספים מחשבון החברה הסינית, אלא שלטענתם "...עיקר משיכות הכספים נעשו באמצעות שיקים... שהועברו לפקודת פחות מעשרים ספקים קבועים של החברה..." (סעיף 30 לכתב ההגנה). 5.6 הנתבעים גם כופרים בטענה כי התעשרו שלא כדין ע"י התובע ולא כי ערכו כלפיו מצג שווא. 5.7 טענות אלו הינן טענות שבדין (להבדיל מטעות שבעובדה), ומשכך נראה כי הנתבעים נושאים בנטל הראיה למיצער בכל הנוגע לעילה בדבר עשיית עושר ולא במשפט (השוו: ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל (-פיסקה 28). 5.8 עם זאת בצד קביעה עקרונית זו, יש לקחת בחשבון להקלה במשקל נטל הראייה, את הממצאים אשר קבעתי לעיל בסוגיית ה"השתק שיפוטי", אשר התבססו, כזכור, בין היתר, על הודאות מפורשות מטעם התובע בכתב ההגנה, לפיהן הכספים נמשכו לצורך תשלום לספקים ובכללן חברת רחום, עסקינן בכתב הגנה שצורף ע"י התובע (הבנק) לכתב תביעתו בתיק זה. עשיית עושר ולא במשפט 6.1 הבנק טען בסעיפים 24-28 לכתב התביעה כי רחום משך לטובתו ו/או לטובת חברת רחום, שלא כדין, סכום העולה ע"ס של 4.5 מיליון ₪, וכי מניתוח השיקים שנמשכו עולה, כי סך של 2.5 מיליון ₪ נמשך לטובתם של הנתבעים אשר נהנו מהם. 6.2 התובע הוסיף וטען כי הסכומים ששילם לסינים, במסגרת הסכם הפשרה, הינם כספים אשר מתמורתם נהנו הנתבעים. כמו כן, נטען כי אלמלא התנהגותו הפסולה של רחום, לא היה הבנק נאלץ לוותר על יתרת החובה שבחשבון, משכך עשו הנתבעים עושר ולא במשפט על חשבון הבנק. 6.3 הנתבעים אשר כפרו בטענת עשיית העושר, טענו כי לא התמלאו רכיביו ותנאיו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). 6.4 בסעיף 42 לסיכומיו טען ב"כ הבנק: "אין חולק כי הנתבעים "זכו" במיליוני שקלים מחשבון החברה הסינית. החברה הסינית תבעה את הבנק והבנק נאלץ לשלם לחברה הסינית את סכום הפשרה ולוותר לה על חובותיה, לכן נכנס הבנק בנעלי החברה הסינית והוא המזכה". 6.5 סבורני כי עצם הטענה לפיה הבנק נאלץ לשלם 350,000 ₪ , אינה מתיישבת עם המציאות, שכן אין חולק בפני על העובדה שההתדיינות שבין הבנק לחברה הסינית והסינים, לא הסתיימה בעקבות שמיעת הראיות, אלא בהסכם פשרה, אשר כפי שמאשר ב"כ התובע "תימחר את הסיכויים מול הסיכונים" (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת יום 12.12.11 ש' 9-10 וכן, בסעיפים 36-40 לכתב התביעה), משכך, בהערכת מניעיו של הבנק ליתן ידו להסכם פשרה בגידרו שילם כספים, אין להתעלם מן העובדה, שאין חולק עליה, ולפיה הבנק הוא שאיפשר פעולה בחשבון שלא בהתאם לזכויות החתימה, ומשכך היה לו מניע ברור להמנע מהתדיינות לגופם של הטענות, אשר היתה חושפת אותו לחיוב כספי בסכומים העולים עשרות מונים על סכום הפשרה. 6.6 טענתו של הבנק לפיה הנתבעים נהנו מתמורת הסכומים שהעביר לחברה הסינית - אינה מתיישבת עם העובדה לפיה הגב' רינה קיילר, שהעידה מטעם הבנק, הודתה כי כל השיקים לגביהם נטען כי נמשכו ע"י הנתבעים בחתימתו של רחום בלבד - שולמו מתוך כספי החברה הסינית ולא מתוך אשראי של הבנק (עמ' 26 ש' 8-11). 6.7 לעניין זה אבהיר כי בסעיף 24 לתצהירה, התייחסה הגב' קיילר לשיקים בסך 2.5 מיליון ₪ אשר לגירסתה נמשכו ע"י רחום, לטובתו, ו/או לטובת חברת רחום. במסגרת סעיף זה הפנתה הגב' קלייר לנספח 14 לתצהירה המלמד כי כל השיקים האמורים נמשכו במהלך שנת 2002 (למעט 3 שיקים ע"ס כולל של כ- 25,000 ₪), בעוד שמן העדויות שהובאו בפני עולה, כי יתרת החובה בחשבונות החברה הסינית החלה להיווצר רק בחודש יוני 2003 (עמ' 22 ש' 21-22). 6.8 המסקנה הנובעת מן המקובץ הינה כי תמורת השיקים שנמשכו ע"י הנתבעים, מומנה מיתרות הזכות של החברה הסינית, להבדיל מאשראי שהעמיד לזכותה הבנק, ומשכך אין לטענת התובע באשר לחובת הנתבעים לסלק את יתרת החובה בחשבון הבנק - על מה שתסמוך. 6.9 לא זו אף זו: אם יטען הטוען כי התעשרותם של הנתבעים מתבטאת בסכום הפשרה שהבנק שילם, אשיב כי עיון בהסכם הפשרה (נספח 8 לכתב התביעה) מלמד כדלקמן: 6.9.1 סכום הפשרה בסך 350,000 ₪, שולם לסינים בלבד (ולא לחברה הסינית), וזאת לסילוק מלא ומוחלט של תביעת החברה הסינית. 6.9.2 הסכום שולם מבלי שהבנק מודה בטענה כלשהי שהועלתה בכתב התביעה. 6.9.3 הבנק ויתר כלפי הסינים והחברה הסינית על יתרת החובה בחשבון הבנק. 6.10 בסעיף 1 לחוק עשיית עושר נאמר: "מי שקיבל, שלא על פי זכות שבדין, נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: "הזוכה"), שבאו לו מאדם אחר (להלן: "המזכה"), חייב להשיב למזכה את הזכייה..". הפסיקה שנתנה דעתה לפרשנותו של סעיף 1, מנתה שלושה יסודות אשר רק בהתקיימותם המיצרפית ניתן להחילו: יסוד ההתעשרות, יסוד הקשר הסיבתי ("שבאו לו מאדם אחר") והיסוד הנורמטיבי ("שלא על פי זכות שבדין"). ראו: רע"א 5768/94, א.ש.יר יבוא, יצור והפצה מ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה וע"א 4338/01, עו"ד שילר כנאמן על נכסי שחם נ. מנס. 6.11 בהינתן כי החברה הסינית, כמוה כסינים, לא ראו לנכון להגיש תביעה נגד רחום ו/או חברת רחום, כלל ועיקר, קים ספק של ממש בשאלה האם הסכום ששילם הבנק לסינים (להבדיל מן החברה הסינית), הינו בבחינת "טובת הנאה" שהתקבלה בידי רחום. הספק נובע הן מן העובדה שאין בניסוחו של הסכם הפשרה כדי "לצבוע" את הסכום ששילם הבנק עד כדי זיהויו כשיפוי או השבה בגין הסכומים שנמשכו מחשבון הבנק של החברה הסינית והן לנוכח הסכום הנמוך ששולם בהשוואה לסכום המשיכות הנטען. 6.12 "שלא עפ"י זכות שבדין": עמדנו לעיל על העובדה לפיה, בכתב ההגנה לתביעת החברה הסינית טען הבנק כי הכספים שנמשכו מן החשבון - שולמו לספקי החברה הסינית (ובכללם חברת רחום), גרסה שנטענה ע"י רחום וחברת רחום בתובענה זו, משכך לא הוכח גם רכיב זה. יתר על כן, גם עצם משיכת כספים מחשבון הבנק בחתימתו של רחום בלבד, הסתברה להיות נורמה שיגרתית אשר הסינים הסכימו עימה ללא מחאה (הודעת ברונר במשטרה (נספח 1 לתצהירה); גם קיילר הודתה במפורש כי הסינים לא הלינו על כך שכובדו שיקים בחתימה אחת בלבד (עמ' 24 ש' 26-28). 6.13 כפי שציינתי לעיל, בנסיבות אלו קיים ספק של ממש באשר לאמיתות הטענה כי הנתבעים משכו מחשבון הבנק כספים שלא נועדו לתשלום לספקים ו/או חיובים אחרים שחלו על החברה הסינית, הגם שאין חולק כי שיקים רבים נחתמו בחתימתו של רחום בלבד. 6.14 לדעתי, ובהסתמך על האמור לעיל, לא עלה בידי התובע לבסס את תחולת סעיף 1 לחוק עשיית עושר. 6.15 אשר לסעיף 4 - של חוק עשיית עושר, שעניינו פרעון חובו של אדם אחר; חולשתה של טענת הבנק ברורה עוד יותר שכן: בניגוד לטענת הבנק בפיסקה 47 לסיכומיו, הבנק לא פרע את "חובם" של הנתבעים לחברה הסינית, אלא שילם סכום "בלתי צבוע" לסינים, כתנאי לביטול תביעת החברה הסינית. 6.16 על יסוד המקובץ עד כאן, אני פוסק כי לא עלה בידי התובע לבסס את עילת התביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט. עילת מצגי השווא 7.1 הבנק טען כי רחום הציג בפני פקידיו שני מצגי שווא, כדלקמן: האחד - שיש, וניתן לכבד שיקים שניתנו בחתימתו בלבד, והשני - כי רחום יהיה אחראי לפעולותיה של החברה הסינית ולתשלום יתרת החובה בחשבון הבנק. 7.2 קודם שאדרש לבחינת הראיות בסוגיה זו, אציין כי אין חולק בפני על העובדה לפיה חשבון הבנק היה קרדיטורי, וכן כי פקידי הבנק מודעים לזכויות החתימה בשם החברה הסינית, לרבות הצורך בשתי חתימות, קרי חתימתו של רחום וזו של אחד מן הסינים. 7.3 רחום טען בתצהירו כי מצב הדברים לפיו שיקים היו נחתמים בחתימה אחת בלבד, היה בבחינת שיגרה וכי הבנק נהג לכבד שיקים כאלו ולעיתים ביקש השלמת חתימה (סעיפים 6.2.6-6.2.10 לתצהירו). 7.4 ברונר אישרה בעדותה כי לא ביקשה ערבות אישית מן הסינים, ו/או מרחום (עמ' 10 ש' 19-20). בהמשך עדותה טענה ברונר כי אישרה לתשלום שיקים בחתימתו של רחום בלבד, בעקבות "סברתה" מהכרותה עימו כי "...ידאג לכיסוי כספי לתוצאות הנובעות ממעשיו..." (סעיף 5 לתצהירה עמ' 11 ש' 13-16). נימוק נוסף שהיה בפיה של ברונר להצדקת אישור השיקים על ידה היה: "דני היה איש מכובד מאוד בבנק" (עמ' 12 ש' 10-11). 7.5 עם זאת ברונר הבהירה כי רחום לא אמר לה כי הוא יהיה אחראי לכל חוב שיווצר בחשבון (עמ' 14 ש' 9-12). 7.6 אשר לרינה קיילר - זו טענה בסעיף 27 לתצהירה: "זכור לי בשיחות עימו, הבטיח לי נתבע 1 כי הוא יהיה אחראי לחובה של נתבעת 2 ולתוצאות שינבעו מהמשיכות הבעייתיות" (ההדגשה שלי - מ.ב.ח.). 7.7 מנגד טען רחום כי מעולם לא אמר במפורש או כמשתמע למי מפקידי הבנק, כי הוא אחראי באופן אישי לחשבון הבנק (סעיף 17 לתצהירו), ולא נעשה כל ניסיון לערער על גירסה זו. 7.8 אניח לטובת קיילר, כי כנטען בסעיף 27 התכוונה לחברה הסינית (להבדיל מחברת רחום), אלא שגם תחת הנחה זו, חקירתה הנגדית הניבה ממצאים שיש בהם כדי ליטול את העוקץ מן הטענה לפיה רחום הבטיח לה ליטול אחריות אישית לחובות החברה הסינית. בעדותה טענה קיילר: "דני אמר שהוא עומד מאחורי החוב שנוצר בחשבון של החברה הסינית ואין לו כוונה שהבנק יינזק... הוא התחייב שהוא יסגור את יתרת החובה" (עמ' 26 ש' 25-31). בתשובה לשאלה האם כשדני אמר שהוא יסגור אתה חובה הוא התכוון שהוא יפקיד כספים, השיבה קיילר: "אני לא בדקתי את מקור הכסף, הוא אמר שהוא יפקיד בשם החברה והוא עצמו נכח בבנק והגיע עם הכספים בדרך כלל וזה מה שיצר את האמינות" (קצה עמ' 26 ותחילת עמ' 27). 7.9 חזרתי ושקלתי את הראיות שבפני והגעתי למסקנה כי בהערכה סבירה אין להעלות על רחום כי "יתנדב" לערוב אישית לחובותיה של החברה הסינית, ללא ששותפיו (הסינים), יעשו כן. מה גם שרחום לא נדרש לעשות כן. משכך הפקדותיו בשם החברה אינן מלמדות אלא על הקפדה על השיגרה של הפקדה בחשבון הבנק כספים שהגיעו לחברה הסינית. יתר על כן, גירסתה של קיילר במהלך חקירתה הנגדית בסוגיה זו, היתה נחרצת פחות מגירסתה בתצהיר, בעוד שרחום לא עומת כלל עם גירסתו, המכחישה מכל וכל את אחריותו לחשבון הבנק. 7.10 בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי רחום ערך כלפי פקידי הבנק מצג פוזיטיבי כלשהו, שעולה כדי מתן ערבות ליתרת החובה בחשבון הבנק. 7.11 עסקינן בבנק אשר מודע למשמעות של חשבון קרדיטורי, וליתרון הנובע מקבלת ערבות בכתב ואשר שיגרת פעילותו מתאפיינת בהחתמת ערבים על כתבי ערבות, אני מעדיף את גירסתו של רחום על זו של קיילר ודוחה את הטענה לפיה הציג רחום מצג בדבר התחייבותו (או ערבותו) לחוב בחשבון הבנק של החברה הסינית. 7.12 לא זו אף זו: טענתו של הבנק, לפיה "המצגים" שערך רחום כלפיו עולים כדי תרמית, הינה מופרכת על רקע המציאות, לפיה הבנק היה בן חורין שלא לכבד שיקים שנמשכו שלא על פי זכויות החתימה, להן היה מודע. מכאן שעל כורחך אתה אומר כי אמינותו של רחום ונסיון העבר של הבנק עימו (כפי שהעידו העדים מטעם הבנק), הם שהניעו את פקידי הבנק לאשר לתשלום שיקים עפ"י חתימתו בלבד, להבדיל מהסתמכותם כביכול, על מצגים שערך מולם. 7.13 התובע הינו מוסד בנקאי אשר חובת הזהירות שחלה עליו, כלפי לקוחותיו (החברה הסינית), הינה בבחינת לחם חוקו. משכך, היה עליו להמנע כלל ועיקר מכיבוד שיקים שנחתמו ע"י רחום בלבד, ואף להמנע מאישור תשלומים החורגים מיתרת הזכות בחשבון (חשבון קרדיטורי). 7.14 משנמנע הבנק מלפעול כך, הרי שגם אם היה התובע מוכיח כי רחום עשה כלפיו מצגי שווא, חלה לגבי הבנק הוראת סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שכותרתה "גרם נזק באשם" ולפיו: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו ורואים אדם כמי שגרם לנזק כאשמו אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק, אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: ..... אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק .... 7.15 על השיקולים לקביעת מבחן הסיבה המכרעת עמד בית המשפט ב-ע"א 1989/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, שם נקבע: "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חילופיים. המבחן הראשון הוא מבחן הצפיות, העונה על השאלה אם הדירקטור, כדירקטור סביר, צריך היה לדעת כי התרשלות שלו תביא לנזקה של החברה. כאשר הנזק נגרם על ידי התערבותו של גורם זר, כי אז השאלה הינה אם דירקטור סביר היה צופה את תכונותיה הכלליות של התערבות זו. המבחן החילופי השני הוא מבחן הסיכון, העונה על השאלה אם הנזק שנגרם לחברה הוא בתחום הסיכון שיצרה התרשלותו של הדירקטור. כאשר גורם זר מעורב בעניין, השאלה הינה אם התערבות זו הינה בתחום הסיכון. המבחן השלישי הוא מבחן השכל הישר, העונה על השאלה אם התכונות המציינות את התרשלותו של הדירקטור תרמו בפועל להתהוותה של התוצאה המזיקה. כאשר בנושא מעורב גורם זר, השאלה הינה אם התערבותו שוללת, כעניין שבהגיון, את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי. 7.16 הגעתי למסקנה כי אחריותו הכמעט מוחלטת של הבנק להימנע מלאשר פעולות בחשבון, שלא על פי זכויות החתימה שנקבעו לגביו, גוברת על הסייג האמור בפיסקה (2) של סעיף 64 הנ"ל, ומשכך התרשלותו של הבנק היא שהביאה לידי מצב הדברים שחייב את ביצוע התשלום לסינים, כמו גם את היווצרות יתרת החוב בחשבון הבנק. על יסוד האמור עד כאן, אני דוחה גם את טענת התובע בדבר עריכת מצגי שווא, ע"י הנתבעים. סוף דבר 8.1 אני דוחה את התביעה. 8.2 התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪. סיןכתב הגנהמסמכים