התביעה מבוססת על המחאת זכות שנתנה החברה לתובע כלפי זכות שהייתה לה לקבלת כספים מהנתבעת. המחאת הזכות נוסחה על ידי עו"ד של החברה, עו"ד מחול אדיב והיא נושאת את התאריך 19.1.2009 ומופנית לנתבעת. בכותרת המחאת הזכות נכתב "המחאת זכות בלתי חוזרת" ובגוף המחאת הזכות נכתב כך: "אני החתום מטה בשם חברת ה.זיאדה בנייה וגמר בע"מ...ממחה בזה בהמחאה גמורה ומוחלטת לטובת מני חדד ו/או שיש הדרום בע"מ (להלן: "הנמחה") את הסך של 300,000 ₪ מהסכומים המגיעים ו/או יגיעו לנו בעתיד מכם, וזאת בתנאי ובמידה ויהיו כספים כאלה לתשלום עבור ה. זיאדה בנייה וגמר בע"מ". לאור הנ"ל אבקשכם לשלם ישירות לנמחה הנ"ל את כל הסכומים הנמחים כאמור, לשני תשלומים שווים, הראשון ליום 30.3.2009, והשני 30.4.2009. הוראותינו אלו הינם בלתי חוזרות ואינם ניתנות לביטול ו/או שינוי אלא בהסכמת הנמחה הנ"ל מראש ובכתב. אנו משחררים אתכם מכל אחריות והנזק, הפסד וכדו' העלולים להיגרם לנו עקב הסכמתכם לפעול על פי הוראותינו. נבקשכם לאשר לנמחה הנ"ל או מי מטעמו קבלת הודעתינו והוראותינו הנ"ל ולאשר לו כי תפעלו בהתאם". על המחאת הזכות חתומה ה. זיאדה בנייה וגמר בע"מ ואישור החתימה נעשה על ידי עו"ד מחול אדיב. המחלוקת העובדתית הראשונה שבין הצדדים היא האם הנתבעת הסכימה להמחאת הזכות אשר הציג לה התובע. לעניין זה יש לציין כי נציגי הנתבעת טענו כי על סמך סעיף 5.1 להסכם בינם לבין החברה סירבו לקבל את המחאת הזכות. לטענתם, בסעיף נכתב, בין היתר, כי הקבלן לא יהיה זכאי להסב לאחר כל חלק מזכויותיו לפי החוזה, אלא אם, בתנאי ובמידה, שהמזמינה הסכימה לכך בכתב ומראש. לפיכך, טוענת הנתבעת כי מעולם לא אישרה, והיא אף סירבה בתוקף לקבל את המחאת הזכות, שהציג לה התובע. לעניין זה יש להפנות לסעיף 1 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט - 1969, הקובע, כי זכות של נושה ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, אלא אם כן נשללה עבירותה, בין היתר, לפי הסכם. לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע לא הציג אישור בכתב כי הנתבעת הסכימה להמחאת הזכות ובנוסף כאמור התובע לא הביא את זיאדה לעדות על מנת שיתמוך בטענתו כי הנתבעת הסכימה להמחאת הזכות לתובע. זיאדה, אשר יכול היה לשפוך אור על נסיבות מתן ההלוואה, ביצוע ההמחאה וההסדרים בין הצדדים, לא הובא לעדות, למרות שניתנה לתובע הזדמנות להביא אותו בדיון הוכחות נוסף שנדחה במיוחד משום שלא התייצב לדיון (ראו פרוטוקול הדיון מיום 27.3.13). זיאדה הוא עד חיוני בתיק זה לתמיכה בטענותיו של התובע, כי הנתבעת הסכימה להמחאת הזכות, ולכן אי הבאתו לעדות מהווה חיזוק לראיות הנתבעת, כפי שקובעת ההלכה הפסוקה. לעניין הבאת זיאדה, ארחיב ואציין, כי התובע הזמין את זיאדה לעדות לדיון ההוכחות הראשון ולאחר שלא התייצב, ולא היה מנוס מדחיית מועד ההוכחות בשל כך, לא ביקש בתחילה להוציא צו הבאה כנגדו, למרות שבהחלטתי קבעתי כי אם לא יתייצב גם לדיון ההוכחות הבא בית המשפט לא יקבע מועד הוכחות נוסף (ראו החלטה מיום 27.3.12). לאחר הדיון (בבקשה מיום 28.3.12), הודיע ב"כ התובע כי ניסה ליצור קשר עם זיאדה אך הלה מתחמק ממנו ולפיכך הוא מבקש להוציא צו הבאה כנגדו לדיון ההוכחות הבא, שנקבע בתום הדיון הראשון, ליום 9.9.12. בית המשפט הוציא צו הבאה לדיון ביום 9.9.12 ועל פי התיק האלקטרוני, ביום 23.4.12 הפקיד זיאדה את הסכום של 500 ₪ פיקדון להבטחת התייצבותו לדיון ההוכחות. ביום 17.4.13 ביקש ב"כ התובע להקדים את מועד ההוכחות, משום שהמומחית מטעם התובע לא יכלה להתייצב לדיון ב- 9.9.12. בהחלטתי נקבע כי הדיון ידחה ליום 18.12.12, כאשר התובע לא הגיש בקשה להוצאת צו הבאה למועד הדיון הנוסף. ואכן, במועד הדיון הנוסף, ביום 18.12.12, זיאדה לא התייצב לעדות וב"כ התובע אמר "אלו עדי", בסיום עדות התובע והגרפולוגית מטעמו, מבלי לבקש הזמנה נוספת של זיאדה. בנסיבות אלה, כאשר התובע לא הוציא צו הבאה נוסף להבאת זיאדה, הרי שיש לראותו כמי שוויתר על עדותו, שהיא חשובה להוכחת נסיבות המחאת הזכות ולהוכחת הסכמת הנתבעת להמחאה. אי הבאת זיאדה, כאשר עדות התובע היא בגדר "עדות יחידה" לנסיבות ולתיאור השתלשלות האירועים, מקשה על קבלת גרסת התובע העומדת כנגד ההסכם שבין זיאדה לנתבעת לעניין הסכמה בכתב, וכנגד עדות שני עדי הנתבעת, אמיר ויונה, אשר העידו כי לא הסכימו להמחאה. אשר לטענה של התובע כי ההסכם בין זיאדה לנתבעת לא הוצג במלואו, יש לציין , כי טענה זו נטענה על ידי הנתבעת עוד במכתב עורך דינה מיום 27.5.09 קודם למועד הגשת התביעה ושוב התובע יכול היה לסתור טענה זו באמצעות הבאת זיאדה, אשר גם לו עותק מן ההסכם, אך זיאדה לא הובא לדיון ההוכחות. לפיכך בנסיבות אלה, אני מוצאת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה, המוטל עליו כ"מוציא מחברו", כי הנתבעת הסכימה להמחאת הזכות. יחד עם זאת, עדי הנתבעת העידו, כי הסכימו לפנים משורת הדין לשלם סך של 100,000 ₪ לידי התובע וזאת בכפוף לחתימתו על כתב הוויתור. המחלוקת העיקרית השנייה שבין הצדדים היא האם חתם התובע על כתב הוויתור. הנתבעת הביאה לעדות את הילה, אשר נחקרה על תצהירה ואשר העידה כי היא ערכה את כתב הוויתור, אשר נוסח על ידי עורך דין החברה (עמ' 29 שורה 3) החתימה עליו את התובע, ובאותו מעמד מסרה לידיו המחאה על סך של 99 אלף ₪, שהם 100,000 ₪ בניכוי מס במקור של 1%. התובע טען לעומת זאת, כי לא חתם על כתב הוויתור, למרות שהוא מודה כי קיבל לידיו את השיק בסך 99,000 ₪, אך לטענתו קיבל אותו כשליח של זיאדה לקבלת השיק בלבד. גם לעניין זה לא הובא זיאדה לעדות, על מנת לאשר את גירסת התובע, כי קיבל את השיק בעבורו וכי השיק נפרע לחשבון הקשור בזיאדה או בחברה ולא לחשבון הקשור בתובע. השיק שנמסר היה שיק סחיר, אשר עבירותו לא הוגבלה, ומכאן סביר להניח כי כאשר נטל אותו התובע לידיו, הרי שלו היה חייב לו זיאדה סכום, כפי שטען, הרי שהיה משתמש בשיק, על מנת להפחית את החוב. הנתבעת כאמור הביאה לעדות את הילה, הפקידה, שהעידה כי החתימה את התובע על כתב הוויתור לאחר שמסרה לו את ההמחאה וכן הביאה לעדות את אמיר, אשר הנחה את הילה על גבי ספח ההמחאה "לא למסור בלי חתימה על כתב ויתור וסילוק סופי." (עדות אמיר סעיף 7). אציין כי הילה נחקרה בחקירה נגדית ומצאתי כי היא מהימנה וניתן לתת אמון בעדותה כי החתימה את התובע על מסמך הוויתור, כפי שהורה לה מעבידה וזאת כתנאי למתן ההמחאה. על מנת לשכנע כי חתימתו על כתב הוויתור הייתה מזויפת הציג התובע חוות דעת של הגרפולוגית הגב' בר. מסקנתה של גב' בר, באשר לחתימה על מסמך הוויתור הייתה "כי החתימה של מר חדד שונה מהחתימה המופיעה על המסמך מס' 2 שבמחלוקת. הלחץ והתנועתיות שונים מזו שעל מסמך מס' 1 ונוגד את אופן הכתיבה והחתימה שבה משתמש מר חדד". יש לציין כי חוות דעתה של הגב' בר לא התייחסה למסמך סט חתימות התובע, שצורף לחוות הדעת שלה, אשר הוגשה לבית המשפט (ראו בפרוטוקול הדיון בעמ' 12-13). המסמך ששימש את הגב' בר בכתיבת חוות דעת היה מסמך שונה לחלוטין עם סט חתימות שונה מזה שצורף לחוות הדעת והוגש לבית המשפט. סט החתימות הזה סומן ת/1, ולכן חוות הדעת של הגב' בר בעניין זה מעוררת ספק, ולו רק בשל כך. עוד ציינה הגב' בר כי הסתמכה על צילומים בלבד ולא על מקור (ראו עמ' 13 מול שורה 23), כאשר גב' בר אישרה כי בצילום לא ניתן לבדוק לחץ, צבע ומבנה קו, שהם פרמטרים, אשר נבדקים לצורך בדיקה של זיוף חתימה (עמ' 13 שורה 26 עד עמ' 14 שורה 1 לפרוטוקול הדיון), וכאשר היא מציינת במסקנתה בחוות הדעת כי הם שונים, כאשר בפועל עולה כי לא בדקה זאת כלל משום שהסתמכה על צילומים, אשר אינם מראים פרמטרים אלה. הנתבעת הגישה את חוות דעתה של הגב' כבירי המתבססת על חתימות מקוריות של התובע ואשר ציינה כי מדובר באותו אדם אשר חתם על המסמכים השונים ועל כתב הוויתור אך מציינת כי התובע מנסה לשנות את חתימתו על גבי המסמכים המחייבים אותו. אגב, לעניין זה גם גב' בר ציינה כי התובע משתמש בחתימות שונות (עמ' 13 שורות 7-11). בהתחשב בכל האמור לעיל, ובאמון שנתתי בעדותה של הילה, אני קובעת כי התובע חתם על כתב וויתור בתמורה לקבלת הסכום שבהמחאה. התובע טען עוד כי ההמחאה הייתה על סך 99,000 ₪ ולא 100,00 ₪ ונמסרה על שם החברה ולא על שמו. על כך השיבה הנתבעת באופן משכנע, כי הסכום ששולם היה בגין עבודות שביצעה החברה ולכן היה צורך לנכות 1% מס במקור (ראו עדות הילה עמ' 30 שורה 26 ועדות יונה בהרי, עמ' 24 שורות 31-32). עוד הסבירה הנתבעת כי ההמחאה הוצאה על שם החברה ונכתב כי היא "ע"ח עבודה", משום שבהנהלת החשבונות של הנתבעת ההתנהלות הייתה מול החברה בלבד ולא היה לה כל קשר עסקי או אחר עם התובע (עמ' 24 שורות 18-19). התובע אף הציג מסמך, נספח 6 לתצהירו, אשר הוצג בתצהירו כ"דף חשבון בפרויקט י. ל. פרץ בתל אביב אשר ביצע מר זיאדה עבור הנתבעת" וממנו עולה כי, לכאורה, הנתבעת קזזה סך של 300,000 ₪ מחובה לחברה ולטובת התובע. לטענת התובע מדובר במסמך פנימי של הנתבעת, אולם אמיר בהרי העיד בחקירתו הנגדית, כי מסמך זה הוא מסמך של החברה ולא של הנתבעת, וכי מדובר בחשבון שהגיש המפקח של זיאדה, אשר לא אושר על ידי הנתבעת ולא ב"מסמך פנימי" של הנתבעת, כפי שטען התובע (ראו עמ' 34 שורה 27עד עמ' 35 שורה 6). לעניין זה, לא מצאתי כי הוכח לי שמדובר ב"מסמך פנימי" של הנתבעת, ואם אכן מדובר במסמך של זיאדה, הרי שעל מנת להסתמך עליו, צריך היה להעיד את מר זיאדה. התובע טען עוד כי הרישום על מספח השיק: "מאשר למר חדד שיק ...", לא הופיע על ההעתק שצורף לתצהיר הילה בבקשת הרשות להתגונן אך מופיע על ההעתק בתצהירה ועל המקור שהוגש כת/2. לטענת התובע, מדובר בנייר קופי ולכן לא יתכן שהכיתוב לא יופיע על כל ההעתקים. הילה הסבירה בעדותה כי לא מדובר בנייר קופי. כפי שהעידה: "על המקור רשום "נא לתת למני חדד". זה לא דף קופי." (עמ' 32 שורה 10-12). לא הובהר לי לאשורו פשר ההבדל בין המסמכים, אולם יתכן כי הצילום היה מעותק אחר שאינו הדף הראשון, אשר המקור שלו הוצג בפני (ת/2). בנוסף, כאמור, השתכנעתי מעדותה של הילה כי אכן נאמר לה להחתים את התובע לפני מתן ההמחאה וכי עשתה כן. סוף דבר התביעה נדחית. התובע ישלם הוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 22,000 ₪. הפיקדון שהפקידה הנתבעת בסך של 250 ₪ יושב לבא כוחה. הפיקדון שהפקיד העד אמל זיאדה, במסגרת הבקשה לזימונו בצו הבאה, יושב לו. התיק העזרוני ייגרס רק בתום 6 חודשים מיום מתן פסק הדין , וזאת ככל שלא יוגש ערעור בתיק. המחאת חיובים