האם פיקדון שהפקידה שוכרת הוא בר קיזוז כנגד חוב השוכרת בגין שלושה חודשי שכירות אחרונים או שמא יש לחייב השוכרת בתביעה אזרחית לשלם לתובעת את שלושת חודשי השכירות ומנגד רשאית השוכרת להגיש תביעת חוב למפרק לגביית - החזר הפיקדון המופקד בקופת התובעת. לשון אחרת , האם הופכת השוכרת בנסיבות דלעיל להיות כאחד הנושים מקופת הפירוק לעניין השבת הפיקדון שהפקידה אצל המשכירה, במעמד ההתקשרות בהסכם השכירות וכתנאי להתקשרות . 1. בפניי תביעה שהוגשה על ידי התובעת - חברה המצויה בהליכי פירוק, כנגד הנתבעת- חברה שהייתה אחת מלקוחות התובעת, אשר התקשרה עם התובעת בשני הסכמים שונים להשכרת שני כלי רכב (עסקת ליסינג). 2. לטענת התובעת נותרה הנתבעת חייבת לתובעת כספים ,הן בעבור 3 חודשי שכירות שלא שולמו, (-הנתבעת שילמה רק עבור 33 חודשים כאשר בפועל ההסכם נחתם לתקופה של 36 חודשים). והן בגין נזקים שנגרמו לרכבים ועלויות נלוות לנזקים אלו, על פי חוות דעת שמאי ותשלום השתתפות עצמית לחברת הביטוח. התביעה הוגשה גם כנגד נתבע 2, שערב לחובות החברה הנתבעת . 3. לטענת הנתבעת מנגד , במעמד החתימה על ההסכמים, היא הפקידה בידי התובעת פיקדון בסכום שווה ערך לתשלום עבור 3 חודשי שכירות בעבור כל אחד מהרכבים נשואי ההתקשרות . על רקע זה טוענת היא כי היה על התובעת לקזז מתוך פיקדון זה את התשלומים שלא שולמו לה על ידי הנתבעת. באשר לטענות התובעת לנזקים עצמיים שנגרמו לרכבים ,מכחישה הנתבעת כי נזקים אלו אכן אירעו ו/או אירעו בזמן שהרכבים היו בחזקתה. ביחס לתאונות שכן אירעו בזמן שהרכבים היו בחזקת הנתבעת, טוענת הנתבעת שהיה על התובעת לפעול להגשת תביעות לחברות הביטוח שביטחו את כלי הרכב ,שכן תאונות אלה נגרמו בשל פגיעות של צידי ג' . אשר על כן טוענת הנתבעת כי הנזק כאמור אינו באחריות הנתבעת. 4. בדיון שהתקיים בפניי ביום 16/10/12, הוסכם על ידי הצדדים לצמצם המחלוקת , כך שהתביעה תתייחס רק לתשלומים החודשיים בגין השכירות שלא שולמו על ידי הנתבעת ולא תעסוק בנזקים הנוספים. לפיכך, מששונה הסעד הנתבע, התייתר הדיון והתייתרה ההכרעה במחלוקות העובדתיות שהיו בין הצדדים. הן התובעת והן הנתבעת הסכימו שהתשלומים בגין שלושת חודשי השכירות האחרונים, לא שולמו על ידי הנתבעת אלא שלגרסת התובעת ניבצר ממנה לבצע קיזוז של החוב כנגד הפיקדון, בשל היותה בהליכי פירוק. בנסיבות אלה טוענת התובעת כי ביצוע קיזוז הינו בבחינת העדפת נושים אסורה . בתשובה , גורסת הנתבעת כי התובעת רשאית ואף חייבת לבצע קיזוז באמצעות הפיקדון כך שיקוזז חובה של הנתבעת במלואו. 5. גדר המחלוקת בין הצדדים במצב שבו חברה בפירוק מחזיקה בידיה פיקדון שניתן לה על ידי נושה של החברה, הרי שניתן לילך בשני מסלולים שונים, שהליכה בכל אחד מהם תוביל לתוצאה שונה. המסלול הראוי לפי גישת התובעת -התובעת סבורה כי קיזוז הפיקדון הינו בבחינת העדפת נושים אסורה לאור היותה מצויה בהליכי פירוק. משכך, לשיטתה, הנתבעת מחד הינה חייבת כספים לתובעת ומאידך היא בבחינת נושה של התובעת. לפי גישה הגיונית זו מתבקשת הנתבעת לשלם את חובה לתובעת, ותמורה זו תצטרף לכספים בקופת הפירוק . במקביל ,תידרש הנתבעת להגיש תביעת חוב למפרק החברה, בגין סכום הפיקדון שנמצא ברשות התובעת וטרם הושב לה. כספי הפיקדון יושבו לנתבעת אם בכלל ,על פי מדרג הנשייה הקבוע בחוק. מכיוון שעסקינן בחברה שהינה חדלת פירעון, ניתן להניח בסבירות גבוהה כי הנתבעת לא תקבל את כספי הפיקדון במלואם, שכן עליה להתחלק בדיבידנדים ביחד עם שאר הנושים וככל הנראה תצא בחסרון כיס. מנגד, המסלול הראוי לפי גישת הנתבעת - לטענת הנתבעת עומדת לה הזכות להודיע לתובעת לקזז מתוך כספי הפיקדון את חובה בגין שלושת חודשי השכירות האחרונים . ממילא כתוצאה מכך, יתייתרו כל ההליכים בתיק, הן ההליך שבפני בית משפט זה והן ההליכים בפני מפרק החברה (בבירור תביעות חוב). 6. כבר בשלב זה ועוד לפני בירור טענות הצדדים והמצב המשפטי הרלוונטי לעניין זה, ברי כי המסלול שהוצע לפי גישת הנתבעת הינו מסלול עדיף, קצר ויעיל יותר .נראה כי אילו האינטרסים של הצדדים שבפניי היו היחידים שיש לשקול לצורך הכרעה במחלוקת, גישת הנתבעת הייתה הגישה הראויה. אולם לא כך הדבר. שכן התובעת הינה חברה בפירוק . משכך, יש לבחון גם את אינטרס יתר נושי החברה, שכן החלטה הדוחה את התביעה, תשפיע בהכרח על היקף הנכסים של התובעת (הקטנת מצבת החובות). המסגרת הנורמטיבית 7. הן התובעת והן הנתבעת סמכו ידיהן בצדק ,על הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם - 1980, העוסק בזכות הקיזוז של נושה, וקובע הסדר מיוחד בנוגע למעמדו של נושה שעומדת לו זכות הקיזוז. 74". (א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין;(הדגשה שלי - כ.ל.) הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל. (ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס. (הדגשה שלי - כ.ל.) 8. יובהר כי מכוח סעיפים 352 ו-353 לפקודת החברות, חלה הוראה זו המופיעה בפקודת פשיטת הרגל, גם על חברה חדלת פירעון. 9. עינינו הרואות, סעיף 74 מעניק מעמד מיוחד לנושה של חברה שהינו בעל זכות קיזוז, על מעמדו של הנושה דיברה כב' השופטת פרוקצ'יה: "משמעות הוראת סעיף 74 לפקודה הינה, כי בהתקיים תנאים מוקדמים מסוימים, תעמוד לנושה זכות לקזז במלואו חוב שהוא חב לחברה בפירוק כנגד סכום חוב שהחברה חבה לו; יתרת חוב של החברה כלפיו, ככל שתיוותר כזו, תשולם לו על בסיס שוויוני, על פי שיעור הפרעון היחסי שנקבע לשאר נושי החברה, בעלי מעמד זהה לשלו. המשמעות המעשית של פעולת הקיזוז מבחינת הנושה היא כי בגדרי הקיזוז, הוא זוכה במלוא החוב שהחברה חבה לו, כנגד החוב שהוא חב לה, בעוד שבלא קיזוז, היה זוכה רק בחלק יחסי מחוב החברה כלפיו. זכות הקיזוז, במימושה, מקנה לנושה בעל הזכות מעמד בכורה על פני יתר הנושים, הדומה לשעבוד קנייני, המקנה לבעליו את מלוא ערך החוב שהחברה חבה לו, בעדיפות על פני שאר הנושים, הזוכים בחלק יחסי מנשייתם בלבד". [ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק - פורסם במאגרים המשפטיים] 10. אמנם כפי שציינתי לעיל, בעצם מתן האפשרות לנושה לקזז את חובו לחברה התובעת כנגד חוב של החברה כלפיו, יש כדי לפגוע ביתר הנושים, אלא שדווקא משום כך, קבע המחוקק הסדר מיוחד הקובע כי בתנאים מסויימים יש ליתן עדיפות לזכותו של הנושה בעל זכות הקיזוז על פני עקרון השוויון בין הנושים. 11. דומה כי היריבות במקרה של טענת נושה לקיזוז אינה בין הנושה לבין החברה חדלת הפירעון אלא בין הנושה הטוען לקיזוז לבין יתר הנושים. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ת' אור: "כשבאים לבחון מה צודק וכשמבקשים לעשות צדק עם הצדדים, עלינו לבחון את הצדק מבחינתם של שלושה הנוגעים בדבר: הנושה הטוען לקיזוז, פושט הרגל והנושים הרגילים של פושט הרגל. לפושט הרגל אין התוצאה מעלה או מורידה. בהנחה שאין הוא מסוגל לפרוע חובותיו, אין חשיבות מבחינתו אם ייהנה הטוען לזכות קיזוז או אם ייהנו הנושים הרגילים שלו. אך בין שני האחרונים קיימות יריבות ומחלוקת, מי ייהנה מהמעט שנותר לפושט הרגל, אשר אין בו להשביע את כל הנושים: אם תוכר זכות הקיזוז, ייהנה הטוען לזכות קיזוז ויקטן הסכום שיעמוד לחלוקה בין הנושים הרגילים; אם זו לא תוכר, ייהנו כלל הנושים מדיווידנד גבוה יותר ואילו הטוען לזכות קיזוז לא יוכל להקטין את חובו לחברה באמצעות הקיזוז. יוצא, שלאמיתה של מחלוקת, היריבות היא בין הטוען לזכות קיזוז לבין הנושים הרגילים של פושט הרגל, ובין שני אלה צריך לעשות צדק." [ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, מט (2) 133] - (להלן "עניין הספקה הראשון"). 12. כבר בשלב זה, ניתן לומר כי בבחינת גישת התובעת אל מול גישת הנתבעת, גישת הנתבעת ראויה ועדיפה יותר. יש בה משום עשיית צדק, מקום בו התובעת מחזיקה את כספי הנתבעת ובמקום לקזז את חוב הנתבעת כנגד הפיקדון המופקד אצלה, עותרת היא לחייב את הנתבעת לשלם את חובה, תוך ידיעה כי בשל היות התובעת חדלת פירעון, לא תזכה הנתבעת לראות את הכספים שהפקידה בידי התובעת. דיון והכרעה 13. לצורך הכרעה במחלוקת שבפניי ובחינת תכלית סעיף 74 לפקודה, אפנה להלכת אמדאוס [ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק. נ' הבנק למסחר בע"מ (בפירוק), פ"ד ס(2) 576] - שם הוגדרה על ידי בית המשפט העליון, תחולתו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. 14. ראשית בשל חשיבותם, אביא את דבריו של כב' השופט י' עדיאל בעניין אמדאוס, באשר לתכליתו של סעיף 74: "הוראת הקיזוז שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל נועדה להגשים שלוש תכליות מרכזיות: -מניעת העוול הנובע מאכיפת התחייבויותיו של צד לחוזה שעה שהתחייבות כלפיו שהופרה אינה מקוימת או מקוימת בחלקה (בדרך של חלוקת דיבידנד לנושים); -הצגה מהימנה של מכלול היחסים שבין הצדדים; -חיסכון בהליכים משפטיים מיותרים (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה [2], בעמ' 204-203). תכלית אחרת שזכות הקיזוז באה להגשים היא -הקטנת הסיכון למפולת של גופים אחרים בעקבות פירוק החברה החייבת (צ' כהן פירוק חברות (להלן - כהן [20]), בעמ' 679). אולם השיקול המרכזי המצדיק את זכות הקיזוז הוא השיקול הראשון הנזכר לעיל: מניעת אי-הצדק שעלול להיגרם לחייב של החברה שהוא גם נושה שלה, אשר יהיה חייב לשלם למפרק את מלוא חובו לחברה ואילו הוא עצמו יקבל רק חלק קטן, אם בכלל, מהחוב שחבה לו החברה בצורת דיבידנד שיחולק בין כלל הנושים בגין החובות שיוכרו על ידי המפרק (הדגשה שלי - כ.ל.)ראה: ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל של מאיר גרבר (להלן - עניין קופלמן [3]), בעמ' 22; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - פסק הדין בעניין הספקה הראשון [4]), בעמ' 144-143)". 15. למקרא התכליות שציין כב' השופט עדיאל נראה כי המקרה שבפניי תואם את כולן, שכן כפי שהסברתי לעיל באם תתקבל התביעה ,בהכרח ייגרם לנתבעת עוול. שכן התובעת מחזיקה ברשותה את כספי הנתבעת בגובה החוב הנטען אלא שהתובעת דורשת למעשה מהנתבעת במסגרת התביעה שבפניי להוסיף על כספים אלו סכום נוסף, תוך ידיעה כי מתוך סכום זה תקבל הנתבעת סכום זעום במסגרת דיבידנדים שיחולקו לנושים, אם בכלל. בנוסף מתן אפשרות הקיזוז תאפשר הצגה מהימנה של מכלול היחסים בין הצדדים, שכן בין התובעת לנתבעת נכרת הסכם שתוקפו אינו שנוי במחלוקת. כמו כן אין מחלוקת בדבר חובה של הנתבעת לתובעת ובדבר הפיקדון שמחזיקה התובעת ברשותה. הליכה במסלול ארוך של חיוב הנתבעת לשלם את חובה לתובעת לנוכח הגשת התביעה שבפניי והפניית הנתבעת לקבל את כספי הפיקדון מקופת המפרק באמצעות הגשת תביעת חוב, יש בה משום מצג חלקי מטעה ומוטעה של מערכת היחסים בין הצדדים. ולבסוף התכלית הנוספת של הסיכון למפולת של גופים אחרים שהוא שיקול מערכתי ורחב, אשר ייתכן והוא איננו רלוונטי במקרה שבפניי לאור סכומה של התביעה, אולם גם חשיבותה ברורה. 16. ביהמ"ש העליון ציין בסיומת דבריו לעניין התכליות שבא סעיף 74 להגשים, כי התכלית החשובה הינה מניעת אי צדק שעלול להיגרם לחייב שהוא גם נושה של החברה, למקרה וייאלץ לשלם את חובו, תוך ידיעה שיקבל בחזרה סכום קטן מהסכום ששילם. 17. לדידי סבורה אני, כי בדחיית התביעה שבפניי יש בכדי להגשים את כל שלושת התכליות דלעיל. האם נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל 18. ביישום ההלכה הפסוקה דלעיל , יש לבחון האם המקרה שבפניי מקיים את התנאים הקבועים במסגרת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. תנאים אלו נקבעו על ידי המחוקק לאור הפגיעה בעקרון השוויון בין נושים, כאשר מוענקת לנושה אפשרות לקיזוז חובו לחברה שבפירוק. 19. לצורך עמידה על קיום תנאי סעיף 74, אביא את העובדות הרלוונטיות לענייננו. בין התובעת לנתבעת נחתמו שני הסכמי שכירות לשני כלי רכב, במסגרתם הוסכם כי הנתבעת תשכור את הרכבים לתקופה של 36 חודשים ותשלם 36 תשלומים חודשיים, ההסכמים נחתמו ביום 26/4/07 והתשלום הראשון נקבע ליום 20/5/07. 20. בקשת הפירוק בעניינה של התובעת הוגשה בשנת 2009 . מועד מתן צו הפירוק הינו 4/2/2010 עפ"י ההסכם שנחתם בין הצדדים שלושת התשלומים שעומדים במרכז המחלוקת בין הצדדים הינם התשלומים שמועד פירעונם הוא : 20/2/2010, 20/3/2010 ו- 20/4/2010. שלושה תשלומים חודשיים אלו הינם תשלומים שמועד ביצועם חל לאחר מועד מתן צו הפירוק. 21. על פי נוסח ההסכם, שמרה התובעת לעצמה את הזכות לעשות שימוש בפיקדון לצרכי קיזוז, למקרים שבהם הנתבעת לא תעמוד בהתחייבויותיה. מכאן שלמקרה ובו תעמוד הנתבעת בכל התחייבויותיה, יושב הפיקדון שהופקד בידי התובעת -לנתבעת. כעת טוענת התובעת כי מאחר שהנתבעת ביטלה את הוראות הקבע ולא עמדה בתשלום שלושת חודשי השכירות האחרונים לפי ההסכם, היא הפרה בכך את החוזה שנכרת בין הצדדים .לכן עומדת לה לתובעת לשיטתה , עילת תביעה כנגד הנתבעת , ללא קשר לפיקדון המופקד ברשות התובעת. תנאי ראשון -על פי סעיף 74 לפקודת פשיטת רגל - אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים 22. לעניין תנאי זה, כבר נאמר על ידי כב' השופט חשין בעניין הספקה הראשון, כי המושג "עסקים הדדיים" הינו רחב ביותר ומשמעותו הינה כי הזכות שמבקשים לקזז הינה זכות שנולדה במהלך העסקים הרגיל .זאת בשונה מ"מתנה "או במעשה נזקי גוף. 23. בענייננו הזכות לקיזוז העומדת לנתבעת הינה זכות שנולדה בעקבות הסכם שכירות כלי רכב שנחתם בין התובעת לנתבעת. בהכרח מדובר על זכות שנולדה תוך מהלך עסקים רגיל. 24. בעניין אמדאוס נקבע גם כי עצם העובדה שהיווצרותו של חוב נעוצה בקריסה, איננה שוללת את היותו חוב בר קיזוז אם מקורו ב"עסקים הדדיים". תנאי שני - על פי סעיף 74 לפקודת פשיטת רגל -ידיעת הנושה בעל זכות הקיזוז על מעשה פשיטת הרגל 25. לעניין תנאי זה, נקבעו על ידי ביהמ"ש העליון בעניין אמדאוס שתי קביעות החשובות לעניין שבפניי. הראשונה ,כי לעניין הידיעה על מעשה פשיטת רגל סעיף 74 יש להבחין בין אשראי הדדי לבין עסקים הדדיים, שכן הסיפא של סעיף 74(א) לעניין ידיעת הנושה מדברת רק על נושה שנתן אשראי לחייב ולא על מקרה של קיום עסקים הדדיים. במקרה שבפניי ברור כי אין המדובר על נושה שנתן אשראי לחייב. מטעם זה ניתן לקבוע שתנאי זה מתקיים . 26. הקביעה הנוספת היא שהמועד שבו יש לבחון את הידיעה של הנושה הינה מועד קשירת העסקה שממנה צמח החוב. מכאן ,שבמקרה שבפניי עת עסקינן בחוזה שנכרת זמן רב לפני שנכנסה התובעת להליכי פירוק, הרי שלא ניתן לייחס לנתבעת ידיעה כלשהי אודות מעשה פשיטת הרגל במועד כריתת ההסכם בין הצדדים תנאי שלישי - המועד הקובע לקיומם של עסקים הדדיים לצורך קיזוז בהליכי פירוק חברה 27 התנאי השלישי - המועד הקובע לקיומם של עסקים הדדיים לצורך קיזוז בהליכי פירוק חברה. בעניין אמדאוס חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה שקבעה כי המועד לבחינת קיומם של עסקים הדדיים, הוא מועד מתן צו הפירוק. לשון סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הינה ברורה וקובעת כי במועד זה, יערכו הצדדים חשבון במסגרתו יבוצע קיזוז של חיובים הדדיים והיה ותיוותר יתרה כלשהי לטובת מי מהצדדים, אם לטובת החברה בפירוק ואם לטובת הנושה, יוכל הצד שלטובתו נותרה היתרה לדרוש את התשלום או לתבוע את המגיע לו על פי הדין. מלשון הסעיף עולה כי עריכת החשבון אינה נתונה לשיקול דעת מי מהצדדים, אלא שלשון הסעיף מחייבת את הצדדים לערוך את החשבון במועד זה. 28. מן הכלל אל הפרט: במקרה שבפניי ניתן צו פירוק ביום 4/2/2010. הנתבעת שילמה את התשלום החודשי בכל 20 לחודש.קרי, התשלום האחרון שלפני מועד מתן צו הפירוק בוצע ביום 20/1/2010. אין חולק כי חובה של הנתבעת לתובעת ,הינו בעבור 3 תשלומים שלא בוצעו-בעבור החודשים מרץ - מאי 2010. כך מעיון בסעיף 23 לסיכומי התובעת. ברור כי אם היה מתאפשר עיון בכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ביום מתן צו הפירוק, הרי שלא ניתן היה להיווכח ביתרת חובה כלשהי, שכן הנתבעת עמדה בכל תשלומיה עד למועד כאמור . למקרה והייתה נערכת התחשבנות ביום מתן צו הפירוק הרי שהיינו מוצאים כי הנתבעת חייבת לתובעת תשלומים בגובה 3 חודשי שכירות אחרונים על פי ההסכם ומנגד התובעת החזיקה בידיה פיקדון בסכום זהה. משכך, מסקנתי היא כי היה על הצדדים לבצע את ההתחשבנות בהלימה מדוייקת להוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. התוצאה היא שאני מקבלת את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת. 29. חשבוניות זיכוי לטובת הנתבעת ואופן ניסוח ההסכם למעלה מן הדרוש, ועל מנת לחזק את הכרעתי בדבר זכות הנתבעת לקיזוז, ניתן להתייחס לעובדה כי התובעת הוציאה בפועל הודעת זיכוי לנתבעת בגין הפיקדון שהופקד בידיה. בכך אני דוחה את טענת התובעת כי הוצאת חשבוניות הזיכוי נעשתה "לצורך פנימי בלבד". ועוד אוסיף , גם אם נכונה טענת התובעת כי לאור היותה בהליכי פירוק מנועה היא מלנקוט בפעולה אשר נקטה בפועל של הוצאת חשבוניות זיכוי, שאלה שאינני נדרשת להכריע בה לאור החלטתי דלעיל, אין בכך כדי לגבור על הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל שנדונה לעיל. 30. ולא זאת אף זאת, מעיון בסעיף 20 להסכם שנחתם בין הצדדים, העוסק בדרישה להפקיד פיקדון, ניתן ללמוד כי כותרת הסעיף הינה "פיקדון/מקדמה". על פי הכלל הידוע בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, לעניין פרשנות חוזה, הרי שמאחר והתובעת היא זו שניסחה את ההסכם, יש להעדיף את הפרשנות שנגדה אל מול הפרשנות שלטובתה. אשר על כן אעדיף את הפרשנות על פיה תשלום הפיקדון ניתן כמקדמה על חשבון התשלומים החודשיים האחרונים ולא כפיקדון שאינו תלוי בעמידת הנתבעת בהתחייבויותיה כפי שביקשה התובעת לטעון. 31. סיכום 31.1 ביישום האמור לעיל, מסקנתי הינה כי דין התביעה להידחות. 31.2 מצאתי כי עומדת לנתבעת זכות הקיזוז לאור הוראותיו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. 31.3 לאור מסקנתי דלעיל אני מורה כי סכום הפיקדון שהפקידה הנתבעת והמצוי בקופת התובעת יקוזז כנגד יתרת החובה של הנתבעת לתובעת, בגין 3 חודשי השכירות האחרונים. היה ותיוותר יתרה כלשהי לטובת מי מהצדדים, תשולם היתרה לצד שכנגד, באופן שאם נותרה חוב של הנתבעת לתובעת יועבר התשלום למפרקי התובעת. ואם התובעת נותרה חייבת לנתבעת תהא רשאית הנתבעת לפעול על פי הדין לגביית יתרת חוב זה. 31.4 מחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים בתוך 30 ימים מהיום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,900 ש"ח. פיקדוןקיזוזשאלות משפטיותשכירותחוב