התנגדות למתן פסק דין חלקי התובעת הגישה בקשה למתן פסק דין חלקי כנגד הנתבעת 1, המועצה המקומית מג'אר (להלן -"המועצה המקומית"), לתשלום סך של 808,680 ₪ בגין התקציב אשר שולם לאחרונה על ידי הנתבעת 4, מדינת ישראל - משרד החינוך (להלן - "המדינה"), עבור 115 ילדים (מתוך 120 ילדים בסך הכל) אשר למדו בפועל בגנים של התובעת בשנת הלימודים תש"ע, ולא בגנים של המועצה המקומית. המועצה המקומית מתנגדת לבקשה וטוענת, כי יש לאפשר לה למצות את זכויותיה הדיוניות ולחקור את עובד המדינה אשר ערך את תעודת עובד הציבור ובה הוא מפרט את שמות הילדים שבנדון. זה המקום לציין, כי קודם להגשת התביעה דנן הגישה התובעת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה כנגד המועצה המקומית וכנגד המדינה בתיק מס' 16421-12-09 (בפני כב' השופטת ב' בר-זיו), לשם תיקון הרישום המתייחס ל-120 הילדים אשר למדו בפועל בגניה בשנת הלימודים 2009-2010, וזאת על מנת לסלול את הדרך בפניה לקבל את התקציב המוענק בגינם על ידי המדינה. בסופו של יום העתירה נתקבלה באופן שבית המשפט הורה על תיקון הרישום כאמור, אך זאת לאחר שהמדינה העבירה כבר את התקציב בגינם למועצה המקומית, ומכאן התביעה דנן להעברת כספי התקציב לידי התובעת. לאחר ששמעתי ושקלתי את טענות הצדדים בנוגע לבקשה למתן פסק דין חלקי, בין אלה שהועלו בכתב ובין אלה שנטענו בעל-פה, נחה דעתי להיעתר לבקשה ברובה. נימוקי ההתנגדות של המועצה המקומית למתן פסק דין חלקי נסמכים על שני טעמים מרכזיים: האחד, רצונה לחקור את עורך תעודת עובד הציבור על רשימת הילדים אשר צורפה לתעודה; והשני, על מנת לאפשר לה להוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד התובעת לגבי האופן בו התנהל רישום הילדים שבנדון. שני הנימוקים דינם להידחות. אשר לבקשתה של המועצה המקומית לחקור את עובד המדינה על רשימת הילדים אשר צורפה לתעודת עובד הציבור שלו, ברור כי מדובר בזכות לגיטימית. אלא שנסיבות העניין מלמדות, כי הפעלת הזכות נעשית בחוסר תום לב מובהק, אם להתבטא בלשון עדינה. ובמה דברים אמורים? טוענת המועצה המקומית, כי רק ביום 7/1/13 קבלה לידיה את תעודת עובד הציבור אשר הוגשה לתיק מטעם המדינה, וכי עד למועד הדיון ביום 3/2/13 לא היה סיפק בידה לבדוק את תוכן הרשימה, על מנת לשלול את האפשרות כי רשויות מקומיות אחרות קבלו את התקציב עבור אותם ילדים שמתגוררים מחוץ לכפר מג'אר. נימוק זה כלל לא צוין בתגובה בכתב אשר הוגשה מטעם המועצה המקומית ביום 27/1/13. אך גם לגופו של עניין רואה אני לציין, כי עד למועד הדיון ביום 3/2/13 המועצה המקומית לא טרחה לציין עבור אלו ילדים היא הספיקה לבדוק את הנתונים לגביהם, מה העלו הבדיקות אשר ערכה, וכמה ילדים נותר לה לבדוק. כך או כך, החשש של המועצה המקומית שמא יתברר לה כי רשויות מקומיות אחרות קבלו תקציב עבור אותם ילדים שייתכן, ורק ייתכן (זו המילה בה השתמש ב"כ המועצה המקומית בטיעוניו בדיון מיום 3/2/13), כי מקום מגוריהם הוא מחוץ לכפר ורשות מקומית אחרת קבלה תקציב עבורם, הוא חשש ערטילאי, כללי ולא מבוסס בממצאים. ויודגש, המועצה המקומית קבלה מידי התובעת את רשימת הילדים אשר למדו בגניה של האחרונה עוד קודם להגשת התביעה דנן וזאת במסגרת העתירה המנהלית, ורשימה זו צורפה בשנית לכתב התביעה בתיק זה. כמו כן, רשימת הילדים נשוא תעודת עובד הציבור התקבלה אצל המועצה המקומית כחודש ימים לפני הדיון, מבלי שטרחה לפרט בפני בית המשפט מה המאמצים בהם נקטה, אם בכלל, על מנת לברר את הרשימה. ברור אם כן שהעלאת הבקשה לחקירת עובד הציבור היא בקשת סרק ונועדה, ככל הנראה, כדי לדחות את הקץ. למעלה מכך, וזה העיקר, בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה שבנדון אמר את דברו לגבי ביצוע רישום כוזב (כך ממש!) בידי המועצה המקומית בנוגע לאותם 120 ילדים בקבעו, כי: "אין ספק כי דיווח המשיבה (המועצה המקומית) למשיב (המדינה באמצעות משרד החינוך) היה כוזב, הן לעניין הרישום (כאשר תלמידים בקשו להירשם לגני העמותה) והן לעניין הנעשה בפועל (כאשר הילדים למדו בגני העותרת ולא בגני המשיבה)" (סעיף 19 לפסק הדין). מאז אותה קביעה לא עלה בידי המועצה המקומית להפנות, לא בכתב ההגנה ולא בתגובה שלה למתן פסק דין חלקי, ולו לרישום של ילד אחד מבין הרישומים הכוזבים המתייחסים לאותם 120 ילדים, כרישום אמיתי ונכון. באותה נשימה רואה אני לנכון להפנות לקביעות שלהלן מתוך פסק הדין בעתירה המנהלית: "הוכח בפני באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המשיבה מנעה את רישום ילדים לגני העותרת, למרות שהוריהם ביקשו רישום שכזה באופן מפורש, במועד הקובע לרישום התלמידים. גם הוכח בפני באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי 120 תלמידים, המופיעים ברישומי המשיבה, ככאלה שלומדים בגני המשיבה, למדו בפועל בגני העותרת" (סעיף 18 לפסק הדין). ובהמשך: "המסקנה המשתמעת מהאמור היא כי המשיבה קיבלה מהמשיב בגין כל שנת תש"ע, שלא כדין, תקציב בגין כל הילדים שלא למדו במוסדותיה - תקציב שהיה מועבר לעמותה במידה והמשיבה היתה פועלת כדין ומדווחת דיווח אמת למשיב. יש לראות במעשיה משום עשיית עושר ולא במשפט והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב ובניגוד לדין, תוך הטעיית המשיב" (סעיף 20 לפסק הדין). מילים כדורבנות! אגב כך מעניין לגלות, כי המועצה המקומית אינה טוענת בתגובתה כי לא קבלה את כספי התקציב עבור אותם ילדים ששמותיהם צוינו ברשימה, הגם שהכחישה תחילה בכתב ההגנה קבלת כספים עבורם. מאחר שהשגותיה של המועצה המקומית כנגד פסק הדין בעתירה המנהלית אינן נכונות ואינן מבוססות, מה גם שהיא לא בקשה לערער על המסקנות העובדתיות או המשפטיות אליהן הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים, יש לראות בממצאי פסק הדין הנ"ל כממצאים המחייבים אותה ומשתיקים אותה מלטעון כנגד ממצאים אלה - שהם ממצאים הנסמכים על התצהירים שהוגשו באותו הליך ועל העדויות של העדים המדגמיים שנחקרו. אשר לנימוק השני בדבר ייחוס רשלנות תורמת לתובעת - נימוק זה דינו להידחות. אומנם נטען בכתב ההגנה של המועצה המקומית כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת של 100%, ואולם בדיון בפניי סייג ב"כ התובעת את תביעתו לעילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. על יסוד המפורט לעיל, איני רואה מדוע ממשיכה המועצה המקומית לעכב תחת ידיה כספי תקציב לא לה. אין ספק, כי התנהלות המועצה המקומית לאורך זמן בכל הקשור לנושא שבמחלוקת, החל מההליכים בעתירה המנהלית (כפי שניתן להתרשם בקלות מפסק הדין של כב' השופטת בר-זיו), וכלה בהליכים אשר התקיימו עד כה בתיק זה, היא התנהלות הגובלת בטעם לפגם וכזו שאינה אמורה לאפיין גוף ציבורי כמוה. לפי התעריף שצוין בתעודת עובד הציבור, הסכום שאמור להיות משולם על ידי המדינה בעבור כל ילד עומד על 7,032 ₪. לפיכך, עבור 115 ילדים, התקציב אמור לעמוד על סך של 808,680 ₪ (לפי הנוסחה הבאה: 115 ילדים X 7,032 ₪ לכל ילד). אלא שמתעודת עובד הציבור עולה שהסכום ששולם בפועל למועצה המקומית עומד על 661,008 ₪ עבור 94 ילדים. לפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לכספים ששולמו, אם שולמו, עבור יתר הילדים, אני מקבלת את התביעה עבור 94 ילדים ומחייבת את המועצה המקומית (הנתבעת 1) לשלם לתובעת סך של 661,008 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בשלב זה אני מעמידה את ההוצאות בהן יש לחייב את המועצה המקומית בגין שכר טרחת עו"ד על סך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. הכרעה סופית תינתן במסגרת פסק הדין הסופי. פסק דין חלקי