פינוי מדירה של אדם שגר עם סבו מבוא וטענות הצדדים בקליפת אגוז מונחת בפני תביעה לפינוי הנתבע מדירת מגורים בת שלושה חדרים המצויה בקומה שנייה, ברחוב חיים בר לב 115 בתל אביב, הידועה כחלק מחלקה 12 בגוש 7423 (להלן: "הדירה"). כמו כן, עותרת התובעת לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים בסך 223,432 ₪. התובעת הינה חברה ממשלתית - עירונית לדיור, שיקום והתחדשות שכונות, אשר עוסקת, בין היתר, בניהול נכסים לצורך מתן פתרונות דיור לזכאים, בהתאם לקריטריונים שקובע משרד הבינוי והשיכון מעת לעת. התובעת השכירה את הדירה לסבו של הנתבע, מר יהושע דגרזדה ז"ל (להלן: "הסב המנוח"), בהסכם שכירות מיום 28/12/1994 שצורף כמוצג 3 למוצגי התובעת (להלן: "הסכם השכירות"). הסב המנוח נפטר ביום 10/11/2005, והנתבע ביקש מאת התובעת כי תוקנה לו זכות שכירות בדירה כ"דייר ממשיך", בהתאם לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים מיום 1/2/2002 (מוצג 5 למוצגי התובעת; להלן: "הנוהל"). בקשת הנתבע להקניית זכויות בדירה נדחתה בהחלטות ועדות שונות: ועדת "השניים" ו-"ועדה עליונה" של משרד הבינוי והשיכון, בשנת 2007, ולאחר מכן, בשלישית, בהחלטה של "ועדה עליונה" של משרד השיכון מיום 22/8/2010 (מוצגים 6 - 8 למוצגי התובעת; להלן: "החלטות הועדות"). למרות זאת, המשיך הנתבע להחזיק בדירה, והתובעת שלחה לו ביום 22/2/2011 מכתב התראה, בו דרשה את פינוי הדירה ותשלום דמי שכירות ראויים. משלא פינה הנתבע את הדירה, ולאחר שלושה חודשים מההתראה, הגישה התובעת את התביעה. בא כוחו של הנתבע, כמיטב כישרונו, לא הותיר על אבן על אבן והעלה שלל טענות הגנה. אמנה כעת בקצרה את הטענות העיקריות הצריכות לענייננו: התובעת איננה הבעלים של הדירה ואיננה בעלת זכויות בה, בניגוד לאמור בכתב התביעה, ולכן איננה זכאית לדרוש מאת הנתבע דבר. התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, בחוסר תום לב, והתביעה הינה טורדנית וקנטרנית. הנתבע גר עם הסב המנוח במשך למעלה משלוש שנים טרם פטירתו, מצוי במצב כלכלי קשה והוכר כ"חייל זכאי לסיוע". לפיכך, הנתבע הינו בבחינת "דייר ממשיך", הזכאי להיכנס בנעלי הסב המנוח ולגור בדירה במסגרת הדיור הציבורי. הנתבע איננו חייב לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים כפי שנתבע. מחלוקת משפטית נוספת שניטשה בין הצדדים, הינה כלום בית משפט זה הינו הטריבונל המוסמך לדון ולהכריע בטענת הנתבע להיותו "דייר ממשיך", נוכח העובדה שאין חולק שהנתבע לא תקף את החלטות הועדות השונות, לרבות החלטת הועדה העליונה, בהליכים מנהליים בביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים. בהקשר זה, הציגו הצדדים פסיקה ענפה, שתפורט להלן, כאשר התובעת טוענת כי אין לאפשר "תקיפה עקיפה" של ההחלטות המנהליות במסגרת הליך של תביעה לסילוק יד, אלא היה על הנתבע לנקוט בהליך המנהלי הנכון עוד בשנת 2010, לכל המאוחר. טרם שאדון במחלוקות, אציין כי שני הצדדים טענו טענות נוספות, במסגרת כתבי הטענות, הראיות והסיכומים, שלטעמי אין צורך להכריע בהן. לפיכך, אתייחס להלן לסוגיות הדרושות הכרעה בתובענה זו בלבד. טענת היעדר יריבות טענה מקדמית בפי הנתבע - היעדר יריבות. הנתבע גורס כי בכתב התביעה נטען שהתובעת היא הבעלים של הדירה, כאשר מנסח המקרקעין עולה כי הבעלים הרשום הינה מדינת ישראל (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם התובעת), ולכן התובעת לא זכאית לדרוש את פינויו מהדירה. טענה זו יש לדחות מכל וכל. אכן, התובעת לא דייקה בכתב התביעה ובתצהיריהם של מר שחר ומר בלנגה, כי היא הבעלים הרשום של הדירה. הנסח שצורף מלמד כי המדינה הינה הבעלים הרשום. דא עקא, עיון בנספח 2 למוצגי התובעת מלמד כי נחתם כתב העברת רכוש בקשר לדירה עוד בשנת 1979. כבר בשל כך יש לדחות את טענת הנתבע. קיימים טעמים נוספים לדחיית טענה זו. חוזה השכירות עליו חתום הסב המנוח, הנושא תאריך 28/12/1994 (הנתבע טען כי הסב גר בדירה משנת 1979; לא ראיתי חשיבות לענין זה), קובע בפתיח בו כי - "המשכירה הינה בעלת הזכויות ו/או סמכויות להשכיר את הדירה...". פשיטא, הסב המנוח הכיר בכך כי התובעת היא בעלת הזכויות או הסמכויות להשכיר את הדירה, בכך שחתם על חוזה השכירות ושילם את התשלומים על פיו במשך השנים. הנתבע עצמו הכיר בזכויות התובעת בדירה ו/או בזכותה להשכירה לו, בכך שפנה פעמים רבות לתובעת (לרבות באמצעות הועדות השונות), בבקשה להכיר בזכותו כ"דייר ממשיך", במכתבים ובבקשות שונות, אשר במסגרתם לא כפר מעולם בזכויותיה בדירה ואף שילם תשלומים שונים על חשבון דמי שכירות (ראה נספחים 11-14 לתצהירו וכן סעיף 33 לתצהירו; כן ראה להלן לענין התשלומים). הלכה מושרשת היא כי אין אדם יכול להחזיק בנכס מתוך הענקה של פלוני ובמקביל לכפור בזכות המעניק (ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99, 104). ממילא, בהינתן האמור, הנתבע מושתק מלטעון טענות כלשהן כנגד התובעת בכל הקשור לזכויותיה בדירה, וטענה זו מוטב היה לה שלא תיטען מלכתחילה. האקלים המשפטי הרלבנטי ושאלת "התקיפה העקיפה" הזכאות לשכירות במסגרת דיור ציבורי, הוסדרה בנהליו של משרד השיכון, שצוינו לעיל. נהלים אלה מפרטים קריטריונים להכרה בזכאות, על פי שיקולים שהינם סוציו-אקונומיים בעיקרם. זכותם של קרובי דייר בדיור הציבורי להוסיף ולהתגורר בדירה לאחר פטירת הדייר החוזי המוסדרת בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי"). סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי קובע את זכותו של ה"דייר הממשיך" לשכירות בדירה: "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין". סעיף 3 (ב) מתנה תנאי נוסף לתחולת הסעיף הנ"ל והוא שלא הייתה בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הדייר החוזי, וכל עוד מצב זה נמשך. המונח "דייר ממשיך" מוגדר בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כך: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו ובלבד שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". יצוין כי ביום 11/11/2009 שונה החוק וכך גם הנוהל, והתקופה של שלוש שנים כאמור, הוארכה לארבע שנים (ראה סעיף 16 לתצהירו של מר שחר ומוצג 10 למוצגי התובעת). בקשתו של הנתבע להכיר בו כדייר ממשיך נדונה והוכרעה, כאמור, שלוש פעמים: ע"י ועדת השניים - ביום 12.2.07; ע"י הועדה העליונה - ביום 11.4.07; ושוב - ע"י הועדה העליונה - ביום 22.8.10. בפעמיים הראשונות, היה זה טרם שינוי החוק והנוהל, בקשר להארכת התקופה משלוש לארבע שנים. בפעם השלישית, היה זה לאחר מכן, אך עדיין, ועל כך אין מחלוקת של ממש, התקופה הרלבנטית הינה שלוש שנים, שכן המועד הקובע הינו מועד פטירת הסב המנוח, בשנת 2005. אין ספק שה"סכסוך" בין הצדדים בשאלה האם יש לנתבע זכויות כ"דייר ממשיך" הינו "עניין מנהלי" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, וככזו ניתן לתקוף אותה בהליך מתאים בביהמ"ש לעניינים מנהליים. יחד עם זאת, אין פירושו של דבר כי לא ניתן לתקוף את החלטות הועדות השונות ב"תקיפה עקיפה", או כי הן יוצרות מעשה בית דין בין הצדדים. בבר"ע (מחוזי י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול (1/9/2009) (להלן: "ענין יעקב שאול") התייחס כב' השופט זילברטל לעניין זה, וקבע בין היתר, כך: "הועדה העליונה היא גוף שהוקם מכוח כללים פנימיים... וסמכותה היא סמכות מנהלית גרידא, היונקת מסמכותו של השר הממונה על ביצועו של חוק זכויות הדייר, סמכות שנקבעה בחוק זה. העובדה שמשרד הבינוי והשיכון בחר לאפשר הגשת השגה על החלטת ועדת האכלוס בפני ועדה עליונה, לא הופכת את הועדה לגוף מעין שיפוטי הפועל ע"פ דין. ענייננו הוא, אם כן, בהחלטה מנהלית ובשאלה כיצד ניתן לתקוף החלטה זו" (סעיף 7 לפסק הדין). בהמשך לפסק הדין, נקבע כך: "החלטה לפי חוק זכויות הדייר נזכרת בסעיף 13 לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע שעניינים המפורטים בתוספת הראשונה יהיו בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, ומכאן טענת המבקשת היא לפי עניינים אלה היא בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים - ולא של בתי המשפט האזרחיים". בהמשך, סוקר כב' השופט זילברטל פסיקה ענפה של בתי משפט שלום, כאשר במספר פסקי דין הובעה דעה כי אכן מדובר בסמכות ייחודית של בימ"ש לעניינים מנהליים [ראה למשל ה"פ (שלום י-ם) 511/02 מועלם נ' עמידר (6/3/2003); ת"א (שלום עפולה) 2895/03 עמידר נ' ישעיהו שאול (3/10/2006); ת"א (שלום רמלה) 1233/02 עמידר נ' יפרח (8/6/2005)]. מנגד, סקר ביהמ"ש המחוזי בענין יעקב שאול פסקי דין של בתי משפט השלום שגרסו ההפך [ראה למשל בש"א (שלום י-ם) 6914/02 טייח נ' פרזות (11/9/2003); ת"א (שלום ת"א) 78293/04 עמידר נ' ליאור (11/1/2006); ת"א (שלום ראשל"צ) 30805/06 עמידר נ' ארץ (12/5/2008)]. סופו של דבר, קבע ביהמ"ש המחוזי בענין יעקב שאול כי ניתן לתקוף בתקיפה עקיפה את ההחלטה המנהלית: "כלל מקובל במשפט המנהלי הישראלי הוא שניתן לתקוף החלטה מנהלית בתקיפה ישירה בביהמ"ש הגבוה לצדק או בתקיפה עקיפה במסגרת הליכים אזרחיים או פליליים. כלל זה חל גם על החלטות שחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קבע כי דרך ההשגה עליהן (תקיפתן בתקיפה ישירה) תהיה בפני בתי משפט אלו ולא בפני בג"צ. בית המשפט העליון פסק כי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע את דרך התקיפה הישירה אך לא בא להגביל את אפשרות התקיפה העקיפה. המבחן בדבר סמכות הערכאה האזרחית היא לדון בטענות "מנהליות" יהיה מבחן הסעד, כלומר, האם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי וכדי להכריע בו נדרשת הכרעה שבגררא בדבר תוקפה של החלטה מנהלית (רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ), 12/7/2005... שאושר ברע"א 7852/05 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, 17/3/2009. במקרה שבפנינו המחלוקת נוגעת למעמדם של המשיבים כדיירים ממשיכים ע"פ חוק זכויות הדייר. משום כך מוסמך ביהמ"ש לדון בהחלטת הרשות בנוגע למעמדם כעניין שבגררא ובמסגרת תקיפה עקיפה של החלטה זו ולשמוע ראיות בקשר לשם כך" (סעיף 9 לפסק הדין). ובהמשך: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים ביקש להסדיר את דרך התקיפה הישירה בלבד, כעולה במפורש מתוכנו, ולא להסדיר את סמכויות בתי המשפט האזרחיים לדון, במסגרת תקיפה עקיפה, בטענות נגד החלטות המינהל" (סעיף 10 לפסה"ד). תימוכין לגישה זו ניתן למצוא בע"א 6184/05 משה זריהן נ' עמידר (20/3/2007). במקרה הזה, ביהמ"ש המחוזי דן בערעור אזרחי על פסק דינו של בימ"ש השלום, שנסוב על השאלה האם המערער הינו "דייר ממשיך", תוך בחינת השאלה העובדתית האם המערער גר בדירה בשלוש השנים הנדרשות והאם מירב הזיקות של המערער היו קשורות בדירה. במקרה זה, לא הביע דעתו כי אין אפשרות לתקוף את החלטות הרשות בתקיפה עקיפה. ראה גם דיון לגוף העניין במסגרת דיון בערעור על פסק דין בתביעת פינוי, שגם בה התבררה שאלת "דייר ממשיך", בע"א (מחוזי ת"א) 2054/01 עמידר נ' ואחניש סוליקה (15/2/2005) (להלן: "ענין ואחניש"). פסק דין נוסף של ביהמ"ש המחוזי שקבע דברים ברוח זו הינו עת"מ 1398/07 ברזילי נ' משרד הבינוי והשיכון ועמידר (31/07/2007): "בשולי הדברים אני רואה להעיר שהעותרים שגו בכך שהסכימו להפסקת הדיון בתביעת הפינוי כדי להעביר את ההכרעה בשאלה העובדתית של זכותם למעמד של דייר ממשיך לבית משפט זה. בית המשפט לעניינים מנהליים איננו ערכאה דיונית רגילה. בית המשפט לעניינים מנהליים שוקל את צדקת הרשות המנהלית על סמך הראיות שהיו לפניה. התמודדות עם שאלות של עובדה, שעל בסיסן הושתתה תביעת הפינוי הייתה צריכה להתברר בבית המשפט שדן בתביעת הפינוי" (הפסקה האחרונה לפסק הדין). ראה גם עת"מ (חיפה) 1398/03 חסקל נ' מדינת ישראל (בבימ"ש עליון הופנו הצדדים לועדה העליונה, אך פסק הדין לא בוטל). בכל הכבוד, הנני מצרף דעתי לגישה זו שהובעה בענין יעקב שאול ויתר פסקי הדין שתמכו בה ואוזכרו לעיל. סבורני כי ככלל, אין מניעה לתקוף ב"תקיפה עקיפה" את החלטות הרשות במקרים כגון דא ובנסיבות הענין שבפניי, מכל הטעמים שאוזכרו. גישה זו מתבקשת גם מכך שבית משפט לעניינים מנהליים, ככלל, איננו שומע עדים אלא אם התקבל היתר לכך (ראה תקנה 15 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). כתימוכין נוספים, ראוי להפנות גם לספרו של א. גורן, בתי משפט מנהליים (2008) עמ' 244. טעם נוסף לדעתי זו הינה סמכותו של בית המשפט השלום לדון בנושא כסמכות שבגררא מכח סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984. נוכח האמור לעיל, דעתי הינה כי בנסיבות שבפניי, יש לאפשר תקיפה עקיפה של החלטות הועדות השונות, במסגרת התגוננות מפני תביעת הפינוי והתביעה הכספית. כלום התגורר הנתבע בדירת הסב המנוח למעלה משלוש שנים טרם פטירתו? תחילה יש לציין, כי הנטל להוכיח את הטענה כי הינו דייר ממשיך מונח על הטוען לכך, קרי על כתפי הנתבע (ראה למשל ענין ואחניש; ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 348). כאמור, הנתבע טוען כי יש לדחות התביעה לסילוק יד מחמת היותו "דייר ממשיך", בטענה כי התגורר עם הסב המנוח במשך התקופה הנדרשת, קרי למעלה משלוש שנים טרם פטירתו, ביום 10/11/2005 (מוצג 4 למוצגי התובעת). פשיטא, יש לבחון לעניין זה האם התגורר הנתבע עם הסב המנוח לפחות מיום 10/11/2002 ועד לפטירתו. להוכחת טענתו, העיד הנתבע שורת עדים: דיירים בבניין בו מצויה הדירה, בני משפחה אחת, מר דודו ניצני, גב' מזל ניצני וגב' חיה ניצני. חברו, מר דוד בן שטרית ואחותו גב' מלכה איזדי. מנגד, העידו מטעם התובעת ארבעה עדים: מר אלי שחר - מנהל מחלקת זכאות ואכלוס בתובעת, מר מוטי בלנגה - מנהל מחלקת התביעה בתובעת, השמאי אהרון בוץ ומר רון צור - שביצע עבור התובעת "ביקור מעגל" בדירה ביום 16/9/2003. ראיות הנתבע הנתבע והעדים מטעמו העידו כי הוא עבר להתגורר בדירה ביחד עם הסב המנוח בתחילת שנת 2002. שלושת העדים ממשפחת ניצני הגישו תצהירים קצרים. גב' מזל ניצני, אישה מבוגרת המתגוררת בקומת הקרקע בבניין בו מצויה הדירה, ציינה בתצהירה כי הכירה את הנתבע שנים וכי יודעת שהוא התגורר עם הסב המנוח בדירה בקומה השנייה מאז שנת 2002. בעדותה חזרה על דבריה, אמרה כי היא מתגוררת במקום 30 שנה וכי לסב המנוח לא הייתה עזרה סיעודית או מטפלת. עוד הוסיפה כי הנתבע, נכדו, היה בא לבקרו וישן במקום וכי הנתבע היה מגיע לדירתה בשעות שונות במהלך היום, וכלשונה: "היה אצלו הרבה זמן, ישן אצלו" (ראה עדותה בעמ' 23-24 לפרוטוקול). כאשר נשאלה ע"י בית המשפט כיצד היא זוכרת שהנתבע החל לגור אצל הסב המנוח בשנת 2002, השיבה: "כי בעלי נהרג ב-2001 ויוסי (הנתבע - י.ש.) עזר לנו, אני הייתי בדיכאון וגם הילדים. היא לא יכולה לשכוח את אביה שהלך לטייל ונהרג לנו בטורקיה". עוד העידה כי היא זוכרת פיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בשנת 2002, שכן בנה נפצע בפיגוע והנתבע גר בדירה במועד זה (עמ' 24 לפרוטוקול). בתה של גב' מזל ניצני, חיה ניצני, המתגוררת בבניין, העידה בתצהירה גם היא כי הכירה את הסב המנוח שנים רבות, היא מכירה היטב את הנתבע וכי מאז שנת 2002 היא רואה את הנתבע בבניין באופן קבוע מדי יום והוא מבקר בדירתה. בחקירתה הנגדית חזרה על דבריה: "הוא עבר לגור עם הסבא ב-2002 ואז היכרנו" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 3-4). עוד ציינה שרק הנתבע מתגורר בדירה. כאשר נשאלה ע"י בית המשפט הכיצד היא זוכרת שהנתבע החל לגור עם הסב המנוח דווקא בשנת 2002, השיבה: "ב-2001 כשאבי נפטר, יוסי היה בא לסבא וב-2002 הוא היה גר שם... אני זוכרת כי ב03/2002 היה פיגוע שאחי נפגע בו קל ואז ראיתי את יוסי שהיה גר שם והיה בא כל בוקר, צהריים וערב והיה נכנס לראות מה איתנו, כי אחי לא הרגיש טוב אז יוסי היה נכנס כל הזמן, ככה אני זוכרת" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 21-26). הבן הנוסף, מר דודו ניצני, גרס בתצהירו כי אף הוא מתגורר באותו בניין עם אמו ואחותו שעדותן צוינה לעיל, כי הוא מיודד עם הנתבע ומכירו היטב וכי הנתבע התגורר עם סבו בדירה מאז תחילת שנת 2002, כאשר כל חפציו האישיים היו באותה דירה. בעדותו חזר מר ניצני על דבריו אלה: "לצערי ב-2001 אבי נהרג לי בידיים, ב-2002 כשניסיתי לצאת מהטראומה שאני נמצא בה עברתי פיגוע בסי פוד מרקט ומאז יוסי עבר לגור בבניין, לפני הפיגוע ומשם הידידות בינינו התחזקה..." (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 15-17). כאשר נשאל כיצד הוא יודע לומר מתי בדיוק עבר הנתבע לגור בבניין, ענה: "זה קרה בסמוך לפיגוע כשהוא עבר לגור שם. הפיגוע היה ב-5/3/2002 ויוסי הגיע לגור שם לפני זה, כשכבר לפני זה אבי נהרג ב-2001 בטורקיה וכבר הייתי במצב לא טוב ויוסי היה נכנס אלינו. הכרנו כשקרה המקרה עם אבא ב-2001 אז הוא לא גר שם, ובתחילת 2002 עבר לגור שם, בכל בוקר היה נכנס לשתות קפה והיה עובר בצהריים ובערב..." (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 1-5). התרשמתי מעדויות שלושת בני משפחת ניצני התרשמות חיובית. ניכר היה כי עדים אלה העידו בצורה כנה ומדם ליבם. עדויותיהם השתלבו זו בזו (ועם יתר העדויות), היו קוהרנטיות, מה גם שניתנו תשובות ברורות והגיוניות לשאלה כיצד זוכרים בני המשפחה את המועד המדויק שבו עבר לגור הנתבע בבניין. כפי שצוין לעיל, המשפחה עברה טראומות קשות בשנים 2001-2002, כאשר הפיגוע האמור התרחש בחודש 03/2002, ועולה מהעדויות כי כבר במועד זה עבר הנתבע לגור בדירת הסב המנוח. הנתבע העיד שני עדים נוספים, אחותו הגב' מלכה איזדי וחברו מר דוד בן שטרית. גב' איזדי ציינה בתצהירה כי היא היחידה מבני המשפחה ששמרה עם הנתבע על קשר וכי בצעירותו התנהג הנתבע בצורה בעייתית מאד ונקלע למריבות קשות עם הוריו. לפיכך, אלו לא יכלו לשאת את התנהגותו ובתחילת 2002 סילקו אותו מביתם. בתצהיר מצוין כי הסב המנוח אפשר לנתבע לגור איתו בדירה, וכאשר האחות ביקרה בדירה, ראתה את הנתבע גר בה, לרבות במשך שירותו הצבאי. בחקירתה חזרה על דברים אלה, וכאשר נשאלה כיצד יודעת שדווקא ב-2002 עבר הנתבע להתגורר עם הסב המנוח, אמרה כי: "ראשית הייתי חיילת, שירתתי שנה ושלושה חודשים. ב-12/2002 עדיין הייתי חיילת... התגייסתי ב-05/2001 והשתחררתי ב-12/2002. אני זוכרת שהייתי חיילת ובזמן שהייתי חיילת הוא עבר לגור אצלו. זו הייתה תקופה של מריבות עם יוסי בבית, עם ההורים, איתי לפעמים גם... זה משהו שהיה הרבה זמן, תקופה ארוכה, בערך מתקופת התיכון... עד שזה הגיע למצב של אלימות מילולית ופיזית וצעקות. אבי הבין שאין ליוסי מה לעשות שם והוציא אותו" (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 14-23). עדותה זו של הגב' איזדי הייתה כנה, אמינה ומשתלבת עם עדויותיהם של בני משפחת ניצני, ולפיכך, ראיתי לאמצה. מר בן שטרית הצהיר אף הוא כי הנתבע רב עם הוריו ולא יכול היה להישאר בבית ולכן עבר לדירת הסב המנוח. עוד הוסיף כי טרם גיוסו לצה"ל בחודש 08/2002 היה נפגש עם הנתבע פעמים רבות בדירת הסב המנוח, בה התגורר הנתבע, מאז לכל הפחות, וברציפות עד היום. בחקירתו הנגדית חזר מר בן שטרית על הדברים, הם לא נסתרו ומקובלים עלי במלואם. הנתבע בתצהירו ציין כי עבר לבית הסב המנוח בשל מריבות קשות עם הוריו וסילוקו מהבית, בתחילת שנת 2002. עוד ציין כי ביום 16/12/2002 התגייס לצה"ל וכל תקופת שירותו התגורר בדירה. הנתבע ציין כי שירותו הצבאי היה קשה, הוא הוכרז נפקד ולכן נאלץ להסתיר את עובדת מגוריו בדירת הסב המנוח. הנתבע שוחרר לבסוף, לאחר קיצור השירות, ביום 26/5/2004. באופן מפתיע, לא נשאל הנתבע דבר על ידי בא כוח התובעת בחקירתו הנגדית בכל הנוגע למועד בו עבר לגור עם סבו המנוח. החקירה הנגדית התרכזה בעניינים אחרים, לרבות לעניין הסיבה לשינוי הכתובת במשרד הפנים, הפניות לועדות השונות, התשלומים לתובעת והמגעים מולה. עדותו של הנתבע בעניין זה, ובכל ענין אחר, לא נסתרה, מה גם שאין צורך להכביר מילים על הימנעות מהצגת שאלות בחקירה נגדית בעניין כה מהותי, ועל תוצאותיה של הימנעות זו. עדות הנתבע מקובלת עלי איפוא, במלואה. ראיות התובעת הראיה המהותית ה(כמעט) יחידה שהציגה התובעת כנגד מסכת העדים מטעם הנתבע, הינה עדותו של מר רון צור, אשר ביקר בדירה כסוקר מטעם התובעת ביום 16/09/2003 וערך דו"ח בדבר הביקור (ראה ת/1). מר צור ציין שהוא עובד עבור משרד חקירות משנת 1997 ועורך עבור התובעת "ביקורי מעגל" בדירות המושכרות על ידה, לסירוגין מאותה תקופה. באופן צפוי, העיד מר צור כי הוא לא זוכר את ביקור המעגל הספציפי: "אני לא זוכר משהו לפני עשר שנים, אני עושה 15 ביקורים ביום" (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 21-32). עיון בת/1 מלמד כי שמו של הסב המנוח הודפס בחלקו העליון, כולל פרטי הדירה, ובטופס זה יש טבלה של פרטי המתגוררים בדירה, שנותר ריק. כאשר נשאל העד מה הוא בודק בביקורים כאלה, השיב כי נבדק מי מתגורר בדירה, מצב הדירה וכן מאומתת זהות הדייר באמצעות תעודת זהות. עוד העיד, כי הוא שואל את הדייר מי גר איתו בדירה ואם הוא מגלה כי מישהו גר איתו הוא מוסיף זאת בדו"ח (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 1-7). העד העיד כי אינו זוכר מה אמר לו הסב המנוח במקרה הספציפי (שם, שורה 9). כאשר נשאל האם ייתכן כי הסב המנוח הסתיר את עובדת היות הנכד, הנתבע, גר עמו, השיב כי הדבר יכול להיות (עמ' 30 לפרוטוקול, שורה 1). ברור כי אין למר צור כל זיכרון אותנטי וממשי מהביקור, דבר המובן בנסיבות העניין ונוכח חלוף הזמן הרב. יחד עם זאת, ובהינתן מסכת העדויות מטעם הנתבע, שפורטה לעיל, המקובלת עלי במלואה, אין בת/1 כדי לסתור את אותה מסכת. ייתכן בהחלט כי במועד הביקור לא נכח הנתבע בדירה, ואזכיר כי הביקור בוצע בשעה 13:45 (כך צוין בדו"ח). ייתכן גם שדבר מגורי הנתבע בדירה הוסתר מהסוקר, אך בכל מקרה, לא ניתן לקבוע כי כל העדויות שצוינו נסתרו בשל דו"ח זה. בהקשר זה, ראוי לציין כי בדו"ח ביקור סוקר נוסף, נשוא מיום 9/9/2002, שהתובעת לא טרחה לגלות בכתב התביעה, צוין כי הסב המנוח סירב לשתף פעולה "בכל תוקף" (נספח 8 לתצהיר הנתבע). ראוי להדגיש כי דו"ח ביקור זה לא הוגש באמצעות עורכו ואין בו כל הערה כי למעט הסב המנוח, אין דיירים נוספים בדירה. הטבלה המופיעה במסמך זה נותרה ריקה, וגם שמו של הסב המנוח לא הוזכר בה, למרות שיצוין כי הודפס בה הביטוי "ר. משפחה" (ככל הנראה הכוונה לראש המשפחה, קרי הסב המנוח). היה מצופה אפוא, כי אם דו"ח זה היה נרשם כדבעי, היו מצוינים במקום המיועד פרטי הסב המנוח, דבר שלא נעשה. בכל מקרה, התובעת נמנעה מלהעיד את עורך המסמך, ואפילו תתקבל טענת התובעת בסיכומיה כי מדובר ברשומה מוסדית, וספק אם הדבר כך, הרי שמשקלה בנסיבות הענין נמוך ביותר, מה גם שלא הוצג כל טעם מדוע לא זומן עורך המסמך להעיד. כמו כן, לא הוצגו בפניי דו"חות "ביקורי מעגל" נוספים שנערכו בשנים הרלוונטיות 2004-2005. הוברר כי בשנת 2004 לא בוצעו "ביקורי מעגל" בשל קושי תקציבי של התובעת (ראה עדותו של מר שחר בעמ' 20 לפרוטוקול, שורה 18). אשר לעדותם של מר שחר ומר בלנגה. אין מחלוקת כי לעדים אלה אין ידיעה אישית כלשהי האם הנתבע גר עם סבו המנוח בתקופה הרלוונטית (ראה דברי מר שחר בעמ' 17 לפרוטוקול ודברי מר בלנגה בעמ' 23 לפרוטוקול, שורה 20). אציין גם, כי בהתאם לפסיקה, אין צורך במגורים רצופים אלא במגורים בקביעות "ללא נוכחות פיזית רצופה ומתמשכת לאורך כל התקופה הקובעת" (ענין ואחניש). כמו כן, ראה סעיף 2.10.2 לנוהל, מוצג 5. בענייננו, הנתבע העיד כי גוייס לצה"ל בסוף שנת 2002 (ראה האישור שצורף כנספח 1 לתצהירו). בהקשר זה ראוי להעיר כי הדבר אינו פוגע ברצף המגורים הנדרש (ראה עת"מ (מחוזי חיפה) 2063/04 ליפשיץ נ' מדינת ישראל). התובעת טוענת כי מתמצית רישום משרד הפנים (מוצג 12) עולה, כי רק ביום 12/2/2006 שינה הנתבע את כתובתו לכתובת הדירה. בענין זה ראוי להפנות עת"מ (ירושלים) 782/03 משיח נ' מדינת ישראל (28.2.05), סעיף 34 ואילך: "אינני מתרשם מכך שהרישום של העותר במשרד הפנים, על פי הכתובת החדשה של אמו היה רק בשנת 1999. הסברו של העותר כי לא טרח לשנות את הכתובת, הוא סביר. כידוע, אנשים רבים מאחרים בשינוי כתובתם במשרד הפנים, ואין זה מן הראוי שהדבר יהיה להם לרועץ....גם בפרשת קגן הנ"ל לא ניתן משקל מכריע לרישום בתעודת זהות. בית המשפט המחוזי בתל אביב אף קיבל הסבר לפיו נרשמה בתעודת זהות כתובת לא נכונה, כדי להשיג תועלת חיצונית (שם - לצורך רישום בלשכת העבודה, לצורך קבלת עבודה); קל וחומר שעל פי גישה זו, אין לחרוץ את גורל העתירה שבפניי על פי תאריך רישום הכתובת בתעודת הזהות. ראוי לציין כי על פי דין הנוהג בישראל, הכתובת הרשומה בתעודת זהות ובמרשם האוכלוסין, על פי סעיף 2(11) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965, היא אכן חלק מהפריטים הרשומים של כל תושב ישראל, אך רישום זה הוא רק ראייה לכאורה לתוכנו של אותו פריט, כקבוע בסעיף 3 לחוק המרשם הנ"ל...מכאן, שעוצמת האותנטיות של פריט הכתובת (בלשון החוק - "המען") היא חלשה יחסית, וזאת לא רק בשל העובדה שהיא רק ראיה לכאורה לתוכנה, אלא שניתן לבצע כל שינוי כזה על פי הצהרה גרידא של התושב. מכאן, שביקורת הרשות הציבורית על דיווחים בדבר שינוי כתובת היא מועטת ביותר, אם בכלל. משמעות הדבר היא כי יש לייחס משקל נמוך יחסית לפריט המען בתעודת הזהות" (ההדגשה שלי - י.ש.). לאור האמור לעיל, ובהינתן העדויות בפני, נקבע ככממצא עובדתי כי הנתבע גר בדירת הסב המנוח, החל מתחילת שנת 2002 ועד למותו ביום 10/11/2005, ולאחר מכן, עד היום. ממילא, המסקנה הינה כי הנתבע גר ביחד עם סבו המנוח בדירה במשך תקופה העולה על שלוש שנים טרם פטירתו. מן הכלל אל הפרט - יישום הממצאים העובדתיים בענייננו בהתאם לנוהל, "דייר ממשיך" הינו מי שגר לפחות שלוש שנים ברציפות עם הדייר החוזי, והדייר הממשיך וקרובו עונים להגדרת "חסרי דירה", כהגדרת המונח בנוהל, 5 שנים טרם הפטירה (סעיף 2.10 לנוהל; לא עלה בידי למצוא בנוהל הגדרה למונח זה). אשר למגורים ברציפות במשך 3 שנים לפחות, הרי שתנאי זה התקיים בהתאם לממצא העובדתי שנקבע לעיל. בהקשר זה ראוי להפנות לע"א 4127/95 יעל זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים, פ"ד נב(2) 306, שבחן את המונח "דייר ממשיך" בהקשר להחלטות מועצת מקרקעי ישראל להקצאת מגרשים: "בכל אחד מהעניינים שבהם נבחנה "זיקת מגורים" היא נבחנה ביחס להוראה חקיקתית מסוימת, ופורשה בהתאם לרקעה ולתכליתה של אותה הוראה. אולם בהקשרים שונים כבר נאמר כי אין ליתן לתנאי של "מגורים במקום" פירוש מצמצם של שהייה פיזית דווקא, והמושג מגורים נתפרש כזיקה "מהותית" למקום מגורים שביטויה אינו פיזי בלבד" (עמ' 315). ובהמשך: "זיקת המגורים מבטאת את הקשר המהותי שבין אדם לביתו לא רק במובן הפיזי, אלא את הקשר שבינו לבין מרכז חייו, הציר שסביבו סובבים חייו מבחינה מעשית, פיזית ורגשית" (עמ' 319). נסיבות הענין שבפני מובילות למסקנה ברורה כי זיקת מגוריו של הנתבע בתקופה הרלבנטית הייתה לדירת הסב המנוח. אשר לתנאי השני של היות הסב המנוח והנתבע מחוסרי דירה. כאמור, לא מצאתי בנוהל הגדרה של מונח זה, ויש ליתן לו איפוא פרשנות מילולית, בהתאם לכוונת הנוהל ומטרתו. נראה שהסב המנוח היה מחוסר דירה. לא נטען אחרת ע"י התובעת, וממילא ברור שלא היה מוכר כזכאי לדיור ציבורי אם הייתה בבעלותו דירה. אשר לנתבע, הוא מציין בתצהירו כי היה מחוסר קורת גג (סעיף 7), כי הוכר כחייל זכאי לסיוע (סעיף 14 ונספח 2 לתצהיר) וכי גם כיום, בהיותו בן 28 אין לו מקורות כספיים כלשהם וחסכונות. עוד ציין כי הוא במצב כלכלי קשה ואם יפונה מהדירה, ייזרק לרחוב (סעיפים 20-22). מעבר לכך, בשלוש החלטות הועדות לא צוין כנימוקי דחיה, כי הנתבע או הסב המנוח אינם מחוסרי דירה, אלא צוינה רק ההנמקה של אי מגורים לכאורה במשך שלוש שנים טרם פטירת הסב המנוח. שיקולים נוספים וטענות נוספות של התובעת, לרבות סוגית התשלומים לא נעלמה מעיני טענת התובעת, כי מדובר בדירה בדיור ציבורי וכי הנתבע אינו עומד בקריטריונים לזכאות לדירה בדיור הציבורי. משמעה של טענה זו הינה, כי אם מלכתחילה היה פונה הנתבע אל התובעת בבקשה לקבל דירה בדיור הציבורי, היה נדחה. זהו איננו המצב בענייננו, שכן לא מדובר בפנייה "ראשונית", אלא בטענת הנתבע כי הוא "דייר ממשיך" של סבו המנוח. ככזה, אין הוא צריך לעמוד בתנאים לזכאות לקבל דירה בדיור הציבורי (והתובעתהאף לא טענה זאת), ואכן, הנוהל שנזכר לעיל, מונה תנאים ספציפיים, שכאמור, הנתבע עומד בהם. אין ספק בדבר המצוקה הקשה הנובעת מה"תור" של הממתינים לדירה בדיור הציבורי (והשווה: עע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון (8.8.13), כב' השופט רובינשטיין, עמ' 14 לפסה"ד פיסקה ב'). אין חולק גם על חובת העוסקים במלאכה לבחון את הבקשות בקפדנות תוך הקפדה על עקרון השוויון (ראה שם). דיור ציבורי הוא סממן היכר של מדינת רווחה והינו בעל חשיבות רבה בצמצום פערים. הוא נחשב ל"טובין ציבוריים" שמסופקים לאוכלוסיות חלשות (ראה קלוש רחל ויוברט יון, "הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד השיכון הציבורי בעיצוב המרחב", תאוריות וביקורת 16, עמ' 154). בעבר, מרבית הבניה היתה ציבורית ואילו היום נראה כי מדובר בבניה משלימה שצומצמה משמעותית (נטע זיו, "בין שכירות לבעלות: חוק הדיור הציבורי והעברת הון בין דורית בפרספקטיבה הסטורית", משפט וממשל ט', 411, 419). מנגד, קיימים הנוהל והוראות החוק, שעל התובעת וכן הוועדות לעמוד בהם, תוך הקפדה גם על זכויות הפונה הספציפי. בענייננו זהו הנתבע, אשר לימינו, בנוסף לנוהל ולחוק, עומד גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם משמע גם הזכות לדיור. ראה בהקשר זה, ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 121; בג"צ 366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר). לכך נוספת גם טענת הנתבע, כי לא זומן וגם לא הופיע בפני הועדות השונות, דבר שהינו לטענתו בניגוד לזכות הטיעון. טענה זו הוכחשה על ידי התובעת ולא נסתרה על ידה. הנתבע גם לא נשאל בהקשר זה דבר. בכך יש טעם, נוסף, על מנת לאפשר "תקיפה עקיפה" ולהוביל למסקנות שצויינו לעיל. וענין אחרון טרם חתימת פרק זה: לזכות הנתבע עומדת גם התנהלותו בתקופה הרלבנטית. הנתבע לא שקט, פנה לועדות השונות במשך כל אותה השנים מאז פטירת סבו, לרבות במכתבים ובבקשות, שצורפו לתצהירו, וכן שילם תשלומים בגין דמי שכירות (ראה להלן). התרשמתי כי הנתבע פעל בתום לב ותוך נסיון כן ואמיתי להסדיר את זכותו בדירה. גם להתנהלות ראויה זו נודעת חשיבות מרובה. לפיכך, על פניו, נראה כי היה על הועדה העליונה ועל ועדת השניים להכיר בנתבע כ"דייר ממשיך". זאת, בכפוף להסדרתו את כל הטעון הסדרה בהתאם לדין, לרבות חתימת חוזה וקביעת דמי שכירות בדיור הציבורי התאם לדין. טוענת התובעת כי הנתבע לא שילם את התשלומים הדרושים בגין השימוש בדירה. כאמור, הנתבע פעל ללא לאות על מנת שיוכר ע"י התובעת כ"דייר ממשיך" בדירה, הן במכתבים והן בבקשות לועדות השונות (ראה נספחים 11-14 לתצהירו). התובעת לא הכירה אפוא בנתבע כ"דייר ממשיך" וממילא סירבה לחתום עמו על חוזה שכירות מתאים. בתצהירים מטעם התובעת לא צוין שהנתבע סירב לשלם דמי שכירות חוזיים, אלא רק כי לא שילם דמי שימוש ראויים (סעיף 14-15 לתצהירו של מר בלנגה). בנוסף, בהסכמה דיונית במסגרת ההליך שבפני, סוכם כי הנתבע יתחיל לשלם תשלומים חודשיים בסך 300 ₪, מבלי להודות בטענות הדדית. אין הכחשה מצד התובעת כי הנתבע עמד בתשלומים אלה, והוא עצמו העיד שביצע את התשלומים כנדרש (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 13-15). לפיכך, לא מצאתי לנכון כי יש לשנות מהחלטתי האמורה בשל טענות התובעת בהקשר זה. נוכח האמור לעיל ובהינתן המסקנה העובדתית והמשפטית שנקבעה, התביעה לסילוק יד נדחית. התביעה לדמי שימוש ראויים בכתב התביעה עותרת התובעת לתשלום עבור דמי שימוש ראויים מיום 1/12/2005 עד ליום הגשת התביעה - 22/5/2011 (להלן: "התקופה"), בסך של 223,432 ₪. לתמיכה בעתירתה זו, בתביעה זו הגישה התובעת את חוות דעתו של השמאי אהרון בוץ. בחוות הדעת קובע מר בוץ את דמי השכירות החודשיים הראויים. השמאי ביצע סקר שוק וגזר את דמי השימוש הראויים בהתאם לנתונים שונים הקשורים לשוק השכירות החופשית (ראה עמ' 12-13 לחוות הדעת), בסכום שנע בין 2,600 ₪ - 3,200 ₪ בתקופה. בחקירתו הנגדית לא חלק השמאי על כך שמדובר בדמי שכירות בשוק החופשי (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 21-26). כאשר נשאל האם ידוע לו מהם דמי השכירות לגבי הדירה בדיור הציבורי, השיב בשלילה (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 1-6). כאמור, קבעתי כי על פניו נראה כי היה על התובעת להכיר בנתבע כ"דייר ממשיך" בדירה, ממילא, ברור כי אין רלוונטיות לשיעור דמי השכירות בשוק החופשי, אלא על הנתבע לשלם דמי שכירות בהתאם לחוזה שכירות שייכרת איתו, בהתאם לדין, לנוהל ולטבלאות משרד השיכון הנוגעות בדבר. אין בפני כל עתירה של התובעת לחיוב הנתבע בדמי שכירות חוזיים שיש לשלם בדיור הציבורי, לא בכתב התביעה כעתירה חלופית, לא בתצהירים מטעמה ולא בסיכומיה. מנגד, אין זה ראוי לפטור את הנתבע מתשלום דמי שכירות בדיור הציבורי עבור השימוש בדירה בתקופה. חוזה שכירות בקשר לדירה טרם נכרת, וממילא עילה חוזית מכוחו תצמח לתובעת לאחר כריתתו (לרבות רטרואקטיבית). לפיכך, העתירה לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה נדחית, מבלי שיהיה בכך כדי למעט מזכותה של התובעת לדרוש דמי שכירות כדין הנהוגים והמשתלמים בדיור הציבורי, הן בגין התקופה והן בגין התקופה שלאחר הגשת כתב תביעה. סוף דבר בהינתן האמור, התביעה נדחית. מובן כי כאמור לעיל, על הנתבע לפנות ללא דיחוי לגורמים הרלבנטיים על מנת להסדיר את שהייתו בדירה בהתאם לדין, לחתום על חוזה שכירות ולשלם דמי שכירות, כנהוג בדיור הציבורי ובהתאם לדין, לנהלים ולהנחיות הקשורים בכך. התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד: הוצאות בשיעור הסכומים שנפסקו כשכר העדים מטעם הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. פינוי דירהפינוי