רקע כללי התובעת, תושבת ירושלים, הייתה מועסקת בזמנים הרלבנטיים לתביעה בבנק ישראל, על פי הסכם העסקה שתאריך סיומו חל ביום 20/12/2010. ביום 8/12/2010 הגיעה התובעת לעבודתה בבוקר. באותו יום ניגשו אל התובעת מר יוסי חביליו, מנהל אגף לוגיסטיקה בבנק, והגב' עידית בן בסט, מנהלת אגף משאבי אינוש, וביקשו ממנה לעזוב את הבנק. התובעת התנגדה לכך. הוסבר לה על ידי השניים שאם לא תעזוב את הבנק תוזמן משטרה; ואולם, התובעת המשיכה בהתנגדותה. הוזמנה משטרה ובעקבות כך הגיעו לבנק השוטרים מר נפתלי כהן והגב' אודל אסרף, ודרשו מהתובעת לעזוב את הבנק. התובעת התנגדה לכך והסבירה לשוטרים כי יש לה זכות להיות בבנק על פי הסכם ההעסקה שלה. על פי בקשתה, השוטרים דיברו עם עורך דינה של התובעת ובסוף, לאחר שהתובעת המשיכה בהתנגדותה לעזוב את בניין הבנק, הודיעו לה השוטרים כי הם מעכבים אותה וביקשו ממנה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, אולם היא התנגדה לעיכוב. בעקבות כך הודיעו השוטרים לתובעת שהיא עצורה; הם כבלו את ידיה באזיקים ולקחו אותה לתחנת המשטרה, שם נערך עליה חיפוש. התובעת שהתה בתא מעצר עד שהגיע עורך דינה והיא הובאה לקצין החקירות, מר כהן, אשר החתים את התובעת על מסמך שלפיו היא מתחייבת לא לחזור לבנק מבלי שיהא בידיה החלטה מבית המשפט שמאפשרת לה לעשות כן. לאחר מכן שוחררה התובעת ממעצר ללא חקירה. טענות התובעת לטענת התובעת, השוטרים הפרו זכויות יסוד חוקתיות שלה, פגעו בחירותה, הפרו חובה חקוקה, פגעו בפרטיותה, תקפו אותה, פגעו באוטונומיה שלה, גרמו לה נזק תדמיתי; עצרו אותה ללא סמכות, תוך הפרת חובה חקוקה; נהגו כלפיה באלימות, שכללה דחיפות, הפעלת כח פיזי, תפיסת הידיים, איזוק בכח, ובכך עוולו כלפיה בעוולת התקיפה; ביצעו עליה חיפוש ללא הסכמתה במהלך המעצר הלא-חוקי, ללא התייעצות עם קצין. התובעת ממשיכה וטוענת כי, עקב מעשי השוטרים, נגרמו לה נזק אישי ותדמיתי; בטחונה העצמי נפגע, והיא חשה השפלה ואיום תמידיים; הסטיגמה של עבריינית דבקה בה ולא תרפה ממנה, בעיקר בעיני יתר עובדי הבנק ומכריה שהבחינו בהתרחשות, או שמעו עליה; התנהגות השוטרים גרמה לה פגיעה פיזית בידיים, בגב ובצוואר; כמו כן גרמה לה לתופעה פוסט-טראומטית הכוללת חרדה, קשיי שינה ובגין כך עברה סדרה של טיפולים פסיכולוגיים. טענות הנתבעת מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, התובעת נעצרה כדין על ידי השוטרים אשר פעלו באופן סביר וראוי ואף למעלה מכך, ואילו התובעת היא זו אשר סירבה להישמע להוראות השוטרים, התנגדה לעיכוב ולמעצר, איימה על השוטרים ותקפה אותם באופן מילולי ופעלה שלא כדין; השוטרים ונציגי בנק מוסמכים, לרבות מנכ"ל בנק ישראל, ביקשו מהתובעת מספר פעמים לעזוב את הבנק ואף שוחחו עם עורכי דינה, אך התובעת לא שעתה לדבריהם וסירבה לעזוב את המקום. לנוכח הודעת בעלי הסמכות במקום, לרבות קצין בטחון, אחראית משאבי אנוש ומנכ"ל בנק ישראל, אשר ציינו בפני השוטרים כי אין לתובעת רשות לשהות בבנק, וכי עבודתה הושעתה והיא זומנה לשימוע בעקבות עבירות משמעת חמורות, והבנק וויתר על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, ביקשו השוטרים מן התובעת לצאת מן המקום ומשסירבה לעשות כן, הם ביקשו לעכב אותה בשל הסגת גבול; משלא נענתה להם הם נאלצו לעצור אותה, על פי סמכותם שבדין, לאזוק אותה ולהביאה לתחנת המשטרה לשם חקירתה. פעולות השוטרים היו כדין וללא כל התרשלות; הם נשמעו לתלונת המחזיק במקרקעין, שלפיה אין לתובעת כל היתר להיכנס ולהישאר בבנק, ובכך היא עברה עבירה של הסגת גבול. דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. כאמור, אין מחלוקת כי בזמן האירוע, התובעת היתה עובדת של בנק ישראל, כאשר הסכם ההעסקה שלה היה אמור להסתיים ביום 20/12/2010. הבנק הודיע לתובעת בהודעה מוקדמת על סיום עבודתה בתום הסכם העבודה שלה; בעקבות כך התובעת נקטה בהליך בבית הדין האזורי לעבודה למתן צו מניעה האוסר על הבנק לסיים את עבודתה. בעדותה של גב' עדית בן בסט, מטעם הנתבעת, היא מסרה כי ביום 7/12/2010, במהלך תקופת ההודעה המוקדמת של התובעת, עלה חשד כי התובעת מבצעת עבירות משמעת חמורות על ידי כניסה לחדרים של עובדים אחרים באמצעות מפתח מאסטר שהיה בעמדת המזכירות; לאור כך הוחלט על זימון התובעת לשימוע ליום 8.12.2010. הוכן לתובעת מכתב בענין הזימון לשימוע (נ/8), אך התובעת סירבה לקבל את מכתב הזימון לשימוע וביקשה לפנות לעורכי דינה; בעקבות כך נשלח מכתב הזימון לבא כוחה של התובעת, עו"ד פרלמוטר (נספח א' ל-נ/10). לאחר מכן, ובעקבות שיחת טלפון שהיתה בין ב"כ התובעת לבין ב"כ בנק ישראל, הועבר לב"כ התובעת מכתב נוסף על ידי ב"כ הבנק (נספח ד' ל-נ/10), שבו צוין כי לאור סירוב התובעת לקבל את הזימון לשימוע, היא מתבקשת לא להתייצב לעבודתה בבנק החל מיום 7/10/2010 ועד לתום הבירור בעניינה. בתגובה למכתב זה של ב"כ הבנק, שלח ב"כ התובעת מכתב תגובה מאותו יום 7/12/2010, שבסיכומו הוא מודיע כי הוא הורה לתובעת להמשיך ולהתייצב לעבודתה כרגיל (ראו: נ/9 סעיף 9 למכתב); ואכן, ביום 8/12/2010, יום האירוע, התייצבה התובעת לעבודתה כשהיא מצוידת במכשיר הקלטה, וזאת חרף הודעת הבנק אליה לא להתייצב לעבודה. למרות הדברים הנ"ל שעולים במפורש מהמסמכים מטעם הבנק ומטעם בא כוחה של התובעת, התובעת הכחישה במהלך חקירתה כי היא זומנה להליך שימוע, או שהיא קבלה הודעת הבנק בדבר זימונה לשימוע ובדבר השעייתה מעבודה עד לקיום השימוע (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, החל משורה 21). הכחשה זו של התובעת אינה תורמת לאמינות גרסתה, שכן, כאמור, הדברים עולים ממכתבו של בא כוחה, אשר מציין בצורה מפורשת כי הוא הודיע לתובעת להתייצב לעבודה חרף ההליכים שבכוונת הבנק לנקוט נגדה (נ/9). כאמור, עם הגעתה של התובעת לעבודה ביום 8/12/2010, למרות הודעת ההשעיה שהיא קיבלה יום קודם לכן, היא נתבקשה על ידי הגורמים המוסמכים בבנק לעזוב את הבנק עד לקיום בירור בעניינה, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיה, אשר מתבררות בבית הדין האזורי לעבודה; ואולם התובעת סירבה לעשות כן; בעקבות כך זומנה המשטרה על ידי הגורמים המוסמכים בבנק. כשהגיעו השוטרים, לאחר שהוסבר להם נסיבות המקרה, הם ביקשו מהתובעת לעזוב את הבנק, אולם היא סירבה לעשות כן. בתצהיריהם ובעדויותיהם מסרו השוטרים כי הם נהגו בתובעת באופן סבלני ביותר; הם אפשרו לה להציג את כל המסמכים שיש בידיה ואף דיברו עם עורך דינה, אך לא מצאו טעם מוצדק להישארות התובעת בבנק, ולפיכך הם דרשו מהתובעת לעזוב את הבנק, אך התובעת סירבה לכך והתעקשה להישאר בבנק; בעקבות כך הם הודיעו לתובעת כי היא מעוכבת וביקשו ממנה להתלוות אליהם, אולם גם לכך התובעת התנגדה ודיברה אליהם בזלזול ובצורה לא מכובדת; בעקבות כך הם הודיעו לה על מעצרה. גם לכך התובעת התנגדה ומשום כך הם נאלצו לכבול אותה באזיקים תוך שימוש בכח סביר ומינימאלי על מנת לאזוק אותה, להוציא אותה מהבנק ולהביא אותה לתחנת המשטרה (ראו: סעיפים 5-13 לתצהירים של השוטרים). בדו"ח העיכוב והמעצר שהוכן על ידי השוטרים צוין כי עילת המעצר הינה הסגת גבול, וסירוב לעיכוב. מכאן שהשאלה הראשונה שיש להיזקק אליה הינה: האם הבקשה לעיכוב התובעת נעשתה בסמכות וכדין על ידי השוטרים? סמכות המשטרה לעכב חשודים מוסדרת בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). "67. (א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו. שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א); הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו." בענייננו, השוטרים ביקשו לעכב את התובעת על-פי החלופה המפורטת בפסקה הראשונה בסעיף 67, היינו: "היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה....". לטענת השוטרים, בקשת העיכוב הייתה בגין חשד לביצוע עבירת הסגת גבול. עבירה זו מוסדרת בסעיף 447 לחוק העונשין, אשר קובעת: "447 (א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו - מאסר שנתיים: נכנס לנכס או על פניו; לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין. נעברה עבירה לפי סעיף זה כשהעבריין נושא נשק חם או קר, דינו - מאסר ארבע שנים". על פי הפסיקה, סעיף זה מעניק הגנה על מחזיק, שיכול להיות אדם ויכול שיהיה תאגיד, לרבות המדינה (ראו: י. קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שני, מהדורה חדשה, תשע"ג-2013, עמ' 1170, והאסמכתאות שם, (ת"פ (שלום עכו) 3138/97 מ"י נ' זבידאת). עוד עולה מהפסיקה כי: "ככלל אין לאזרח זכות מוקנית להיכנס לחדרו של עובד ציבור ולהישאר בו ככל שיחפוץ...וסירובו לצאת מהמשרד משנתבקש מהווה השגת גבול לפי החלופה של פסקה 2 לסעיף 447 (א)" (ע"פ (ת"א) 70431/04 מדינת ישראל נ' ברקול; י. קדמי, שם בעמ' 1172). עוד עולה כי, ככלל, ההישארות בנכס בניגוד לרצונו של המחזיק ועל אף דרישה מפורשת מצידו לעזוב את המקום מהווה הישארות בנכס כשלא כדין, כאמור בסעיף 474 א' (2). ראו, י. קדמי, שם בעמ' 1175, והאסמכתאות שם. הפסיקה החילה לעניין הסגת גבול את כלל הציפיות ההלכתי, באופן שאין צורך להוכיח את הרצייה לתוצאת ההפחדה, העלבון או ההקנטה, וכי ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד הכוונה (ראו: י. קדמי, שם בעמ' 1182 והאסמכתאות שם). הפסיקה אף פירשה את המושג "להקניט" באופן רחב שכולל תחושת אי-נוחות, מורת רוח, פגיעה בפרטיות והקנטה לשמה. י. קדמי, שם בעמ' 1183, והאסמכתאות שם. כאמור, המוקנט יכול שיהיה גם תאגיד, לרבות המדינה. י.קדמי, שם בעמ' 1183,ׂוהאסמכתאות שם. כן נקבע בפסיקה כי, במשפט של הסגת גבול פלילית לא תעמוד לאדם הטענה שהוא נכנס למקום המוחזק על ידי אחר, מתוך אמונה או סברה שיש לו זכות חזקה במקום, וזאת אף אם הוא מאמין בתום לב כי יש לו זכות כזאת, אין הוא יכול לקחתה במו ידיו על ידי עשיית דין לעצמו. י. קדמי, שם בעמ' 1185 והאסמכתאות שם. מהאמור לעיל עולה כי בענייננו, לכאורה התקיימו כל היסודות לעבירת הסגת גבול על ידי התובעת, ומכאן שהיה בסיס לבקשת השוטרים לעכב את התובעת לנוכח קיומו של יסוד סביר לחשד כי התובעת עברה עבירת הסגת גבול, שכן, מחומר הראיות עולה כי התובעת קיבלה הודעת השעיה מהבנק שלא להתייצב לעבודה עד להשלמת הליך השימוע; למרות זאת, היא בחרה להגיע לעבודה, תוך התרסה להוראות הבנק- המעביד; לאחר מכן, היא סירבה לדרישות הממונים עליה, בעלי הסמכות בבנק, לעזוב את הבנק והמשיכה בהתרסתה ובעקשנותה כלפי דרישת השוטרים לעזוב את המקום, וזאת על אף שהוסבר לה שזכויות העבודה שלה שמורות לה על פי הדין. כאמור העובדה שהתובעת סברה בתום לב שיש לה זכות להישאר בבנק, חרף הודעת הבנק על השעייתה, אין בה לכאורה כדי לפטור אותה מעבירת הסגת גבול. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי, למצער, היה יסוד סביר לחשדם של השוטרים כי התובעת עברה עבירת הסגת גבול; ומכאן, גם עמדה להם סמכות בדין לבקש את עיכובה של התובעת. חשוב לציין כי, מעדות השוטרים והגב' בן בסט והשיחה המוקלטת, ונראה אף שאין חולק על כך, עולה כי השוטרים לא ביקשו לעכב את התובעת באופן מיידי וכצעד ראשון, אלא הם תחילה ביקשו ממנה בסבלנות לעזוב את הבנק, ובכך להביא את הפרשה לידי סיום ללא צורך בהליכי עיכוב או מעצר, ורק לאחר שהתובעת עמדה בסירובה להישמע לבקשתם לעזוב את הבנק, נאלצו השוטרים לבקש עיכובה של התובעת. כאמור, עיכוב זה נעשה בסמכות וכדין בנסיבות המקרה, לנוכח קיומו של יסוד סביר לחשד שהתובעת ביצעה עבירת הסגת גבול, כמפורט לעיל. משקבענו כי בנסיבות המקרה עמדה לשוטרים סמכות ועילה מוצדקת לעכב את התובעת, הרי כפועל יוצא מכך ולנוכח סירובה של התובעת להתלוות לשוטרים ולסמכות העיכוב שלהם, עמדה לשוטרים סמכות ועילה מוצדקת לעצור את התובעת, וזאת לנוכח הוראת סעיף 23 (ב) לחוק המעצרים אשר קובעת: "שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב". בענייננו, לנוכח התנגדות התובעת לבקשת השוטרים לעזוב את הבנק, ולאחר מכן להתלוות אליהם מכח סמכות העיכוב שלהם, נראה שלא היתה בידי השוטרים ברירה כפי שמסרו בתצהירם ובעדותם, אלא לממש את סמכות המעצר בגין אי-ציות לסמכות העיכוב, כאמור בסעיף 23 (ב). מעדות השוטרים והגב' בן בסט, שעשו עלי רושם אמין ומהימן, אף עולה כי השוטרים נהגו בתובעת ברגישות המתבקשת בנסיבות המקרה; הופעל כח סביר רק לצורך איזוקה והוצאתה של התובעת מחוץ לבנק; לאחר מכן, התובעת הובלה לתחנת המשטרה, שם נערך עליה חיפוש שאף הוא נעשה בסמכות, בהתאם להוראת סעיף 22 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט-1969, אשר קובעת: "22 (א) שוטר העוצר אדם, או המקבל עצור או אסיר למשמורתו, רשאי לערוך חיפוש על גופו; בסעיף זה, "חיפוש על גוף האדם" - חיפוש על פני גופו של אדם, בבגדיו או בכליו, שאינו חיפוש חיצוני או פנימי כהגדרתם בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996". מיד עם הגעת בא כוחה של התובעת לתחנת המשטרה, הובאה התובעת בפני קצין חקירות אשר הגיע להסכמה עמה ועם בא כוחה לשחרורה ממעצר, כנגד התחייבות שלה לא להיכנס לבנק ללא החלטה של בית הדין שמתירה לה לעשות כן; התובעת לא נחקרה ושוחררה לאחר מיצוי ההליכים באורח סביר בתחנת המשטרה, כפי שעולה מדו"חות הפעולה; לאחר סיום ההליכים במשטרה, השוטרים אף ליוו את התובעת לבנק על מנת שתיקח את דבריה האישיים. בהתוויית חובת הזהירות הקונקרטית החלה על המשטרה נקבע בפסיקה: "אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה.... אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. חובת הזהירות מהווה אפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי. כך שיקולי הרתעת-היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי מסוים. אך מנגד, שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קירבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסוימים, ומקום שבו נזקם צפוי... " (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס, פ"ד נח (2), 167, פיסקה 9). בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי השוטרים פעלו במסגרת מתחם הסבירות המצופה מהם. בעצם נראה כי, לא הייתה לשוטרים ברירה סבירה אחרת שלפיה הם יכלו לפעול, לנוכח התנגדותה והתרסתה של התובעת לבקשותיהם ולהוראותיהם, חרף קיומו של חשד סביר מבוסס לכך שהתובעת עברה בהתנגדותה עבירה בדבר הסגת גבול, כמפורט לעיל. כאמור, מחומר הראיות עולה כי, השוטרים נהגו בסבלנות סבירה כלפי התובעת; הם הקשיבו לטענותיה, עיינו במסמכים שהציגה להם ושוחחו בטלפון עם בא כוחה; לאחר מכן, לאחר שמצאו כי חרף טענותיה, קיים חשד מבוסס לכך שהיא עוברת עבירה בדבר הסגת גבול, הם ביקשו ממנה בשלב ראשון לעזוב את הבנק, ללא צורך בהפעלת סמכות עיכוב; רק לאחר סירובה לכך, הם הזהירו אותה מפני אפשרות עיכובה, אך הדבר לא הועיל, ולכן הם נאלצו לבקש מימוש סמכות העיכוב, אך גם לכך התובעת התנגדה, ורק בעקבות כך הם מימשו את סמכות המעצר באורח סביר, לנוכח התנגדותה של התובעת. מהמקובץ לעיל עולה כי, האירוע המביך והלא-נעים, נבע בעיקר מהתנהלות והתנהגות לא נכונה מצד התובעת, שמתברר שהייתה על פי עצה שקיבלה מבאי כוחה, אשר ייעצו לה להתייצב בבנק על אף הודעת הבנק על השעייתה מעבודתה, ולאחר מכן, לשהייתה בבנק על אף דרישות של הגורמים המוסמכים בבנק והפצרותיהם אליה לעזוב את הבנק; ולאחר מכן, התנגדותה להוראות השוטרים וסמכות העיכוב שבידיהם. לפיכך, נראה כי בנסיבות המקרה אין לתובעת להלין אלא על עצמה. בנסיבות אלה הרי, אף אם היה נמצא בפעולת השוטרים פעולה רשלנית, סביר היה לקבוע שבנסיבות המקרה, חל על התובעת אשם תורם מכריע, או לקבוע כי התובעת לא פעלה באורח סביר לשם הקטנת נזקיה, שכן, התובעת יכלה למנוע את האירוע בצורה קלה, פשוטה ומכובדת יותר, על ידי היענות לדרישת הגורמים המוסמכים בבנק, ולאחר מכן לדרישות המשטרה לעזוב את הבנק, מבלי שתיפגע כל זכות שלה, שכן, כפי שעולה מעדותה של הגב' בן בסט, הובהר לתובעת כי זכויות העבודה שלה שמורות לה, וכי השעייתה כשלעצמה אינה אמורה לפגוע בזכויות העבודה שלה, כפי שגם הדין קובע, ולפיכך לא היתה כל סיבה, או טעם מוצדק, להתעקשות התובעת וסרבנותה להוראות הממונים עליה, ולאחר מכן התנגדותה להוראות השוטרים וסמכותם הנתונה להם בדין. לנוכח האמור התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מעצרמשטרהפיצויים