לטענת הנתבעת, הנזקים שנגרמו בגין אירוע הנזילה הינם נזקים זניחים אשר טופלו בזמן אמת ע"י התובעת ולתביעה לא צורפו המסמכים המקימים את עילת התביעה. 13. הנתבעת טוענת, כי קיים אשם תורם של התובעת בכך שלא ערכה בדיקות תקופתיות לנכס. 14. עוד טוענת הנתבעת, כי באם ימצא כי הנתבעת חבה לתובעת תשלום בגין הנזקים הנטענים, הרי שעל בית המשפט לקזז מהסכום שיפסק את דמי הניהול שחבה התובעת לנתבעת, כאמור בכתב ההגנה. 15. בכתב התשובה, הכחישה התובעת, כי קיים אשם תורם מצידה ולטענתה - הנתבעת אינה רשאית להעלות טענת קיזוז. דיון והכרעה: 16. העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים - מימיו של ברז שנותר פתוח שתי קומות מעל אולמה של התובעת, זרמו לקומה שמתחת ומהקומה שמתחת לאולם התובעת. 17. אין חולק, כאמור, כי חלק מהבניין מצוי בבעלות הנתבעת, אולם, הלכה למעשה, התובעת לא חלקה על כך כי הנכס בו החלה הנזילה נמצא בבעלות הנתבעת ומוחזק בפועל ע"י צד ג'. הצדדים חלוקים באשר לאחריות הנתבעת לקרות הנזק וגובה הנזק. 18. ניתן יהיה לחייב הנתבעת באחריות לקרות הנזק באם יוכח כי הנתבעת התרשלה ביחס למניעת הנזק. 19. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") שכותרתו "רשלנות" קובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". 20. ככלל, החובה להוכיח קיומה של רשלנות מוטלת על התובע זולת אם הועבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע. בענייננו, טענה התובעת, כי חלים בעניינה סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין. דבר מסוכן - סעיף 38 לפקודת הנזיקין 21. "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה" (ההדגשה אינה במקור). 22. "כדי להעביר את חובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה. הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם לתובע הוא ביסודו: "...קשר המוסדר על ידי חוקי הטבע. נוכל, איפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק... כאותו חפץ שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לידי הנזק על פי חוקי הטבע" (י' אנגלרד הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין - Res Ipsa Loquitur [10], בעמ' 72). ראה גם H.L.A. Hart, T. Honor? Causation in the Law [12], at pp. 85-86. תנאי להעברת חובת הראיה לנתבע בהקשר זה הוא בקיום קשר גרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק. כלל הסיבתיות החל לעניין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה "...הקשר הסיבתי הפיזיקלי על פי חוקי הטבע" (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית[11], בעמ' 190). לצורך עמידה בהוכחת קשר הגרימה כאמור, אין מקום להחלת עקרונות סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], החל במפורש על הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק, אלא יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גירסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת "הסיבה" (cause) לנזק שאירע (אנגלרד, שם [11], בעמ' 74). ואחרון, על התובע להצביע על כך שהחפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע. חשוב עוד לזכור כי שלא בדומה לחובת הראיה ברשלנות כש"הדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראיה לגבי דברים מסוכנים, עובדות האירוע מצויות בדרך-כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוס עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38, בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו. עמד התובע בנטל להוכיח את היסודות האמורים, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שגרם לנזק" (דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת חשמל מזרח ירושלים בע"מ, פד"י נ"ח (2) 279, 2003) (ההדגשה אינה במקור). וכן ראה ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים המשפטיים. 23. בענייננו, כאמור, אין חולק כי מדובר באירוע נזק אשר נגרם באמצעות מים אשר הוכרו בפסיקה כדבר נמלט העלול לגרום נזק בהימלטו (ראה ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשכנזי ושות'; ע"א (י-ם) 4310/03 החברה לפיתוח מפעלים משחקי שלמה בע"מ נ. חברת להיט רהיט בע"מ - פורסמו במאגרים המשפטיים). אולם, בכדי לעמוד בחובת ההוכחה, על התובעת להוכיח, כי הדבר המסוכן אשר בעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע ובענייננו, הנתבעת הייתה בעליו של הדבר המסוכן או תופסת הנכס ממנו נמלט הדבר המסוכן, ולא די בכך כי היתה בעליו של הנכס/המקום ממנו נמלט הדבר המסוכן, וזאת בשים לב לכך כי הנכס הושכר לצד ג' ועל כך הלכה למעשה אין מחלוקת בין הצדדים. 24. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת הינה הבעלים של הדבר הנמלט או האחראית עליו ואף לא תופסת הנכס ממנו נמלטו המים. זאת ועוד, התובעת לא טענה כי הנכס ממנו נמלטו המים איננו מושכר לצד ג'. לפיכך, אני קובעת כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין לא חל במקרה דנן. משקבעתי כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו חל בענייננו, הרי שאף סעיף 41 לפקודת הנזיקין אינו חל בנסיבות העניין, כפי שיובהר להלן. סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע שלושה תנאים מצטברים: הראשון, כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה הנסיבות אשר הביאו לארוע נשוא התביעה. השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע והשלישי, כי ארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראה: ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה - פורסם במאגרים המשפטיים). במקרה דנא ועפ"י העדויות, כפי שקבעתי לעיל, הנכס ממנו נגרם הנזק לא היה בשליטתה המלאה של הנתבעת שכן הושכר לצד ג'. מכאן שלא מתקיימים התנאים המצטברים לצורך החלתו של סעיף 41 במקרה דנא. 25. לאור האמור לעיל, ומאחר וקבעתי כי סעיפים 38 ו-41 אינם חלים במקרה זה על נסיבותיו, הרי שנטל ההוכחה בעניין קיומה של עוולת הרשלנות מוטל על התובעת. 26. סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. קיומה של העוולה מותנה בחובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה, נזק וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק. 27. אף אם אצא מנקודת הנחה שקיימת חובת זהירות במקרה דנא, הרי שאיני מוצאת מקום לקבוע כי חובת זהירות זו הופרה, וזאת כפי שיפורט להלן. בראשית הדברים קבעתי, כאמור, כי הנכס ממנו נמלטו המים לא היה בשליטת או בפיקוח הנתבעת שכן הלכה למעשה אין מחלוקת שהנכס הושכר לצד ג'. זאת ועוד, משלא נסתרה גרסת הנתבעת, כי הנזק נגרם בגין ברז אשר הושאר פתוח בנכס המוחזק ע"י צד ג' אשר ממנו זרמו המים אל אולם התובעת, הרי שברור כי לנתבעת לא היתה כל ידיעה, לא יכלה להיות ידיעה וכן לא היתה לה שליטה על ארוע קרות הנזק בעת התרחשותו. התובעת לא הוכיחה כי הנזק נגרם ע"י כל גורם אחר מלבד אותו ברז אשר הושאר פתוח, כאמור, בנכס שהוחזק אותה עת ע"י צד ג'. כמו כן, לא הוכיחה התובעת כי פנתה אל הנתבעת כבעלים של הנכס והאחרונה לא פעלה באורח סביר מעת מתן ההודעה. 28. בתצהירו של יהודה מורן נכתב, כי "באותו הערב אני אף התקשרתי אל נציג הנתבעת (בשם עבד) והודעתי לו על אירוע נזילת המים בכדי לאפשר לנתבעת לראות את מה שקרה" (סעיף 5 סיפא). יודגש, כי בכתב התביעה לא צוין מי הוא אותו נציג אליו התקשר, לכאורה, יהודה מורן. 29. מר יגאל לוי (להלן: "מר לוי" ו/או "מנהל הנכסים בנתבעת") נשאל באשר לטענת התובעת כי עוד באותו הערב בו ארעה הנזילה, התקשר יהודה מורן אל נציג הנתבעת והודיע לו על אירוע נזילת המים והשיב: "לא זכור לי שהוא התקשר". עוד נשאל: "אבל הוא לא התקשר אלייך. לא בדקת את זה?", השיב: "הנציג היחידי זה אני ואף אחד לא הודיע לי על זה". מר יגאל לוי העיד: "למחרת בבוקר כשהוא פנה אלינו. פנו אלינו בבוקר ואז מהר הזעקנו את בעל האולם והוא סגר את הברז". (פרוטוקול, עמוד 6, שורות 22-28). 30. בהמשך העיד מר לוי: "מטעמי אף אחד לא הפסיק את הנזילה. אין לי מושג מי הפסיק את הנזילה. לי נודע רק בבוקר בעקבות זאת שפניתם אליי. מלבד זאת לא ידעתי על הנזילה, ואז פתחתי את הדלת אצלי באולם וראיתי את המים שעברו דרכי גם. לי אין מאיפה להפסיק את הנזילה". ש. "אולי עבד הפסיק את הנזילה?" ת. "הוא לא יכול להיכנס לאולם. אין לו מפתח" ש. "אז אולי היה צריך לפנות לג'ויה?" ת. "אלי לא התקשרו. חוץ מזה, יש בעל האולם ואפשר היה לפנות אליו. ואם לא היה לכם את הטלפון יכולתם לפנות אליי" (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 3-10). 31. זאת ועוד, התובעת באמצעות מר יהודה מורן, טענה כי בעת שגילתה את הנזילה (באותו ערב), יצרה קשר ע"י עבד (נציג הנתבעת). טענה זו לא הוכחה ע"י התובעת שכן מר עבד לא הובא להעיד וכבר נקבע בפסיקה, כי הימנעות בעל דין מהעדת עד ומהבאת ראיה רלוונטית, בהעדר הסבר אמין וסביר, מחזקת את המסקנה, כי העדות ו/או הראיה היו פועלים לרעת אותו בעל דין (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לד (1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מ"ד (4) 595, 602-603). כמו כן, התובעת לא טענה כי פנתה לצד ג' באותו מועד בו ארעה הנזילה ו/או בכלל ולא נתנה טעם כלשהו להתנהגותה זו. זאת ועוד, את עדותו של מר לוי בעניין זה מצאתי כעדות אמינה. בהתאם לעדותו, פנתה אליו התובעת רק למחרת היום ואז הוזעק מי שהיה בידיו המפתח לנכס, והוא סגר את הברז. 32. לאור כל האמור לעיל, ומשמצאתי עדותו של מר יגאל לוי מהימנה ואמינה, אני קובעת כי במקרה דנא לא התרשלה הנתבעת. משכך נקבע, הרי שמתייתרת שאלת גובה הנזק ואחריותו של צד ג'. כך גם מתייתר הדיון בטענת הקיזוז אשר הועלתה ע"י הנתבעת ולפיכך, התביעה נדחית. 33. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ + מע"מ, אשר ישא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. נזקי מיםנזילה