תביעה להחזר כספים ושכר טרחה שהועברו, לפי הנטען, לידי עורך דין במקצועו, עבור שירותים משפטיים שנמסרו לטיפולו, בשלושה תיקים שונים, כמפורט להלן. א. תביעה נגד משרד הביטחון - לטענת התובעים, במהלך חודש מאי 2010 נתבקש הנתבע על ידי התובע 2 לפנות למשרד הביטחון במכתב דרישה לפיצוי כספי בגין נזק הרכוש שנגרם לצמיגי רכבו במחסום צה"לי. לטענתם, רק בחודש אפריל 2011 הודה הנתבע כי קיבל לידיו ממשרד הביטחון פיצוי בסך של 19,000 ₪ בגין מכתב הדרישה, מבלי לידע את התובע או לקבל הסכמתו לגובה סכום הפשרה. בעקבות פנייה ישירה של בא כוחו הנוכחי של התובע 2 למשרד הביטחון מיום 12.04.11, התברר לתובע כי לחשבון הנתבע הועבר פיצוי בסך של 29,766 ₪, זאת ביום 06.02.11, וסכום זה טרם הועבר לידי התובעים, על אף שהטיפול בתיק הסתיים זה מכבר, ולפיכך הם תובעים סך של 28,266 ₪ (לאחר הפחתת סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 06.02.11. ב. תביעה נגד ליסקאר בע"מ - לטענת התובעים, הם שכרו את שירותיו של הנתבע לצורך הגשת תביעה למתן צו מניעה שיאסור על חברת ליסקאר למכור את הרכב מסוג טויוטה לנד קרוזר, ובנוסף, סוכם על הגשת תביעה בגין נזקי החברה שנגרמו לאחר שהרכב הוחזק על ידי ליסקאר לתקופה של שישה חודשים שלא כדין. הצדדים הסכימו כי בגין טיפול משפטי זה ישלמו התובעים לנתבע שכר הטרחה על סך של 13,575 ₪ כולל מע"מ ועוד סך של 2,500 ₪ בגין אגרות בימ"ש. במעמד תשלום שכר הטרחה והאגרה הנ"ל לנתבע, בסך מצטבר של 16,075 ₪, העביר התובע לידיו הנאמנות של הנתבע, על פי בקשתו של האחרון, שיק פיקדון לבית המשפט ע"ס של 45,000 ₪. לטענת התובעים, תיק ליסקאר הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, בהתאם להסכם רכישה שנערך עמה ביום 06.07.10, ומבלי שהנתבע הגיש תביעה בגין נזקי התובעת 1 . לפיכך, על הנתבע להשיב לתובעת 1 סך של 2,500 ₪ שהועבר אליו לתשלום אגרה בגין התביעה הנ"ל, שכאמור, לא הוגשה, בתוספת סך של 5,000 ₪ מתוך הסך של 13,575 ₪ ששולם כשכר טרחה לנתבע בהנחה שיוגשו שתי תביעות, וכן את סך של 45,000 ₪ שנמסר לידי הנתבע כשיק לפיקדון ( שיק שנפרע כבר ביום 24.06.10 ), והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ג. תיק בנק הפועלים- טענת התובעים, התובע 3 שכר את שירותיו של הנתבע לצורך הגשת בקשה לעיכוב הליכי כינוס ומניעת מכירת רכבים שבבעלותו בלשכת ההוצאה לפועל וכן לצורך הגשת תביעה למתן פסק דין הצהרתי ואכיפה בעין של הסכם ההלוואה בין בנק הפועלים לתובע 3. שכר הטרחה המוסכם עמד על סך של 20,000 ₪ כולל מע"מ. בנוסף, התבקש התובע 3 להמציא לנתבע שיק פיקדון בסך של 110,000 ₪ לצורך עיכוב מכירת הרכבים הנ"ל על ידי הבנק. התובע 3 העביר לנתבע, בהתאם לבקשתו המפורשת של זה, שני שיקים, האחד ע"ס 100,000 ₪ והשני ע"ס 10,000 ₪. בסופו של יום, הסתיימו ההליכים, הן במסגרת תיק ההוצל"פ והן בתיק התביעה שהתנהל בבית משפט השלום, בהסכמי פשרה. לטענת התובעים, לאחר שנחתמו הסכמי הפשרה ביום 30.08.10 ולאחר שהם העבירו לבנק הפועלים סך של 700,000 ₪, נתבקשו התובעים 2 ו - 3 על ידי הנתבע לשלם סך נוסף של 80,000 ₪ ב- 10 שיקים ע"ח חוב ההלוואה ועוד סכום נוסף של 51,600 ₪ ב- 10 שיקים ע"ח הפיגורים בהלוואה, והתובעים נענו לבקשתו והעבירו לו את הסך הנ"ל ביום 31.08.10. לטענתם, באותו היום השיב הנתבע לידי התובע 2 את הסך של 110,000 ₪, אשר שימש כפיקדון. אולם, לאחר בדיקה שנערכה על ידי התובעים מול ב"כ בנק הפועלים הסתבר כי, הסכום של 110,000 ₪ מעולם לא הופקד בידי הבנק או בקופת בית המשפט, והתברר כי הסכום שימש את הנתבע בחשבונותיו הפרטיים. בנוסף, הסתבר כי הסכום של 51,600 ₪ מעולם לא הועבר לבנק או מי מטעמו ו- 10 השיקים שנתנו בגין סכום זה הופקדו אף הם בחשבונותיו של הנתבע, כאשר מתוך עשרת השיקים בגין סכום זה נפרעו 4 שיקים ע"ס 5,000 ₪ כל אחד ולגבי ששת השיקים האחרים, ניתנה הוראת ביטול על ידי התובע מיד לאחר שנודע לו כי השיקים מעולם לא הועברו לבנק הפועלים. לטענתם, הם זכאים להשבת סך של 26,943 ₪ מהנתבע בגין פרשה זו, הכולל סכום ארבעת השיקים שנפרעו, כאמור, ובגין הפרשי הצמדה וריבית פיגורים בשיעור המקסימאלי הנהוגה בבנק מרכנתיל דיסקונט בגין חריגה בלתי מאושרת בחשבון החח"ד עבור תקופה של 49 ימים, אותה הם נאלצו לשלם כאשר העבירו לנתבע את הסך של 100,000 ש"ח בגין ה"פיקדון", כביכול. לטענת התובעים, הנתבע ניצל את מצוקתם ותום ליבם, סחט מהם כספים ופעל במרמה ובזדון. טיעוני הנתבע הנתבע אינו מכחיש כי התובעים שכרו את שירותיו כפי שמפורט לעיל, אולם מוסיף כי, לאור שביעות רצונה של התובעת 1 מהשירות שניתן לה על ידו, החליטה לשכור את שירותיו לטיפול וייצוג שוטף בכל ענייניה על בסיס שנתי (להלן: " הסכם רטנר ") ובגין כך סוכם על תשלום שכ"ט חודשי בסך של 3750 ₪ כולל מע"מ, למשך 12 חודשים. התמורה הנ"ל שולמה, לבקשת התובעת, על ידי קיזוז סך של 45,000 ₪ אשר הופקדו אצל התובע במסגרת תביעת ליסקאר, ומכאן הסברו של הנתבע לאי השבת סכום זה לתובעים. אשר לתיק בנק הפועלים טוען הנתבע כי, בין הצדדים הוסכם על תשלום שכר טרחה בסך של 51,600 ₪ כולל מע"מ, אשר שולמו ב - 10 שיקים לפקודת הנתבע, וזאת, ללא קשר לתוצאות המשפט. אולם, מתוך השיקים הנ"ל נפרעו אך 4 שיקים, ואליו באשר ליתרת הסכום, טוען הנתבע כי התובע מס' 3 ביקש, בהסכמת התובעים, כי זו תקוזז מהסכום שיתקבל מהתביעה כנגד משרד הביטחון, וכך נעשה. יתרה מכך, הסכם הפשרה עם הבנק נחתם בנוכחות התובע מס' 3 , אחיו ורואה החשבון שלו, במשרדי בא כוחו של בנק הפועלים בטבריה והתובע אף קיבל עותק ממנו לאחר החתימה. במסגרת הסכם פשרה זה נרשמו כל התשלומים שעל התובע 3 לשלם לבנק הפועלים, ובהתאם, במעמד החתימה על ההסכם נרשמו ההמחאות לפקודת בא כוחו של הבנק, וזאת ללא כל קשר לנתבע. מנגד, טוען הנתבע כי, השיקים ע"ס 51,600 ₪ נרשמו לפקודת הנתבע בלבד, זאת, זמן רב לפני החתימה על הסכם הפשרה עם הבנק. אשר לתביעה כנגד משרד הביטחון, טוען הנתבע כי התובעת התחייבה לשלם שכ"ט בשיעור של 15% בתוספת מע"מ מכל סכום שיתקבל, וכי היא עודכנה בכל שלבי הטיפול בתביעה. לטענתו, ההצעה לסילוק התביעה בסכום של 29,766 ₪ יצאה אל הפועל לאחר שכבר ניתנה עליה הסכמת התובעת. טוען הנתבע כי עם העברת סכום הפשרה לנתבע, עודכנה התובעת על קבלתו, אולם, ולבקשת הנתבע 3 והסכמת התובעים 1 ו - 2 , סכום הפשרה קוזז כנגד השיקים שנמסרו לנתבע ע"ח שכ"ט בטיפול בתביעת בנק הפועלים ולא נפרעו בסופו של יום, ולכן אין לתובעת כל זכות לקבל את סכום הפשרה או כל חלק ממנו. עוד טוען הנתבע כי הוא פעל במיומנות, במקצועיות, ביושר ובהגינות ביחסיו עם התובעים, אך חובות אלה אינם סותרות את זכותו לקבל שכר טרחה בגין השירותים המשפטיים שהעניק לתובעים. דיון והכרעה מוסכם כי בין התובע 3 לבין הנתבע נכרת הסכם לפיו התחייב הנתבע לייצג את התובע 3 במסגרת ההליכים המשפטיים בהם נקט בנק הפועלים למימוש שטרי משכון על שני כלי רכב שבבעלות תובע זה, וכי התובעים מסרו לנתבע, לתשלום פיקדון לשם עיכוב מכירת כלי הרכב, שני שיקים בסכום כולל של 110,000 ₪, שזמן פירעונם הינו 14/7/10, המשוכים מחשבון התובעת 1, והנתבע מסר להם בגין כך קבלה, שמספרה 0177 ( נספח ז' לתצהיר הנתבע 3 ). עוד מוסכם כי התובעים מסרו לנתבע סכום בסך של 80,000 ₪, ב - 10 תשלומים חודשיים, על חשבון ההלוואה, וכן סך של 51,600 ₪, ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. אין חולק כי הנתבע השיב לידי התובעים את הסך של 110,000 ₪, זאת, ביום 31/8/10, היינו, ביום החתימה על הסכם הפשרה עם הבנק ( סעיף 17 לתצהיר הנתבע 3 ), וכי הסכום בסך של 80,000 ₪, אשר נמסר לנתבע ביום 31/8/10 ב - 10 תשלומים חודשיים, הועבר לבנק, במסגרת הסכם פשרה זה, לפירעון ההלוואה נשוא ההליכים המשפטיים שהבנק נקט. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לסכום של 51,600 ₪, שהנתבע קיבל מהתובעים ב- 10 שיקים, מתוכם נפרעו 4 שיקים, בסך כולל של 20,000 ₪, בעוד שיתר השיקים בוטלו לבקשת התובעים. כאמור, טוענים התובעים כי התובע 3 שילם לנתבע שכ"ט בגין טיפולו בתיק זה בסך כולל של 20,000 ש"ח במזומן, בעוד שהסכום של 51,600 ₪ נמסר לנתבע על מנת להעבירו לבנק לתשלום הפיגורים שנוספו לקרן ההלוואה, ומשלא הועבר זה לבנק, על הנתבע להשיב להם את סכום ארבעת השיקים שנפרעו, בסך של 20,000 ₪, וכן סך של 3,315 ₪ שהינו הפרשי הצמדה וריבית בגין חריגה בלתי מאושרת בחשבון בשל השיהוי בהשבת הסכום לידי התובעים, מיום 14/7/10 ועד ליום 31/8/10. לטענת הנתבע, הסך של 51,600 ₪ לא נמסר לו לשם העברתו לבנק, על חשבון פיגורים שנוספו להלוואה ובמסגרת הסכם הפשרה שבינם לבין הבנק, אלא שהמדובר בסכום אשר שולם לו כשכ"ט עבור טיפולו בתיק זה, וכי לאחר שנפרעו 4 שיקים, כאמור, הוסכם בינו לבין התובעים כי את יתרת שכ"ט, בסך של 30,000 ש"ח לערך, יקבל הנתבע מהסכומים שיגיעו לתובעים במסגרת התביעה כנגד משרד הביטחון. לטענת הנתבע, אכן נתקבל ממשרד הביטחון סך של 29,000 ₪, שהנתבע לקח כשכ"ט כנגד טיפולו בתיק בנק הפועלים, לפי הסכמת הצדדים, כאמור. טענת התובעים, לפיה, הם שילמו לנתבע, ביום 31/8/10, סך של 80,000 ₪, להעברתו לבנק על חשבון ההלוואה, וסכום נוסף של 51,600 ₪, להעברתו לבנק על חשבון הפיגורים, היא טענה בלתי סבירה והגיונית, ומעוררת תהייה של ממש. שכן, אילו אכן הם העבירו לנתבע את שני הסכומים הנ"ל על מנת שזה יעבירם לבנק, לתשלום ההלוואה והפיגורים, לא היה כל צורך להפריד בין סכום ההלוואה לבין סכום הפיגורים, שעה שהמדובר בקרן חוב והפיגורים שנוספו לחוב זה, ואשר מגיעים למוטב אחד, הוא הבנק. אילו אכן היו פני הדברים כפי שטוענים התובעים, סביר הוא כי הם היו מוסרים לנתבע, עבור הבנק, שיקים עבור חוב כולל, הן של קרן החוב והן של הפיגורים בגינו. ההפרדה הנ"ל של מסירת שיקים נפרדים לקרן ההלוואה ושיקים נפרדים לפיגורים, אינה סבירה כלל ועיקר. כמו כן, עיון בהסכם הפשרה שנכרת בין התובע 3 לבין הבנק מיום 30/8/10 ( נספח ט' 2 לתצהיר התובע 3 ונספח 8 לסיכומי הנתבע ) מגלה כי, הסכום של 51,600 ש"ח אינו מופיע כחלק מהסכם זה ואינו חלק מהחוב שהתובע הנ"ל התחייב, לפי ההסכם הנ"ל, לשלם לבנק, להבדיל מהסך של 80,000 ₪, אשר מוצא ביטוי בהסכם הפשרה ( סעיף 5 להסכם ), ואשר אין חולק כי הנתבע העבירו לבנק, וכן הסך של 700,000 ₪, שהתובעים מאשרים כי שולם לבנק, כפי שהתחייבו בסעיף 5 להסכם ביניהם. העדר התייחסות לסכך של 51,600 ₪, במסגרת הסכם הפשרה בין התובע 3 לבין בנק הפועלים, מוכיח כי סכום זה לא נמסר על ידי התובעים לנתבע על מנת שזה יעבירו לבנק, כחלק מהסכם הפשרה הנ"ל, אלא שסכום זה שולם לנתבע כשכר טרחה. יש לציין כי טענתו של התובע 2, לפיה, הוא לא ראה את הסכם הפשרה שנכרת בינו לבין הבנק, בטרם שילם את הסכומים נשוא ההסכם, נסתרה בראיה שהינה הסכם הפשרה עצמו, אשר נושא חתימתו של התובע 3, על כל עמודיו של ההסכם, ומשכך, אין לומר כי התובעת 1 או התובע 2 לא ידעו על ההסכם, שנחתם על ידי התובע 3 ( נספח ט' 2 הנ"ל ). יתרה מזאת, הסכם הפשרה הנ"ל, שבין התובע 3 לבין הבנק, נכרת ביום 30/8/10 והוגש לבית המשפט ביום זה. לעומת זאת, לפי ספחי עשרת השיקים של הסך 51,600 ₪ ( נספח 7 לסיכומי הנתבע ), שיקים אלה נמסרו לנתבע ביום 22/7/10, היינו, למעלה מחודש לפני השגת וחתימת הסכם הפשרה בין הבנק לבין התובע 3, ואין זה סביר כי התובע 3 ישלם לבנק, באמצעות הנתבע, דמי פיגורים בסך של 51,600 ₪, בטרם הוסכם בינו לבין הבנק על סכום קרן החוב ודמי פיגורים, אם בכלל, ובטרם נדרש לשלם סכום כלשהוא, במסגרת הסכם פשרה, משטרם נכרת כזה. אומנם, מטעם התובע 3 הוגשו תצהירים של שני עדים, מר מוסטפא נוגידאת ומר חוסני נוגידאת, לפיהם, שניים אלה היו עדי ראיה לכך שהתובע 3 שילם לנתבע, בגין טיפולו של זה בתיק בנק הפועלים, תשלומים על חשבון שכר טרחה, כאשר מר חוסני היה עד לכך שהתובע 3 שילם לנתבע סך של 5,000 ₪ במזומן, ומר מוסטפא היה עד לכך שהתובע 3 שילם לנתבע, באותו יום, סך של 2,000 ₪, בעוד שהתובע 3 הצהיר, בתצהירו, כי שילם לנתבע, לפני מועד זה, סך של 13,000 ₪ במזומן, כך, שהוא שילם לו את מלוא שכר הטרחה, בסך של 20,000 ₪, במזומן. אין כל הסבר סביר לכך שהתובע לא דרש מהנתבע למסור לו חשבונית בגין התשלומים הנ"ל או אישור בכתב לפיו שולמו לו סכומים אלה, כאשר לפי הראיות שהוגשו מטעם שני הצדדים, הנתבע נהג למסור לנתבעים חשבונית או קבלה בגין הסכומים ששולמו לו, במהלך טיפולו בתיקים השונים הנ"ל. משהגעתי למסקנה כי הסכום של 51,600 ₪ שולם כשכר טרחה, כאשר מתוכו נפרעו אך 4 שיקים מתוך 10 שיקים, אני דוחה את הטענה של התובע 3, לפיה, השכר הטרחה שהוסכם בגין תיק בנק הפועלים הינו 20,000 ₪ וכי זה שולם במזומן. טענה זו של התובע 3, לפיה, הוא שילם שכר טרחה בסך של 20,000 ₪ במזומן, נותרה תמוהה ולא משכנעת, נוכח העובדה כי טענתו האחרת, לפיה, עשרת השיקים בסך כולל של 51,600 ₪ לא שולמו כשכ"ט אלא לתשלום פיגורים, הופרכה במובהק ולחלוטין. אעיר כי טענת התובעים, לפיה, הנתבע עשה שימוש בשני השיקים, על סך כולל של 110,000 ₪, לצרכיו האישיים, למשך תקופה של כחודש ימים, מיום מסירתם לידיו כפיקדון לעיכוב הליכי המימוש, ועד להשבת הסכום לידיהם, ביום 31/8/10, לא הוכחה. התובעים טוענים, בסעיף 39 לכתב התביעה, בסעיפים 34-37 לתצהירו של התובע 2, בסעיפים 17-18 לתצהירו של התובע 3 וכן בסיכומיהם בכתב, כי לאחר בירור עם בנק הפועלים הובהר כי השיקים על סך כולל של 110,000 ₪ מעולם לא הופקדו בבנק או בבית המשפט, וכי סכום זה שימש את הנתבע בחשבונו הפרטי. התובעים לא צירפו לתצהיר הנ"ל או לסיכומיהם ראיה אשר מוכיחה כי השיקים הנ"ל הופקדו ונפרע בחשבון הפרטי של הנתבע וכי זה עשה בסכום זה שימוש אישי, בתקופה מחודש יולי 2010, ועד השבת הסכום לתובעים, בסוף חודש אוגוסט. לכן, יש לקבל את טענת הנתבע, לפיה, בנק הפועלים התנה את ניהול המו"מ בינו לבין התובעים בהפקדה בסכום הנ"ל בידיו של בא כוח הבנק או בידיו של הנתבע, כבא כוח התובעים, כתנאי לעיכוב מכירת הרכבים, ואך לאחר שהמו"מ הסתיים בהסכם פשרה, בסוף חודש אוגוסט 2010, הסכים הבנק לביטול תנאי זה, ומיד השיב הנתבע את הסכום לתובעים, מבלי שהוא עשה בסכום זה שימוש אישי אלא שהחזיקו כפיקדון בלבד. לכל אלה מצאתי כי דינה של התביעה, להחזר כספים ששולמו בגין הטיפול בהליכים כנגד בנק הפועלים, להידחות. התובעים, אשר טוענים כי הנתבע לא עדכן אותם כי הוא הגיע להסכם פשרה עם משרד הביטחון לתשלום סך של 29,766 ₪, וכי הם ידעו זאת אך לאחר בירור ישיר עם משרד הביטחון, לא ציינו, משום מה, מה שכר הטרחה אשר הוסכם בינם לבין הנתבע כנגד טיפולו בתיק זה. הן בכתב התביעה ( סעיף 7-10 ), והן בסיכומיהם בכתב, נמנעו התובעים מלציין מה שכר הטרחה שהוסכם ,ולא נתנו כל הסבר מניח את הדעת לשתיקתם לעניין זה, להבדיל משאר התיקים בהם טיפל הנתבע עבורם, כפי שעולה מכתב התביעה, במסגרתם כן הסכימו הצדדים על שכר טרחה מוגדר מראש, אף שהיו חלוקים ביניהם באשר לסכום הנכון שהוסכם עליו. הדבר מחזק את טענת הנתבע, לפיה, בין הצדדים הוסכם על שכר טרחה בשיעור של 15% מכל סכום שיתקבל ממשרד הביטחון. כאמור, טוען הנתבע כי הוא לא העביר את הסך של 29,677 ₪ לתובעים מאחר והוא קיזז אותו לזכותו, על חשבון יתרת שכר הטרחה המגיעה לו בגין טיפולו בתיק כנגד בנק הפועלים, לאחר ששת השיקים מתוך 10 שיקים שנמסרו לו אז כשכר טרחה, בוטלו. כפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי התובעים שילמו לנתבע סך של 51,600 ₪ כשכ"ט בגין טיפולו בתיק בנק הפועלים, וכי מתוך 10 השיקים ששולמו לנתבע בגין זאת נפרעו אך 4 שיקים, בסך של 20,000 ₪. מכאן, יתרת שכר הטרחה המגיעה לנתבע בגין טיפולו בתיק בנק הפועלים עומדת על סך של 30,000 לערך. יתרה זו קיבל הנתבע מהתובעים על ידי קיזוז הסך של 29,677 ₪ ששולם לתובעים על ידי משרד הביטחון. הקירוב בין סכום יתרת שכר הטרחה שטרם שולמה בגין הטיפול בתיק בנק הפועלים, לבין הסכום שהתקבל ממשרד הביטחון, שעה שהנתבע הוא שטיפל בשני התיקים הנ"ל, מחזק את גרסת הנתבע, לפיה, הצדדים אכן הסכימו כי הסכום של 29,677 ₪, שהתקבל ממשרד הביטחון, יועבר לזכותו כתשלום יתרת שכר טרחה בתיק בנק הפועלים. על כן, אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת להחזר כספים שהתקבלו ממשרד הביטחון. לעניין התיק של ליסקאר בע"מ, טוענים התובעים כי הוסכם על שכ"ט בסך של 13,575 ₪, וביום 24/6/10 שולם לנתבע שיק בסך של 2,500 ש"ח עבור אגרת בית משפט, וחמישה שיקים, בסך של 2,715 ש"ח כל אחד, כשכר טרחה. כן מסרו התובעים לידי הנתבע שיק בסכום של 45,000 ₪, זמן פירעונו חל ביום 24/6/10, עבור פיקדון בית משפט, וכנגדו הופקה קבלה מס' 0223 ( נספח ד' לסיכומי התובעים ). השיק נפרע ביום 24/6/10 ( צילום השיק צורף כנספח ו' לסיכומי התובעים, ודף חשבון, נספח ו'2 ). משהסתיימה פרשת ליסקאר מחוץ לכותלי בית המשפט, ללא הגשת תביעה, על הנתבע להשיב לתובעים את סכום האגרה, בסך של 2,500 ₪, את הפיקדון, בסכום של 45,000 ₪, וכן סך של 5,000 ₪, מתוך סכום שכר הטרחה ששולם מתוך הנחה כי תוגש תביעה כנגד ליסקאר. טוען הנתבע כי שכר הטרחה שהוסכם כנגד טיפולו בתיק זה הינו סך של 16,057 ₪, ולא 13,575 ₪. עיון בקבלה מיום 24/6/10, שמספרה 224, שהופקה על ידי הנתבע כנגד תשלום הסך של 16,057 ₪ ( נספח ג' לסיכומי התובעים ונספח 3 לסיכומי הנתבע ), מגלה כי היא מתעדת את חמשת השיקים ששולמו על ידי התובעים לנתבע, וכי אלה שולמו עבור "יעוץ משפטי", ולא בוצעה שם הפרדה בין הסך של 2,500 ₪ לבין יתרת הסכום, ולא נרשם כלל כי המדובר בסכום שחלקו עבור אגרת בית משפט וחלקו האחר עבור שכר טרחה. כך, שהאמור בקבלה הנ"ל מחזק את גרסת הנתבע, לפיה, הסך של 16,057 ₪ שולם כולו כשכר טרחה, ואינו כולל סכום לתשלום אגרת בית משפט. לראיה, בקבלה מספר 223 ( נספח ד' לסיכומי התובעים ), שהופקה באותו יום של 24/6/10, צוין כי הסכומים ששולמו לנתבע הינם פיקדונות, ולא נרשם כי אלה עבור יעוץ משפטי או שכר טרחה, ומכאן, העובדה כי התובעים קיבלו קבלה מיום 24/6/10, לפיה, הסך של 16,057 ₪, שולם עבור יעוץ משפטי ולא עבור תשלום אגרה, בחלקו, מוכיחה כי הם ידעו והסכימו כי כל הסכום נשוא קבלה זו הינו שכר טרחה. מה גם ולא ניתן לקבוע מה סכום האגרה הנדרש לתשלום על ידי תובעים, בטרם גובש כתב תביעה וסכום התביעה. התובעים לא הגישו כתב תביעה או טיוטה של כתב תביעה להוכיח כי הנתבע גיבש את התביעה שהתכוון להגיש לבית המשפט ואת סכום התביעה שהיה בכוונתו לתבוע, ומשכך, אין זה סביר והגיוני כי התובעים יעבירו לו סכום על חשבון אגרת בית משפט, בסך של 2,500 ₪, בטרם ידעו מה סכום התביעה. מהנימוקים עצמם אני דוחה את טענת התובעים, לפיה, על הנתבע להשיב להם סך של 5,000 ₪ מתוך שכר הטרחה ששולם, מאחר ולא הוגשה תביעה. התובעים לא הוכיחו בראיה כלשהיא כי הצדדים הסכימו כי במידה ולא תוגש תביעה, יוחזר חלק משכר הטרחה ששולם. המדובר בטענה כללית, הנעדרת תימוכין בראיה, ואף ניתנת על דרך ההערכה ולא לפי חישוב מוגדר ולפי הסכמה מסוימת. כאמור, אין חולק כי התובעים העבירו לנתבע שיק בסך של 45,000 ₪, אשר נפרע בסופו של יום על ידי הנתבע. הנתבע טוען כי בינו לבין התובעת 1 נכרת הסכם רטנר, במסגרתו הוסכם כי הוא יספק לה טיפול משפטי שוטף בכל ענייניה, זאת, למשך שנה, וכנגד זאת תשלם לו התובעת 1 סכום חודשי בסכום של 3,750 ₪ כולל מע"מ. לטענת הנתבע, בתום הטיפול בפרשת ליסקאר הסכימו הצדדים כי סכום הפיקדון הנ"ל, בסך של 45,000 ₪, יועבר לטובת שכר הטרחה שבמסגרת הסכם הרטנר הנ"ל. לאחר עיון בראיות הצדדים ובנימוקיהם, מצאתי לדחות את גרסתו זו של הנתבע, ושוכנעתי כי התובעים הוכיחה את גרסתם, לפיה, לא נכרת הסכם רטנר, כלל ועיקר, ולכן, יש להשיב לידיהם את הסכום הנ"ל. אילו אכן הסכימו הצדדים כי הנתבע יספק לתובעת 1 טיפול משפטי שוטף בכל ענייניה למשך שנה, כנגד תשלום חודשי, סביר והגיוני כי הם היו עורכים הסכם בכתב, אשר יפרט את שכר הטרחה החודשי, את תקופת ההתקשרות, את סוג התיקים וההליכים אשר נכללים בהסכם רטנר זה ואת סוג התיקים וההליכים שידרשו שכר טרחה נוסף, וכן את אופן התשלום של שכר הטרחה החודשי. העדר הסכם בכתב מחזק הדבר את גרסת התובעים, לפיה, הסכם כאמור כלל לא נכרת. ועוד, הנתבע לא הגיש, לראיה מטעמו, כל קבלה כנגד תשלום שכר טרחה חודשי כלשהוא, ולא הגיש קבלה כנגד תשלום הסך של 45,000 ₪ כשכר טרחה, מלבד הקבלה שהופקה עם מסירת השיק נשוא סכום זה כפיקדון, במסגרת ההליכים כנגד ליסקאר. אילו הוסכם בין הצדדים, בתום הטיפול בפרשת ליסקאר, כי סכום הפיקדון הנ"ל יועבר לטובת שכר הטרחה לפי הסכם רטנר, היה הנתבע מפיק קבלה בגין קבלת שכר טרחה זה. יתרה מזאת, הנתבע לא ידע לומר מתי נכרת הסכם רטנר זה, וכל אשר ציין כי ההסכם נכרת בנוכחותו של מר אמין אסעד, לאחר שהתובעת 1 מצאה לנכון לשכור את שירותיו בשל שביעות רצונה מהשירות שהוא סיפק. כמו כן, לא הוגשו ראיות ללמד על טיפול שוטף שסיפק הנתבע לתובעים במסגרת הסכם נטען זה, כנגד שכר טרחה בסך של 45,000 ₪, והאם טיפולו השוטף של הנתבע עבור התובעת 1 נמשך תקופה של שנה, לפי ההסכם הנטען, ושבגין כך הגיע לו שכר טרחה בסכום זה. אומנם, בסעיף 43 לסיכומיו מפרט הנתבע מספר הליכים בהם טיפל עבור התובעים, במסגרת הסכם רטנר. סעיפים 43 ( ד) ו (ה) כלליים ולא ניתן לקבוע על פיהם מה התיקים המסוימים בהם טיפל הנתבע בעניינים שפורטו שם, ובוודאי אין בהליכים נשוא סעיף 43 והנספחים מס' 6 לסיכומי הנתבע כדי להיות בהיקף כזה העולה בקנה אחד עם הטענה כי כנגד אלה התחייבו התובעים לשלם לנתבע סכום חודשי בסך של 3,750 ₪, ואין בהם כדי ללמד על תקופת הטיפול השוטף הנטען, שבגינו שולם סך של 45,000 ₪, מה גם והתובעים צירפו לסיכומי התשובה מטעמם מסמכים לפיהם הם יוצגו, בהליכים מסוימים בתקופה הרלבנטית להסכם הרטנר הנטען, על ידי עורכי דין אחרים, דבר המפריך את טענת הנתבע לפיה הוא סיפק לתובעים טיפול שוטף בכל ענייניהם. כמו כן, צודקים התובעים בטענתם, בסיכומי התשובה, כי הנתבע לא העלה על הכתב, בין בהודעה אליהם או במסגרת אחרת, את הטענה בדבר קיומו של הסכם רטנר וכי סכום הפיקדון קוזז על חשבון שכר הטרחה במסגרת הסכם זה. הנתבע מבקש, לעניין זה, להסתמך על תצהירו של מר אמין אסעד ( נספח 5 לסיכומיו ), שציין שם כי בתום הטיפול בפרשת ליסקאר הוא נפגש עם הנתבע והתובע 2 וכי הוסכם בין הנתבע לתובע 2 כי הנתבע יטפל באופן שוטף בענייני התובעת 1, כנגד תשלום שכר טרחה שנתי בסכום של 45,000 ₪ המוחזקים אצל הנתבע. אני דוחה את הנטען בתצהיר זה. ראשית, מר אסעד אינו מזכיר כלל כי הצדדים הסכימו על תשלום שכר טרחה חודשי בסך של 3,750 ₪, בניגוד לטענת הנתבע כי סוכם על תשלום חודשי בסכום זה לתקופה של שנה, כשכר טרחה. ניתן להבין מתצהירו של מר אסעד כי הצדדים הסכימו על שכר טרחה שנתי גלובאלי, בגובה הפיקדון שברשות הנתבע, בעוד שניתן להבין מטיעוני הנתבע, בסיכומיו ובתצהירו, כי סוכם על שכר טרחה חודשי למשך שנה, וכי הפיקדון קוזז לאחר מכן על חשבון שכר טרחה זה. שנית, תצהירו של מר אסעד וכן תצהירו וסיכומיו של הנתבע אינם מבהירים באופן חד משמעי האם הצדדים הסכימו, עוד במעמד כריתת הסכם הרטנר, על קיזוז סכום הפיקדון לטובת שכר הטרחה בהסכם הרטנר, או שמא ההסכמה לקיזוז סכום הפיקדון הייתה בשלב מאוחר יותר למועד בו נכרת הסכם הרטנר, ומכל מקום, אילו הוסכם, המעמד בו נכרת הסכם הרטנר, כי סכום הפיקדון יקוזז על חשבון שכר הטרחה בהסכם הרטנר, מדוע היה צורך לציין כי לנתבע מגיע שכר טרחה חודשי בסך של 3,750 ₪, שעה שכבר הוסכם על שכר טרחה שנתי, כנטען. מה גם והנתבע לא הבהיר מה הייתה הסכמת הצדדים, לפי הסכם הרטנר, במידה וההסכם מבוטל בטרם הסתיימה תקופתו, שהינה לשנה, והאם הוא התחייב להשיב לתובעים חלק מהסכום שקוזז לטובת שכר הטרחה שהינו למשך שנה, כאמור. עוד אציין כי התובעים צירפו לסיכומים דיסק וכן תמליל המתעדים, לטענתם, שיחה שהתקיימה ביום 14/4/11 בין הנתבע לבין התובע 2. האזנתי לשיחה המוקלטת בדיסק ומצאתי כי הנתבע אישר, בשיחה הנ"ל, כי השיק על סך של 45,000 ₪ נמסר לו כפיקדון, ולא ציין שם כי הוא קוזז על חשבון שכר טרחה לפי הסכם רטנר כלשהוא. אומנם, הנתבע טוען בסיכומיו בכתב כי הוא אינו אחד הדוברים שם, וכי שמו, מאדי דאהר, כלל לא הוזכר בשיחה הנ"ל. יחד עם זאת, בשיחה הנ"ל הזכיר התובע 2 את השם " אבו שאדי ", והנתבע לא טען, בסיכומיו, כי הוא לא מכונה כך. יש לציין כי התמליל אשר צורף לסיכומים בכתב של התובעים משקף נכונה את השיחה המוקלטת בדיסק. מצאתי בשיחה הנ"ל מחזקת את גרסת התובעים לפיה לא נכרת בין הצדדים הסכם רטנר, כלל. כאמור, הנתבע מכחיש כי הוא השתתף בשיחה כאמור, וטען לאי קבילות ראיה זו משלא הוכח נסיבות ההקלטה ואותנטיות של ביצוע ההקלטה וכי לא בוצעה עריכה של ההקלטה. גם בהיצמד לטענה זו של הנתבע וכי אין לקבל את הדיסק כראיה במשפט, מסיבה כלשהיא, מצאתי כי התובעים הוכיחו, לפי הראיות והממצאים שציינתי לעיל, את גרסתם הנ"ל, לפיה, הם מסרו לנתבע את השיק בסך של 45,000 ₪ כפיקדון וכי לא נכרת הסכם רטנר וכי לא הוסכם כי סכום זה יקוזז על חשבון שכר טרחה בתיק כלשהיא. אעיר כי העובדה כי השיחה לא מתעדת את תגובת הנתבע לעניין הסכומים שנתקבלו ממשרד הביטחון ושלא הועברו מהנתבע לתובעים, כאשר השיחה הנ"ל הסתיימה עם ציון תיק זה על ידי התובע 2, מחזקת את ראיות הנתבע, לפיהן, הוסכם כי סכומים אלה יועברו לטובת שכר הטרחה המגיע לנתבע בתיק כנגד בנק הפועלים. אחרת, אין כל סיבה כי ההקלטה של השיחה הנ"ל תסתיים באופן פתאומי ובעוד השיחה בשיאה ומיד לאחר שהתובע 2 מזכיר את הסכומים שהתקבלו במסגרת התביעה כנגד משרד הביטחון, ומבלי להקליט את תגובת הנתבע, לעניין זה . סוף דבר אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו, סך של 45,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום 6/7/10 ( מועד סיום התיק עם ליסקר רם בע"מ ), ועד למועד התשלום המלא בפועל, והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. אני דוחה את התביעה של התובע 3 כנגד הנתבע. עורך דיןשכר טרחהשכר טרחת עורך דיןהחזר כספי