בין הצדדים אין הסכם חתום, בניגוד לקבוע בסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות אין אף חולק כי אין כל חותמת או אישור כלשהו של המועצה באשר לחשבונית המס מיום 18.5.05, אשר הוגשה לטענת התובע למועצה, ממנה עולה כי חובה של המועצה לתובע, בגין ביצוע עבודות הצביעה נאמד לסך של 19,960 ₪. אלא שבסופו של יום, בעדותו בפני הודה ראש המועצה כי נעשו עבודות צביעה בבניין המועצה ואף סגנו, אשר שימש כממלא מקומו, אישר כי התובע הוא שביצע את עבודות הצביעה. מזכיר המועצה אשר עבד בגזברות המועצה העיד כי הבניין היה מוזנח וזקוק לצביעה וכי האחרון ראה את התובע ועובדיו מבצעים את עבודות הצביעה. עוד העיד מר מנאע כי התובע הגיע מספר פעמים לגזברות וביקש את התמורה שהובטחה לו. לאור עדויות אלה הרי שהמסקנה העובדתית היא כי עבודות הצביעה בוצעו בבניין המועצה על ידי התובע. אני מקבלת את עדותו של התובע (אשר הותירה רושם מהימן) כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה לפיו התובע יבצע את עבודות הטיח והצביעה בבניין המועצה ובתמורה תשלם המועצה לתובע סך של 19,960 ₪ כולל מע"מ - בהתאם לחשבונית מס מס' 1765 מיום 18.5.05 ואילו המועצה הפרה את שסוכם כאשר מיאנה לשלם לתובע את התמורה החוזית בסך 19,960 ₪. האם יש לחייב את המועצה בתשלום העבודות לאור אופן ההתקשרות בין הצדדים? המועצה לא הכחישה באופן גורף את טענת התובע כי ביצע עבורה עבודות צביעה אך טענתה העיקרית היא, כי התובע לא הוכיח קיומה של התחייבות כספית אכיפה של המועצה כלפיו. סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות קובע כדלקמן: "חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". חוזה או התחייבות כספית מטעם המועצה המקומית הנופל לגדרו של סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות, טעון חותמת המועצה, ראש המועצה והגזבר, ובהעדר חתימה של מי מהם, החוזה בטל. בענייננו עסקינן בחוזה בלתי חוקי עליו חל סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). אלא שבאותה נשימה חל גם סעיף 31 לחוק החוזים המעניק לבית המשפט שיקול דעת לחייב צד בקיום חיוביו שעל פי ההסכם, באופן חלקי או מלא, חרף היות החוזה בטל, משעה שהצד האחר קיים חיוביו על פי ההסכם. בפסק דיני מיום 23.5.13 בת.א. 1367/06 שחף מחשבים 1980 בע"מ נ' משרד הביטחון (טרם פורסם) (להלן: "שחף מחשבים") בעמ' 68-71 פירטתי את ההלכה הפסוקה באשר לסוגיית התקשרות המדינה ככלל והרשויות המקומיות בפרט, בהסכמים לא חוקיים, כדלקמן: "הלכה פסוקה, כפי שחזרה ונשנתה שנים ארוכות, והדבר בולט במיוחד, כאשר מדובר ברשויות מקומיות כי ....."בית המשפט לא יורה על ביצועו של חוזה, שאינו תקף, כאשר לא אושר כחוק ולא יחייב בעל דין, היינו המועצה והמשיבה, בעשיית מעשה שיהיה חסר יסוד חוקי (ע"א 733/75 מנחם מייזלש נ' עירייצ קריית שמונה, פד"י ל3 (57)." (שם, בעמ' 68 פסקה 210). "יחד עם זאת, אמר כב' הש' רובינשטיין כדלקמן: ואולם מנגד, לא מן המידה, שהרשות שהייתה שותפה להסדר הלא תקין, תימלט כליל מתשלום בעבור עבודה שבוצעה, שבכך עלול להיגרם עוול, בחינת הקיבלת עבודה ולא שילמת" (עמ' 69 לפסק דיני, ציטוט מדברי כב' הש' רובינשטיין ברע"א 5210/08 עו"ד זרח בלום נ' המועצה המקומית בחבל מודיעין מיום 20.12.10). בהמשך פסק דין "שחף" (בעמ' 71) צוטטו אף את דברי כב' השופטת ארבל בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (מיום 22.01.2009) כדלקמן: "אני רואה חשיבות עליונה למנוע אפשרות שהעירייה כרשות מנהלית בתעשה שימוש בסעיף 203 לפקודת העיריות באופן המקנה לה חומת מגן, מעין חסינות מפני הצורך לשקול את התנהגותה ולכלכל את צעדיה על ידי שיינתן לה פטור מוחלט מחובת השבה". בעמ' 73 לפס"ד "שחף מחשבים" קבעתי כך: "....כאשר מדובר בחוזים הנחתמים על ידי ממלאי תפקידים ברשויות מקומיות שלא בהתאם לפקודת העיריות או דינים אחרים שחלים, נקבע כי אין לאפשר קיום חוזה שכזה, וזאת על מנת לשמור על תקינות המינהל בקיום חוזים כדין. עם זאת כפי שנפסק, אין זה נכון לאפשר לרשות "להתעשר", כאשר המתקשר, שהוא בד"כ הצד החלש, יוצא, וידיו על ראשו." זאת במיוחד במקרים כמו במקרה שבפנינו בהם המועצה נהנתה מפרי עמלו של התובע אשר קיים את חלקו בחוזה וצבע את בניין העירייה כפי שסוכם בעל פה. במקרים אלה, לא תהיה מניעה להחיל את הוראות הדין הכללי, ובמיוחד את הוראות סעיף 31 לחוק החוזים, המאפשר קיום מלא או חלקי של חוזה פסול, כאשר הדבר צודק בנסיבות העניין. ניתן אף לחייב את המועצה בתשלום מכוח דוקטרינה חלופית כמו עשיית עושר ולא במשפט. טווח האפשרויות נע אפוא ממתן נפקות מלאה לסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות, כלומר, משעה שלא נוספה חתימת הגזבר לא יינתן שום תוקף להתחייבות הרשות המקומית כטענת המועצה, ועד לקצה השני של הסקאלה והוא מתן תוקף מלא לאותה התחייבות כך שמי שהסתמך עליה בתום לב לא ייפגע, כטענת התובע. ייתכן אף מצב ביניים של בטלות יחסית המאפשרת לאכוף חלק מן הסיכומים בין הצדדים, ולתן נפקות חלקית להתחייבות. בע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2) 151, 159 (1981) בעמ' 159, פורטו התנאים ל"החייאת" חוזה בטל מכוח סעיף 31 לחוק החוזים, ובסופו של דבר נקבע כי המכלול של הדברים, ושיקולי צדק הם שיכריעו את הכף לכאן או לכאן. "מתי יהא זה ראוי ונכון להחיות חוזה בטל מכוח סעיף31 לחוק? ... בראש ובראשונה, מה שנאמר בסעיף 31 לחוק עצמו: ,אם בצע צד אחד את חיובו לפי החוזה'. ודאי שבמקרה כזה, כאשר טוען אי החוקיות מחזיק את מלוא טרפו בידיו, אין לשחררו מלבצע את החיוב המוטל עליו. מידת הצדק מתקוממת מול תוצאה שכזו. ... מידת אי חוקיותו של החוזה. יכול שהחוזה כל כולו טבול באי החוקיות. במקרה כה לא יושיט בית המשפט ידו אל "שרץ" זה ולא יכלכלך ידיו בהתייחסות אליו... ג. מידת אשמתם היחסית של בעלי הדין ... ככל שחלקו של התובע במעשה רב יותר, יהיה בית המשפט מסויג בהענקת סעד לפי סעיף 31..." אדגיש כי בין יתר השיקולים, תהא הנחת המוצא לפיה יש להחזיק את מי שמתקשר עם רשויות מקומיות, כמי שיודע כי רשות מקומית חייבת לפעול על פי נהלים מסודרים ובהתאם למנגנוני בקרה ופיקוח וכי התחייבויות הרשות המקומית חייבות לעמוד בדרישות סעיף 193 לצו. מכאן, שברגיל יש ליחס "אשם" למי שמתקשר עם רשות מקומית שלא על פי הנהלים הקבועים בחוק (ראה: (ע"א) 4083/07 מגן דוד אדום נ' מועצה מקומית כפר קרע, עמ' 14-15 (מיום 23.3.08)). וכן רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (מיום 20.12.10) שם הודגש, בעמ' 28 פסקה ג' לפסק הדין, כי בין אם המדובר בתביעה לקיום, השבה או תשלום שכר ראוי, תוצאה לפיה נותן השירותים מקבל תשלום מלא אינה ראויה אלא במקרים חריגים. בענייננו, כאשר מטעם המועצה לא העיד איש ביחס להתנהלות המועצה אל מול התובע, ואין בידי נתונים האם תשלום תמורת החוזה בגובה כ - 20,000 ₪ אכן אושרה במסגרת תקציב המועצה לתקופה הרלבנטית, אך לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה, אני סבורה כי החלת סעיף 193 (א) לצו באופן דווקני כטענת המועצה, כך שיפטור את המועצה מכל חבות על פי החוזה הפסול, באופן גורף, במקרה בו המועצה מתנערת בחוסר תום לב מובהק מחובותיה כלפי התובע אשר קיים את חיוביו על פי ההסכם עמה - אינה ראויה, ואינה צודקת. בבחינת נסיבות המקרה, אני סבורה כי התובע היה תם לב במהלך התקשרותו עם המועצה וספק אם ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 193 (א) הנ"ל ואילו המועצה פעלה בחוסר תום לב כאשר הבטיחה לתובע כי התמורה בגין העבודות תשולם לו על דרך של קיזוז כנגד חובותיו במועצה ובעיקר כאשר המועצה יצרה מצג שווא כלפי התובע לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה, ולא ציינה בפניו את דרישות סעיף 193 (א) הנ"ל. לאחר בחינת כל אלו, ובהתחשב בשיקול הקיים בפסיקה להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים במטרה לשמור על כספי הציבור, ובהתחשב בכלל לפיו אין לחייב רשות מקומית במלוא תשלום כשההתקשרות נערכה שלא בהתאם להוראות החוק, ומשאיני מוצאת כי המדובר במקרה בו יש להחיל את החריג לכלל זה ולהורות על תשלום מלוא התמורה, אני מוצאת לנכון להפחית מגובה התמורה שיעור של 15%. אני סבורה כי תוצאה זו תוביל לאיזון בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התחשבות בתכלית הסובייקטיבית של צו המועצות המקומיות והאינטרס הציבורי בהגשמת תכלית זו. סיכומו של דבר: הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 27,132 ₪. תשלום זה יישא ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור 5,500 ₪. חוזהמועצות מקומיותצוויםצו (חקיקה)