תביעה בגין התחשבנות בעסקאות מקרקעין

תביעה כספית על סך 642,038 ₪ על מספר עסקאות מקרקעין בהן היו הצדדים מעורבים ועיקר המחלוקות נשוא ההליך נוגעות להתחשבנות ביניהם הקשורה לעסקאות אלו. עדויות נמסרו מטעם התובע ומטעם הנתבע וכן העידה מטעם הנתבע אף גב' הלן מזרחי, מי ששימשה בתקופה הרלבנטית להליך כעוזרת אישית של התובע 1 בניהול עסקיו בישראל (להלן: "מזרחי"). ההדגשות לאורך פסק הדין הוספו. ההפניות לעדויות בחקירה הנגדית הינן לעמוד / שורה בפרוטוקול הדיון בו נשמעה העדות. רקע עובדתי התובע 1 הינו בעליה של חברת מיראז' החזקות בע"מ, שהינה בעלת מניותיה של התובעת 2 והינו מנהלן היחיד של שתי החברות. הנתבע הינו מתווך מקרקעין הפועל באמצעות משרד תיווך בשם "צמרת על" ברמת גן. במספר פגישות בין התובע 1 לנתבע, שהתקיימו במרוקו שם מתגורר התובע 1, סוכם בין הצדדים, בעל פה, על שיתוף פעולה בנוגע לאיתור ורכישה של נכסי מקרקעין להשקעה בישראל. בהמשך לכך, רכש התובע 1, ביום 24.12.07, דירה ברחוב כצנלסון 120, גבעתיים (העתק מהסכם רכישת הדירה צורף כנספח ב' לתצהיר התובע 1) (להלן: "הדירה הראשונה"). בחודש ינואר 2008, רכש התובע 1, ממר יצחק בן ארי (להלן: "המוכר"), מחצית מזכויות הבעלות בדירה נוספת הממוקמת בקומת הקרקע של אותו בניין בו מצויה הדירה הראשונה (להלן: "הדירה השנייה"), כאשר המחצית השנייה של זכויות הבעלות בדירה השנייה מצויה בבעלותו של הנתבע (העתק מנסח המקרקעין ביחס לדירה השנייה צורף כנספח ז' לתצהיר התובע 1). בהקשר זה יצוין, כי ביום 21.1.08, הקים התובע 1 את החברה התובעת 2, על מנת לבצע באמצעותה את עסקת רכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה. ביום 6.2.08 נחתם בין התובעת 2 למוכר הסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה (העתק מההסכם צורף כנספח ט' לתצהיר התובע 1). בין הצדדים מחלוקות כספיות בנוגע להיבטים שונים הנוגעים להתחשבנות ביניהם ביחס לנכסים הנ"ל וכן למספר עניינים נוספים. טענות הצדדים תמצית טענות התובעים במסגרת תביעתם, עתרו התובעים להשבת כספים ששילמו לטענתם ביתר, וכן לקבלת חלקם בדמי שכירות ששולמו לנתבע על ידי צדדים שלישיים עבור השכרת הנכסים הנ"ל. באשר לדירה הראשונה טענו התובעים, כי הם זכאים להשבת סכום ששילמו ביתר בסך 67,400 ₪, אשר בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מסתכם בסך של 85,952 ₪ (סעיף 5 לתצהיר התובע 1). לטענתם, הם אף זכאים לקבלת סך של 168,000 ₪ בגין דמי שכירות בתקופה שבין 1.1.08-1.6.11 לפי חישוב של 4,000 ₪ לחודש, אשר בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מסתכם בסך של 197,444 ₪ (סעיף 7 לתצהיר התובע 1) (העתק מהסכמי השכירות צורף כנספחים טו'-יח' לתצהיר התובע 1). באשר לדירה השנייה טענו התובעים, כי על הנתבע להשיב להם סך של 30,000$ אשר הועברו אליו לשם תשלום דמי מקדמה עבור רכישת הדירה השנייה, אך לא הועברו על ידו למוכר. בהקשר זה נטען, כי התובע 1 העביר לנתבע ביום 4.1.08 סך של 42,000$ והואיל והנתבע למרות קבלת כספים אלו לידיו לא העביר את סכום המקדמה למוכר, נאלץ התובע 1 להוציא מכיסו פעם נוספת סך של 30,000$ לצורך התשלום למוכר (סעיפים 13-14 לתצהיר התובע 1). עוד עתרו התובעים לקבלת חלקם בדמי השכירות אשר התקבלו מהשכרת הדירה השנייה לצדדים שלישיים בסך של 121,777 ₪ (סעיפים 16-17 לתצהיר התובע 1). כן עתרו התובעים להשבת סכום כספי נוסף, אשר לטענתם ניתן לנתבע על ידי כהלוואה. בעניין זה טענו, כי על הנתבע להשיב להם סך של 10,000$ אשר הועברו לחשבון הבנק של הנתבע ביום 13.11.07 כהלוואה אשר ניתנה לו בהתאם לבקשתו. תמצית טענות הנתבע מנגד טען הנתבע, כי כלל הכספים אשר הועברו לידיו בהזדמנויות השונות שולמו לו על חשבון דמי תיווך בגין שירותי תיווך מקרקעין אשר העניק לתובעים. לטענתו, נוכח היחסים הקרובים ששררו באותה תקופה בין הצדדים, נמנעו אמנם הצדדים מלחתום על הסכם תיווך בכתב כנדרש בדין, אך הוסכם ביניהם, בעל פה, כי הנתבע יהא זכאי לקבלת דמי תיווך הגבוהים מדמי התיווך הרגילים, בגין הנכסים, אותם ירכשו התובעים בתיווכו. לטענת הנתבע, בין הצדדים נערכה עסקה נוספת, שהתובע 1 נמנע מלהתייחס אליה במסגרת תביעתו, שעניינה רכישת נכס הממוקם ברחוב ביאליק ברמת גן (להלן: "הנכס ברמת גן"). לטענתו, מדובר בנכס אשר נמכר לתובע 1, בתיווכו של הנתבע, כנגד תשלום תמורה בסך של 6,300,000 ₪ בגינה הוא זכאי לתשלום סך של 630,000 ₪ בצירוף מע"מ (סעיף 11 לתצהיר הנתבע) (העתק מההסכם לרכישת הנכס ברמת גן צורף כנספח ח' לתצהיר הנתבע). אף באשר לדמי השכירות הנתבעים, הן ביחס לדירה הראשונה והן ביחס לדירה השנייה, טען הנתבע, כי בין הצדדים סוכם, כי דמי השכירות יוותרו בידיו כתשלום עבור דמי התיווך להם הוא זכאי בגין איתור הנכסים שנרכשו בארץ עבור התובעים. לטענתו, סכום דמי התיווך המגיעים לו בגין שלוש העסקאות הנ"ל עולה על הסכומים הנתבעים בגדר הליך זה. משכך טען, כי ככל שייקבע על ידי בית המשפט, כי עליו לשלם כספים כלשהם לתובעים, הרי שיש לקזזם כנגד זכותו לתשלום דמי תיווך (סעיף 15 לתצהיר הנתבע). באשר לסך של 42,000$, אשר לטענת התובעים הועברו לידיו עבור רכישת הדירה השנייה טען הנתבע, כי סכום זה הועבר לידיו נוכח בקשת התובע 1, כי ימיר בעבורו סכום זה לשקלים חדשים, וכך אכן נעשה. לבסוף טען הנתבע באשר להלוואה בסך של 10,000$ אשר ניתנה לו על ידי התובע 1, כי אכן ביקש סכום זה מהתובע 1 מאחר ונזקק לדולרים באותה העת, ואולם כבר למחרת היום, השיב סכום זה, בשקלים חדשים, לתובע 1, בביתו בישראל שבסביון. דיון והכרעה ד1. האם הנתבע זכאי לתשלום דמי תיווך? כאמור לעיל, הנתבע טען, כי כלל הכספים אשר הועברו אליו על ידי התובע 1 ונותרו בידיו, היוו תשלום על חשבון דמי התיווך המגיעים לו מהתובעים. אין חולק, כי לא קיים הסכם כלשהו בכתב בין הצדדים בעניין זה. הנתבע טען, כי נוכח יחסי הקרבה והאמון בין הצדדים, לא נערך ביניהם הסכם בכתב, אך קיים סיכום בעל פה בינו לבין התובע 1 ביחס לזכותו לקבלת דמי התיווך (סעיף 6 לתצהיר הנתבע). הנתבע טען בהקשר זה, כי בין הצדדים סוכם, כי הנתבע יאתר עבור התובעים נכסים לרכישה בישראל, וכי בתמורה לכך יהיה זכאי לקבלת "דמי שירות", כלשונו, בסך של 10% + מע"מ ממחיר הנכס הנרכש (סעיף 5 לתצהיר הנתבע). משכך טען הנתבע, כי הוא זכאי לקבלת תשלום בגין מעורבותו בעסקאות לרכישת הדירה הראשונה, הדירה השנייה והנכס ברמת גן. באשר לנכס ברמת גן הוסיף הנתבע וטען, כי בהתאם למוסכם בין הצדדים, היה על התובע 1 לשלם לו סך של 10% + מע"מ ממחיר הנכס, קרי סך של 630,000 ₪, וזאת ללא קשר לדמי התיווך אשר שולמו לו על ידי מוכרי הנכס (סעיף 11 ג' לתצהיר הנתבע). לטענתו, למרות סיכום זה שבין הצדדים, התובע 1 חזר בו מהסכמתו לשלם לנתבע סכום זה וציין בפניו, כי בגין עסקה זו, ישלם לנתבע רק סך של 100,000$ בתוספת מע"מ בלבד, קרי סך של כ- 400,000 ₪ בתוספת מע"מ, מאחר וציין בפני הנתבע, כי בין הצדדים צפויות להיערך מספר עסקאות נוספות, לרבות עסקה לרכישת בית המלון "אופטימה" הממוקם ברמת גן (סעיף 11 ד' לתצהיר הנתבע). לטענתו, מאחר והעסקה לרכישת בית המלון לא יצאה אל הפועל בסופו של יום, ונוכח העובדה, כי לא קיבל תמורה כלשהי בגין מעורבותו בעסקה לרכישת הנכס ברמת גן, הרי שהוא זכאי לקבל מהתובע את מלוא סכום התשלום המקורי אשר סוכם בין הצדדים, קרי סך של 630,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסך הכל 730,800 ₪ (סעיף 11 ו' לתצהיר הנתבע). התובעים דחו מכל וכל את טענות הנתבע בדבר זכאותו לקבלת דמי תיווך או תשלום דומה כלשהו וטענו, ראשית, כי בהתאם לדין, הסכם תיווך חייב להיעשות בכתב. לטענתם, הנתבע אף ידע היטב, כי התובע 1 לעולם אינו משלם דמי תיווך בעת רכישת מקרקעין (סעיף 19 לתצהיר התובע 1). באשר לטענת הנתבע, כי הוא זכאי לקבלת דמי תיווך בגין העסקה לרכישת הנכס ברמת גן, טענו התובעים, כי בהסכם לרכישת הנכס מיום 7.2.08 נקבע מפורשות, כי הנתבע יהא זכאי לקבלת דמי תיווך מאת מוכרי הנכס ברמת גן אשר יישאו בדמי התיווך (סעיף 19 לתצהיר התובע 1) (העתק מהסכם המכר צורף כנספח יט' לתצהיר התובע 1). התובעים אף הוסיפו ודחו את טענת הנתבע, לפיה, בין הצדדים סוכם, כי דמי השכירות אשר שולמו בגין הדירה הראשונה והדירה השנייה ישולמו לנתבע בגין זכותו לקבלת דמי תיווך. לטענתם, הנתבע קיבל דמי תיווך ישירות משוכרי הדירות ואינו זכאי לתשלום נוסף כלשהו (סעיף 20 לתצהיר התובע 1). ומכאן, להכרעה במחלוקת זו. דרישת המחוקק לעריכת הסכמי תיווך בכתב נקבעה בסעיף 9 (א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, במסגרתו נקבע כדלקמן: "9. (א) מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה". כאשר בסעיף 14(2) לחוק זה נקבע, כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לקבלת דמי תיווך במידה ומילא אחר התנאים הקבועים בסעיף זה, לרבות הוראות סעיף 9 לחוק, כדלקמן: "14. (א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רשיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20; (2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. (ב) מתווך במקרקעין שביצע בתקופת הבלעדיות את פעולות השיווק שנקבעו לפי סעיף 9(ד) - חזקה שהיה הגורם היעיל כאמור בסעיף קטן (א)(3) לגבי עסקה שנכרתה בתקופת הבלעדיות". להשלמת המסגרת החוקית הצריכה לעניין יצוין, כי בתקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ"ז-1997 נקבעו הפרטים אשר יש לכלול בהזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, כדלקמן: "1. בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים: (1) שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח; (2) סוג העיסקה שפעולת המתווך מבוקשת לגביה, כגון: "שכירות", "מכירה"; (3) תיאור הנכס נושא פעולת התיווך; (4) מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב; (5) הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר - לפי אחד מאלה - כולל מס ערך מוסף, כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, תשל"ה-1975". אין חולק, כי במקרה דנן, בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו בכתב שעניינו ביצוע פעולת תיווך במקרקעין. כאמור, גרסת הנתבע בעניין זה הינה, כי נוכח היחסים הקרובים בין הצדדים, נמנעו מלחתום על הסכם בכתב. ואולם, לא די בטיעון זה מפי הנתבע, כדי להתגבר על הדרישה לעריכת הסכם תיווך בכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין. אכן, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון את ההתקשרות שבין הצדדים בהתאם לדיני תום הלב ועל רקע הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה, כאשר קיום הסכם התיווך נתון לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (ראו: ע"א (ת"א) 2216/09 חגית זינגר יאיר נ' סטולר דב), תוך שבכל הקשור לפרטים אשר אמורים להיכלל בהסכם או בהזמנה, קיימות גישות שונות בבתי המשפט באשר לשאלה האם פרטים אלו ניתנים להשלמה, אם לאו, כאשר לעיתים יתקיימו מקרים המצדיקים סטייה מדרישת הכתב הקבועה בחוק. ואולם, סטייה זו אפשרית רק במקרים בהם אכן קיימים הסכם או הזמנה כלשהם בכתב, אך לא נכללו בהם כל הפרטים אשר נקבעו בתקנות, תוך שעניינה של הרחבה זו אינה חלה במקרה בו אין כל הסכם או הזמנה (ראו: ע"א (ת"א) 1183/08 מטרופוליס ייזום השקעות ונכסים (המאה ה- 13) בע"מ נ' הצלחת יחזקאל בע"מ (בפירוק מרצון)) (להלן: "פרשת מטרופוליס"). באשר לדרישת הכתב עצמה, נקבע בפסיקה, כי חוק המתווכים הינו חוק קוגנטי הכולל דרישת סף מהותית אשר נועדה להבטיח את גמירות הדעת בעת חתימת הסכם התיווך, אשר בהיעדרה נשללת זכאותו של המתווך לדמי תיווך (ראו: ע"א (ת"א) 1691/09 נועם לנדאו נ' קראסן הייטס בע"מ, פרשת מטרופוליס, פורסמו במאגרים המשפטיים). עוד נקבע בפסיקה ביחס לדרישת הכתב, כי התעלמות מדרישה זו, הן בדרך פרשנית והן בדרך אחרת, עומדת בניגוד לכוונת המחוקק ולתכלית החוק, וכי נימוק זה מחייב אף את המסקנה, כי בהיעדר קיומו של הסכם תיווך, לא יהיה המתווך זכאי לדמי תיווך אף מכוח עילה משפטית אחרת, בין בגין דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין בטיעון של ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ראו: פרשת מטרופוליס הנ"ל). אף אין חולק, כי מתוקף היותו מתווך, היה הנתבע מודע לחובה לערוך הסכם תיווך בכתב. הנתבע העיד בעניין זה בחקירתו הנגדית כדלקמן: "ש: אתה 47 שנים בעסקי נדלן בתיווך נדלן? ת: כן. ש: ואני מניח שאתה מכיר את חוק דמי תיווך מקרקעין ואת כל הפסיקה וכדומה שקשורה לנושאים הקשורים לתביעות בענייני תשלום דמי תיווך. האם נכון? ת: כן. ש: אתה בוודאי יודע שלפי החוק עסקת תיווך במקרקעין צריכה להיות בכתב על פי הסכם בכתב? ת: כן. ש: ללא הסכם בכתב אתה יודע אין חובה לתשלום דמי תיווך? ת: אין דבר כזה. יש אנשים שלא אוהבים לחתום וגם משלמים. שאלות בית המשפט: ש: אתה היום מתווך מורשה? ת: כן. יש לי רשיון. אני חברה בע"מ. ש: צריך להחתים על הסכם בכתב? ת: אני מחתים ולפעמים אנשים לא חותמים. אני 46 שנה מתווך עוד לא תבעתי על אף קליינט וזה מראה הכל. המשך: ש: לא ביקשת ולא דרשת ולא החתמת את התובע על הסכם שכ"ט? ת: לא החתמתי אבל כן דרשתי. ש: האם דרשת ממנו שיחתום על טופס הסכם תיווך? ת: לא". (עמ' 26, ש' 29 - עמ' 27, ש' 17 לפרוטוקול) אכן, מעדותו של הנתבע עולה, כי לעיתים הוא נוהג לערוך עסקאות תיווך הנעדרות מסמך בכתב, ואולם, אני סבורה, כי בדרך פעולה זו חשוף הנתבע לסכנה, כי בעסקאות אלו תישלל ממנו הזכות לקבלת דמי תיווך, ממש כמו בנסיבות המקרה דנן. יתרה מכך, מעיון בחקירתו הנגדית של הנתבע עולה, כי למרות שלאחר ביצוע עסקת רכישת הדירה הראשונה, לא קיבל את דמי התיווך המגיעים לו בגין חלקו בעסקה, המשיך לשתף פעולה עם התובע 1 ולאתר לו נכסים נוספים לרכישה, תוך שהמשיך אף להימנע מעריכת הסכם תיווך בכתב, כדלקמן: "ש: לאחר העסקה הראשונה, לא קיבלת ממנו את ה- 10 אחוז ת: נכון. אבל דרשתי. ש: נכון שלא הוצאת לו מכתב ואמרת לו התחייבת לתת לי 10 אחוז תשלם לי את הכסף? ת: לא כתבתי. ש: בעסקה השניה היה לך נסיון שהוא לא משלם 10 אחוז, מדוע לא התעקשת שזה ירשם בהסכם? ת: לא הייתי מודע לזה. ש: גם בעסקה השלישית לא היית מודע? ת: גם אם היו 10 עסקאות". (עמ' 28, ש' 19-27 לפרוטוקול) עוד יצוין, כי בעדותו, הכחיש התובע 1, את טענת הנתבע, לפיה בין הצדדים הוסכם בעל פה, כי הנתבע יהיה זכאי לקבלת דמי תיווך, כדלקמן: "ש: אומר בן סימון שאתה בדיבור אמרת לו שאתם ביחד תרכשו הרבה נכסים בישראל והוא יקבל ממך תמורה - מה יש לך לומר על זה? ת: לא אמרתי כך. ש: אני לא אמרתי עמלות, אני אמרתי תמורה. ת: לא נכון". (עמ' 11, ש' 24-28 לפרוטוקול) אף ביחס לעסקה לרכישת הנכס ברמת גן העיד התובע 1, כי בהתאם להסכם הרכישה אשר נחתם ביחס לנכס זה, קיבל הנתבע דמי תיווך ממוכרי הנכס, וכי מעולם לא התחייב בפני הנתבע, כי ישלם לו דמי תיווך נוספים, כדלקמן: "ש: על הצגת העסקה מגיע לו לאדון בן סימון תמורה? ת: לא. בהתחלה אמרתי לו אני לא משלם לך תיווך. על המוכר לשלם והוא שילם לו". (עמ' 11, ש' 19-20 לפרוטוקול) התובע 1 אף העיד בעניין זה כדלקמן: "ש: אתה הזמנת את בן סימון לחתימה של העסקה? ת: זה טבעי ברור כי הוא הביא את העסקה. היינו אצל עו"ד כספי, ואני הצהרתי שם שאני לא משלם שום דבר לקלוד וזה מצויין על גבי החוזה". (עמ' 16, ש' 4-6 לפרוטוקול) ובהמשך חקירתו הנגדית העיד התובע 1 כדלקמן: "ש: אני אומר לך שכשהגיעה העסקה האחרונה הכי גדולה, על 6.5 מיליון ₪, אתה עוד לא עשית חשבון על כמה אתה חייב לבן סימון, על העסקאות הקודמות, על מנת שלא לשלם לו את המגיע לו, בגין העסקה האחרונה אתה החלטת לנתק מגע איתו ולהגיע איתו לסכסוך כדי לא לשלם. מה יש לך לומר על זה? ת: אני לא בן אדם כזה. חבל שהבן אדם שמכר לי את הוילה לא נמצא כאן ולא יכול להעיד. הוא בא אלי הביתה לסביון גם האיש שמכר את הוילה ודובר על 650,000 ₪. ואמרתי לו תשלם את הדמי תיווך למר קלוד והוא הסכים. והוא קיבל ממנו 40,000 דולר וכל זה רשום בחוזה". (עמ' 19, ש' 22-29 לפרוטוקול) אני ערה לעדותה של גב' מזרחי, אשר העידה, כי אף בינה לבין התובע 1 היה סיכום בעל פה לפיו ככל ותאתר עבורו נכסי מקרקעין לרכישה, תהא זכאית לקבלת דמי שירות (עמ' 26, ש' 3-6 לפרוטוקול). ואולם, לא די בכך לשם הוכחת דפוס התנהגות של התובע 1 לעריכת הסכמים בעל פה ובפרט כדי לזכות את הנתבע בקבלת דמי תיווך בהיעדר הסכם תיווך בכתב, כנדרש על פי הדין. לסיכום האמור בפרק זה, אני קובעת, כי בהיעדר הסכם תיווך בין הצדדים, יש לדחות את טענות הנתבע, לפיהן הוא זכאי לתשלום דמי תיווך, או תשלום אחר כלשהו, בגין נכסים אשר רכשו התובעים בסיועו. ד2. האם שולמו לנתבע כספים ביתר בגין רכישת הדירה הראשונה והאם הוא חב בהשבתם? לטענת התובעים, למרות שתחילה נמסר לתובע 1 מהנתבע, כי עלות הדירה הנ"ל מסתכמת בסך של 831,000 ₪, הרי שבסופו של יום, הסתכמה בסך של 750,000 ₪. לטענתם, תחילה העביר התובע 1 לנתבע סך של 81,000 ₪ כמקדמה לרכישת הדירה הראשונה, ובהמשך העביר שני שיקים על סך של 200,000 ₪ כל אחד וכן ביצע העברה בנקאית בסך של 350,000 ₪, והכל בהתאם לתנאי ההסכם לרכישת הדירה הראשונה (סעיפים 3-4 לתצהיר התובע 1) (העתק מהשיקים ואישור בגין ביצוע העברה הבנקאית צורפו כנספחים ג', ה', ו' לתצהיר התובע 1). משכך טענו התובעים, כי הואיל ובסופו של יום הסתכמה עלות הדירה הראשונה בסך של 750,000 ₪, הרי שעל הנתבע להשיב לידיהם סך של 81,000 ₪ אשר הועברו לו ביתר, כאשר מסכום זה יש להפחית סך של 4,600 ₪ אשר שולמו לעו"ד עדית זמר כשכר טרחה בגין עריכת הסכם המכר וכן סך של 9,000 ₪ המהווים תשלום מוסכם עבור ישיבה. מכאן תביעתם להשבת סך של 67,400 ₪ אשר שולם לשיטתם ביתר, בגין ביצוע עסקת רכישת הדירה הראשונה, סכום אשר בתוספת ריבית והצמדה מסתכם בסך של 85,952 ₪ (סעיף 5 לתצהיר התובע 1). מנגד טען הנתבע, כי ביום 24.12.07, רכש התובע 1 את הדירה הראשונה במחיר של 750,000 ₪ (ההסכם לרכישת הדירה הראשונה צורף כנספח א' לתצהיר הנתבע). משכך טען, כי על פי ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, התובע 1 נדרש לשלם לו סך של 75,000 ₪ + מע"מ בגין עסקה זו המהווים 10% ממחיר הדירה הראשונה (סעיף 9 לתצהיר הנתבע). לטענתו, סך של 81,000 ₪ הועברו לידיו תחילה לשם רכישת נכס מקרקעין בנתניה, אולם מאחר ועסקה זו לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, הוסכם בין הצדדים, כי הכספים הנ"ל ישמשו כ"עמלה" בגין שירותי התיווך השונים אשר העניק לתובע 1 בקשר עם הדירה הראשונה (סעיף 9 לתצהיר הנתבע). אף מזרחי העידה בעניין זה, כי העברת סך של 81,000 ₪ הועברו לידי הנתבע תחילה לשם רכישת מקרקעין בנתניה, אולם מאחר ועסקה זו לא יצאה אל הפועל, נאמר לה על ידי התובע 1, כי כספים אלה ייוותרו בידי הנתבע נוכח התחשבנות אחרת הקיימת בין הצדדים, כדלקמן: "ש: בעניינים כספיים האם נכחת אי פעם בדיונים בנושאים כספיים בין התובע לנתבע? ת: לרוב המקרים התובע ביקש ממני לכתוב את השיקים. לי אין זכות חתימה בחשבונות שלו. אני הייתי נוהגת לכתוב לו שיקים, העברות שיקים. פעם אחת בדירה בבית בסביון הוא ביקש ממני להכין שיק על סך 81,000 ₪. השיק היה פתוח. לא לפקודת אף אחד. אני לא רשמתי לפקודת מישהו. על איזו עסקה בנתניה. העיסקה הזו לא יצאה לפועל. זה היה מהחשבון האישי של התובע. במעמד הזה נכח בן סימון וגם החתן של התובע. ש: מה קרה? ת: כשהעסקה לא יצאה לפועל. שאלתי את התובע, לגבי השיק הוא אמר לי שהעביר אותו לבן סימון, כחלק מההתחשבנות ביניהם". (עמ' 23, ש' 28 - עמ' 29, ש' 5 לפרוטוקול) ואולם, בהתאם לקביעתי לעיל, לפיה נוכח היעדר הסכם תיווך בין הצדדים, הרי שהנתבע אינו זכאי לקבלת דמי תיווך, הרי שטענותיו לפיהן הכספים שקיבל מהתובע 1 שימשו כתשלום בגין דמי תיווך נדחות. מכאן קביעתי בעניין זה, כי על הנתבע להשיב לתובע 1 סך של 85,952 ₪ בגין רכיב תביעה זה (64,400 ₪ בצירוף 18,552 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית ליום התביעה). ד3. האם התובע זכאי לקבלת דמי שכירות בגין השכרת הדירה הראשונה? עוד הוסיפו התובעים וטענו ביחס לדירה הראשונה, כי בין הצדדים סוכם, כי הדירה הראשונה תוצא לשכירות מיד לאחר רכישתה, וכי שכר הדירה אשר יתקבל בגין שכירות זו יועבר לתובע. לטענתם, הנתבע אכן השכיר את הדירה הראשונה החל מיום 1.1.08, בתמורה לסך של 4,000 ₪ לחודש, אולם לטענתם, הנתבע לא דיווח לתובע על השכרת הדירה כאמור, אלא באיחור רב, ואף לא העביר את דמי השכירות לידי התובע 1. לטענתם, עיון בהסכם השכירות אכן מלמד, כי תקופת השכירות החלה רק ביום 1.11.08, ובתמורה לסך של 3,000 ₪, ואולם בהקשר זה טענו, כי לא ייתכן כי הנתבע נמנע מלהשכיר את הדירה הראשונה במשך עשרה חודשים, ואף אם אכן נמנע מלעשות כן, הרי שבכך גרם לתובע 1 לנזק בסכום הפסד שכר הדירה (סעיף 6 לתצהיר התובע 1) (העתק מהסכם השכירות צורף כנספח ב/1 לתצהיר התובע 1). משכך, בתביעתם עתרו התובעים לקבלת סך של 168,000 ₪ בגין דמי שכירות הדירה הראשונה בתקופה שבין 1.1.08-1.6.11 לפי סך של 4,000 ₪ לחודש, אשר בתוספת ריבית והצמדה מסתכם בסך של 197,444 ₪ (סעיף 7 לתצהיר התובע 1) (העתק מהסכמי השכירות צורף כנספחים טו'-יח' לתצהיר התובע 1). מנגד טען הנתבע, כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים, כי הדירה הראשונה תוצא לשכירות מיד עם רכישתה, זאת מאחר ובכוונת התובע היה לקנות את כל הבניין שבו הייתה מצויה הדירה הראשונה, להרסו ולבנות בניין מגורים חדש. לטענתו, רק לאחר שזרים פלשו לדירה הראשונה, החליטו הצדדים להוציא את הדירה הראשונה לשכירות חיצונית, וזאת על מנת למנוע פלישה חוזרת. משכך טען, כי ביום 1.11.08 חתם בשמו של התובע 1 על הסכם שכירות הדירה הראשונה לגב' ילנה ספרוב במחיר של 3,000 ₪ למשך 32 חודשים, החל מיום 1.11.08 ועד ליום 31.7.11, ואולם בהקשר זה טען הנתבע, כי גב' ספרוב שילמה דמי שכירות רק עבור 30 חודשים, מאחר והנתבע העניק לה פטור מתשלום דמי השכירות בגין שני חודשי השכירות הראשונים לצורך שיפוץ הדירה הראשונה, ומשכך החלה גב' ספרוב לשלם דמי שכירות החל מחודש 1.1.09 כשהסך הכולל של דמי השכירות שקיבל מגב' ספרוב מסתכם בסך של 90,000 ₪ (סעיף 9 ד'-ו' לתצהיר הנתבע) (העתק מהסכם השכירות עם גב' ספרוב ביחס לדירה הראשונה צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע). עוד הוסיף הנתבע וטען בהקשר זה, כי למרות שבהסכם השכירות עם גב' ספרוב, צוין, כי דמי השכירות יועלו לסך של 3,250 ₪ החל מיום 1.1.10 ועד ליום 31.12.10, הרי שבפועל דמי השכירות לא הועלו ונשארו על סך של 3,000 ₪ לחודש (סעיף 9 ז' לתצהיר הנתבע). אין חולק, כי נוכח היותו של התובע 1 בעל זכויות הבעלות בדירה הראשונה, הוא זכאי לקבלת דמי השכירות אשר נתקבלו בגינם. מסקנה זו אף נלמדת מעדותו של הנתבע, אשר העיד בעניין זה כדלקמן: "ש: קיבלת שכר דירה ת: כן. ש: שכר הדירה שייך לבעל הבית? ת: נכון. ש: מדוע לא העברת לו את שכר הדירה? ת: הוא חייב לי כסף, ואמר לי קח את השכירות". (עמ' 31, ש' 8-13 לפרוטוקול) מעדותו הנ"ל של הנתבע עולה, כי הנתבע אכן מכיר בזכותו של התובע 1 לקבלת דמי השכירות אשר נתקבלו מהשכרת הדירה הראשונה, ואולם לטענתו, כספים אלו נותרו בידיו, נוכח דמי התיווך אותם זכאי הנתבע לקבל מהתובע 1. ואולם, נוכח קביעתי לעיל, לפיה נדחתה טענתו של הנתבע בדבר זכותו לקבלת דמי תיווך, הרי שעל הנתבע להשיב את הכספים אשר קיבל לידיו מהשכרת הדירה הראשונה לצדדים שלישיים. לעניין הסכום הנתבע בגין מרכיב תביעה זה, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, אני סבורה, כי התובע 1 זכאי לקבלת דמי השכירות אשר קיבל הנתבע לידיו, בהתאם להסכמי השכירות הקיימים. מסקנה זו אף נלמדת מעדותו של התובע 1 אשר העיד בעניין זה כדלקמן: "ש: הוא סיפר לך שהשכיר ב 3,000 ₪ ואתה אמרת מה פתאום צריך ב- 4,000 ₪? ת: יש חוזה עם השוכר. ש: בחוזה כתוב 3,000 ₪? ת: הוא אמר לי 4,000 ₪ אבל אם זה 3,000 ₪ אז נחשב לפי 3,000 ₪. אז נלך לפי החוזה". (עמ' 18, ש' 6-9 לפרוטוקול) ובהמשך העיד התובע 1 בעניין זה כדלקמן: "ש: אתה מעיד שלא יתכן שהדירה עמדה ריקה 10 חודשים אתה מתייחס לכך בתצהיר? ת: בכל העניין הזה יש חוזה שעשה עם השוכר ושיציג את החוזה לפי זה נחשב". (עמ' 18, ש' 20-21 לפרוטוקול) כמו-כן, מקובלת עלי טענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה הדירה הראשונה לא הושכרה לפני יום 1.11.08, נוכח שהותם של שוהים בלתי חוקיים. יודגש, כי טענה זו אף לא נסתרה אף על ידי התובע 1, אשר העיד בעניין זה כדלקמן: "ש: האם נכון שסיפר לך שבדירה הזו היתה פלישה של שני שוהים בלתי חוקיים ולכן אי אפשר להשכיר את הדירה הזו במשך חודשים? ת: אני לא זוכר". (עמ' 18, ש' 12-14 לפרוטוקול) משכך ולסיכום האמור בפרק זה אני קובעת, כי על הנתבע להשיב לתובע 1 סך של 90,000 ₪ בגין דמי שכירות הדירה הראשונה. באשר לחישוב מרכיב ריבית והצמדה, ומאחר ותביעת התובעים ביחס לרכיב תביעה התקבלה באופן חלקי בלבד, התובעים יערכו חישוב של מרכיב הריבית והצמדה עד ליום התביעה, ביחס לסך הנ"ל אשר נפסק, ויגישו פסיקתא לחתימה, הכוללת פירוט ואסמכתאות לעניין החישוב שערכו. ד4. האם הנתבע חב בהשבת סך של 30,000$ אשר הועברו לידיו כתשלום מקדמה למוכר הדירה השנייה? באשר לדירה השנייה טענו התובעים, כי ביום 4.1.08 ביצע התובע 1 העברה בנקאית לחשבון הבנק של הנתבע בסך של 42,000$, כאשר ביום 7.2.08 שב התובע 1 וביצע העברה בנקאית נוספת בסך של 100,000$ לחשבון הבנק של המוכר, וזאת בהתאם לתנאי ההסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה (סעיף 10 לתצהיר התובע 1) (אישורים בדבר ביצוע העברות הבנקאיות מיום 4.1.08 ומיום 7.2.08 צורף כנספחים ח', י' ו- יא' לתצהיר התובע 1). לטענת התובעים, בהתאם לסעיף 5 ב' להסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה, התבקש הנתבע על ידי התובע 1 להעביר סך של 30,000$ למוכר מתוך הסך של 42,000$ אשר העביר התובע 1 לנתבע ביום 4.1.08. לטענתם, הנתבע לא העביר את הסכום הנ"ל למוכר, ומשכך טענו, כי התובע 1 נאלץ להוציא מכיסו סך נוסף של 30,000$ בכדי לשלם למוכר כחלק מהתמורה ומתוקף ההסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה (סעיפים 13-14 לתצהיר התובע 1). משכך טענו התובעים, כי על הנתבע להשיב להם סך של 42,000$ לפי השער של 3.6550 ₪ ל- $ אחד, בצירוף ריבית של 4%, אשר בתוספת ריבית והצמדה מסתכם בסך של 196,998 ₪ (סעיף 15 לתצהיר התובע 1). מנגד טען הנתבע, כי התמורה אותה שילמו התובעים בגין מחצית מזכות הבעלות בדירה השנייה מסתכמת בסך של 130,000$ (העתק מהסכם המכר של מחצית מזכות הבעלות בדירה השנייה צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע). משכך טען, כי בהתאם להסכם שבינו לבין התובע 1, נדרשו התובעים לשלם לו תמורה השווה לסך של 10% + מע"מ, קרי סך של 13,000$, בגין חלקו בביצוע העסקה, כאשר בעת חתימת ההסכם עמד שער הדולר היציג על סך של 3.626 ₪, ומשכך על התובעים לשלם לו סך של 47,138 ₪, אשר בתוספת מע"מ מסתכם בסך של 54,680 ₪ (סעיף 10 ג' לתצהיר הנתבע). עוד הוסיף הנתבע וטען בהקשר זה, כי סך של 42,000$ לא הועבר כמקדמה לרכישת הדירה השנייה, אם כי מדובר בכספים אשר הועברו לנתבע לבקשת התובע 1 לשם המרתם לשקלים חדשים, וזאת לשם מתן תרומות. לטענתו, העביר את הכספים שהמיר לתובע 1 בעת ששהה בביתו של התובע 1 שבסביון (סעיף 10 ד' לתצהיר הנתבע). אין חולק, כי ביום 4.1.08 ביצע התובע 1 העברה בנקאית בסך של 42,000$ לחשבון הבנק של הנתבע (אישור בדבר ביצוע העברה הבנקאית צורף כנספח ח' לתצהיר התובע 1). כאמור, הנתבע טען, כי כספים אלו הועברו אליו בגין דמי תיווך עבור העסקה לרכישת הדירה השנייה ואף לשם המרתם לשקלים עבור התובע 1. אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה. ראשית, מדובר בעובדות חלופיות אשר נטענו על ידו. יתרה מכך אני סבורה, כי הנתבע כשל בהוכחת טענתו לפיה סך של 42,000$ לא הועבר כמקדמה לרכישת הדירה השנייה, אלא, כי מדובר בכספים אשר הועברו לנתבע לבקשת התובע 1 לשם המרתם לשקלים חדשים, וזאת לשם מתן תרומות, תוך שהשיב את הכספים שהמיר לתובע 1 בעת ששהה בביתו של התובע 1, תוך שמנגד הכחיש התובע 1 טענתו זו של הנתבע, אשר העיד בעניין זה כדלקמן: "ש: כשאומר אדון בן סימון שאתה ביקשת באמצעותו לפרוט כסף ואת הכסף הזה אתה בסביון נתת הן לאמסלם והן לדוד אבוחצירא אין בזה שום אמת? ת: כל זה דברים בעלמא וזה לא נכון". (עמ' 18, ש' 26-28 לפרוטוקול) משכך, ובהיעדר ראיה נוספת בדבר השבת הכספים האמורים לתובע 1, ונוכח דחיית טענת הנתבע לפיה הוא זכאי לדמי תיווך כמפורט לעיל, אני קובעת, כי בגין רכיב תביעה זה, על הנתבע להשיב לתובע 1 סך של 196,998 ₪. מובהר, כי סכום זה מורכב מסך של 153,510 ₪ (42,000 $ לפי שער של 3.6550 ₪ ל- $) בצירוף 43,488 ש"ח - ריבית והצמדה ליום התביעה. ד5. האם התובע זכאי לקבלת דמי שכירות בגין הדירה השנייה? עוד הוסיפו התובעים וטענו ביחס לדירה השנייה, כי הנתבע הפך את מחצית הדירה השנייה לעסק מסוג קיוסק, כאשר המחצית השנייה שימשה כדירת מגורים. משכך עתרו התובעים לקבלת חלקם בדמי השכירות אשר התקבלו הן מהשכרת הדירה השנייה והן מהשכרת הקיוסק לצדדים שלישיים. לטענתם, בהתאם לסעיף 6 להסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה, הוסבה זכותו של המוכר בשכר הדירה אשר עתידה הייתה להתקבל בגין הדירה השנייה לתובעת 2 החל מיום 15.3.08. משכך טענו התובעים, כי יש לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מדמי השכירות אשר התקבלו מהדירה השנייה בסך של 121,777 ₪ (סעיפים 16-18 לתצהיר התובע 1). מנגד טען הנתבע בעניין סוגיית השכרת הדירה, כי ביום 30.7.08 חתם על הסכם להשכרת הנכס ששימש למגורים למר קורטיסברג לתקופה בת 20 חודשים שתחילתה מיום 1.8.08 וסיומה ביום 30.3.10, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,500 ₪, כשסך זה כולל חשמל, מיסי ועד בית, מים וארנונה. משכך טען, כי סך כל דמי השכירות שהתקבלו ממר קורטיסברג עמדו על סך של 50,000 ₪ ברוטו, תוך שמיום 30.3.10 ועד ליום 15.12.10 עמדה הדירה ריקה ולא הושכרה. לטענתו, רק ביום 14.11.10 שב והשכיר את הדירה למר משה בן סימון לתקופה בת שנה שתחילתה ביום 15.12.10 וסיומה ביום 15.12.11 בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 2,900 ₪ לחודש, כשסך זה כולל חשמל, מיסי ועד בית, מים וארנונה. לטענתו, למר בין סימון ניתנה אופציה לעזוב את המושכר טרם סיום תקופת השכירות עד ליום 15.9.11 ללא תשלום פיצוי כלשהוא, כשבמידה ויעזוב לפני כן עליו לשלם פיצוי מוסכם בסך של 3,000 ₪. לטענתו, מר בן סימון עזב את המושכר ביום 20.5.11, כאשר סך דמי השכירות הכולל שקיבל ממנו עמדו על סך של 17,400 ₪ ברוטו, כשסך זה כולל גם את התשלומים השוטפים אשר חלו על המושכר, תוך שהפיצוי המוסכם בגין יציאה מוקדמת לא נגבה ממר בן סימון (סעיף 10 ו'-ז' לתצהיר הנתבע) (העתק מהסכמי השכירות צורפו כנספח ד/1-ד/2 לתצהיר הנתבע). באשר להשכרת הקיוסק ציין הנתבע, כי ביום 2.4.06, קרי עוד בטרם רכשו התובעים את מחצית מזכות הבעלות בדירה השנייה, הושכר הקיוסק למר אופיר צור. לטענתו, מר צור עזב את הקיוסק בסוף חודש נובמבר 09, כאשר בגין חודש נובמבר 08, סוכם בין הנתבע למר צור, כי מר צור יהיה פטור מתשלום דמי שכירות וזאת בתמורה לשיפוצים שיערוך בחלונות הדירה השנייה. לטענתו, סך כל דמי השכירות שהתקבלו ממר צור מסתכמים בסך של 46,050 ₪, כאשר סך זה כולל מע"מ (סעיף 10 ט' לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבע, לאחר מכן, בתקופה שבין דצמבר 09 ועד מרץ 10 הושכר הקיוסק למר שמעון טלאל בדמי שכירות חודשיים בסך של 3,728 ₪, וכי בסך הכל שילם מר טלאל דמי שכירות בסך של 14,921 ₪, כאשר במסגרת ההתקשרות בין הנתבע למר טלאל לא נחתם הסכם שכירות בכתב (סעיף 10 ט' לתצהיר הנתבע). עוד הוסיף הנתבע וטען בהקשר זה, כי החל מחודש אפריל 10 ועד לנובמבר 10 הושכר הקיוסק למר שגיא מזרחי, כאשר הסך הכולל של דמי השכירות שהתקבלו ממר מזרחי עמדו על סך של 25,600 ₪ כולל מע"מ, תוך שהחל מחודש ינואר 11 ועד לספטמבר 11 הושכר הקיוסק למר שיר לזימי תמורת סך של 3,500 ₪ כולל מע"מ לחודש, כאשר הסך הכולל של דמי השכירות שהתקבלו ממר לזימי עמדו על סך כולל של 31,500 ₪, תוך שבגין חודש יוני 11 לא שילם מר לזימי דמי שכירות מאחר והתקין מזגן בקיוסק. לבסוף טען הנתבע בהקשר זה, כי החל מחודש אוקטובר 11 מושכר הקיוסק לגב' אירנה טבוסקוב בתמורה לדמי שכירות בסך של 3,500 ₪ לחודש (סעיף 10 ט' לתצהיר הנתבע). (העתק מהסכמי השכירות והחשבוניות שהונפקו לשוכרים בגין השכרת הקיוסק צורפו כנספחים ה'-ו' לתצהיר הנתבע). לטענתו, מאחר והתובע 1 העביר את יתרת התשלום בגין הדירה השנייה למוכר ביום 29.8.08, הרי משכך יש לחשב את חלקם של התובעים בדמי השכירות בתקופה שבין 29.8.08 ועד ליום 31.12.11 ולא החל מיום 15.3.08 כפי שנטען על ידי התובעים (סעיף 10 י'-יא' לתצהיר הנתבע). עיון בטענות הצדדים מלמד, כי אף ביחס לדירה השנייה מכיר הנתבע בזכותם של התובעים לקבל את דמי השכירות אשר נתקבלו מהשכרת הדירה והקיוסק, ואולם אף ביחס לדמי שכירות אלה טען, כי כספים אלו נותרו בידיו, נוכח דמי התיווך אותם זכאי לקבל מהתובעים נוכח מעורבתו בביצוע העסקה. ואולם, נוכח קביעתי לעיל, לפיה נדחתה טענתו של הנתבע בדבר זכותו לקבלת דמי תיווך, הרי שעל הנתבע להשיב לתובעים אף את הכספים אשר קיבל לידיו מהשכרת הדירה השנייה לצדדים שלישיים, כאשר ביחס לדירה זו ונוכח היותה של התובעת 2 בעלת רק מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה, הרי שהיא זכאית לקבלת מחצית מדמי השכירות אשר התקבלו מהשכרת הדירה והקיוסק לפי הפירוט שלהלן, תוך שאף ביחס לדירה זו אני סבורה, כי התובעת 2 זכאית לקבלת דמי השכירות אשר קיבל הנתבע לידיו, בהתאם להסכמי השכירות הקיימים. כן יצוין בהקשר זה, כי מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה התובעת 2 זכאית לדמי השכירות רק החל מיום 29.8.08 ולא החל מיום 15.3.08 כנטען על ידי התובעים. טעמי יפורטו להלן. עיון בסעיפים 5 (א) ו- 6 להסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה (צורף כנספח ט' לתצהיר התובע 1) מלמד, כי זכויות המוכר מכוח הסכם השכירות יוסבו לתובעת 2 רק בעת תשלום מלוא התמורה, כדלקמן: "5א. עם תשלום מלוא התמורה בגין הממכר ע"י הקונה למוכר, המוכר ימסור לקונה את זכות החזקה בממכר בכפוף לזכויות השוכר עפ"י הסכם השכירות, וכן ימחה לו את הסכם השכירות, לרבות זכויותיו לקבלת דמי שכירות, וכן הזכות לקבלת חזקה הבלעדית בממכר עם פינוי השוכר בתום תקופת השכירות (להלן: "מועד המסירה"). ... 6. עם תשלום התמורה המלאה כאמור בס' 5(ב) לעיל מסב המוכר את הסכם השכירות לקונה והקונה "יכנס לנעליו" של המוכר כמשכיר של הדירה עפ"י הסכם השכירות כלפי השוכר, לרבות כל זכויותיו של המוכר עפ"י הסכם השכירות, והמוכר ממחה לקונה את מלוא זכויותיו". עיון בנספחים י'-יא' לתצהיר התובע 1 מלמד, כי ביום 7.2.08 ביצע התובע 1 העברה בנקאית לחשבון הבנק של המוכר בסך של 100,000$, כאשר ביום 29.8.08, שב התובע 1 וביצע העברה בנקאית נוספת לחשבונו של המוכר בסך של 30,000$, ובכך השלים את העברת מלוא התמורה אשר שולמה בגין מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה. משכך, ובהתאם לקבוע בהסכם לרכישת מחצית מזכויות הבעלות בדירה השנייה, זכות התובעת לקבלת דמי שכירות בגין הדירה השנייה קמה רק ביום 29.8.08, כנטען על ידי הנתבע. משכך, ולסיכום האמור בפרק זה אני קובעת, כי על הנתבע להשיב לתובעת 2 את הכספים אשר קיבל בגין השכרת הדירה השנייה, לפי הפירוט שלהלן: בגין השכרת הדירה למר קורטיסברג זכאית התובעת לקבלת מחצית מדמי השכירות שנתקבלו ממר קורטיסברג החל מיום 29.8.08 בהתאם לקביעתי לעיל ועד ליום 30.3.10 לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 2,500 ₪, ובעניין זה יצוין, כי נוכח סעיף 10 א' להסכם השכירות עם מר קורטיסברג (צורף כנספח ד/1 לתצהיר הנתבע), המטיל את החובה לשאת בתשלום היטל ארנונה, מים, חשמל, גז, טלפון וכו' על מר קורטיסברג, נדחית טענת הנתבע, לפי יש להפחית מדמי השכירות שנתקבלו את התשלומים הנ"ל. משכך אני קובעת, כי על הנתבע להעביר לתובעת 2 סך של 23,750 ₪ בגין דמי השכירות שקיבל ממר קורטיסברג. בגין השכרת הדירה למר משה בן סימון זכאית התובעת לקבלת מחצית מדמי השכירות שנתקבלו ממר בן סימון החל מיום 14.11.10 ועד ליום 20.5.11, לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 2,900 ₪, ובעניין זה יצוין, כי נוכח סעיף 10 א' להסכם השכירות עם מר בן סימון (צורף כנספח ד/2 לתצהיר הנתבע), המטיל את החובה לשאת בתשלום היטל ארנונה, מים, חשמל, גז, טלפון וכו' על מר בן סימון, נדחית טענת הנתבע, לפי יש להפחית מדמי השכירות שנתקבלו את התשלומים הנ"ל. משכך אני קובעת, כי על הנתבע להעביר לתובעת 2 סך של 8,700 ₪ בגין דמי השכירות שקיבל ממר בן סימון. באשר לדמי השכירות בגין השכרת הקיוסק, אני קובעת, כי התובעת 2 זכאית לקבלת דמי שכירות לפי הפירוט שלהלן: בגין השכרת הקיוסק למר שמעון טלאל זכאית התובעת 2 לקבלת דמי שכירות אשר נתקבלו על ידי הנתבע בסך של 7,456 ₪. בגין השכרת הקיוסק למר שגיא מזרחי זכאית התובעת 2 לקבלת דמי שכירות אשר נתקבלו על ידי הנתבע בסך של 12,800 ₪. בגין השכרת הקיוסק למר שי לזימי זכאית התובעת 2 לקבלת דמי שכירות אשר נתקבלו על ידי הנתבע בסך של 15,750 ₪. בגין השכרת הקיוסק לגב' אירנה טבוסקוב התובעת 2 אינה זכאית לקבלת דמי שכירות מאחר ותקופת השכירות הנ"ל נעשתה לאחר מועד הגשת התביעה דנן, ומשכך אינה נכללת במסגרתה. משכך אני קובעת, כי על הנתבע להעביר לתובעת 2 סך של 36,006 ₪ בגין חלקה בדמי שכירות הקיוסק. לסיכום האמור בפרק זה, אני קובעת, כי על הנתבע להעביר לתובעת 2 את חלקה בדמי שכירות הדירה השנייה בסך כולל של 68,456 ₪. באשר לחישוב מרכיב ריבית והצמדה, ומאחר ותביעת התובעים ביחס לרכיב תביעה זה לא התקבלה במלואה, הרי שאף בנוגע לסכום זה התובעים יערכו חישוב של מרכיב הריבית והצמדה עד ליום התביעה, ביחס לסך הנ"ל אשר נפסק, ויגישו פסיקתא לחתימה, הכוללת פירוט ואסמכתאות לעניין החישוב שערכו. ד6. האם הנתבע חב בהשבת סך של 10,000$ אשר הועברו לידיו ביום 13.11.07? לטענת התובעים, ביום 13.11.07 ביקש הנתבע מהתובע 1 הלוואה בסך של 10,000$, שתוחזר כעבור שלושה חודשים. לטענת התובעים, עוד באותו היום העביר התובע 1 לחשבון הנתבע את הסכום הנ"ל (סעיף 21 לתצהיר התובע 1). לטענתם, למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד התובע 1, נמנע הנתבע מלהשיב סכום זה, ומשכך, עתרו התובעים להשבת סך של 39,560 ₪ (סעיף 22 לתצהיר התובע 1). מנגד טען הנתבע, כי אכן ביקש מהתובע 1 סכום זה מאחר ונזקק לדולרים באותה העת, ואולם כבר למחרת היום, השיב סכום זה בשקלים חדשים לתובע בביתו שבסביון (סעיף 12 לתצהיר הנתבע). אין חולק, כי ביום 13.11.07 העביר התובע 1 לחשבון הבנק של הנתבע סך של 10,000$ (אישור בדבר ביצוע העברה בנקאית מיום 13.11.07 צורף כנספח יג' לתצהיר התובע 1). משכך לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, אני סבורה, כי הנתבע לא הציג ראיה כלשהי או אסמכתא רלבנטית, לתמיכה בגרסתו בדבר השבת הכספים כאמור. משכך ולסיכום האמור בפרק זה, אני קובעת, כי על הנתבע להשיב לתובע 1 סך של 52,859 ₪ בגין רכיב תביעה זה (סכום זה מורכב מסך קרן של 39,560 ₪ בצירוף 13,299 ₪ - הצמדה וריבית ליום התביעה). סיכום נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי התביעה מתקבלת בחלקה בהתאם לקביעותיי לעיל. הסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. (בעניין זה מובהר, להסרת ספק, כי החישוב המחודש של הפרשי הההצמדה והריבית עד להגשת התביעה, הנדרש כאמור לעיל ביחס לחלק מרכיבי התביעה אשר התקבלו באופן חלקי, הינו בנוסף למרכיב הריבית וההצמדה אשר יווסף מיום התביעה ועד התשלום בפועל). נוכח תוצאת ההליך, הנתבע יישא בסכום האגרה ששולמה בתיק וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. התובעים יגישו בתוך 30 ימים פסיקתא לחתימה, אשר תכלול את הסכומים לתשלום, בהתאם לקביעות פסק הדין לעיל, ובצירוף האסמכתאות הנדרשות לעיל לעניין מרכיב הריבית וההצמדה. עסקת מקרקעיןמקרקעיןהתחשבנותקרקעות