תאונת דרכים ללא עדים: נסיעה קצרה במלגזה לצורך בדיקתה

תאונת דרכים ללא עדים: נסיעה קצרה במלגזה לצורך בדיקתה 1. תביעת נזקי גוף בגין תאונה מיום 27.1.10. התאונה היתה תאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי. התביעה הוגשה בעילות חלופיות, האחת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "החוק") והשניה בעילה נזיקית מכוח עוולת הרשלנות. הדיון פוצל כך שקודם תידון רק שאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים (לרבות בחלופה של היות הרכב רכב מנועי בחלופה של חוזה לטובת צד שלישי המשתיק מבטחת החובה שבטחה הכלי מלטעון אחרת; היינו לפי הלכת חמאדה - ע"א 5757/97). נשמעו אפוא ראיות בסוגיה זו. 2. מטעם התובע הוגשו תצהירו של התובע עצמו, וכן תצהיריהם של מר דהן יוסי ושל מר אריה ליבוביץ. כמו כן הוגשו תמונות המלגזה המעורבת. מטעם הנתבעת 2, בתי הזיקוק (הנתבעת בעילה הנזיקית), הוגש תצהירו של מר אפריים מירב, ממונה הבטיחות אשר חקר את התאונה. הנתבעת 1 הינה כלל חב' לביטוח אשר אין חולק שביום המקרה ביטחה את המלגזה המעורבת בפוליסת ביטוח חובה. 3. לתאונה לא היו עדים, הן לגרסת התובע והן לגרסת מר מירב על פי הבירורים שערך. גם מר ליבוביץ ומר דהן ראו את התובע רק בתכוף לאחר התאונה והוא מסר להם את הנסיבות בעודו צולע. אך את התאונה עצמה לא ראו. 4. התובע עובד שינוע בבתי הזיקוק. תפקידו בין היתר להעביר סחורות בין מחסנים, באמצעות כלי שינוע שונים כמו מלגזה טרקטור ומשאית. לדבריו, יש מלגזות מסוגים שונים במפעל המצוותות לעבודה כל אחת על פי סוגה, ודרישות העבודה המתקבלות באותו יום. המלגזה המעורבת, מכל מקום, צולמה כאמור על ידי התובע ותמונות שלה הוגשו כמוצג ת/2. כפי שנשמע מפי התובע, אותה מלגזה משמשת לשינוע צינורות באורך 8 מ' בחצרי המפעל. גם מראית העין של תמונות המלגזה מלמדת על כך שהמטרה הדומיננטית הינה שינוע ולא הנפה. אמנם, על פי תעודת עובד הציבור שהוגשה ממשרד התחבורה, לא מתקיימת במלגזה החלופה שבהגדרת רכב מנועי בחוק, לפיה מדובר על מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש. המבחן שנקבע לעניין זה בפרשת לינה אטליס רע"א 3534/97) הינו מבחן הכשירות הנורמטיבית, היינו שעל פי דיני התעבורה יש לכלי היתר לנוע בכביש (ולא היתר מיוחד אד הוק, שניתן מטעם רשות מוסמכת כגון המשטרה). על פי תעודת עובד הציבור של מר דוד גרינברג, תקנה 39א' לתקנות התעבורה, קובעת שמכונה ניידת או ציוד מכני הנדסי שמהירותה נמוכה מ 30 קמ"ש, לא רשאית לנוע בכביש עירוני או בין עירוני אלא אם קיבלה היתר מקצין משטרה, למעט 500 מ'. ואילו מהירותה המרבית של המלגזה המעורבת הינה 25 קמ"ש. לא מתקיים איפוא מבחן הכשירות הנורמטיבית. אלא שהמלגזה מקיימת הגדרת "רכב מנועי" שבחוק בחלופה אחרת שבהגדרה, והיא "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". היות ולפי קביעתי מטרתה הדומיננטית של המלגזה הינה מטרה של שינוע והובלה ברחבי המפעל ולא הנפה או הורדת מטען (ויבואר גם שהמרחקים יכולים להיות לא קצרים כלל, שכן מדובר במפעל שחצריו רחבים והדבר עלה מעדות התובע), הרי כפי שנקבע ברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, מדובר ברכב מנועי. הדבר גם עולה בקנה אחד עם תפקידו של התובע כעובד במחלקת השינוע. מה גם שכעולה מעדות התובע, המלגזה משמשת במפעל גם כאמצעי לנסיעה, היינו הובלה של עובדים ממקום למקום. ולא רק להובלת מטען. המטרה התעבורתית האובייקטיבית הגלומה בכלי, הנה איפוא המטרה הדומיננטית על פי המבחן שהוצב בפרשת עופר נחום. 5. מכאן שאין צורך כלל להזדקק לחלופה של חוזה לטובת צד שלישי (פוליסת ביטוח החובה שהנפיקה כלל). חלופה זו הוצבה כאמור בהלכת חמאדה. אלא שהמלגזה בענייננו הינה רכב מנועי ממילא. הלכת חמאדה מאפשרת להכיר בתאונה כתאונת דרכים גם משעה שהכלי המעורב אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי" שבחוק; ובלבד שמתקיימים יתר רכיבי ההגדרה של "תאונת דרכים" שבחוק. 6. ב"כ בז"ן טען בסיכומיו כי מי שביטח כלי בביטוח חובה, נתפס מכוח הביטוח לא רק בשאלת היות הכלי "רכב מנועי" (אף אם בפועל אינו כזה) מכוח הלכת חמאדה; אלא מנוע הוא אף מלטעון שלא מתקיימת הגדרת השימוש ברכב. היינו מכוח הוצאת ביטוח החובה מכוסה גם כל שימוש ברכב, וממילא לא נותר אלא לברך על המוגמר ולומר כי יש עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. טענה מרחיקת לכת זו ביקש ב"כ הנתבעת 2 להשתית על נוסח התנאים הכלליים שבפוליסת החובה הסטנדרטית המכסה חבות שהמבוטח עשוי לחוב בה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וחבות אחרת שלא לפי החוק הנ"ל שהמבוטח עשוי לחוב בה בשל או עקב השימוש ברכב המנועי המבוטח שגרם לאדם נזק גוף. טענה זו, ככל שירדתי לפשרה, אינה מקובלת עליי. ב"כ נתבעת 2 נתפס לשגגה ומשמעות הביטוי "חבות אחרת" בסע' 3 לפוליסה, אינה אלא המשמעות הנגזרת מסע' 3(א)(1) של פקודת ביטוח רכב מנועי. מבטחות החובה מחויבות בדין לבטח גם חבות אחרת שאינה מכוסה מטעם זה או אחר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, למרות שהיא נובעת מהשימוש בכלי המבוטח (כהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), בעטיה נגרם נזק גוף (כמשמעותו בחוק הנ"ל). היינו כאשר אין יחוד עילה מכוחו תחוב מבטחת החובה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (כגון במקרה בו נשללה זכותו של הנפגע לתבוע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), אך יש אחריות נזיקית בדין הנובעת מן השימוש ברכב שגרם לנזק גוף. ראה למשל ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל. אין הכוונה לכך שמבטחת חובה , בתביעה נגדה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מנועה מלכפור בכך ששימוש כלשהו אינו נכנס להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק. הלכת חמאדה השתיקה את המבטחת לכפור רק בכך שהרכב אינו רכב מנועי, ולא ניתן אף אין הצדקה , להרחבה מקבילה נוספת גם על כל שימוש שהוא שייעשה ברכב. הלכת חמאדה יצרה כאמור קונסטרוקציה לפיה יכול הנפגע להשתיק את מבטחת החובה שביטחה הכלי, מלטעון שאין מדובר ברכב מנועי כהגדרתו בחוק. שהרי אם כך פני הדברים, מדוע בטחה אותו וגבתה הפרמיה? הרי חובת הביטוח שבפקודת ביטוח רכב מנועי חלה רק על "רכב מנועי" - כהגדרתו בחוק. הלכה זו נשענה על קונסטרוקציה של חוזה לטובת צד שלישי כאשר הצד השלישי נחשב הנפגע (שאינו צד לחוזה הביטוח). אולם בכך מתמצית אותה קונסטרוקציה, ולא ניתן להרחיבה עוד מלאכותית, באופן שאף אינו מקיים כל הגיון ביטוחי. אכן אין הגיון שפרמיה שנגבתה לשם ביטוח כלי בפוליסות חובה, תכסה גם סיכונים שאין להם דבר וחצי דבר עם הסיכונים לשמם מונפקת פוליסת חובה. אם בטחה מבטחת כלי בפוליסת חובה, הרי אם יטען כלפיה הנפגע שמנועה היא מלטעון שלא ברכב מנועי עסקינן, עד כאן הדין עמו; אולם לא יכולים לא המבוטח ולא הנפגע לטעון כלפיה שמצבה גם אמור להיות גרוע יותר מאשר מצב בו מדובר היה ברכב מנועי כהגדרתו בחוק. אין חולק הרי שאם מדובר על רכב מנועי לכל דבר, אך לא מתקיימת הגדרת תאונת דרכים לא בהגדרה הכללית ולא בחזקה מרבה כלשהי שבחוק, הרי שאז דין התביעה להדחות בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מה ההיגיון הביטוחי או הכלכלי שמצבה של מבטחת שגבתה הפרמיה וביטחה כלי כרכב מנועי, יהא גרוע יותר במצב בו הכלי אינו רכב מנועי, מאשר במצב שבו הינו כזה? הפרמיה שנגבתה אמורה לכסות רק את הסיכונים להם חשופה המבטחת מכוח החוק ולא מעבר, וזאת בהנחה שהרכב הוא רכב מנועי (הנחה עליה אכן אינה יכולה לחלוק אף אם אינה נכונה, אך זו הרבותא היחידה של הלכת חמאדה בעניין זה). וככל שהתכוון ב"כ הנתבעת 2 לטעון שהפוליסה מכסה גם אחריות נזיקית של בתי הזיקוק, היה וייקבע כי מבחינת הסיווג אין עסקינן בתאונת דרכים, הרי זה לא השלב להתייחס לסוגיה. סוגיה זו אמורה להתברר רק אם ייקבע שלא עסקינן בתאונת דרכים במובן החוק. שאלת האחריות הנזיקית (ובגדרה גם ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 2 כנתבעת בנזיקין למבטחת המלגזה) טרם התבררה, והדיון פוצל כזכור, כאשר כרגע היו אמורים הצדדים להתייחס אך לשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים. 7. סיכום ביניים: עסקינן ברכב מנועי, כהגדרתו בחוק, ואף אלמלא כן מנועה היתה "כלל" מלטעון אחרת , מכוח הלכת חמאדה (בישיבת 25.6.14 הצהיר ב"כ התובע שהעדפת התובע הנה לסיווג לפי תאונת דרכים. בסיכומיו ביאר שאף בפן הטקטי אין לו העדפה זו או אחרת שכן לדידו יש גם חבות בעילה הנזיקית, הרי שהמחיש שהאירוע עולה כדי תאונת דרכים; ובסע' 24 של סיכומיו אף ביקש להסתמך על החלופה של הלכת חמאדה). ביחס ליתר רכיבי ההגדרה של "תאונת דרכים" על התובע להמחיש התקיימותם, כמו בכל מקרה אחר. ככל שהמחיש יחול כלל ייחוד העילה (סע' 8 לחוק), ובמקרה שכזה דין התביעה הנזיקית כנגד בז"ן כמעבידה, להדחות. לטעמי אכן הומחש שבתאונת דרכים עסקינן. 8. כדי לבאר המסקנה אחזור לעובדות המקרה: התובע מפרט כי ביום המקרה ניגש למלגזה המעורבת כדי לבדוק אותה. הוא ציין כי הגיעה לעבודה לערך ב 09:00 והתאונה ארעה שעה אחר כך. בין לבין יש פרק זמן של הליכה בת 10 דקות לערך כאשר התובע גם יכול לנצל הזמן למנוחה ושתייה עד שהוא מקבל את סידור העבודה. הוא היה אמור לבדוק את המלגזה ולצאת לסידור העבודה. בחקירתו ובחקירת יתר העדים, בואר כי מדובר בנהלי עבודה קבועים לפיהם נבדקים הכלים (בעדיפות הכלים כולם, אך בוודאי הכלים שאמורים להשתתף בסידור העבודה אותו יום) לפני תחילת העבודה עמם. פגיעתו של התובע ארעה במהלך אותה בדיקה של המלגזה. הבדיקה כוללת הנעה של הכלי ונסיעה עמו מרחק קצר אחורה וקדימה. כך נבדקת תקינותו מבחינת הנעה ותקינות המערכת ההידראולית והבלמים. לא ניתן לבצע הבדיקה אחרת, ואלו דרישות הבטיחות במפעל. 9. התובע, שעדותו לא נסתרה, והיתה מהימנה עליי, ציין כי בתום הבדיקה כיבה את המלגזה ורצה לצאת אך דלת המלגזה היתה תקועה במצב של פתיחה חלקית ( לכן בכלל טיפס ונכנס לתוכה בתחילה מן הצד). כאשר ביקש לצאת בתום הבדיקה, קם אפוא מהכיסא, הסתובב בין ההגה ליציאה לכיוון ימין, והגיעה למצב בו ביצע חצי סיבוב עם צד שמאל של גופו לכיוון החלון, במצב זה החל לצאת בכיוון אחורי עם הגב. הוא הוציא את רגל ימין במינח לא נוח זה, והניח אותה על המדרגה הקטנה. בזמן זה החזיק עם יד שמאל בעמוד ירידה, הוציא את גופו ורצה להניח רגל שמאל על המדרגה הקטנה השניה, ואז החליק ונחבל בברך ימין (למיטב זכרונו מדובר היה גם בכלי רטוב שכן מדובר היה בתקופת חורף, אך הדבר אינו מעלה או מוריד ביחס לסיווג התאונה). 10. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין שבית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה במשקפיים פנימיות וחיצוניות של הגרסה. אולם, כפי שציינתי, הגרסה עצמה היתה מהימנה עלי והיא נתמכת גם בעקיפין בגרסאות מר דהן ומר ליבוביץ שפגשו את התובע בעודו צולע בתכוף לאחר המקרה והעידו כי סיפר להם שהתאונה התרחשה עת החליק במדרגות המלגזה. אמנם אין מדובר בעדי ראיה, ובנוסף גם המעט שמסר להם התובע, אינו אלא עדות שמיעה שכן, אין חיזוק עצמי בהודעות חוץ של בעל דין. אולם להבדיל, יש בכך תימוכין מסוימים לפחות מבחינה זו שהגרסה הראשונית שנמסרה, אינה סותרת, ואין מדובר בגרסה כבושה. אינני מצפה מן התובע בעודו סובל מכאבים לתן גרסה מפורטת על כל דקדוקי ההגדרה של חוק הפיצויים ונפגעי תאונות דרכים. מטעם דומה גם אין לשעות לטענות "כלל" לפיהן בהודעה על התאונה ובבקשה לקביעת דרגת נכות למל"ל, אין אזכור של כל הנסיבות. תכלית ההודעות הנמסרות למוסד לביטוח לאומי, בין על טפסים ייעודיים ובין בהודעות שגובה לעיתים חוקר המל"ל, הינה לאפשר למוסד לקבוע אם בתאונת עבודה עסקינן. לא נדרשת מסירת פרטים מעבר לכך והודעה על טופס אינה אמורה לקיים דרישות תצהיר עדות ראשית המוגש לביהמ"ש ובו נדרש התובע לפרט מלוא הפרטים העובדתיים המקימים לו עילה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין זאת אומרת שאין רלוונטיות לעיתים לגרסאות הנמסרות על טפסים אלו או אחרים כולל המל"ל על ידי הנפגע. אולם יש להבדיל כאן בין סתירה בגרסה, שיכולה להיות רלוונטית, לבין אי פירוט ברמת פירוט של עדות ראשית. התובע מסר בהודעה על התאונה למל"ל (נ/1) את הגרסה הבאה: "במהלך ירידתי ממלגזת הצד הדלת לא היתה תקינה, החלקתי ונחבלתי. מאחר וחשבתי שמדובר בכאב חולף המשכתי בעבודתי כרגיל". בתביעה לקביעת דרגת נכות (נ/2) מסר אותה גרסה. אין פה אפוא שום סתירה. התובע לא היה אמור לפרט למל"ל לאיזה צורך עלה על אותה מלגזה או ירד ממנה. גם במרפאת המפעל, יום לאחר התאונה, נרשם מפי התובע "לדבריו עלה לבדוק מלגזת צד, ובמהלך הירידה, החליק על מדרגה וקיבל מכה בברך ימין". היינו אין מדובר בגרסה כבושה, אלא שבזמן אמת לא ראה התובע לפרט נתונים שעשויים להכניסו משפטית לדלת אמותיו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מן הסתם גם לא היו מודע לנפקות המשפטית), אלא הסתפק במה שהיה מבחינתו עיקר ההתרחשות העובדתית. אשוב ואדגיש כי אין כאן אמנם חיזוק עצמאי לגרסה, שכן אין בעל דין מחזק גרסתו בהדעות חוץ שהוא עצמו מסר; אולם מאידך גם אין סתירה, והגרסה עצמה עקבית מתחילה. 11. משעה שאין סתירות חיצוניות או פנימיות, וגרסתו של התובע מהימנה, ואין גם הימנעות מהבאת ראיה זמינה שכן לתאונה כאמור לא היו עדים, הרי שכפי שציינתי לא אחת, משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות, אינה דרישה שעל הנפגע לשאת עמו עד באמתחתו לכל אשר יפנה, פן יידרש לעד כזה אם יפול ויפגע. את הסעיף ואת ההלכה שפרשה אותו יש להבין כאמור כמציב דרישה לבדיקה קפדנית של הגרסה. אך לא מעבר. אם אין סתירות פנימיות או חיצוניות לגרסה והיא עושה רושם מהימן, כפי שהיה כאן, אין כמובן מניעה לקבלה, וכך אני עושה, חרף העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. 12. א. ב"כ הנתבעת 1 טען בסיכומיו כי עסקינן בטיפול במלגזה. אלא שמדובר בטיפול בחצרי המבוטח ולא בחלופת "טיפול דרך" כהגדרתו בביטוי "שימוש ברכב מנועי" בחוק. מדובר בטיפול בית או טיפול חצר. אני מסכים שלא מתקיימות חלופות תיקון דרך או טפול דרך שבהגדרת השימוש בחוק (תיקון כלל לא בוצע). לענין ה"טיפול": מדובר בבדיקה ראשונית של הכלי ואם הבדיקה מעלה שיש צורך בטפול, הרי שאם צריך להוסיף שמן, מוסיף אותו התובע, ואם יש בעיה אחרת, לעיתים מושבת הכלי. אם יש תקלה מביאים הכלי למוסך או שלעיתים מגיעים המכונאים מהמוסך לזירה בה מצוי הכלי. ב. יש אכן ספק האם יש לראות בפעולת ההתנעה והנסיעה מטר קדימה ואחורה כמקיימת שלב הטיפול, ובענין זה ניתן לטעון לכאן או לכאן (טול מקרה של פתיחת רדיאטור במהלך נסיעה, לאחר שעוצרים רכב בצד כי התחמם, במהלכה קופצים מים רותחים ופוגעים בפני הנהג, שאינו מכונאי רכב. האם לא מדובר בטיפול דרך? והרי גם בדוגמא זו טרם ביצע הנהג כל פעולה "טיפולית"; מאידך בדוגמא זו כבר ידוע שיש בעיה הדורשת טיפול, שמא הוספת מים, ולא כך במקרה של הנסיעה הקצרה מטר קדימה ואחרונה במלגזה שהנה בדיקת שגרה). אני נוטה לדעה כי כאשר מדובר בבדיקה שגרתית שאינה כורכת בפועל כל פעולת טיפול ולו של הוספת שמן או מים, ספק אם ניתן להגדירה כמקיימת שלב של "טיפול" ברכב. אלא שאין צורך שאקבע מסמרות. שהרי גם אם אניח שאותה התנעה ונסיעה קדימה ואחורה כמטר עולה כדי טיפול במלגזה, הרי משעה שמדובר בחצרי המפעל, ולא באמצע נסיעה (ולו בשטח המפעל) בה התעוררה בעיה כלשהי שהצריכה תיקון לצורך המשך נסיעה מיידי, הרי שלא מדובר ב”טפול דרך” (דגש כאן על המלה "דרך"). ממילא אין צורך להוסיף ולשאול מהי היה הדין לו בטיפול דרך עסקינן, לאור העובדה שהתובע אינו מכונאי רכב. אין צורך להוסיף ולדוש בחלופת טיפול-דרך שברור שאינה מתקיימת; ולא מכוחה מתקיים אפוא "שימוש ברכב מנועי". עם זאת העובדה שלא מתקיימת חלופת "טיפול דרך", אין משמעה שלא מתקיימת חלופה אחרת בהגדרת השימוש שבחוק ; חלופה בסיסית יותר, שעניינה בירידה מן הרכב. ג. התובע החליק כאמור ונפגע במהלך ירידתו מהמלגזה לאחר שהניע אותה והסיע אותה לאט אחורה וקדימה. לאחר פגיעתו הוסיף לעבוד, שכן בתחילה סבר שיתגבר על כאביו. מן המלגזה הלך לקבל את סידור העבודה שלו מן הממונה עליו מנהל השינוע מר שפירא, או מאחד המחסנאים שבמפעל. ניכר היה שאין הוא זוכר האם מדובר היה בפועל בשפירא או באחד המחסנאים אם כי שיער שמדובר היה בשפירא והוא ציין כי מישהו הפעיל אותו, היינו הוא היה אמור לקבל את הסידור או משפירא עצמו או ממחליפו מייקל. אין חשיבות גדולה לשאלה האם מדובר היה בסידור שהיה אמור להתקבל ממר שפירא או גורם אחר. החשיבות כרגע הינה לכך שבתום הירידה מן הרכב, במהלכה נפגע התובע, לא היה אמור להתחיל לנסוע בכלי, אלא לגשת ולקבל סידור עבודה. כלומר לא מדובר בבדיקה או טפול לצורך המשך נסיעה מיידי, ולעניין זה כבר התייחסתי, כאשר ציינתי שלא מתקיימות חלופות "טיפול דרך" או "תיקון דרך" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק. 13. עם זאת ציין התובע ומדבריו היה ברור, כי עם קבלת הסידור היה אמור לעשות שימוש באותה מלגזה. לדעתו, היה צריך לנסוע עמה למפעל כימיקלים שכן יש לה סידור עבודה מסוים ולא ניתן להשתמש בה לכל מטרה (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע הבהיר כי את סידור העבודה היה מקבל בעל פה ולא בכתב, במשרד. הוא היה אמור להגיע למשרד בשעה 10:30 בערך. מר דהן אישר כי אם בסוף הבדיקה של הכלי יורד העובד מן המלגזה, המשמעות היא שהוא הולך לקבל סידור עבודה מהמשרד (עמ' 15 לפרוטוקול). כך הרי העיד גם התובע. העד אישר והדבר גם ברור כי הבדיקה מחויבת על מנת שהעובד או עובד אחר יוכל לעלות על הכלי ולהתחיל לעבוד איתו (עמ' 16 לפרוטוקול). אני מסכים שלא הומחש שהיתה בהכרח סמיכות זמנים צפויה בין תהליך בדיקת הכלי על ידי התובע לבין השלב בו היה אמור מאן דהוא (התובע או עובד אחר) לעלות על המלגזה ולהתחיל לנסוע עמה. אלא שלטעמי הדבר לא מעלה או מוריד. דרישה של סמיכות זמנים מעין זו הינה הגיונית ונדרשת משעה שמדובר על טיפול או "תיקון דרך". הללו צריכים להתבצע "בדרך" כדי לאפשר המשך של הנסיעה בתכוף לאחר ביצועם. הדרישה משמעותית פחות כאשר מדובר בבדיקת הכלי שאינה עולה כדי "טפול" או "תיקון דרך". 14.א. ועדיין - מדובר על בדיקת בטיחות מכנית שנועדה לאפשר שימוש בכלי לתכליתו המקורית והתעבורתית ככזו. היינו לאפשר שימוש בו לצורך שינוע אנשים או מטענים. הבדיקה מטבעה, שתכליתה תעבורתית, מחייבת נסיעה בכלי. אין זה חשוב שהנסיעה הינה למטר או שניים ולא יותר, והינה חלק אינטגרלי מהליך הבדיקה. דיינו בכך שהתובע בפועל עלה למלגזה ונסע בה ולו מטר או שניים אחורה וקדימה, (לצורך הבדיקה, אך הדבר היה יכול להיות גם לכל צורך אחר), ובתום הנסיעה הקצרצרה, ירד מן הרכב ונפגע במהלך ירידתו. ב. אכן, כדי שעליה או ירידה מן הרכב במהלכה נפגע אדם תחשבנה כמקיימות ההגדרה הכללית שבחוק, נדרש גם שאותה ירידה או עליה תהיה למטרה תחבורתית. בהתאם, לא הוכרה כתאונת דרכים פגיעתו של אדם שנכנס למשאיתו החונה כדי ליטול ממנה מצית ובירידתו בחזרה מעד ונפל (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר). אלה מה? באותו מקרה מדובר היה במשאית חונה בלא שום מטרה תעבורתית שנודעה לעליה או לירידה. נשנה מעט את הדוגמה. נניח שהנהג בפרשת פדידה היה חוזר לאחור עם המשאית ולו בנסיעה קצרה של מטר אחורה או מטר קדימה רק כדי לבדוק את המשאית כפי שביקש התובע. נניח שהיה פוגע באדם במהלך נסיעתו אחורה. האם לא היתה התאונה עולה כדי תאונת דרכים מבחינת אותו נפגע? אמנם לא נעלם ממני כי לגבי שחקנים שונים באותו אירוע עצמו יכול האירוע לעלות כדי "תאונת דרכים" מבחינת שחקן אחד, ולא לקיים את ההגדרה לגבי אדם אחר שאף הוא נפגע באירוע. אולם, ציינתי הדבר אך כדי להמחיש שלנסיעה כנסיעה יש מימד אובייקטיבי שאינו מאבד מתוקפו ככזה בלי קשר למטרת הנסיעה. אין זה משנה אם הנסיעה היתה קצרה או ארוכה, האם היה בה צורך למטרה של בדיקה או תיקון או מטרה אחרת. דיינו בכך שהתובע נסע ברכב, וירד ממנו בתום הנסיעה ולו נסיעה קצרצרה. די בכך על מנת שתתקיים הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק שעניינה "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו". הירידה מן הרכב הכרחית בתום הנסיעה, גם אם אין מדובר בנסיעה למטרת שינוע מטען. הנסיעה כשלעצמה מקיימת דרישת השימוש התחבורתי ברכב, במבחן אובייקטיבי, בלי להידרש למטרה הסובייקטיבית של המשתמש ברכב. מקל וחומר כאשר מדובר בנסיעה שהנה חלק מתהליך בדיקה המקיים התכלית התעבורתית, שכן נועד הוא לבדוק בטיחות הנסיעה במלגזה המיועדת לשימוש בהמשך אותו יום. ג. נניח שהבדיקה של המלגזה היתה מחייבת על פי נהלי המפעל נסיעה של קלומטר, לצרכי בדיקה בלבד (למשל כדי "להריץ" המנוע לאורך קלומטר ולשמוע אם יש רעש חשוד), ולאחר מכן היה התובע נפגע במהלך הירידה מן המלגזה באותו אופן בו נפגע בפועל. האם כאן אין מדובר בתאונת דרכים? אם לא - האם היה סיווג התאונה משתנה ל"תאונת דרכים" לו היתה אותה נסיעה בת קילומטר נעשית לצורך שינוע מטען, ובסופה היה נפגע התובע בירידה באותו אופן בדיוק? במקרה האחרון דומה שאיש לא יחלוק שבתאונת דרכים עסקינן. אך האם באמת יש הצדקה לאבחנה בין שני המקרים? אמנם אין זה סוד שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעולם לא הצטיין בעקביות פנימית, אולם דומה שאבחנות דקות מן הדק כאלה אינן מוצדקות פרשנית, עד כמה שניתן להימנע מהן. הדוגמא ממחישה את ההיבט האובייקטיבי הקנוי למימד הנסיעה, תהא אשר תהא תכליתה. לכן בדוגמת הנסיעה בת הקלומטר לצורך בדיקה בלבד, לו היתה המלגזה מתנגשת בקיר, והתובע היה נפגע מההתנגשות, לא נראה שאמורה היתה להתעורר בעיה: גם אם מדובר ב"טיפול" במלגזה שאינו טיפול דרך, מתקיימת החלופה הראשונה שבהגדרת השימוש בחוק שעניינה "נסיעה ברכב". ובהתאם אם נסעה המלגזה קלומטר לצורך בדיקה בלבד, ובתום הנסיעה מטבע הדברים יורד התובע מן המלגזה ונפגע כפי שנפגע אכן בפועל, אמורה לדידי התאונה להיחשב כתאונת דרכים בחלופת השימוש שעניינה ירידה מן הרכב (בתום נסיעה, שהיא בפני עצמה מקיימת הפן התחבורתי). אם מקבלים זאת, ניתן וצריך לעבור לשלב הבא, ולומר שאורך הנסיעה אינו משנה כשלעצמו. קילומטר, 200 מטר או מטר. ד. שונים היו פני הדברים בפרשת פדידה שכן שם לא התקיים אותו מבחן אובייקטיבי של השימוש ברכב ככזה ולכן היה צריך להידרש שם למטרת המשתמש. ירידה מהרכב שקיימה הגדרת השימוש אכן היתה שם, אך לא למטרת תחבורה. ואילו כאן, היתה ירידה לאחר נסיעה ברכב כאשר הנסיעה עצמה מספקת דרישת השימוש התחבורתי שבהגדרה הכללית בחוק ("שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"). לטעמי אפוא מתקיימת ההגדרה הכללית שבחוק. 15. המסקנה בדבר התקיימות ההגדרה הכללית במקרה זה, שואבת חיזוק מהתפתחות בהלכה שמן העת האחרונה. א. ברע"א 6168/11 כלל נ' שפסו (ניתן ב 17.6.14), היו העובדות שנקבעו כדלקמן: הניזוק עבד בניקוי חלונות חיצוניים. לצורך ניקוי חלונות גבוהים, נעשה שימוש במלגזה שהרימה אותו בסל הרמה שחובר לשיני המלגזה. לאחר שהיה מסיים את ניקוי החלון עליו עבד הורד הניזוק לארץ ולאחר מכן היתה אמורה המלגזה להתקדם כמה מטרים קדימה אל עבר החלון הבא וחוזר חלילה. לאחר השלמת ניקיון החלון הראשון, התקדמה המלגזה אל החלון השני. הניזוק הורם לגובה החלון והחל לנקותו, או אז עלה גלגל המלגזה על מכסה ביוב שהתרומם, וגלגל המלגזה שקע. המלגזה התהפכה והניזוק נפל ונפגע. ב. השאלה שנבחנה באותו מקרה היתה האם מתקיימת ההגדרה הכללית. כך, בשים לב שחלופת הידרדרות או התהפכות של הרכב שמספקת את חלופת ה"שימוש ברכב", אינה עונה בהכרח גם על דרישת המטרה התחבורתית שבהגדרה הכללית. ג. בפסק הדין נזכרה עמדתו של ריבלין בספרו "תאונת הדרכים - תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים". צוין שהמחבר המלומד תומך בגישה האובייקטיבית הבוחנת את קיומו של סיכון תחבורתי בהתרחשות הנידונה על פי טיבה וללא קשר למטרותיה. נזכר שעל פי גישה זו, השימושים שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" המקיימים מאליהם הסיכון התחבורתי יחשבו כמעין חזקות מרבות הנלוות להגדרה הבסיסית שבחוק, מבלי צורך להוסיף ולבדוק ממקרה למקרה, האם בנסיבותיו מתקיימת גם המטרה התחבורתית. כפי שפורט בסעיפים 21 ו 22 של פסה"ד, תוצאת המבחן האובייקטיבי הינה שכל נזק גוף הנגרם עקב הדרדרות או התהפכות בהם טבוע סיכון תחבורתי, יזכה בכיסוי החוק; בלא צורך להתחקות אחר מטרות השימוש שקדם לתאונה. אם ניישם את המבחן האובייקטיבי לעניינו הרי שכאן מתקיימת חלופת השימוש ברכב שעניינה הירידה מן הרכב בתום הנסיעה בו , ולא הדרדרות או התהפכות. אך יישום המבחן האובייקטיבי מוליך לתוצאה זהה כפי שכבר ציינתי: חלופת הנסיעה ברכב שבהגדרת השימוש, ולו נסיעה קצרצרה, מקיימת בה עצמה באופן אובייקטיבי את המבחן התחבורתי ואת הסיכון התחבורתי. מספקת היא אפוא הן את הגדרת השימוש ברכב והן את יסוד המטרה התחבורתית בלא צורף להוסיף ולהתחקות אחר מטרת אותה נסיעה קצרה במקרה שלנו. ירידה מן הרכב בתום נסיעה ולו קצרה, מה גם שהירידה עצמה כלולה בהגדרת השימוש, מספקת אפוא את ההגדרה הכללית, אם הפגיעה היתה במהלך הירידה ולא לאחר שהסתיימה. גם דרישה זו מתקיימת בנסיבותינו. ד. יחד עם זאת, בפסה"ד בעניין שפסו, הגיע ביהמ"ש העליון לאותה תוצאה (בדעת רוב) גם מתוך המבחן הנקוט בפסיקה של "תורת השלבים" (להבדיל מן המבחן האובייקטיבי שנזכר לעיל המסתפק בבדיקת התממשות הסיכון התחבורתי ככזה בהתרחשות עצמה. דעת הרוב גרסה שהתאונה היא תאונת דרכים הן לפי המבחן האובייקטיבי והן לפי מבחן תורת השלבים). על פי מבחן זה של תורת השלבים, נבחנת חלופת השימוש בה עסקינן בראי הקשרה של ההתרחשות, היינו בהתאם לפעולה או לשרשרת הפעולות הסובבות את ההתרחשות בנסיבות העניין. היינו השימוש הספציפי שנעשה בקונטקסט ההתרחשות. ראה סעיף 3 לדעת המיעוט של השופט סולברג בפרשת שפסו. כאמור, לדעת הרוב, באותן נסיבות מתקיימת ההגדרה הכללית על רקע בחינת ההקשר הכולל של ההתרחשות הקונקרטית על פי תורת השלבים. כפי שצוין יועדה המלגזה באותו מקרה לשמש לשינוע של הניזוק מחלון אחד למשנהו תוך ניצול כשירותה התחבורתית לשינוע מטענים אנכים ואופקית כאשר עוצרת היא במקומה למספר דקות כשמנועה פועל. אמנם הפעולה המיידית במסגרתה התרחשה ההתהפכות היתה במהלך עמידה של המלגזה במקום (עם מנוע פועל). אך זו היתה אך חוליה בשרשרת פעולות רציפות שהתקיימו לפניה ועתידות היו להמשך אחריה; במסגרתן הועבר הניזוק בנקודות שונות ועל פני הקרקע ובאופן אנכי. פעולות אלה (היינו כמכלול) מקיימות יסוד המטרה התחבורתית ולכן יש לראות המכלול כמיועד למטרות תחבורה. התאונה סווגה אפוא כתאונת דרכים (סעיף 22 לדעת הרוב מפי השופט דנציגר). ה. במקרה שלנו, גם אם הנסיעה הקצרה היתה למטרת בדיקה של הכלי, ולא למטרת שינוע מטען או אדם, הרי מדובר בחלק אינטגרלי בכל יום עבודה , הכולל בדיקה מקדמית של כלי שאמורים לנסוע בו למטרת שינוע אדם או מטען בהמשך היום. בלי בדיקה כזו אסור בכלל השימוש בכלי במפעל, והיא נועדה למטרה בטיחותית ותעבורתית, כאמור כחלק בלתי נפרד מן השימוש התעבורתי שנעשה בכלי לשינוע מטען ואדם. יש להתייחס לפעולה במסגרת הקונטקסט של הפעולות בגדרן נעשתה, ולא נדרשת סמיכות זמנים מיידית לנסיעה צפויה (ממש כפי שבפרשת שפסו לא היתה סיבה שתשתנה התוצאה, לו מדובר היה בהתהפכות בדקה הראשונה לאחר שהורם העובד, כאשר היו צפויות עוד עשרים דקות של עמידת המלגזה במקום לצרוך ניקוי חלון, לפני המעבר לחלון הבא) . ו. ניתן להקיש לענייננו בענין זה גם מע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח נ' פלוני שם נקבע שמדובר בתאונת דרכים. הנסיבות היו שהניזוק העמיס מכולת פסולת על גבי משאית ולאחר ההעמסה טיפס על סולם שהיה מחובר למכולה כדי למתוח הברזנט שכיסה המטען שבמכולה. תוך כדי הטיפוס ניתק שלב מהסולם והמערער נפל ונפגע. גם כאן נפסק שמתקיימת חלופת הכניסה לרכב ומתקיים אף הרכיב של מטרות תחבורה שבהגדרה הכללית, שכן המטרה של מתיחת הברזנט היתה לכסות המכולה לאחר העמסתה; וכיסוי מטען ברכב תובלה מקיים את התנאי של מטרה תחבורתית, שכן מטרת הפעולה היא לאפשר הובלת המטען בבטחה, ולהכין המשאית לקראת נסיעה. אם נחזור לענייננו, איני טוען שסמיכות הזמנים לא יכולה לשמש לעתים כנתון רלבנטי; אולם לטעמי אין דרישה שמדובר יהיה ברצף מיידי בזמן. כאמור אין מדובר בטיפול דרך שנדרש לצורך המשך מיידי של הנסיעה בדרך של רכב שנתקע. די בכך שהבדיקה של המלגזה נדרשה לשם שימוש תעבורתי בטוח בה בהמשך היום , למטרה התעבורתית של שינוע מטען או אדם. ואם ניזקק לכוונת המשתמש הסובייקטיבית כפי שנבחנה בפרשת פדידה - כוונת התובע כאן היתה אכן לבדוק הרכב לצורך מטרה תעבורתית. לשם כך עלה לרכב, ירד ממנו בתום הפעולה ונפגע בירידה. בשונה מפרשת פדידה שם עלה הנהג לרכב כדי לטול מצית, ונפגע בירידה. 16. הפועל היוצא הנו שמתקיימת ההגדרה הכללית בחוק של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" בין אם ניישם המבחן האובייקטיבי במובן הצר, ובין אם ניישם המבחן של "תורת השלבים" הבוחן הפעולה על פי הקשרה. 17. אני קובע שבתאונת דרכים עסקינן ולפיכך על הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח, לפצות התובע בגין מלוא נזקיו בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אני דוחה התביעה כנגד הנתבעת 2, שנתבעה בעילה נזיקית. בהתאם, נדחית בלא צו להוצאות ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 2 כנגד "כלל" (הנתבעת 1). בצירוף הנתבעת 2 בעילה הנזיקית היה צורך, לאור עמדת הנתבעת 1 שכפרה בחבותה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנתבעת 1 תשא בהוצאות הנתבעת 2 בסך כולל של 6000 ₪, בגין שכ"ט עו"ד. 18. המוסד לביטוח לאומי קבע 10%, וקביעה זו נתפסת ברשתו של סע' 6ב לחוק. התובע יגיש תחשיב נזק בתוך 45 יום, והנתבעת 1 תעשה כן בתוך 45 יום נוספים. מלגזהדיוןעדיםתאונת דרכיםציוד מכני הנדסי (צמ"ה)