תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר להיכנס בכל דרך או לעשות כל פעולה הנוגדת את זכויות התובע במקרקעין מושא התביעה ולהורות להם לסלק את ידם מהרחוב שבצידה המערבי של החלקה במקרקעין בכדי לאפשר לתובע גישה נוחה לחלקה. טענות בעלי הדין: התובע טוען כי הוא תושב סמיר אמיס בירושלים . המקרקעין המצויים בגוש 31071 חלקה 63 (להלן-"המקרקעין") נמצאים בסמוך לביתם של הנתבעים 1-3 אשר בנו את ביתם בחריגה מקווי בניין ובכך, פלשו לרחוב המצוי בצד המערבי של המקרקעין. בכך, מסכלים הנתבעים 1-3 את הגישה החופשית שלו למקרקעין. התובע טוען כי המקרקעין רשומים בפנקס הזכויות על שם הנתבעים 4-5 בחלקים שווים (נ/1 נספח לכתב התביעה) אשר מכרו את הזכויות בהם ביום 19.12.1969 לסורייה יאסין על פי ייפוי כוח בלתי חוזר שאומת על ידי נוטריון של הממלכה ההאשמית מס' 3050/69 (נ/2 נספח לכתב התביעה). בשנת 2000 הציעה סורייה יאסין (להלן-"המוכרת") למכור לו את המקרקעין והוא הסכים לכך ושילם למוכרת את מלוא התמורה. בד בבד ובטרם חתמה המוכרת על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובתו הוא נעצר נדון לתקופת מאסר ממושכת בבית משפט צבאי. לאור זאת, חתמה המוכרת על ייפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר רק ביום 16.4.03 (6/2003) להעברת מלוא הזכויות במקרקעין לטובתו ועדכנה על כך את המשפחה (נ/3 נספח לכתב התביעה). לדידו, הנתבעים 4-5 לא התנגדו למכר ולהעברת הזכויות במקרקעין הרשומים על שמם אליו על ידי סורייה יאסין שכן, הם קיבלו תמורה בעד המקרקעין. ביום 12.5.2011 הוא חתם על ייפוי כוח לאחיו מר אבו חויג איהאב לפעול בשמו ( נ/4 נספח לכתב התביעה). מאז, במשך כ- 8 שנים אחיו מחזיק במקרקעין באופן בלעדי. התובע הוסיף כי לאור זכויותיו של אחיו איהאב כמחזיק במקרקעין הוא העביר לתובעים 2-3 (שנמחקו מכתב התביעה- מ.ל.) 900 מ"ר משטח המקרקעין ובתמורה, קיבל דירה ומחסן שהיו בבעלות של התובעים 2 ו-3. למרות זאת, הנתבעים 1-3 מפריעים לשימוש במקרקעין בשל קשריהם ברשות הפלסטינית. בשל המחלוקת בינו ובין הנתבעים בוצעה מדידה במקרקעין ונימצא שהנתבעים 1-3 הקימו מבנה בחריגה מקווי בניין ופלשו לרחוב המצוי בצדו המערבי של המקרקעין 0להלן-"הרחוב") ובכך, הם מונעים ממנו גישה חופשית למקרקעין. מכאן התביעה למתן צו מניעה קבוע ולהורות לנתבע 6, לרשום את הצו בספרי המקרקעין וכן להורות לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין. הנתבעים טענו להיעדר סמכות עניינית ומקומית הואיל והמקרקעין מצויים מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט בירושלים ובהיות בעלי הדין תושבי הרשות הפלסטינית (נספח א לכתב התביעה). לדידם, תכלית התביעה, להלך עליהם אימים בניסיון לגרום להם לוותר על זכויותיהם הקנייניות במקרקעין שבבעלותם. הנתבעים טוענים כי התובע מרצה עונש מאסר עולם החל משנת 2000 ובכך יש כדי להעלות תהייה על נכונות המסמכים שצרף לתביעתו ונחתמו לכאורה על ידו. ייפוי כוח בלתי חוזר שהציג התובע נחתם לכאורה בשנת 2003 בשעה שהתובע מרצה עונש מאסר ומבלי שיהיה בידו ליישב את התהייה בנדון. מסמכי הרכישה של המקרקעין מידי המוכרת סורייה יאסין, גם הם נחתמו לכאורה על ידי 3 נוטריונים ואילו חתימתו של הנוטריון אחמד עדילה , לא צורפה כלל לכתב התביעה (נספח ב לכתב ההגנה). זאת ועוד, המוכרת נפטרה בתאריך 14.1.2009 (שאילתא ממשרד הפנים צורפה כנספח לכתב ההגנה) ואין ליישב ביצוע עסקה על ידה בהיותה בת 83 ונטען כי המסמך מזויף. הנתבעים טענו לפיכך כי בהיעדר ראייה לאישוש קיומן של עסקאות מכר כנטען בכתב התביעה ובהיעדר אפשרות לאיתור הבעלים של המקרקעין שככל הנראה אינם בין החיים ובהיעדר ראייה להעברת הזכויות לאחיו של התובע בהיות התובע נתון במאסר דין התביעה להידחות. בנוסף טענו, כי קמה להם זכות במקרקעין ולו גם מכוח שימוש וחזקה בהם במשך שנים ארוכות. ניהול ההליך: בהחלטתי מיום 16.4.2012 דחיתי את טענת העדר סמכות עניינית ומקומית משהוצג אישור מהמרכז למיפוי ישראל כי החלק הארי של המקרקעין מצוי בתחום השיפוט של ירושלים ומשלא הוגשה תגובה של הנתבעים לאישור שהוגש. כמו כן, בהחלטתי מיום 21.6.2012 הוריתי על תיקון כתב התביעה במחיקת התובעים 2-3 ממנו, לפי בקשתם. בדיון שהתקיים ביום 21.3.2013 ניתן פסק דין כבקשת התובע , בהיעדר התייצבות של הנתבעים לדיון ומשלא הגישו תצהירים גם לא לאחר שניתנו להן ארכות כבקשתם ונמנעו גם מתשלום הוצאות בהן חויבו כתנאי להגשת התצהירים (החלטה מיום 28.1.2013 ). קודם למתן פסק הדין נקבעו 3 ישיבות אליהן התייצב התובע באמצעות שב"ס וכן בא כוחו מבלי שהנתבעים טרחו להתייצב אף שהוזמנו כדין הן. לאחר שניתן פסק הדין הגישו הנתבעים 1-3 בקשה לביטולו ובהחלטתי מיום 26.5.2013 הוריתי על ביטול פסק הדין ונקבעה ישיבת הוכחות. בהיעדר תצהירים מטעם הנתבעים 1-3 בשל מחדליהם כאמור, שמעתי את עדותו של התובע. פסק הדין יינתן בהתאם לראיות שהציג התובע ונחקר עליהם ובהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לבחינת זכותו לסעדים שביקש , משנשמעו סיכומים בעל פה (סעיף 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786). עסקת המכר: שמעתי את עדותו של התובע בנוגע לכריתת הסכם מכר עם המוכרת סורייה יאסין. התובע לא ידע לומר היה הגיל המדוייק של המוכרת והעיד כי להערכתו היא הייתה בת 55-56 לערך . משעומת עם גילה המבוגר בהיותה במועד בו טען כי נכרת ההסכם, בהיותה בת 83 השיב כי לא הייתה זקנה לפי המראה שלה (עמ' 11 שורה 28). יתירה מכך, התובע סתר עצמו בעדותו באומרו כי המוכרת לא היתה אישה מבוגרת עם האמור בתצהירו (סיפא של 5 ) בו הצהיר כי המוכרת הייתה אישה מבוגרת וידועת חולי (ראו גם ת/1 ). בנסיבות אלו ובהתחשב בכך שהעסקה התבצעה לכאורה בשנת 2000 בשעה שהמוכרת באה בימים ולאור הסתירות בעדותו של התובע, לא השתכנעתי מעדותו כי הוא אכן פגש במוכרת וניקשר איתה בעסקת מכר של המקרקעין. חשוב מכך, לא היה בידי התובע להציג ראיות להוכחת קיומו של הסכם מכר למרות שעסקינן במכר במקרקעין. התובע טען כי שלם את מלוא התמורה, מבלי שהציג ראיות במסמכי הבנק או מקורות כספיים אחרים מהם דאג לתשלום התמורה לפי גרסתו. כך גם, עולה תהייה מדוע זה ישלם התובע תמורה למוכרת מבלי שעיגן את עסקת המכר בהסכם בכתב. לדברי התובע, המקרקעין הם בשטח של 3 דונם ו-200 מ"ר (עמ' 10 שורה 16) והתמורה ששילם במזומן היא בסך של 13,000$ (עמ' 12 שורה 28). לדבריו, לא ניתנה לו כל קבלה (עמ' 12 שורה 32) ולא היה בינו ובין המוכרת כל הסכם בכתב (עמ' 13 שורה 6) ולא נכחו במעמד ההתקשרות ביניהם (בעל פה) עדים כלשהם (עמ' 13 שורה 8) . זאת לדבריו , לאור האמון שהיה בינו ובין המוכרת (עמ' 13 שורה 1 ו- 8) מבלי שהוכח בעדותו על סמך מה נוצרו יחסי אימון ובפרט משהוכח שאין בידו לתאר נכונה מה גילה של המוכרת (בפער של 30 שנה ובתירות בין עדותו והאמור בתצהירו על מצבה). ככל שהייתה עסקה, אין להניח כי התובע היה שם את כספו על קרן הצבי בהיעדר הסכם בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לפיכך, היעדר מסמך בכתב עובר לתשלום התמורה, יש בו כדי לערער את מהימנות גרסתו על קיומה של עסקה בינו ובין המוכרת. נכונים הדברים בפרט משלא היה בידי התובע להציג קבלה מהמוכרת או אסמכתא על תשלום התמורה להוכחת קיומה של עסקת מכר. התובע טען (סעיף 19 לתצהירו) כי בעלי הקרקע הרשומים לפי נסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין הסכימו למכירה של המקרקעין לידיו ע"י המוכרת סורייה יאסין. גם גרסתו זו שבאה לבסס לכאורה את זכותה של המוכרת למכור מקרקעין שאינה רשומה כבעלת זכויות בהן, לא הוכחה ואף נסתרה בחקירתו של התובע. לדבריו בעדותו, הוא לא מכיר כלל את בעלי הזכויות במקרקעין (עמ' 17 שורה 3) והוא לא יודע מי הם (עמ' 17 שורות 10 ו- 12 , עמ' 18 שורה 13). לפיכך, לא הוכח כי קמה למוכרת הזכות למכור את המקרקעין לתובע ולא הוכח גם דבר קיומה של עסקת מכר בין התובע למוכרת. בחינת ייפוי כוח ותעודת זהות: בחנתי את ייפוי הכוח הבלתי חוזר של הבעלים על המקרקעין למוכרת (נספח נ/2 לכתב התביעה) עליו מבסס את התובע את טענתו בדבר זכותה של המוכרת במקרקעין שהיא מכרה לו . לא היה בידי התובע להסביר מדוע רשומים בייפוי הכוח שמות של 5 בעלים במקרקעין שהם מכרו את הזכויות במקרקעין לפיו למוכרת בעוד, בכתב התביעה ובתצהירו של התובע (סעיף 19) נאמר כי יש למקרקעין רק שני בעלים והם, העבירו את הזכויות בהם למוכרת (ולא חמישה בעלים). לדבריו בחקירתו, הוא לא מכיר את האנשים נוספים (עמ' 16 שורה 27) ולא היה בידו כאמור, ליישב את יפוי הכוח שהמוכרת נתנה לו לפי שיטתו (עמ' 16 שורה 19). עיון בת/1 צילום תעודת הזהות של המוכרת מלמד כי מצויות עליו חתימות של 3 נוטריונים שונים (עוה"ד יוסף שגיא, אהרון פנחסי ועדילה). התובע , לא ידע לומר מדוע הצילום אושר ע"י 3 נוטריונים ורק אמר כי ביקש מאחיו שיביא את המסמכים וכי האח היה בקשר עם כמה עורכי דין (עמ' 12 שורה 10) . לדבריו 3 עו"ד טיפלו בעניינו (עמ' 12 שורה 13). לעניין ייפוי כוח שנתן התובע לאחיו (נספח נ/4 לכתב התביעה) לא היה בידי התובע לזכור אם הוא ניתן על ידו לפני שנה, שנתיים או שלוש (עמ' 14 שורה 29) . זאת למרות שבכתב התביעה (שהוגש ביום 7.7.11) נאמר כי הוא נתנו לאחיו כחודשיים לפני הגשת התביעה (סעיף 8 לכתב התביעה , סעיף 20 לתצהירו שנחתם בחודש יוני 2012 ) שמהם עולה כי יפוי הכוח נחתם ביום 12.5.11 . בכך, יש גם כדי להעלות קושי מכוח איזו הרשאה פעל אחיו של התובע בפנייתו לעוה"ד על מנת לטפל בעניין המכר של המקרקעין במועד מוקדם למועד החתימה של התובע על יפוי כוח לאחיו. התובע לא ידע לומר בעדותו מתי חתמה המוכרת על ייפוי הכוח הבלתי חוזר לטובתו ועבורו, בהיותו נתון במאסר. לדבריו, אביו אמר לו כי היא נתנה את ייפוי הכוח בשנת 2003 (עמ' 15 שורה 2) עדות שאין בידי לקבלה, בהיותה עדות שמועה ומבלי שאביו התייצב להעיד על מנת להוכיח כי המוכרת אכן חתמה עליו. זאת ועוד, קיים קושי בנוגע לתאריכים הרשומים בנ/3 , יפוי הכוח של המוכרת לתובע, הואיל והתאריך שנירשם בסיפא של יפוי הכוח (לצד החותמת של הנוטריון עו"ד יוסף שגיא) שונה בכתב יד לשנת 2003 כפי שניתן לראות בנקל מעיון בו (הודפס 16/4 ונעשה שינוי בכתב יד ברישום 2003. חיזוק לקביעתי בדבר שינויים שהוכנסו ביפוי הכוח נ/3 מצאתי בשוני במועד החתימה על יפוי הכוח בשפה הערבית ובין המועד שנירשם בתרגום שלו לעברית (תרגום נ/3 , שצורף כנספח לכתב התביעה) בו נירשם כי יפויי הכוח הוא מיום 16/4/2000 בשונה מיפוי הכוח בו נירשם שינוי בכתב יד ל-2003 (ראו עדותו של התובע עמ' 15 שורה 7). התובע העיד כי הוא לא יודע מי זה עו"ד יוסף שגיא (עמ1 15 שורה 25) ומאוחר יותר השיב כי הוא זה שהכין את נ/3 (עמ' 15 שורה 29) וחזר בו ואמר כי אינו יודע מי הכין את המסמך (עמ' 15 שורה 30 וראו דברי בא כוחו על היעדר ידיעה מי הכין את נ/3, עמ' 15 שורה 32). זכויותיהם של תובעים 2 ו-3 : בסעיף 10 לכתב התביעה נאמר כי התובעים 2 ו-3 (שנמחקו מאוחר יותר מכתב התביעה) קבלו מהתובע שטח של 900 מ"ר מהמקרקעין ובתמורה הוא קיבל מהם דירה שבבעלותם ומחסן. בחקירתו, הכחיש התובע את גרסתו זו מבלי שידע לומר מדוע טען כך בסעיף 10 לכתב התביעה (עמ' 14 שורות 8-11). אילו אכן קבל התובע דירה ומחסן יש להניח כי הדבר היה בידיעתו גם בעת שהוא נתון במאסר ובהיותו בקשר עם משפחתו כפי שעולה מתצהירו. לא בכדי לא כלל התובע את גרסתו זו בתצהירו לאחר שהתובעים 2 ו-3 ביקשו למחוק את תביעתם והוויתור שלו על טענותיו בנדון בתצהירו, יש בו כדי ללמד על חוסר מהימנותו. שכן, אין להניח כי היה מוותר על טענה בדבר זכותו בדירה ומחסן הרלוונטיים לתביעה. אין לקבל את תשובתו לפיה די במתן יפוי כוח לעו"ד שלו ולאחיו, היודעים טוב ממנו בעניין הזה (עמ' 14 שורה 15). מדברי התובע עולה כי לדידו קיימת קנוניה בין התובעים 2-3 שנמחקו ובין הנתבעים על מנת לקחת ממנו את הקרקע בהיותו נתון בכלא (עמ' 14 שורות 4-7). גרסתו זו, סותרת את האמור בסעיף 10 סיפא לכתב התביעה שם נטען כי הנתבעים מפריעים לשימוש ראוי של התובעים 2-3 במקרקעין . קושי נוסף עולה מסעיף 23 לתצהיר התובע בו נאמר כי התובעים דאגו לביצוע מדידה והתברר להם כי הנתבעים 1-3 הקימו מבנה בחריגה מקווי בניין ובכך, מונעים מהתובע גישה למקרקעין שבבעלותו. בחקירה נגדית לתובע הוכח כי אחיו של התובע הוא זה שהחל בביצוע עבודות בנייה וכלל לא הנתבעים (עמ' 17 שורה 21) וכי האח, התחיל לבצע תשתיות וחפירות (עמ' 17 שורות 22-25). מה גם, שלא הוגשה חוות דעת של מומחה, המודד על מנת להוכיח כי הנתבעים בנו בחריגה מקווי הבניין. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. בהכרעתי בתביעה אין משום הכרעה בזכויות הקנייניות של בעלי הדין כי אם בשאלת זכותו של התובע להביא לסילוק יד של הנתבעים ולמנוע מהם ביצוע פעולות במקרקעין. בנסבות העניין, בשל מחדלי הנתבעים בניהול הגנתם תוך הטרחת התובע שהתייצב לריק למספר יונים, איני עושה צו להוצאות לטובתם למרות שדחיתי את התביעה. מקרקעיןצוויםצו מניעה