תביעה ותביעה שכנגד על רקע טעות ברישום חלוקת מגרש (פרצלציה), חלוקה שנעשתה בהתעלם מתשתיות שנבנו עוד לפני החלוקה. לפי טענת התובע, התרשלה הנתבעת בביצוע החלוקה ועקב התרשלות זו הוא נאלץ להשקיע משאבים בהכנה והגשת תכניות מתוקנות, לשנות תשתיות ולהוציא הוצאות, כך שהיקף נזקיו מגיע לכדי 150,000 ₪. לפי טענת הנתבעת, התובע לבדו אחראי לנזקים להם הוא טוען שכן השקיע משאבים שלא לצורך בהריסה ושינוי תכניות, כאשר במקביל הוא מטעה את הנתבעת באשר לאופן בו הוא מבקש לתקן את הטעות בחלוקה, הביאה להשקעת משאבים מיותרת בתכניות לתיקון הטעות, והסב לה נזקים בסך של 22,244 ₪. העובדות במוקד המחלוקות נשוא תביעה זו עומד מגרש בישוב עין שריד, אשר הבעלות בו נתונה לנתבעת (כמי שבין היתר מנהלת את קרקעות הקרן הקיימת לישראל הרשומה כבעלת המגרש), ואשר התובע החזיק בו כבעל זכויות החכירה. עד לשנת 2008 היה התובע בעל זכויות החכירה בשני מגרשים צמודים בעין שריד: מגרש מספר 2277 אשר כונה גם חלקה 4 (להלן: "חלקה 4"); ומגרש מספר 2274א אשר כונה גם חלקה 5 (להלן: "חלקה 5"). ניהול הנכסים בעין שריד נעשה על ידי חברת עמידר (להלן: "עמידר") כחברה משכנת. במהלך 2005 ביצעה עמידר תכנית רישום שיכון ציבורי ("תרש"צ") בעין שריד, תכנית אשר תכליתה רישום חוכרי המגרשים בלשכת רישום המקרקעין ולרבות עריכת תכניות מדידה של המגרשים השונים, וסימון החלוקה (פרצלציה) של המגרשים השונים נשוא התרש"צ. הליך זה כרוך בעריכת תכניות מדידה אשר יאשררו את המצב הקיים ובוצע על ידי עמידר, באישור הנתבעת. בעת ביצוע תכנית החלוקה ורישום המגרשים בעין שריד, הייתה חלקה 4 מוקפת גדר (חלקה אבן וחלקה רשת) ובינה לבין חלקה 5 הפרידה גדר אבן (להלן: "הגדר") אשר בנה התובע בשנת 1997. בעת ביצוע המדידה והכנת התכניות לרישום המגרשים, אמורה הייתה עמידר להתחשב בתוואי הקיים של הגדר ולקבוע אותה כגבול בין חלקה 4 לחלקה 5 (כך גם מאשרת הנתבעת - למשל סעיף 10 בכתב ההגנה). דא עקא, שלא כך נעשה. בפועל, תכניות המדידה שנערכו ושעל פיהן נרשמו גבולות חלקה 4 וחלקה 5 היו שונים מהמצב בשטח כך שבפועל נותרה הגדר בתוך חלקה 5, במרחק של כ- 1.3 מ' מהגבול שסומן בין שתי החלקות. גם חזיתה של חלקה 4 סומנה שלא בהתאם לתוואי הגדר הקיימת ובמרחק של כ- 75 ס"מ מעבר לגדר הקיימת. התובע לא היה מודע לאופן בו נרשמו שתי החלקות על פי תכנית המדידה. במהלך 2006 בקש התובע למכור את זכויותיו בחלקה 5 ורק אז נודע לו הפער בין מיקום הגדר בפועל למיקום הגבול בין חלקה 4 חלקה 5 לפי התכניות הרשומות בלשכת רישום המקרקעין. התובע החל בפעולות אשר יסדירו את המצב בשטח עם המצב הרישומי. כך, בין היתר, מאחר ולפי המצב הרישומי היה הגבול בין חלקה 4 לחלקה 5 מרוחק 1.78 מ' מקו הבניין הבנוי בחלקה 4 (במקום כ- 3 מ' לפי מיקומה בפועל של הגדר) ומאחר והתובע נדרש לשנות את מיקום הגדרות סביב חלקה 4, ביום 5.11.07 הגיש התובע לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תכנית לשינוי קווי הבניין. בסמוך למועד הגשת התכנית, במהלך 2007, פעל התובע להריסת הגדר. כחדשיים לאחר מכן, ביום 14.1.08, פנה התובע בכתב לממונה על פניות הציבור במנהל מקרקעי ישראל (ממ"י), מר אלי מורד (להלן: "מורד") כשהוא מלין על הטעות שנעשתה ברישום. מורד החל לברר את פניית התובע וביום 18.2.08 פנה לעמידר כשהוא מביע את דעתו שעל עמידר לתקן את רישום החלוקה של המגרשים, כך שזו תתאם את מיקום הגדר בפועל. פניית מורד נבדקה על ידי עמידר וביום 12.6.08 נמסרה למורד הודעת עמידר שלפיה, למעשה, אין בכוונתה לפעול לתיקון הרישום. נוכח עמדת עמידר, החל מורד לקדם את תיקון הרישום על ידי ממ"י ולרבות התקשרות עם מודד במהלך מרץ 2009 להכנת תכניות מתוקנות. בינתיים, מכר התובע את זכויותיו בחלקה 5 לצד ג' בחוזה מכר מיום 26.2.08, כאשר חוזה המכר מתבסס על המצב הרשום של החלוקה בין המגרשים. מורד לא היה מודע למכירת חלקה 5 והמשיך לקדם את תיקון התכניות. ביום 28.7.09 פנה התובע לממ"י באמצעות באת כוחו בדרישה לתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪. מורד השיב לפנייה זו ביום 3.11.09 ובקש מהתובע לשקול שנית את עמדתו. בחדשים שלאחר מכן המשיך מורד לקדם את הכנת תכניות המדידה החדשות לתיקון רישום גבולות החלקות ורק בחדש מרץ 2010, כאשר הוגשה המפה שהוכנה ללשכת רישום המקרקעין - התברר למורד שבינתיים נמכרה חלקה 5 לצד ג' וממילא שנדרשת הסכמתו לשינוי. אז גם התברר למורד שהפעולות לתיקון הרישום מיותרות. במצב זה החלו חילופי האשמות כאשר כל צד מאשים את משנהו בנזקיו. ביום 17.7.11 הוגשה תביעה זו ובעקבותיה תביעה שכנגד. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובע, התרשלה הנתבעת בביצוע רישום גבולות חלקה 4 והחלוקה בין חלקה 4 לחלקה 5 כך שרישום זה לא תאם את המצב בשטח. לגרסת התובע, ביצוע החלוקה והרישום של שני המגרשים צריך היה להיעשות על פי המצב בפועל, לרבות הגבול שבין החלקות. בפועל לא כך נעשה ובלא כל הצדקה. עקב טעות זו, טוען התובע, כאשר הוא בקש למכור את חלקה 5 לא הייתה לו ברירה אלא להרוס את הגדרות סביב חלקה 4 ולהתאימן לרישום המגרשים בפועל. עבודות אלו היו כרוכים בהכנת תכניות מתוקנות, הריסה ובנייה שמטבעם כרוכים בהוצאות. התובע מכחיש את הטענה שהטעה את ממ"י והסתיר מפניו את מכירת המגרש ומכאן שהתובע מכחיש כל אחריות לנזקים להם טוענת הנתבעת בתביעה שכנגד. התובע סוכם את נזקיו בהוצאות שהוציא לתיקון הרישום, הריסה ובנייה בסך של 38,245 ₪, ולהן הוא מוסיף את ההוצאות שיידרש להוציא לבניית הגדר בין חלקה 4 לחלקה 5 בסך של 60,485 ₪, נזק של 30,000 ₪ בגין העיכוב במכירת חלקה 5, ועגמת נפש בסך של 21,270 ₪. לטענת הנתבעת, לא זו בלבד שאין בסיס לתביעה אלא שדווקא על התובע לפצות את הנתבעת על הוצאות מיותרות שהסב לה. לגרסת הנתבעת, אכן רישום החלוקה בין חלקה 4 לחלקה 5 נעשה באופן שאינו תואם את המצב בשטח, אולם זו טעות שעשתה עמידר, לא ממ"י ועל כל פנים מיד כאשר פנה התובע והלין על הטעות החל ממ"י לפעול לתיקונה. על התובע, טוענת הנתבעת, הייתה חובה ליתן לה את הארכה הדרושה להשלמת התיקון ואם לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו ואין לו זכות לפיצויים. ועוד טוענת הנתבעת בתביעה שכנגד, כי התובע הוליך את ממ"י שולל כאשר מחד יצר בפני ממ"י מצג שלפיו הוא מבקש לתקן את רישום החלוקה, אך במקביל ובלא ליידע את ממ"י - פעל התובע להגשת תכניות אשר משלימות עם הרישום בפועל ואף פעל למכירת זכויותיו בחלקה 5, כך שכל הליכי התכנון שהחל ממ"י לבצע היו מיותרים וההשקעות בכך ירדו לטמיון. הנתבעת סוכמת את נזקיה עקב מעשי ומחדלי התובע בסך של 22,244 ₪. התובע תמך את גרסתו בתצהירו ובחוות דעת מומחה של המהנדס מרדכי אדלר. הנתבע תמך את גרסתו בתצהיר מורד. בדיון אשר התקיים ביום 13.11.13 נחקרו המצהירים והמומחה ובתום החקירות סכמו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. דיון התובע מבסס את תביעתו על הטענה שהנתבעת התרשלה בביצוע תכניות החלוקה של חלקה 4 וחלקה 5, שכן היה עליה לבצע את הרישום על פי מצב החלוקה בשטח וזאת לא עשתה. מטיעוני הנתבעת, מסתבר שהנתבעת למעשה כלל לא כופרת בטענה שאכן נעשתה טעות ברישום החלוקה של שתי החלקות. שהנה כך כותב מורד במכתבו לעמידר מיום 18.2.08: "בפרצלציה זו נכללים גם חלקות 4 ו- 5 שהגבול הרישומי בינהן נקבע לא לפי הגדר הקיימת אלא במרחק מה ממנה. על מנת "להתאים" את הגדר לחלוקה הנוכחית יש להרוס אותה אותה ולבנותה מחדש על תואי החדש שנוצר בעקבות הפרצלציה, דבר העולה בהון רב.... לדעתנו על עמידר לבצע איחוד וחלוקה מחדש של החלקות הנדונות ולהתאים את החלוקה בינהן לפי הגדר הקיימת, דבר שיחסוך לנו ולכם מחלוקות וממון רב." כך גם כותב מורד במכתב פנימי ביום 16.6.08 כשהוא מציע שממ"י תבצע את תיקון הרישום. כך גם עולה מהאמור בכתב ההגנה אשר הגישה הנתבעת, כאשר הנתבעת מאשרת שבהליך הרישום והחלוקה של המגרשים אותו תרש"צ שבוצע "מצלם מצב תכנוני קיים" (סעיף 10 בכתב ההגנה). קביעתה של אחריות בעוולת הרשלנות, לפי סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), מחייבת קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות ונזק אשר נגרם עקב הפרת חובת הזהירות. לא יכול להיות ספק, ולמעשה הנתבעת איננה כופרת בכך, כי בביצוע רישום זכויות חוכרים במגרשים שהוחכרו להם, שומה על ממ"י לפעול בזהירות כך שלא יפגעו זכויות החוכרים ונקל להעריך את האנדרלמוסיה שתתעורר אם לא יעשה כן. רישום שגוי של גבולות מגרשים מהווה לפיכך רשלנות ומחייב בפיצוי על הנזק שנגרם עקב זאת. זאת ועוד, בין ממ"י לבין התובע הרי נכרת חוזה חכירה המסדיר את היחסים ביניהם ובמסגרתו, בין היתר, נקבעו גבולות והיקף שטחי המגרשים (נספחים א' - ג' לתצהיר התובע). רישום שטחי חלקות 4 ו- 5 על ידי ממ"י סוטה מהרישום בחוזי החכירה ובכך למעשה הפר ממ"י את התחייבויותיו כלפי התובע. הטעות שנעשתה הינה לפיכך גם הפרת חוזה כלפי התובע. לטענת הנתבעת, לא היא שאחראית לטעות אלא עמידר אשר בצעה את המדידות והרישום. טענה זו לא ניתן לקבל. לפי המסמכים שהוצגו אין כל קשר חוזי בין התובע לעמידר ופעולות עמידר בוצעו כידו הארוכה של ממ"י. נראה שאף הנתבעת עצמה איננה מטילה על עמידר את האחריות והא ראיה שממ"י פעלה בעצמה לביצוע התיקון ולא הגישה כל תביעה כנגד עמידר עצמה. כאשר מסתבר כי הנתבעת שגתה בביצוע הרישום, טוענת הנתבעת שלמרות הטעות אין מקום להשית עליה תשלום פיצוי לתובע. לטענתה, שומה היה על התובע לאפשר לה את הארכה הדרושה לתיקון הטעות כפי שהחלה לעשות בפועל. דא עקא, שכאשר נקודת המוצא העובדתית לבחינת טענה זו הינה קיומה של רשלנות, לא מצביעה הנתבעת על מקור לקיומה של חובה על התובע, הניזוק, ליתן לה ארכה להטיב את נזקיו. כך ודאי כאשר הבסיס לפגיעה בתובע הינו בסיס חוזי, הפרת חוזה החכירה. "חוק התרופות אינו דורש מהנפגע להתרות במפר או להודיע לו על הכוונה לנקוט צעדים נגדו. זו גם העמדה במשפט האנגלי." (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ד, עמ' 77) עם זאת ניתן לעגן חובה שכזו על התובע, כנפגע, על בסיס חובתו לפי עקרון הקטנת הנזק, שכן לפי סעיף 14 (א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, אין מפר חב בפיצויים על "נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". השאלה מהם "אמצעים סבירים" תלויה בנסיבות העניין אך ככלל אין לצפות מנפגע שייצא מגדרו בניסיון להקטין את הנזק ואם כי ניתן לצפות ממנו שיתחשב גם במזיק, הרי שאין לצפות ממנו שינהג לפי "מידת החסידות" (ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4) 45, 53). הנה איפוא אשר התברר בעניין זה: ראשית, התברר שכבר במהלך 2007 הגיש התובע בקשה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לשינוי קווי הבניין של חלקה 4 והתאמתם לחלוקה הרשומה של המגרשים (סעיף 21 בכתב ההגנה). התובע טוען שעשה כן על פי הנחיות שקבל מהועדה המקומית לתכנון ולבנייה (עמ' 4 - 5 בפרוט') וכך גם טען בתצהירו (סעיף 1.11 בתצהיר התובע). טענת התובע הגיונית שהרי לא סביר שהיה פועל לתיקון התכניות לולא הונחה לעשות כן על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבנייה. שנית, התברר שבאותה עת בקש התובע למכור את זכויותיו בחלקה 5. כך העיד התובע וכך גם עולה מחוזה המכר שנכרת ביום 26.2.08 וצורף לכתב ההגנה. שלישית, התברר שגם כאשר פעל ממ"י לתיקון הרישום, כשאינו מודע למכירת חלקה 5, היה הטיפול כרוך בשלל התקשרויות, התכתבויות, מדידות וכד', כך שמיום שהחל מורד לטפל בבקשה (בינואר 2008) ועד שהוגשה מפה מתוקנת במרץ 2010 (סעיפים 46 - 47 בכתב ההגנה) חלפו למעלה משנתיים ותיקון הטעות טרם הושלם. בנסיבות אלו, כאשר התובע פועל בדרך הקצרה ביותר שתאפשר לו למכור את זכויותיו בחלקה 5, פועל על פי הנחיות הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ולמעשה מתאים את הרישום לתכניות החלוקה - אינני מוצא מתום בהתנהלות התובע ואינני סבור שהיה עליו לפנות לממ"י בהתראה, ליתן לממ"י ארכה לתיקון הטעות ולהמתין עד שיואיל ממ"י לתקן את הטעות. בפני התובע הוצגה אותה טעות שנעשתה כמעשה עשוי שעליו להשלים עימו ולפעול על פיו. ובמצב שכזה, לא סביר לצפות מהתובע שיפנה לממ"י, יעניק לו ארכה לתיקון הטעות וימתין עד בוש, למעלה משנתיים, עד שייעשה כן. במסגרת התביעה שכנגד טוענת הנתבעת שהתובע הוליכה שולל, גרם לה להשקיע משאבים בקידום תכניות תיקון והעלים מפניה שאין בכך עוד כל צורך או טעם. לפי גרסת הנתבעת, ממכתב התלונה של התובע מיום 14.1.08, הבין מורד שהתובע מבקש לתקן את הרישום כך שיתאם את המצב בשטח וכך גם פעל. מעיון באותו מכתב לא ברור כיצד הבין זאת מורד. באותו מכתב (נספח 1 לתצהיר מורד) מציין התובע כי נאמר לו שעליו להגיש תכניות מתוקנות ולהרוס את הגדר הקיימת. התובע אף מציין שההוצאות יגיעו כדי עשרות אלפי שקלים ותוהה "מי לדעתכם יפצה אותי על כל ההוצאות האלה?". התובע לא מציין ולו ברמז ציפייה לתיקון הרישום. מהתנהלותו של מורד בעקבות קבלת פניית התובע, ומעדותו בפני, התרשמתי שמורד פעל בתום לב מלא ובניסיון כן לפתור את הבעיה שנוצרה עקב הטעות ברישום. מורד העיד שהוא עצמו הבין את פניית התובע ככזו שתכליתה תיקון הרישום ולא מצאתי סיבה לפקפק בעדותו שמתיישבת עם האופן בו פעל. מאידך, לטענת מורד הוא עמד עם התובע "בקשר כמעט יום יומי" (עמ' 26; ש' 31 בפרוט'), אך ככל שבכך נטען שהנתבע היה מודע לתכניות לתיקון הטעות לא ניתן לקבל את הטענה, לא הובאו ראיות לכך ולא ניתן להבין מדוע שיסכים לכך התובע ב- 2008 ואילך כשהריסת הגדר ושינוי התכניות הינם לדידו מעשה עשוי. על אף התרשמותי מכנותו של מורד, דומני שמורד שגה כאשר פעל לתיקון הרישום בלא שקודם לכן יוודא עם התובע את כוונתו של התובע כשהוא מלין על נזקיו. אף מפניות התובע עולה שכוונתו הייתה לדרוש פיצוי ולא תיקון של הרישום עימו השלים ואין אלא להצר על כך שמורד לא וידא זאת מראש מול התובע. לא זו אף זו שקשה להבין את עמדת הנתבעת כאשר מתברר שהיו בפני ממ"י מסמכים המעידים במפורש על כך שחלקה 5 נמכרה כך שלא ניתן עוד לבצע תיקון גבולות כאשר לחלקות בעלי זכויות שונים. כך מתברר שכן אין מחלוקת על כך שחוזה המכירה של חלקה 5 דווח לממ"י, כפי שחייב לעשות כל מי שמוכר זכות חכירה. כאשר הובאה עמדה זו בפני ב"כ הנתבעת, נטען על ידו (עמ' 31 בפרוט') שממ"י גוף גדול וכי מחלקת החוזים (לה דווחה המכירה) ומחלקת פניות הציבור (שם יושב מורד) "אינן מסונכרנות". זו טענה שאין אלא להצר עליה. קשה להבין כיצד במאה ה- 21 אין סינכרון בין המחלוקות השונות של ממ"י. ברור שכאשר הודיע התובע לממ"י על מכירת חלקה 5 יכול היה גם מורד לדעת על כך בנקל, בין אם הייתה נרשמת על כך הערה במחשב ובין אם היה מעיין בתיק הרלוונטי. כך גם מצופה היה שייעשה ואם לא כך נעשה - לא בתובע האשמה. לא מלוא האשמה ואף לא "אשם תורם" לנזקים שנגרמו. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת וקובע כי התובע פעל כדין כאשר קידם את התאמת התכניות לרישום בפועל, כי התובע כלל לא בקש לתקן את הרישום ולא היה טעם שייעשה כן כשהוא פועל להתאמת התכניות לרישום, כי התובע לא ידע כלל שממ"י פועל לתיקון הרישום, וכי התובע בסך הכל בקש פיצוי על נזקיו והמתין כשהוא סבור שבקשה זו נבחנת על ידי ממ"י. במסקנה זו ממילא שנדחית גם התביעה שכנגד. במצב זה אין אלא לבחון את הנזקים להם טוען התובע עקב הטעות ברישום. הנה אשר התברר בעניין זה: ביחס להוצאות שטוען התובע שהוציא בפועל בסך 38,245.79 ₪, הרי שכולן נתמכות בחשבוניות וכולן מבטאות הוצאות שהוצאו לאישור תכניות מתוקנות וקבלת חוות דעת מומחה לצורך תביעה זו. כחריג לכך, התשלום בגין היטל השבחה בסך 6,000 ₪ נובע מהשבחת נכסי המבקש שלכן אין בכך נזק וסך הנזק בראש זה עומד על 32,245.79 ₪. ביחס להוצאות שיידרש עוד התובע להוציא, טוען התובע לנזק בסך 60,485 ₪ לפי חוות הדעת של המהנדס אדלר. מעיון בחוות הדעת, מסתבר שסך של 8,384 ₪ הימנה מתייחס לעלויות הריסת הגדר, אולם זו הרי נהרסה בפועל וניתן היה בנקל להציג ראיה לעלויות שהוצאו בגין ההריסה. זו הרי לא הוצאה תיאורטית או עתידית. התובע לא הציג ראיה לעלות זו ובעדותו טען ששילם לבעל "טרקטור שבמקרה עבר שם" (עמ' 13; ש' 20 בפרוט'). על התובע הייתה חובה להציג ראיות לנזק זה ובהיעדר ראיות איננו זכאי לפיצוי בגין זאת. יתר ראשי הנזק המחושבים בחוות הדעת של המהנדס אדלר מתייחסים לבניית הגדר ויתר גדרות חלקה 4 שיש להסיט ובהיעדר חוות דעת נגדית לא מצאתי סיבה שלא לקבל את תחשיבי המהנדס אדלר המסתכמים ב- 39,018 ₪ ובצירוף מע"מ כערכו היום (18%) - 46,041 ₪. המהנדס אדלר ציין שיש להוסיף לעלויות גם פיקוח הנדסי ברם לא הובהר אם בכלל יש צורך בפיקוח שכזה, שאף זאת שומה היה על התובע להראות. ביחס לטענות בדבר עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, ברי כי גילוי הטעות הסב לתובע עגמת נפש, קל וחומר המשאבים שנאלץ להוציא לתיקון הטעות. אני אומד את עגמת הנפש שנגרמה לתובע בסך של 10,000 ₪. ביחס לטענות בדבר עיכובים במכירת חלקה 5 ונזקים עקב זאת - הרי שלא הובאה כל ראיה לכך שחלוף הזמן הביא לירידת ערך חלקה 5 או שלתובע ניתנה קודם לכן הצעת רכישה בסכום גבוה יותר. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 88,287 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן גם לשלם לתובע את אגרת בית המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪. התביעה שכנגד - נדחית. קרקעותחלוקת מגרשיםתביעה שכנגדאיחוד וחלוקה מחדשפרצלציה