תביעה נגד עורך דין. נטען בה, שעורך הדין, הפר את חובת הנאמנות שלו, כמו גם את חובת הזהירות כלפי התובע, וכתוצאה ממחדליו הנטענים של הנתבע, נגרמו לתובע נזקים בהיקף כולל של לא פחות מ-362,000 ₪. 2. ואלה העובדות העיקריות הצריכות לעניין: האחת - הנתבע ייצג שני צדדים להסכם. מצד אחד, את היורשים של המנוחים צאלח וסביחה פלפל ז"ל (להלן: "היורשים") ומצד שני, את התובע. התובע רכש מהיורשים באמצעות אחד מהם, מר אברהם פלד (להלן: "פלד"), את הנכס הידוע כגוש 2471 חלקה 19. זה המקום לציין, שעסקת הרכישה התייחסה למגרש שעליו היה בנוי בית וגודלו של המגרש כמעט 800 מ"ר (להלן: "הנכס"). שתיים - מועדה של העסקה היה 20.7.2004 והתביעה הנדונה הוגשה ב-4.7.2011. כלומר, פחות מחודש טרם שחלף מועד ההתיישנות. שלוש - התמורה המוסכמת עבור הנכס נקבעה על סך של 120,000 דולר. בחוזה נקבע כי: "כל ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות בדירה משם המוכרים על שם הקונה, לרבות מס שבח מקרקעין, באם יחול - (כך במקור - י. ט.) - דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, היטל השבחה, מס רכישה ודמי טיפול לחברת עמידר בע"מ - יחולו על הקונה וישולמו על ידו". הוראה אחרת בחוזה קובעת כי "שכ"ט עו"ד יחול על הקונה וישולם על ידו". צירופן של שתי ההערות האמורות הוא העומד בבסיס התביעה כפי שיובהר להלן. ארבע - לימים, כאשר התובע פנה לעירייה כדי לקבל אישור לצורך העברת זכויות, הוא "נדהם" כאשר נודע לו "שיש לשלם סכום עצום של 120,000 שקלים כהיטל השבחה. לטענת התובע עובדה זו נפלה עליו כרעם ביום בהיר" (סעיף 18 לתצהירו). חמש - על פי המפורט בתצהירו, התובע נשא מעבר לתמורה ששילם עבור הנכס בתשלומים הבאים: עבור מס שבח מקרקעין - 83,120 ₪; מס מכירה - 5,927 ₪; דמי היוון למינהל מקרקעי ישראל - 3,280 ₪; היטל השבחה - 60,453 ₪; התובע נשא גם בתשלומים נלווים כגון הוצאות עבור שומה נגדית, שומה מכרעת ואגרות - בסכום נוסף של 22,517 ₪. כל הסכומים האלה ואחרים נכללים בתביעה. שש - קיימות עובדות נוספות פריפריאליות, שאליהן אתייחס, ככל שיעלה הצורך. 3. התובע נזקק לפסיקה ענפה כדי לתמוך טענתו שהנתבע חב כלפי התובע חובת זהירות מושגית וקונקרטית. טענה זו כלל לא הועמדה במחלוקת. חובתו של עורך דין ללקוחו, ולפעמים, בנסיבות נתונות, גם כלפי מי שאינו לקוחו - הוא בגדר מושכל ראשוני שאינו צריך לראייה. הפלוגתא האמיתית אינה מצויה בתחום הנורמטיבי - אלא עיקרה מצוי בתחום הביהביורלי. קרי: האם הנתבע גילם בהתנהגותו את מידת האחריות והזהירות המצופה ממנו? 4. על פי אחת מטענות היסוד שטען התובע בסיכומיו ונזכרות בתביעה רק בעקיפין, הנתבע היפר את חובת הנאמנות כלפי התובע, בכך שהוא לא סיפר לתובע, בזמן אמת, שנאמנותו האמיתית (של הנתבע) נתונה למר פלד, נציג היורשים המוכרים, וזאת על רקע העובדה שהנתבע טיפל בעבר בעניינים שונים של משפחת המוכרים. על פי הנטען, הפרת הנאמנות כלפי התובע התבטאה גם בעריכת הסכם חד צדדי. ההסכם נוסח כ"עיסקת נטו" ומשמעותה: שהמוכרים קיבלו לידיהם את התמורה "נטו" וכל המיסים וההיטלים שהיו קשורים בעסקה - הוטלו על התובע. על פי הנטען, נוסחו זה של החוזה חרג מהסכמות הצדדים. הנתבע הסביר - ואומר מיד שהסברו מקובל עלי - שהיו לפחות שתי סיבות למבנה העסקה כעסקת נטו. ראשית, זו הייתה עמדתם של המוכרים מימים ימימה. כבר בשנת 1984 עת שאביו של התובע רכש מפלד את המגרש שלו - גם אז המדובר היה בעסקת נטו (ראו: עדות האב בעמ' 18 שורות 23-31). שנית, כיוון שהיורשים היו רבים, היה חיוני לקבל הסכמתם. הסכמתם ניתנה לאחר שהובהר להם, שכל אחד יקבל את חלקו מתוך התמורה (120,000 דולר) ולא יהיה עליו לשאת בהוצאה כלשהי. 5. בסיכומיו טען בא כוחו של התובע, ש: "סעיף 10 להסכם הקובע קיומה של עסקה נטו, נוסח על פי הוראתו של נציג המוכרים, ולא בעצה אחת עם התובע, ובלא שהתובע ידע או הבין את משמעות העניין. עו"ד שור, כלל לא טרח להבהיר לתובע את משמעות הדבר, בין באופן חלקי ובין באופן מלא" (עמ' 46). טענותיו אלו של התובע, מעוררות כמה שאלות עקרוניות הקשורות למהות תפקידו של עורך הדין בכלל, וכמייצגם של שני הצדדים לעסקת מקרקעין - בפרט. שירותיו של עורך הדין נשכרים כדי שיעטה לבוש משפטי על הסכמות הצדדים. יש בידיו לסייע בעצה, בהכוונה וכו', אבל לעולם לא יציב את רצונו שלו במקום רצונותיהם של הצדדים. אכן, לעיתים כשעורך דין נוכח לדעת שלקוח שלו, או אפילו צד ג' (שאינו לקוחו) עומד לשגות שגיאה גסה, חובתו של עורך הדין להתריע ולהזהיר, בחינת, לפני עיוור לא תיתן מכשול, אבל, עורך הדין אינו אפוטרופוס של הלקוחות ובסופו של דבר, עליו למלא את רצונו של הלקוח, כמובן, במגבלות החוק ובמגבלות הנורמות המקצועיות והאתיות. לדידי, גם אין מניעה לכך, שעורך דין ייצג שני צדדים לעסקת מקרקעין. כיוון שלצדדים עשויים להיות אינטרסים מנוגדים, עורך הדין חייב להיות ער להם ולשמור עליהם, ככל שהדבר אפשרי, תוך שקיפות מלאה ויידוע הצדדים לגבי כל פרט ובמיוחד לגבי האינטרסים החיוניים. אין בהיכרות מוקדמת בין עורך הדין לבין מי מהצדדים כדי להביא ל"פסילה עצמית". כל עוד יש בידיו לקיים את הנורמות המקצועיות של נאמנות, יושרה והגינות - אין מניעה שייצג את שני הצדדים. 6. מן הכלל נבוא אל הפרט: אכן, בעניין דנא מבנה החיובים שבעסקה אינו סימטרי. בהיותה של העסקה - "עסקת נטו" שבה המוכרים מקבלים תמורה כספית ואינם שותפים להיטלים ומיסים - העסקה אינה מאוזנת - כביכול. אבל, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להעיד - כהצעת התובע - על כך, שהנתבע הפר את חובת הנאמנות שלו לתובע. מדובר בעסקה שהורתה ולידתה לפחות כשבעה חודשים קודם שנחתמה (ראו למשל: עדות התובע בעמ' 8 שורה 22). הצדדים עצמם הסכימו שהתמורה עבור הנכס תהיה מאה ועשרים אלף דולר (ראו עמ' 9). התובע גרס, שסיכם עם נציג המוכרים "שנלך לעו"ד וכל מה שצריך - נשלם ומה שהמוכרים צריכים לשלם - ישלמו" (עמ' 9 שורה 10). כלומר, גרסתו היתה שהסיכום הישיר בינו לבין נציג היורשים לא היה של "עסקת נטו" ורק כשהגיע למשרדו של הנתבע, הופתע להיווכח שמה שסוכם, שונה לחלוטין. מעין: סיפור יעקב שדימה בנפשו שהלך לישון עם רחל והתעורר עם לאה. אבל גרסה זו אינה יכולה להתקיים נוכח דברים אחרים שהתובע מסר בחקירתו הנגדית. כאשר נשאל אם הבין שעליו לשלם את הוצאותיהם של היורשים השיב כך: "כך הם דרשו. פלפל לא רצה לשלם את השכ"ט של הנתבע וכדי לא ליצור חיכוך, לקחנו זאת עלינו" (עמ' 12 ש' 1). כך לגבי שכרו של הנתבע וכך גם לגבי תשלום המיסים. ראו: עמ' 11 ש' 4-6. שמע מיניה, שהתובע הבין, שהנטל לשאת במיסים כולם, הוטל עליו. ציפיה סבירה היא לגבי מי שסיכם סיכום א' ומצא עצמו לפתע בפני מציאות לגמרי שונה מזו לגביה סוכם - שימחה, שישאל שאלות, שיאמר בתמימות אמיתית: "אבל זה לא מה שסוכם". מאומה מכל זה איננו מתקיים בענייננו. מכאן מסקנה, שהתובע לא באמת הופתע "למצוא עצמו" עם חוזה שתניותיו שונות מאלו שסיכם עם היורשים. 7. גם רכיב עובדתי אחר בגרסת התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, נמצא בעייתי. התובע טען בסעיף 11 לתצהירו) ש: "לא הובהר לי כי משמעות חתימתי על גבי ההסכם הינה כי כל המיסים והתשלומים החלים על המוכרים, יחולו עלי. מאליו מובן כי הנתבע גם לא פירט בפני מהם הסכומים המוערכים אותם אצטרך לשלם מכיסי במקום המוכרים" אבל בחקירתו בבית המשפט התובע העיד כך: "הבנתי שאני אמור לשלם את כל המיסים (ההדגשה שלי- י.ט) המפורטים בסעיף 10 להסכם אך חשבתי שמדובר בסכומים קטנים... למרות שלא ידעתי מה יהיה סדר הגודל של הסכומים ולא שאלתי, הטריד אותי יותר שלא כל האחים (הכוונה ליורשים- י.ט) יבואו לחתום" (עמ' 12 ש' 9-16). הנה כי כן, ביחס לשתי טענות שהתובע טען כלפי הנתבע: האחת - ההסכם שהוכן אינו משקף את מה שבאמת סוכם. השניה - לא הוסבר לי, שאני אמור לשלם את כל המיסים - נמצא שהן אינן נכונות. הנורמה הראויה בעיני היא, שעורך דין העורך עסקה מהסוג הנדון, חייב להביא לידיעת הלקוח מהו, פחות או יותר, מהו סדר הגודל של המיסים הצפויים. גם אם אניח לטובת התובע שהוא בבחינת "שאינו יודע לשאול" (ראו עמ' 11), הנתבע ודאי צריך לנהוג על פי מידת "את פתח לו". הנתבע העיד שאמנם כך נהג: " אמרתי שצפויים הוצאות נוספות בסך של 60,000 ₪ דולר..." (ראו: עמ' 39 שורות 6-7). בהכרעה שבין שתי הגרסאות, זו של התובע מצד אחד, לבין זו של הנתבע - מצד שני, אני מעדיף ללא היסוס את גרסתו של הנתבע. העדפה זו אינה נובעת רק מתוך כך, ששתי טענות חשובות של התובע, נמצאו כלא נכונות. ככלל, גרסתו של התובע בנויה רבדים רבדים של טענה ונסיגה ממנה: "לא אמר לי" ואחר כך: "אמרו, אבל לא הסבירו". או: " הנתבע קרא את החוזה כמי שמקריאים סיפור לילה לפני השינה". (עמ' 10 ש' 29-32). 8. טענתו הבסיסית של התובע, שחלקה נטען במפורש וחלקה במשתמע היתה, שהוא היה אדם צעיר וחסר נסיון: "חשבתי שלקנות בית זה כמו לקנות לחם" (עמ' 11 ש' 1-2) ושאולי הנתבע מילא אחר חובתו הטכנית והפורמלית "ועבר סעיף סעיף" (עמ' 10 ש' 29-31)- אבל לא באמת ווידא שהלקוח - התובע - הבין את מה שנכתב ואת מה שהוקרא לו. אילו הנתבע היה נוהג על פי סטנדרט של "עריכת דין מתגוננת", והיה מחתים את התובע על מסמך נפרד שבו היה נכתב שהוא קרא את החוזה והדברים הוסברו והובהרו לו - אינני משוכנע שדווקא קיומו של מסמך כזה - לא היה מעורר ביקורת מצדו של התובע. בחינת: "לא בכדי נזקקת למסמך כזה וכנראה שיש דברים בגו". 9. המשפט מתמודד עם טענות מהסוג שהעלה התובע: אמנם חתמתי, אבל לא באמת הבנתי את כל ההשלכות של חתימתי - כי לא הסבירו לי וכו' - בדרך של חזקה משפטית הקובעת שחזקה על אדם שאם חתם על מסמך - שהוא קרא אותו טרם החתימה והבין את תוכנו. מהותה של חזקה זו הוא, שבית המשפט, בדרך כלל, אינו נזקק לבירור עובדתי של נסיבות החתימה. חזקה זו המבוססת על היגיון השכל הישר, ונסיון החיים, יוצרת מסקנה לכאורה שחתימתו של אדם על מסמך מבטאת - בהעדרן של ראיות לסתור - הסכמה מודעת. אם לא תאמר כן - איזה ערך יהיה לחתימתו של אדם כשיש בידו לטעון שהחתימה שחתם - אינה מחייבת, לא שרירה ולא קיימת? על רקע הודאתו של התובע כאילו בנוסף לטקסט הכתוב (החוזה), הנתבע גם קרא את החוזה סעיף סעיף, אין מקום לקבל את טענת התובע כאילו "לא נעשה דבר". הלכה היא, שמי שחתם על מסמך "יהא אשר יהא" מושתק מלטעון שלא קרא אותו או לא הבין את תוכנו. אם כך, לגבי מסמך בנקאי הכתוב ב"אותיות טל ומטר" והוא זרוע מונחים מקצועיים שאינם נהירים לכל בר בי רב - על אחת כמה וכמה שכך לגבי חוזה קצר בן שניים או שלושה עמודים. ככל שלגבי מסמכים מורכבים - ההלכה בנויה על פיקציה שמשרתת מדיניות משפטית - כאן, בעניין דנא, ודאי שאין התבססות על פיקציה, אלא מדובר בריאליה פשוטה. לעניין טענת "לא נעשה דבר": ראו פסק הדין המנחה בע"א 1548/96 בנק איגוד נ. לופו, פדי נ"ד(2) 599. ראו גם : 413/79 אדלר ישראל חברה לבניין בע"מ נ' חוה מנצור, פדי לד (4) 29. וגם: משולם יולזרי ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד- סניף בורסת היהלומים פדי נח(2) 145. 10. אני מעדיף את גרסתו של הנתבע, גם מכיוון שאלמלא התובע הגיש את תביעתו על ספה של התיישנות - ניתן היה להביא לעדות את נציג המוכרים כדי שישפוך אור על המשא ומתן שהצדדים ניהלו, על מעמד החתימה על החוזה ובמיוחד לגבי השאלה אם דובר על סדר הגודל הצפוי של המיסים. "הנזק הראייתי" שנוצר כתוצאה מהשתהות התובע להגיש התביעה - נזקף לחובת התובע. (נציג המוכרים נפטר בשנת 2007). 11. עת לסיכום ביניים: מכלול העובדות מוביל למסקנות הברורות הבאות: האחת - אין מקום לטענת התובע כאילו הנתבע "ניתב" אותו לעסקה כלכלית גרועה ושהדבר נובע מתוך שנאמנותו של הנתבע הייתה נתונה למוכרים ומתוך הפרת חובת הנאמנות שלו כלפי התובע. לעסקת הנטו יש הגיון פנימי שלה, ואין בעצם מבנה העסקה, כדי להעיד על הפרת חובת הנאמנות של הנתבע כלפי התובע.בענין טיבה הכלכלי של העסקה, ראו בהמשך. שנית - בא כוחו של התובע הלין על כך, שהנתבע לא ערך תרשומת כלשהי, מינימלית, כדי שברבות הימים, אם יזדקק לכך, יוכל להראות שבזמן אמת, אכן הסביר לתובע שיהיה עליו לשאת בנוסף למחיר ששילם עבור רכישת הנכס, גם מיסים והיטלים. כפי שאמרתי, איני משוכנע, שאילו הנתבע נהג כהצעת בא כוח התובע - לא היה בכך משום תשתית לטענה שהנתבע נהג כך מתוך תחושת אשם ושהוא ביודעין הכין לעצמו "תעודת ביטוח" מפני ביקורת, שכבר אז ידע שעתידה להיות מוטחת בו. שלישית - על רקע הודאתו של התובע שהנתבע קרא בקול רם את סעיפי ההסכם ובמיוחד על רקע הודאתו שהבין שהוא צפוי לשלם מיסים שונים - אין לי צורך להידרש לטענתו, כאילו החוזה חרג מהסכמות בעל פה בין הצדדים (עמ' 20). 12. כידוע, עוולת הרשלנות כוללת רכיב של נזק שנגרם כתוצאה מהפרתה של חובת הזהירות. קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנופלת מסטנדרט נורמטיבי לבין נזק שנגרם כתוצאה מכך, הוא הכרחי לביסוסה של עוולת הרשלנות. סטייה מסטנדרט של זהירות שלא גררה אחריה נזק - לא תזכה את "הנפגע" בפיצוי. (ראו: ג. טדסקי , דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית , מהדורה שנייה , עמ' 174-175). הנתבע אכן טען ,שלאמיתו של דבר, לתובע לא באמת נגרם נזק. על פי תצהירו, התובע נשא בהוצאות העיקריות הבאות: מס שבח מקרקעין בסך של 83,120 ₪, היטל השבחה בסך של 60,453 ש"ח והוצאות שונות שבהן נשא במסגרת "הוויכוח" שניהל עם הרשות המקומית לגבי הסכום "הנכון של היטל ההשבחה" (הוצאות שעלו על 20,000 ₪), כמו כן, התובע נשא במס מכירה בסך 5,927 ₪ ובדמי היוון למינהל מקרקעי ישראל בסך 3,280 ₪. סך הוצאותיו של התובע כמפורט בסעיף 19 לתצהירו, עמד על 175,297 ₪. תביעתו זו של התובע נושאת בחובה כשל לוגי. התרשלותו של הנתבע לא הביאה לגידול בסכומי החיוב של התובע. התרשלותו הנטענת של התובע, אולי מנעה ממנו לדעת בזמן אמת מהם החיובים הצפויים ותיעלה את התובע להפעיל שיקול דעת על בסיס של חוסר בנתונים חיוניים. אבל, אין בין התרשלותו הנטענת של הנתבע לבין עצם חיובי המס וגם לבין שיעורי המס שבהם חויב התובע - מאומה. המיסים בשיעור זה או אחר נסתרו אמנם מעיני התובע, אבל הם "היו שם כל הזמן", והדבר היחיד שקרה הוא, שבשלב מסוים התובע פשוט נחשף לגודלם (שהרי העיד שהוא ידע על קיומם, אבל סבר ששיעורם יהיה קטן יותר). התביעה מהנתבע שהוא זה שיישא בחיוביו של התובע - אינה נשענת על עילה טובה, משפטית ואפילו לא מוסרית. 13. יוצא אפוא כך: בהעדר רכיב הנזק, עילת הרשלנות אינה משתכללת ובהעדר עילת הרשלנות, נותרה רק העילה החוזית; אבל גם עילה זו מצריכה קיומו של נזק. 14. התובע טען גם טענה נוספת, שאותה הגדיר כ"חלופית" ' 47 שורה 39). על פי טענתו, עורך דין איננו יוצא ידי חובתו אם הוא לא בודק את נתוני הנכס. התובע טען, שכפי שעולה מן העדויות, הנתבע לא בדק אם התובע צפוי לשאת בהיטל השבחה והפנה בעניין זה לת.א. 16624/04 ישעיהו נ. שיינפלד וכן לע"א 1869/05 רינה גילת נ. עו"ד רפאל לוריג. כמו כן טען התובע, כי הנתבע כלל לא בדק את מצב הזכויות של הנכס. כך, למשל, נטען שהנתבע לא בדק מה פשר העובדה שבעניין הבית קיימים הליכים משפטיים שיזמה הרשות המקומית. עוד נטען, שהנתבע ניהל משא ומתן עם רשויות מס שבח והגיע עמם להסכמות, שלא על דעתו של התובע, ושהסכמות אלו לא היו המיטביות שאליהן ניתן היה להגיע. 15. הרושם הכללי המתקבל מעדותו של הנתבע הוא, שאכן הוא סמך על הניסיון רב השנים שלו בעריכת עסקאות בקרית מלאכי, ולא בדק באופן ספציפי את כל נתוני הנכס שבטיעון. על פי הסברו של הנתבע, הוא סבר שהבית היה מיועד להריסה, והוא כלכל את צעדיו מכוח סברה זו (ראו עמ' 36-38). ככלל, עדותו של הנתבע הייתה אמינה. מתוך רצון לסייע לתובע ומתוך רצון להשתמט מתשלום מס שבח (להבדיל מ"התחמקות") - הוא לא דיווח על הכוונה (שנתקבעה בתודעתו) להרוס את הבית אלא על הכוונה לעשות בו שימוש כבית מגורים. הוא ניהל מו"מ לגבי תשלום מס שבח, ובסופו של דבר, המס ששולם חושב כפי שחושב, מכיוון שלא היה ניתן ליתן פטור ליחידה מיסויית נפרדת. שלטונות מס שבח יצאו מנקודת הנחה שעל המגרש ניתן לבנות עוד יחידת דיור אחת ועל זו הוטל מס. בפועל, ניתן לבנות על המגרש עוד שתי יחידות. ראו עדותו של נציג מס שבח, מר יובל רוקח בעמ' 30. אני מקבל את עמדתו של הנתבע ולפיה, הפשרה הייתה טובה לנישום. ראו עדותו של רוקח בעמ' 33 שורה 2. הפער בין הפשרה האופטימלית לבין הפשרה שהושגה, היה בסך הכל בסכום של 8,000 ₪ (ראו בעמ' 32 שורות 25-26). אני מקבל גם את עמדתו של הנתבע לפיה, בכל מה שקשור לניסיון להפחתת היטל ההשבחה, לא היה טעם "לייצג" את התובע, שכן המדובר היה רק בפעולות טכניות של פניה לשמאי והתובע אכן ביצע בעצמו פעולות פשוטות אלו, שאינן מצריכות ידע. 16. מהמקובץ עולה, כי אף שהנתבע באמת לא בדק לעומק את כלל ההיבטים המיסויים, התכנוניים והמשפטיים של הנכס טרם החתימה על ההסכם - בסופו של דבר, הדבר לא גרם לתובע כל נזק. 17. בין שאר "הנזקים" הכלולים בתביעה, מצוי גם שכר טרחת עורך דין שהתובע שילם לנתבע - (סעיף 14 לתצהירו של התובע). בהיותה של העסקה - "עסקת נטו", אחד הביטויים לכך היה הטלת מלוא עלות שכרו של עורך הדין על התובע. יתכן שהסיבה לכך, שהתובע לא היה מיוצג על ידי עורך דין נפרד, נובעת מכך, שהוא (התובע) רצה להימנע מתשלום שכר טרחה כפול. מכל מקום, טענתו (בסעיף 15 לתצהירו) שהנתבע לא הפנה את תשומת ליבו לכך שייטיב לעשות אם יהיה מיוצג ע"י עורך דין נפרד מטעמו - נטענה בלשון רפה. אף שחקירתו של הנתבע הייתה מקיפה ויסודית, לא מצאתי בה עימות של הנתבע עם הטרוניה של התובע של אי הכוונת התובע לייצוג נפרד. גם זו אינדיקציה לכך, שהתובע הבין היטב, שמדובר בעסקת נטו ושעליו לשלם את מלוא שכר הטרחה. חרף פגמים קלים שנמצאו בהתנהלותו של הנפגע, לא מצאתי שיש להורות על החזרת שכר הטרחה, כולו או חלקו, שהתובע שילם לו. בסופו של דבר, אין מדובר במצב של כישלון תמורה מלא. צריך גם לזכור, שהתובע ייצג את הנתבע כלפי שלטונות מס שבח והשיג עבורו הסכם כמעט אופטימלי. בכלל, המצג של התובע ולפיו אילו ידע והבין את כל נתוני העסקה מראש, בזמן אמת, יתכן ולא היה קונה את הבית (עמ' 11 שורה 13) - הוא מצג שאינו מייצג תום לב. התובע רכש מגרש גדול שעליו ניתן לבנות שלוש! יחידות דיור. גם אחר תשלום כל המיסים ושאר ההוצאות - מדובר בעסקה טובה מאוד עבור התובע. 18. אחת מטענות היסוד שהתובע טען, שהייתה לו זאת עסקת מקרקעין ראשונה בחייו, ונוכח גילו הצעיר והעדר כמעט מוחלט של ניסיון חיים, לא באמת הבין את כל הצדדים שהיו כרוכים בעסקה. ככל שטענה זו מושכת את הלב - בכל זאת קשה להבין ולקבל, שהתובע לא הבין שמדובר בעסקת נטו, על כל מה שנובע ממנה. ככלל, הטענה של "לא הבנתי", "לא ידעתי", "לא הסבירו לי" וכיוצא באלו טענות שהתובע טען - קשה לקבלן. בסופו של דבר, מדובר באדם בוגר שהיה מלווה בשני הוריו. מדובר בתנייה שנוסחה בעברית פשוטה למדי , וצריך גם לזכור , שהנתבע קרא בקול רם את תניות החוזה. הצירוף, של קריאה ושמיעה, מותיר רק סבירות נמוכה לאי הבנה קיצונית-כמו זו שהתובע טוען לה. הצירוף של העדפת עדותו של הנתבע, יחד עם דחיית גרסתו של התובע, הן מתוך שיקולי מהימנות, והן מתוך אימוץ החזקה המשפטית, שמובילה אף היא לדחיית גרסתו - מובילים לדחיית התביעה. 19. אני קובע אפוא, שדין התביעה שהגיש התובע - להידחות. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, אני מחייב את התובע בהוצאות לטובת הנתבע בסכום כולל של 10,000 ₪. חובת הזהירותתביעה נגד עורך דיןעורך דין