האם לנהגת הפולקסוואגן יש אחריות לפגיעה ברכב המזדה. האם התרשלה באופן נהיגתה והיה באפשרותה למנוע את התאונה. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו ואת מכלול העדויות, באתי לידי מסקנה, כי התשובה לשאלה זו שלילית. בין אם נתייחס לארוע כתאונה אחת ובין אם נתייחס אליו כשתי תאונות, נהג רכב ההונדה אחראי להתרחשות הארוע כולו גם אם לא היה כל מגע בין רכבו לבין רכב הפולקסוואגן. ראשית, אדגיש, כי עדותה של נהגת הפולקסוואגן מהימנה בעיני. הנהגת העידה בפשטות ובבטחון, על מה שארע. היא נסעה לתומה בנתיב נסיעתה והבחינה לפתע ברכב המזדה מסתחרר בכביש וחוסם את נתיב נסיעתה. לא הוכח ואף לא נטען, כי לא שמרה מרחק מרכב המזדה. נהפוך הוא. מן הראיות עולה, כי רכב הפולקסוואגן היה רחוק מרכב המזדה והנהגת הבחינה לראשונה רק בהסתחררות הרכב על פני הכביש ולא בתאונה עצמה, דהיינו מדובר היה בפרק זמן של שניות לאחר התאונה. הנהגת ששקלה את האפשרויות בלמה וסטתה לימין, בכך נהגה באופן סביר. לא הובאו לפני נתונים או ראיות בהתחשב במצב הכביש, שדה הראיה, מרחק הבלימה הנדרש וכיוצ"ב נתונים, המאפשרים לקבוע, כי היה באפשרות נהגת הפולקסוואגן לעצור בלא לפגוע ברכב המזדה, להבדיל מנסיון לבלום את הרכב, נסיון שאמנם לא צלח עד תומו, אולם לבטח הקטין את תוצאות התאונה. על פניו, מדובר בנסיבות תאונה כגון דא בעדות שבמומחיות. העובדה שהבוחן המשטרתי ציין ששדה הראיה הוא 150 מ', אין די בה כדי להגיע למסקנה שנהגת הפולקסוואגן התרשלה באופן נהיגתה. למצער, ראוי היה לזמן את הבוחן המשטרתי שהיה בשטח ובחן את נסיבות התאונה לעדות ולקבל את התייחסותו לטענה. עובדה היא, שבמסגרת חקירת המשטרה, נהגת הפולקסוואגן לא נחקרה באזהרה, לא הוטח בה, כי קיימת לה אשמה כלשהי לפגיעה ברכב המזדה ולא יוחסה לה אחריות כלשהי על ידי בוחן התנועה. נהפוך הוא, הבוחן קבע, כי רכב המזדה הוא זה שפגע ברכב הפולקסוואגן עקב הסתחררותו בכביש. לבוחן לא היה ספק, כי האחראי לתאונה על כל היבטיה הוא רכב ההונדה ובכתב האישום שהוגש יוחסו לנהג זה כל הפגיעות גוף שנגרמו לשתי הנהגות כמו גם הפגיעות בכלי הרכב. אציין, כי אני מאמינה לנהגת הפולקסוואגן, כי על אף העובדה שאמרה במשטרה שנסעה במהירות של 80 קמ"ש, הסיקה בדיעבד שנסעה במהירות שהיא פחותה מ- 80 קמ"ש. אולם גם אם נסעה במהירות 80 קמ"ש, מדובר במהירות מותרת, בכביש בין עירוני, כאשר לא היו כלי רכב לפניה בטווח הראיה. לא נטען ובוודאי לא הוכח שבשל מהירות הנסיעה איבדה את השליטה על הרכב, או שרכבה לא היה תקין. התגובה של נהגת הפולקסוואגן לרכב המזדה החוסם את הכביש הייתה תגובה סבירה ואין בידי לקבוע, כי לא הייתה עירנית מספיק. אציין, כי העובדה שכלי רכב נוספים לא הצטרפו לתאונה לא מוכיחה את רשלנותה, מטבע הדברים, כלי הרכב שאחריה הבחינו בבלימתה הפתאומית ובלמו גם הם בעקבותיה. בניגוד להם, נהגת הפולקסוואגן נדרשה לבלום באופן מיידי נוכח עצם שחוסם את הנתיב ולא רכב שנוסע לפניה ונמצא במצב של בלימה נמשכת (שגם הוא ממשיך בנסיעה ומגדיל את מרחק הבלימה של הרכב שלאחריו). מצבם של כלי הרכב שאחריה שונה ממצבה. במקרה דנן, אין אלא לקבוע, כי קיים קשר סיבתי ישיר בין התנהלות רכב ההונדה לבין הפגיעה בשני כלי הרכב. מושכלות יסוד הן, כי לצורך הוכחת קשר סיבתי יש צורך בהוכחת קשר סיבתי כפול, דהיינו, בהוכחת קיומו של קשר משפטי סיבתי וקשר משפטי עובדתי בין התאונה לפגיעה שנגרמה. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי הזיקה הפיסיקאלית בין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה "הגורם שבלעדיו אין". בנסיבות דנן, קיים קשר סיבתי עובדתי ברור בין התנהלותו של נהג ההונדה לבין חסימת נתיב נסיעת נהגת הפולקסוואגן. הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות העובדתיות שהובילו לתאונה את אותן סיבות אשר יש בהן לשמש יסוד להטלת חבות על הנוהג ברכב המעורב במאורע. המקרה דנן, הוא מקרה ברור בו קיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי הדוק בין התנהלות נהג ההונדה לבין מלוא ההתרחשות שארעה, שכן הפגיעה בין רכב הפולקסוואגן לבין רכב המזדה ארעה באופן מיידי לאחר הצבת הסיכון על ידי רכב ההונדה וכתוצאה ישירה מסיכון זה. לא מדובר בקשר סיבתי משפטי רחוק או עמום (כגון פגיעה בכלי רכב שעומדים בצד הנתיב להחליף פרטים אחרי תאונה), מדובר בהתרחשות היא חלק מהתאונה עצמה - כפי שתאר הבוחן המשטרתי בחוות דעתו, בעוד רכב המזדה מסתחרר על הכביש, הוא פוגע ברכב הפולקסוואגן שנסע כדין בנתיב נסיעתו, כל זאת בשל עוצמת המכה שקיבל רכב המזדה מרכב ההונדה. בנסיבות אלה, קיימת זיקה מיידית וישירה בין התנהלות נהג ההונדה לבין ההתרחשות כולה. משכך נהג ההונדה אחראי באופן מלא הן לנזקי רכב המזדה והן לנזקי רכב הפולקסוואגן. העולה מן המקובץ, כי התביעה בתא"מ 1609-08-11 מתקבלת במלואה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 בלבד והתביעה בתא"מ 45190-10-11 מתקבלת נגד הנתבעים 2 ו- 3. התביעות נגד הנתבעים האחרים נדחות ללא צו להוצאות. בהקשר זה אציין, כי ב"כ הנתבעת-1 בתא"מ 45190-10-11 שהופיע מטעם חברת הביטוח עמד על הוצאותיו, שכן לטענתו תיק המשטרה היה בידי ב"כ התובעת באותה תביעה ויכל מראש למחוק את הנתבעת-1 ומשכך הייתה מתייתרת התייצבותו. אינני מקבלת טענה זו, ב"כ התובעת לא יכל לצפות, כי ב"כ נהג ההונדה וחברת הביטוח מטעמו יודו באולם בית המשפט באחריותו לפגיעה ברכב המזדה ואף לא יעלו טענה של אשם תורם מצד נהגת המזדה. נראה, כי הגשת התביעה גם כלפי נהגת המזדה ולו מחמת הזהירות נדרשה ולא הייתה בבחינת תביעה מופרכת והתעמרות לשמה. הלכה למעשה, יכלו הצדדים כולם להידבר ביניהם, עוד טרם הגעה לאולם בית המשפט, דבר שיכל היה להביא אולי להסכמות שייתרו התייצבות חלק מן הצדדים. במכלול נסיבות העניין, איני מוצאת הצדקה לפסוק הוצאות, במיוחד כך כאשר נהגת המזדה הייתה ממילא חלק מן ההליך והדיון בתביעות אוחד, על מנת להגיע להכרעה אחת בשתי התביעות העומדות על הפרק. שיעור הנזק - תא"מ 1609-08-11 היא תביעת בעלת רכב המזדה - מטעם התובעת הוגשה חוות דעת שמאי שלא נסתרה על פיה הרכב הוכרז כאובדן מוחלט והנזק הנגרם (לאחר ניכוי שרידים), הוא בגובה 16,500 ₪. כן נשאה התובעת בשכ"ט שמאי בגובה 1,585 ₪ והוצאות גרירה בגובה 500 ₪ - בסה"כ 18,585. התובעת זכאית לסכומים אלה מהנתבעים 1 ו- 2, כשהם נושאים ריבית והצמדה מיום התאונה ועד יום התשלום בפועל, אגרה כפי ששולמה בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום ושכ"ט בשיעור של 15% בתוספת מע"מ מן הסכומים שנפסקו. תא"מ 45190-10-11 היא תביעת חברת הביטוח של נהגת הפולקסוואגן - התובעת הגישה מסמכים וחוו"ד שמאי שלא נסתרו, על פיהם הנזק של התובעת עומד על 60,131 ₪. התובעת זכאית לקבל סכום זה מן הנתבעים 2 ו- 3 בצירוף הצמדה מיום התשלום. כן זכאית התובעת לסכום האגרה כפי ששולם, שכר העדה כפי שנפסק, ושכ"ט בשיעור של 11.8%. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. פגיעת רכברכבנזק לרכב