בפניי תביעת כספית מיום 24.8.11 ע"ס 7,132 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר. אין חולק כי ארבעה רכבים היו מעורבים באירוע תאונתי שבו התנגשו רכבים האחד בשני, במהלך נסיעה בשיירת רכבים (בטור). יש חולק בשאלה האם מדובר באירוע תאונתי אחד (תאונת שרשרת), שבו כל ארבעת הרכבים מעורבים, או בשני אירועים נפרדים סמוכים (במקום ובזמן), שבכל אחד מהם מעורבים שני רכבים בלבד מבין ארבעת הרכבים הנ"ל. אציג את ארבעת הרכבים: התאונה התרחשה בתאריך 10.11.10 בסביבות השעה 09:00 (אור יום). התאונה התרחשה בכביש 6 לכיוון צפון. תביעה קודמת קשורה ביום 6.2.11 הגישה הנתבעת 2 (כמבטחת הרכב השלישי) נגד הנתבעות 3+4 (כנהגת וכמבטחת הרכב הרביעי) תביעת שיבוב (בגין הנזק שנגרם לרכב השלישי באותה תאונה) ע"ס 27,183 ₪ בבית משפט השלום ברמלה בתיק מס' 57150-01-11 (להלן - "התביעה הקשורה"). ביום 9.4.13 נערך דיון בתביעה הקשורה, שבמהלכו נשמעו עדויותיהן של הנהגות ברכב השלישי וברכב הרביעי בלבד ושבסופו ניתן פס"ד בדרך של הכרעה בפשרה עפ"י הוראות סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, כאשר פסה"ד מקבל למעשה את התביעה ברמלה במלואה, ללא כל נימוק והסבר. יוזכר כי בהחלטתי מיום 18.6.13 דחיתי את בקשת הנתבעות 3+4 לסילוק התביעה נגדן על הסף, בטענה שפסה"ד הנ"ל בתביעה הקשורה יוצר השתק פלוגתא, במובן זה, שעפ"י הטענה, פסה"ד קובע שהרכב השלישי לא נהדף על הרכב השני בתאונה, ולכן לא תיתכן אחריות של נהגת הרכב הרביעי לנזקים שנגרמו לרכב השני בתאונה. המחלוקת כאמור לעיל, קיימת מחלוקת בשאלה האם לפנינו תאונות שרשרת אחת או שמא שתי תאונות נפרדות ובלתי קשורות, כאשר, גרסת התובעת היא, שמדובר בתאונת שרשרת אחת שבה מעורבים כל ארבעת הרכבים ושבה הרכב השני נפגע מאחור ומלפנים עקב פגיעת הרכב השלישי ברכב השני מאחור והדיפתו של הרכב השני על הרכב הראשון, בעוד שגרסת כל הנתבעים היא, שהיו שתי תאונות נפרדות: תאונה אחת (ראשונה בזמן) בין הרכב הראשון לבין הרכב השני ותאונה שנייה (שנייה בזמן) בין הרכב השלישי לבין הרכב הרביעי, כאשר עפ"י טענת הנתבעים לא היה כל מגע בין הרכב השלישי לבין הרכב השני (וודאי לא בין הרכב הרביעי לבין הרכב השני), ולכן מוכחשת הפגיעה וההדיפה הנטענות ע"י התובעת. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעות בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעות גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לצדדים. תמונות נזקי הרכב השני והרכב הרביעי (במהלך הישיבה הוצגו בפניי באמצעות מכשיר טלפון נייד גם תמונות של הרכב השלישי, מבלי להגיש התמונות פיסית וכמתועד בפרוטוקול, אך עיינתי, לאחר הישיבה בפניי ועובר לכתיבת פס"ד זה, בתמונות הרכב השלישי וגם הרכב הרביעי הסרוקות בתביעה הקשורה). מסמכי התביעה הקשורה. מסמכי תיק משטרה רלוונטי (בו קיימות הודעות נהגים של הנהגים ברכבים השני, השלישי והרביעי). עדויות שלושה עדים מטעם הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת - עדות נהג הרכב השני; ומטעם הנתבעות 1+2 - עדות נהגת הרכב השלישי ועדות בעלה, שהגיע לזירת התאונה לאחר התאונה. הכרעה אני מוצא לדחות את התביעה, נגד כל הנתבעים. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, כאשר עפ"י הגרסה המועדפת הנ"ל כלל לא התרחשה תאונה בין שני רכבי הנתבעים לבין רכב התובעת, וממילא, כלל לא תיתן חבות בנזיקין של הנתבעים כלפי התובעת. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מדובר במקרה קשה להכרעה, שבו הצדדים והעדים הציגו גרסות עובדתיות קוטביות בלתי ניתנות ליישוב האחת עם השנייה, באופן שהעלה (באופן ראשוני לפחות) את המסקנה המביכה לפיה אחת הגרסות היא שקרית בהכרח. אני חש צורך להיות גלוי במיוחד עם הצדדים ועם העדים (גם מאחר שבמהלך שמיעת עדותה של נהגת הרכב השלישי רמזתי על כך שעדותה מצטיירת לכאורה כבעייתית וכבלתי משכנעת), ולכן אומר, כי, במהלך ישיבת שמיעת הראיות אתמול אכן נטיתי להעדיף את גרסת התובעת ואת עדות נהג הרכב השני על פני עדותם של נהגת ושל בעלה, אך לאחר שבחנתי בקפידה בדיעבד את מכלול הראיות והעדויות, שיניתי מסקנתי, וכעת אני יכול לאמר ששוכנעתי כי עדותם של נהגת הרכב השלישי ובעלה מסתברות ומהימנות ומשכנעות יותר מאשר עדותו של נהג הרכב השני. ולכן מצאתי לקבוע שדין התביעה להידחות. דווקא משום שמדובר בהכרעה שנחתכת עפ"י מבחני מהימנות ואמינות, הנחיתי עצמי לבחון בקפידה רבה את כל הראיות, ובעיקר את כל העדויות. ובחינה זו הובילה אותי למסקנה הנ"ל. במסקנתי הנ"ל איני מתיימר (ואף אין זה מתפקידי במסגרת הכרעה בהליך אזרחי) לקבוע מי מהעדים אמר אמת לאמיתה ומי מהם שיקר, ככל שאכן אחד מהם שיקר, ואני מעדיף בסופו של יום להניח שאיש מהעדים לא ביקש להעיד שקר, ודאי לא במכוון. די לי בהעדפת אחת משתי הגרסות המנוגדות המתחרות, כפי שהיה עליי לעשות וכפי שעשיתי. אחד מהנימוקים כבדי המשקל ביותר לטעמי שפועלים לחובת התובעת הוא זה: נהג הרכב השני תיאר בעדותו מהלך דברים, שרק בבחינת מכלול הראיות על רקע מכלול נסיבות המקרה הזדקרה לעין מופרכותו וקלישותו. הנהג תיאר מהלך דברים ראשון בזמן, שבו, בעקבות התאונה (תאונה שבה כזכור ולדבריו היו מעורבים כבר ארבעה רכבים, כאשר אין חולק שהרכבים השלישי והרביעי ניזוקו באופן קשה ואף הנהגות באותם רכבים נפגעו), יצאו רק נהגי הרכב הראשון והרכב השני ובחנו אך ורק את חזית הרכב השני ואת החלק האחורי של הרכב הראשון, ולאחר שנוכחו כי לרכב הראשון לא נגרם כל נזק, המשיך מיד נהג הרכב הראשון בנסיעה קדימה ברכבו, מבלי שהשניים מחליפים פרטים כלשהם. ראשית, לא סביר בעליל שנהג ברכב ראשון בשרשרת רכבים מעורבים, שלא יכול (כעניין עובדתי ופיסי) להחמיץ את מעורבותם הנטענת של הרכבים השלישי והרביעי, יפעל בכאלו ניכור, אנוכיות וחוסר אנושיות כפי שנטען שפעל, ויעזוב את המקום אף מבלי להעיף מבט על רכבים ונהגות שמעורבים בתאונה קשה בה הוא לקח חלק. ידיעה בסיסית היא לגבי התנהגותם של ישראלים ושל משתמשי הדרך בישראל, כי לא כך הם נוהגים בהבחינם בתאונה קשה; שנית, נהג הרכב השני עצמו העיד (שוב ושוב) על העזרה הרבה שהגישו לנהגות ברכבים השני והשלישי נהגים רבים שנקלעו למקום ועל המהומה ועל סערת הרגשות שהיו במקום בדקות שלאחר התאונה (הנהג עצמו פונה לבי"ח באמבולנס דקות לאחר התאונה), ואוירה זו לא תואמת כלל את האווירה הסטרילית והמנוכרת שהוא ניסה לשוות לשיחה הקלה והקצרה אותה ניהל עם נהג הרכב הראשון. האירוע הנ"ל כפי שמתארו נהג הרכב השני מתאים הרבה יותר לאירוע תאונתי קודם שאירע בין הרכבים הראשון והשני, במנותק מהתאונה הגדולה בין הרכבים השלישי והרביעי, בדיוק כפי שתיארה נהגת הרכב השלישי; שלישית, אם אמנם התנגשותו של הרכב השני ברכב הראשון באה בעקבות הדיפת הרכב השני ע"י הרכב השלישי (ואולי גם ע"י הרכב הרביעי), לא סביר שנהג הרכב השני לא יטול מנהג הרכב הראשון פרטים כלשהם (ולו מספר רישוי של הרכב), לצורך עדות עתידית אפשרית, שהרי באותו שלב (ולו אכן היה מדובר בתאונת שרשרת) חייב היה להיות ברור לנהג הרכב השני שבכוונתו ליחס לרכבים מאחוריו את האחריות גם לנזק שבחזית הרכב השני, ולו לשם כך היה עליו לדאוג לקיומם של פרטי הרכב הראשון לשם הוכחת זיקתו לאותו נזק ואולי גם לשם עדותו של נהג הרכב הראשון על הדברים; רביעית, מצאתי שמשונה שנהג הרכב השני לא דיווח באף אחת מההזדמנויות המוקדמות שהיו לו (בטופס ההודעה על התאונה שמסר לתובעת ובהודעתו במשטרה) על אף פרט לגבי הרכב הראשון, והנה, דווקא בעדותו בפניי ידע הנהג לאמר כי מדובר היה כנראה ברכב פרטי מתוצרת רנו מגאן. נימוק כבד משקל נוסף הפועל לחובת התובעת הוא, שהתברר במהלך שמיעת הראיות בפניי, שנהג הרכב השני הסתיר בעדותו (בחקירתו הראשית והנגדית) את העובדה שחבר שלו לעבודה הגיע לזירת התאונה לאחר התאונה (כנראה לאחר שנהג הרכב השני כבר פונה מהמקום באמבולנס). הדבר נתברר רק בעקבות עדותם של נהגת הרכב השלישי ובעלה, שדיווחו על כך שחברו של נהג הרכב השני הציע להם הצעה מגונה, לפיה יסכימו לדווח שמדובר בתאונת שרשרת ולפיה ייטלו על עצמם למעשה ולצורכי ביטוח אחריות (פיקטיבית) על נזקי הרכב השני בתאונה. בעלה של נהגת הרכב השלישי אף תיאר מהלך של בעיטה בקדמת הרכב השלישי כדי לשוות לרכב זה מראה מתאים לתאונת שרשרת. בשלב שלאחר מתן עדותם של נהגת הרכב השלישי ובעלה ביקשתי מנהג הרכב השני לשוב לאולם לצורך השלמת חקירתו, ואז ורק אז הוא אישר שאכן חברו לעבודה הגיע לזירה. למרבה הפלא, לא ידע נהג הרכב השני לאמר מה דיווח לו חברו על מעשיו בזירת התאונה, והתרשמתי שנהג הרכב השני מתחמק ממסירת הידוע לו על מעשיו הרלוונטיים של חברו. ובכן, למרות שנפלו אי-דיוקים בדברי נהגת הרכב השלישי (בהשוואת דבריה בפניי עם דבריה בדיון בתביעה הקשורה) ובדברי בעלה (קשר תחילה את נהג הרכב השני לדברים ואח"כ אישר שהנהג עצמו לא לקח חלק בדברים ואמר שאולי היו שני חברים), שוכנעתי לקבל את תיאור הדברים הגרעיני של נהגת הרכב השלישי ובעלה, תיאור לפיו אכן היה במקום חבר של נהג הרכב השני, שדיבר עמם ואף הציע להם הצעה מגונה כאמור, במילים ובמעשים כאלו או אחרים. צריך גם לומר, שלא נראה סביר שנהגת הרכב השלישי ובעלה יבדו מליבם את מהלך הדברים המתואר עם החבר של נהג הרכב השני. השניים, למרות פשטות הליכותיהם ושפתם ולמרות שבשמיעה ראשונה נראו דבריהם קצת תלושים, שכנעו כי הם מדווחים אל אירוע אותנטי שקרה, וגם לא הוצבע בפניי על כל טעם של ממש שהיה להם לבדות הדברים מליבם. גם תמונות הרכבים השני והשלישי תומכות בגרסת הנתבעים ולא תומכות בגרסת התובעת. לפי התמונות, לרכב השלישי לא נגרם נזק נראה לעין בחזיתו ואילו ברכב השלישי נראית שריטה קצרה ושטחית בצד הפגוש האחורי, והדבר לא מתיישב עם פגיעה נטענת בין הרכבים, ודאי לא עם סוג הפגיעה המטלטלת כפי הנטען ע"י נהג הרכב השני. למעשה, גם נהג הרכב השני, במהלך עדותו, לא שלל את האפשרות שהפגיעה המטלטלת שחש מקורה היה בקדמת רכבו, ולא באחורי רכבו, ועל כן ניתן אולי להניח לטובתו שהתבלבל כאשר ייחס את הפגיעה המשמעותית ברכבו לשני הרכבים מאחוריו. יוסף כי גם בחוות דעת שמאי הרכב שבדק ושם את נזקי הרכב השלישי לא נזכר כל נזק בחלקו הקדמי של הרכב. אני מוצא לנכון ולחשוב לציין, שראוי היה לטעמי שכל הצדדים יפעלו לאיחוד דיון בין התביעה שבנדון לבין התביעה הקשורה, ויש להצטער על כך שהדבר לא נעשה בפועל, למרות ששוכנעתי שכל הצדדים ידעו היטב ובזמן אמת על כך שצפויים דיוני הוכחות כפולים בשני התיקים. הדיון הכפול הנ"ל גרם למספר תקלות וטרחות: ראשית, חלק מהעדים נאלצו להעיד פעמיים בשני הליכים שונים והדבר גם להם טורח מיותר; שנית, ההכרעה בתביעה הקשורה לא יצרה השתק פלוגתה בשאלת קיומה של תאונת שרשרת (נוצר ספק בשאלה זו, שהצריך הכרעתי המיוחדת בהחלטתי מיום 18.6.13); שלישית, בשל כך שחלק מהעדים העידו פעמיים ובשל האופן בו תועדו ונרשמו הדברים בפרוטוקול הדיון בתביעה הקשורה, נולדה בפניי מחלוקת פרשנית בשאלת הבנת הדברים שאמרה נהגת הרכב השלישי בעדותה בתביעה הקשורה, והדבר מיותר ולא ראוי. כדי להניח את דעת בעלי הדין אומר, כי קראתי בעיון את פרוטוקול הדיון ביום 9.4.13 בתביעה הקשורה, וכי לא מצאתי שנהגת הרכב השלישי התכוונה להעיד שנגרם לרכב השלישי נזק מקדימה, ונראה כי ברישום המילים "מאחורה וקדימה" בשורה 1 בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון שם נפלה טעות סופר/הקלדה, וסביר הרבה יותר שהעדה אמרה (כפי שהעידה בפניי) מאחורה ולא מקדימה. הדבר עולה ברורות מסיומת דבריה באותה תשובה שם, לפיה היא לא פגעה באף אחד ולכן אין סיבה שייגרם לרכבה נזק מקדימה. נמצא אפוא כי נהגת הרכב השלישי הייתה עקבית בגרסתה ובעדויותיה לגבי שאלת פגיעת הרכב השלישי ברכב השני. סיכום התביעה נדחית, כנגד כל הנתבעים. התובעת תשלם לנתבעים 1+2 הוצאות בסך 450 ₪ (בגין שכר העד שנפסק) ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 1,500 ₪. בנוסף, התובעת תשלם לנתבעים 3+4 שכ"ט עו"ד בשיעור 1,500 ₪. תקוותי כי הצדדים ייקחו לתשומת ליבם את חשיבות האחדת הדיונים בתביעות קשורות, חשיבות שהודגמה גם במקרה הנדון. כבישרכבתאונת דרכיםתאונת שרשרתכביש אגרה / כביש 6נזק לרכב