לבית המשפט הוגשה תביעת נזקי רכוש בתאונת דרכים בזמן עבודות בכביש שבמסגרתם הנתיב השמאלי הוצר על ידי מעקה הפרדה: רקע: ביום 10.05.2010, בירושלים, ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בין רכב התובעים, שהינו רכב פרטי (להלן: "רכב התובעים"), לאוטובוס הנתבעים (להלן: "האוטובוס"). אין חולק כי התאונה התרחשה בכביש בעל שני נתיבים, כאשר רכב התובעים נסע בנתיב השמאלי והאוטובוס נסע בנתיב הימני. כמו כן אין חולק שבזמן התאונה בוצעו עבודות בכביש וכי הנתיב השמאלי (בו נסע כאמור רכב התובעים) הוצר על ידי מעקה הפרדה. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלות מי משני הנהגים המעורבים אחראי לקרות התאונה - מי מהם סטה לעברו של האחר, ומי מהנהגים היה עם רכבו זה מלפני זה. בנוסף לראיות שהוגשו, העידו בפני התובע 2 (להלן: "תובע 2") שהינו נהג הרכב המבוטח אצל התובעת 1, וגב' זלדמן אילנה שישבה לצדו ברכב בשעת התרחשות התאונה (להלן: "עת/2"). כמו כן העיד הנתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג האוטובוס המבוטח אצל הנתבעת 2. עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעים, שני עדי התביעה העידו באופן מהימן ותיארו את הסטייה של האוטובוס מהנתיב הימני לנתיב שמאל ודחיפת רכב התובעים לעבר מעקה הבטיחות בצדו השמאלי של הכביש. תובע 2 הסביר שכתוצאה מעבודות בכביש, הנתיבים המשורטטים על הכביש לא שיקפו את מצב התנועה במקום, ולכן לכאורה נראה שרכב התובעים נמצא בסטייה, לעבר הנתיב שמימינו, בעוד שבפועל ברור כי רכב התובעים נמצא בצדו השמאלי של הכביש והאוטובוס נמצא בסטייה לעברו בשל העיקול של הכביש. זאת ועוד, טען כי הנזק ברכב התובעים וטיבו - חיכוך ומעיכה קשים בפינה ימנית קדמית - כמו גם העובדה שהמראה החיצונית ברכב התובעים לא נשברה עוד לפני האימפקט, מתיישבים עם גרסת עדי התביעה. לאור האמור, מבקש לקבל את התביעה במלואה. לטענת ב"כ הנתבעים, גרסת התובע 2 שונה בתכלית מגרסתו כפי שמופיעה בטופס ההודעה, שכן לראשונה טען התובע 2 בעדותו בבית המשפט שהאוטובוס תחילה סטה ימינה ולאחר מכן סטה שמאלה. עת/2 לא הוסיפה דבר, שכן היא טענה שלראשונה ראתה את האוטובוס רק כששמעה את המכה, ולא ידעה להסביר כיצד בשעת המכה רכבם היה מצוי בנתיב נסיעת האוטובוס. יתרה מכך, הפנתה לתמונות נ/1 ו-נ/2, הממחישות את התרחשות התאונה, וטענה שמהתמונות עולה בבירור שהעבודות בכביש בוצעו בסמוך לנתיב נסיעת רכב התובעים, וכי זה האחרון היה מצוי בנתיב נסיעת האוטובוס. לגישתה, גם אם יש שיבוש של נתיבי הנסיעה, על התביעה להרים את הנטל ולהוכיח שנתבע 1 התרשל. לאור האמור ביקשה לדחות את התביעה. דיון והכרעה: כאמור לעיל, השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי משני הנהגים המעורבים בתאונה סטה לעברו של האחר. כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, ובמיוחד בתמונות נ/1 ו-נ/2, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לייחס את מירב האחריות לקרות התאונה לנתבע 1 בשיעור של 75% ולתובע 2 רשלנות תורמת בשיעור של 25%. ובמה דברים אמורים: בקליפת אגוז ייאמר כי במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. בענייננו, כל נהג טען כי הנהג השני הוא זה שסטה לעברו, וב"כ הנתבעים המלומדת שמה יהבה בתמונות שהוגשו מטעם הנתבעים, מהם עולה בבירור כי התאונה התרחשה בנתיב נסיעת האוטובוס. אולם, סבורתני שמשהובא בפני כי בכביש נשוא התאונה היה שיבוש בנתיבי הנסיעה, עקב עבודות בכביש, אין די להסתפק בתמונות. תחילה, העיד התובע 2 ואמר (עמ' 1 לפרוטוקול): " ... נסעתי בנתיב השמאלי, מתוך שני נתיבים, לפתע הגיח האוטובוס מאחוריי, הכביש קצת מתעקל שמאלה, הוא לקח פנייה יותר חדה ימינה כנראה והוא ירד עלי בצורה כזו שהבית גלגל יושב בתוך המראה שלי והמראה שלי לא נפגעה באותו שלב והוא דוחף אותי למעקה בצד שמאל...". בהמשך בעמ' 2 הבהיר ואמר: "הכביש מתעקל אני באתי מהנתיב השמאלי. העבודות בכביש שינו את המסלולים על הכביש ונסעתי במסלול שלי, הוא (הכוונה לאוטובוס - הבהרה שלי נ.ב.) סטה ימינה ונחת עלי מצד שמאל". לאורך כל עדותו, וגם לאחר שהוצגו לו התמונות נ/1 ו- נ/2 לא שינה התובע 2 את גרסתו, וטען בעקביות כי האוטובוס הגיח מאחוריו, סטה ימינה ולאחר מכן סטה שמאלה ופגע בו. לעדות זו הצטרפה עדותה של עת/2, שהעידה (עמ' 3 לפרוטוקול): "... נסענו והיו עבודות בכביש מצד שמאל, נסענו במהירות מאוד איטית, כיוון שהיתה תנועה כבדה ובגלל העבודות, ופתאום אני הרגשתי מוחצים אותי ... למעקה". לשאלת ביהמ"ש מתי ראתה לראשונה את האוטובוס, השיבה: "רק שהוא נכנס בנו ושפשף אותנו". מיד ובהמשך חקירתה הראשית הוסיפה: "אני לא זוכרת איך היה המסלול, אבל אנחנו לא נכנסנו לאוטובוס, כיוון שהאוטובוס בא מאחור, והיה מצב שהוא היה מקביל ועקף... הכביש היה סיבובי קל, הוא נכנס בנו בכך שהוא היה בזווית כלפינו...". מנגד, העיד נתבע 1 (בעמ' 4 לפרוטוקול): " ...נסעתי בנתיב שלי בצד ימין, נסעתי לאט כי היו עבודות בכביש, ירדתי והייתי לפני הרכב הפוגע, ופתאום שמעתי מכה, היה אוטו נכנס בצד השמאלי של האוטובוס שלי מאחור, וראה את הברזל של העובדים בכביש, נכנס בצד השמאלי שלו בברזל, ובצד הימני שלי...". בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 1 כי במקום נשוא התאונה היו שני נתיבים, שבאותה העת בוצעו עבודות בכביש, ובאותה נשימה ציין כי הנתיב בו נסע התובע 2 היה סגור. שנשאל האם יש באמתחתו תמונה המראה כי הנתיב סגור, השיב כי הנתיב היה צר. מהעדויות המצוטטות לעיל עולה שהמחלוקת בין הצדדים הינה למעשה בשאלה מי משני כלי הרכב המעורבים נסע לפני מי. דהיינו, האם רכב התובעים נסע לפני האוטובוס וזה האחרון הגיח מאחוריו ופגע בו, כטענת התובעים, או להיפך, דהיינו שהאוטובוס נסע לפני רכב התובעים ובשל העבודות שבוצעו בכביש, רכב התובעים סטה לעבר האוטובוס וגרם לתאונה, כטענת הנתבעים. בהקשר זה ייאמר כי בטפסי ההודעות אשר הוגשו מטעם שני הצדדים אין התייחסות לשאלה זו וכל צד טען שכלי הרכב של הצד שכנגד סטה לעברו. אולם, התובעים ביססו טענתם זו גם על סמך עדות עת/2 שהצטרפה לעדותו של עת/1, לפיה האוטובוס הגיח מאחור, ונתתי אמון בעדויות אלו. מאידך, הנתבע 1 לא זימן לעדות עד מטעמו, כפי שהעיד, שהיה נוסע באוטובוס שצילם את התמונות, ולדידי היה בעדותו בכדי לשפוך אור על נסיבות קרות התאונה. כבר נאמר לא אחת שצד הנמנע מלהביא עד רלוונטי, הדבר מעורר מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו, ושבעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לא זו אף זו, מהתמונות שסומנו נ/1 ו-נ/2, נראה בבירור כי המראה החיצונית הימנית של רכב התובעים לא נשברה. עובדה זו מתיישבת היטב עם גרסת עדי התביעה לפיה האוטובוס הגיח מאחור. לאור האמור והמפורט לעיל העדפתי את גרסת עדי התובעת, לפיה רכב התובעים היה מלפני האוטובוס, ולא להיפך. כלומר, הנתבע 1 נסע בנתיב הימני וחלף על פני רכב התובעים מבלי להתחשב בתנאי הדרך שלו, וגרם לתאונה. משנקבע ממצא זה, סבורתני שיש לייחס לנתבע 1 את מירב האחריות לקרות התאונה בשיעור של 75%. יחד עם זאת, בנסיבות בהן התובע 2 נסע בחלקו על נתיב נסיעת האוטובוס, עקב עבודות בכביש, ונתיבו הוצר, הנני ליחס לו רשלנות תורמת בשיעור של 25%, מאחר ולא בחן את נתיב נסיעתו, ולא ראה את האוטובוס קודם לקרות התאונה. משקבעתי את חלוקת האחריות, הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, וחוות הדעת לא נסתרה. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו. סוף דבר לאור המקובץ לעיל ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 6,936 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון, הוצאות התובע 2 בסך של 250 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. כבישרכבתאונת דרכיםנזק לרכב