תביעת התובעת להשבת כספים אשר שולמו על ידה לנתבעת בגין היטל סלילה מבוא - העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 1. התובעת רכשה, בהתאם להסכם מכר מיום 24.1.00, דירה ממר וייס אהרון ובעת המועד בו נחתם הסכם המכר, טרם נרשם הבית בו נמצאת הדירה כבית משותף. כפועל יוצא מכך, טרם נרשם מר וייס אהרון כבעליה של הדירה. 2. אין חולק כי קודם לרכישת הדירה, התגלעה מחלוקת בין הנתבעת לבין בעלי נכסים באזור בו נמצאת הדירה, לעניין חיוב בהיטל סלילה. כפועל יוצא, מהליכים משפטיים אשר ננקטו בשל הסכסוך האמור ובהתאם להחלטות אשר ניתנו במסגרתם, הופקד בבית משפט השלום, ע"י כלל בעלי הזכויות בנכסים האמורים, התשלום אשר נדרש ע"י הנתבעת כהיטל סלילה. 3. אין חולק כי התובעת או מי מטעמה, פנו אל הנתבעת, בשנת 2001, על מנת לקבל אישור להעברת הזכויות בדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין, ואולם, הנתבעת סירבה להנפיק אישור כאמור. 4. בהמשך לסירוב האמור, אין חולק, כי ביום 12.6.01, פנה עו"ד קיבריק, בשמה של התובעת ובשמו של מר וייס, לממונה על מחלקת הגבייה של הנתבעת, במכתב, אשר לאור חשיבותו מובאים ציטוטי סעיפים 4-7 למכתב כדלקמן: "4. בבוא מרשי לקבל אישור מטעם עיריית הרצליה בגין היעדר חובות ו/או אישור המופנה לרשם המקרקעין, סירבה המחלקה שלא כדין ליתן האישור בטענה כי קיים חוב עבור פיתוח. 5. עיריית הרצליה התעלמה לחלוטין מפסק דין שניתן בהסכמה במסגרת תיק ע"ז 322/98 לפיו הופקד מלוא הסכום הנדרש ע"י העירייה בנאמנות בידי פרקליטי העוררים. 6. א) מרשי שילם הכספים והכספים לכיסוי התשלום מוחזקים על פי הוראת בית המשפט. ב) לא יעלה על הדעת שעיריית הרצליה תתעלם מפסק דין של בימ"ש ותסרב ליתן האישור המבוקש. ג) אי מתן האישור ע"י העירייה גורם למרשי נזקים כבדים ביותר מאחר ומעוכבים הכספים המגיעים לו מטעם הקונה". 5. על פנייתו האמורה של ב"כ התובעת, השיבה הנתבעת ביום 6.8.01, במכתב אשר אף מפאת חשיבותו, מצוטט כדלקמן: "1. אין בידי להיענות לבקשתך לקבל אישור לרשם המקרקעין מאחר והנכס הנדון טרם נרשם בטאבו כבית משותף ומאחר והעירייה מוציאה על פי הדין האישור אך ורק לבעלים של הנכס. מאחר ואינכם רשומים כבעלי הנכס הרי שאין בידי ליתן אישור עירייה להעברת הזכויות לגב' שלום נג'יה. 2. בהתאם לבקשתם הנני לאשר בזה כי חשבונות הארנונה בגין הנכס שולמו עד 30.6.01 וחשבונות המים עד קריאת מונה 624 מ"ק וכי אין כל חוב בגין היטל השבחה לגבי הנכס נכון למועד כתיבת מכתב זה.". 6. לטענת התובעת, לאחר קבלת המכתב האמור, שוחררה יתרת כספי התמורה בגין הדירה אשר היתה בידי עו"ד קיבריק, למר וייס. טענה זו לא נסתרה ולצורך הדיון אצא מתוך נקודת ההנחה כי אינה במחלוקת. 7. אין חולק כי במסגרת ההליכים בין העירייה לבין בעלי הנכסים, ניתן ביום 24/4/03 פסק דין ע"י בית משפט השלום, במסגרתו פסק בית המשפט כנגד הנתבעת וביום 2.5.03 הורה, בהמשך לפסק הדין האמור, לנתבעת להשיב לבעלי הנכסים את הכספים אשר הוחזקו בנאמנות בידי ב"כ הנתבעת והנתבעת פעלה כאמור והשיבה את הכספים לבעלי הנכסים. אין חולק כי ערעור על החלטתו זו של בית משפט השלום התקבל ע"י בית המשפט המחוזי ומשכך חודשה הדרישה לתשלום היטל הסלילה כלפי בעלי הנכסים. 8. אין חולק כי ביום 5.6.05 טרם מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עת פנה שוב עו"ד קיבריק בבקשה לקבלת אישור להעברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, הוא נענה ע"י הנתבעת, כי לאור הערעור התלוי והעומד, לא יומצא אישור כאמור אלא אם יחתמו מר וייס או התובעת על התחייבות לתשלום היטל הסלילה אם הערעור יתקבל. אין חולק כי ב"כ התובעת סירב מכל וכל לחתימת מר וייס או התובעת על התחייבות ומשכך, לא הוצא אישור באותו מועד. 9. אין חולק כי לאחר שהתקבל הערעור על ידי בית המשפט המחוזי וחודשה הדרישה, פנה שוב מר קיבריק בבקשה לקבלת אישור להעברה בטאבו ואולם נענה כי אישור כאמור יוצא רק בכפוף לתשלום היטל הסלילה ע"י מר וייס. 10. לטענת התובעת, הואיל ולא איתרה את מר וייס, שילמה היא את היטל הסלילה ביום 2.12.09 ועל עובדת התשלום ע"י התובעת גם כן אין חולק. טענות הצדדים: לטענת התובעת, מכתב הנתבעת מיום 6/8/01, מציג מצג ובהתאם לו אין כל חובות בגין הדירה והיא הסתמכה על המצג האמור, עת שיחררה את כספי התמורה בגין הדירה למר וייס. לטענת התובעת, הואיל ולטענת הנתבעת היו קיימים באותה עת חובות בגין היטל סלילה, הרי שמצגה של הנתבעת, בדבר העדר חובות, הינו מצג שווא ומשכך, על הנתבעת לשפותה בגין נזקיה כפועל יוצא ממצג השווא אשר הוצג על ידה. זאת ועוד, לטענת התובעת היא הסתמכה על כך שכספי היטל הסלילה הופקדו במלואם בידי ב"כ הנתבעת ומשכך, עת שיחררה הנתבעת את הכספים לידי מר וייס מבלי להודיע לה על כך, הרי שגם בכך עיוולה כלפיה. במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי המכתב מיום 6/8/01 הינו אף בגדר הבטחה שלטונית הנסבה על כך שאין כל חובות בגין הדירה כלפי הנתבעת ומשכך, הנתבעת מושתקת מלחזור בה מההבטחה האמורה ומשכך, היתה מנועה מלדרוש את היטל הסלילה כתנאי להוצאת האישור להעברת הזכויות. בנסיבות אלו, טוענת התובעת כי על הנתבעת לשפותה בגין נזקיה ולהשיב לה את התשלום אשר ביצעה בגין היטל הסלילה. הנתבעת מצידה טוענת כי המכתב מיום 6/8/01 אינו מציג מצג שווא וקל וחומר שלא מצג שווא רשלני, באשר נכתבו בו מפורשות הפריטים בהם אין חובות ולא צויין כי אין חוב להיטל השבחה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי את המכתב מיום 6/8/01 יש לקרוא בחד עם מכתב ב"כ התובעת - עו"ד קירבריק מיום 12/6/01, במסגרתו נכתב במפורש כי קיים חוב בגין היטל הסלילה ובמסגרתו מבקש עו"ד קיבריק, להוציא אישור להעברה בטאבו על אף קיומו של החוב האמור ובהינתן שהכספים להבטחת החוב מופקדים . בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, הרי שהתובעת היתה מודעת לחוב בגין היטל הסלילה ומשכך, לא היה מקום לשוב ולציין חוב זה במסגרת המכתב. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת לא הסתמכה על המכתב מיום 6/8/01, אלא שיחררה את הכספים בהתבסס על הייעוץ המשפטי אשר קיבלה, יעוץ משפטי אשר מנתק הקשר הסיבתי- ככל שהיה קיים - בין המכתב לבין הנזק אשר נגרם לתובעת. באשר לטענת התובעת ולפיה הסתמכה על הפקדת הכספים בגין היטל הסלילה בידי ב"כ הנתבעת, טוענת הנתבעת כי הכספים שוחררו בהתאם להחלטת בית המשפט השלום לידי הבעלים וכי לא היתה לה כל אפשרות שלא לקיים ההחלטה האמורה. זאת ועוד, הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בעת ששוחררו הכספים, הנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי התמורה במלואה שולמה על ידי התובעת למר וייס באשר, התובעת לא יידעה את הנתבעת בדבר שחרור הכספים למר וייס ולא שיתפה את הנתבעת בהחלטה האמורה . הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מעולם לא דרשה כי התובעת תבצע את התשלום אלא שהדרישה לתשלום הופנתה למר וייס. בהקשר זה, לטענת הנתבעת , ככל שבחרה התובעת לשלם את היטל ההשבחה הרי שיש לה עילה ביחסיה אל מול מר וייס ואולם, אין לה כל עילה כלפיה. זאת ועוד, הנתבעת מוסיפה בסיכומיה וטוענת כי שחרור כספי הנאמנות על ידי התובעת או ב"כ לידי מר וייס מהווה רשלנות תורמת בשיעור 100% ומנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת - המוכחשת- לבין נזקיה של התובעת. לאור האמור, לטענת הנתבעת דין התביעה להדחות. דיון והכרעה- אקדים אחרית לראשית- לאחר ששמעתי את העדויות , בחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים , הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי. אפתח ואקבע כי על התובעת, המסתמכת על טענות הנסבות על מצג שווא או הבטחה שלטונית ותובעת נזקיה כפועל יוצא ממנו, להוכיח יסודות מצטברים כדלקמן: (א) כי הוצג בפניה מצג; (ב) כי המצג הופר (היינו נמצא כמצג שווא); (ג) כי היא הסתמכה על המצג בתום לב; (ד) כי נגרם לה נזק; (ה) כי קיים קשר סיבתי בין העובדה שהמצג הסתבר כמצג שווא ולבין הנזק שנגרם לה. (ראו ע"א (נצ') 1253/06 שותפות עוף חיפה (1992) נ' עופרון מגדלי עופות מירון בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; לגבי דרישת הקשר הסיבתי ראו ע"א (י-ם) 5798/04 מאיר כרמל נ' מרדכי לוי, פורסם באתרים משפטיים, ע.א 5460/94 הכס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד [29.6.97], או כפי שמצאנו בע.א. 5610/99, צלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשל"ץ, פ"ד נא [1] 97 (1977); לגבי הצורך בהסתמכות על המצג ראו ת"א 1056/08 בריו א.ג. בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; כן ראו ע"א 790/81 American Microsystems Inc נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט (2) 785, 795-796). הנני סבורה כי, לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה קיומם של היסודות במצטבר, אלא שהיא אף כשלה מהוכחת רובם המכריע. ראשית, טוענת התובעת כי במכתב הנתבעת מיום 6/8/01, הוצג בפניה מצג ולפיו אין חובות בגין הנכס ובפרט אין חוב בגין היטל סלילה ואולם, מצג זה התברר כמצג שווא. בהקשר זה, עיון במכתב גופו, מעלה כי לא נכתב בו דבר לענין היטל סלילה וכן, לא נקבע בו מפורשות וגורפות כי אין חובות בגין הדירה. אלא, שבמסגרת המכתב, מפורטים הפריטים בגינם אין חובות. לאור האמור, הרי שספק באם יש במכתב משום הצגת מצג ולפיו אין חובות בגין היטל סלילה. התובעת מוסיפה וטוענת כי אמנם, אין חולק כי המכתב אינו מהווה אישור להעברה בלשכת רישום המקרקעין וכן, כי נקובים בו פריטים אשר בגינם אין חובות, כאשר אין קביעה גורפת כי אין חובות בגין הנכס - ואולם, הואיל וזה נוסח האישור אשר מוצא בכל מקרה בו טרם נרשם בית משותף, הרי שהגם שלא קבוע בו מפורשות כי אין כלל חובות בגין הנכס , האמור נובע ממנו. באשר לטענתה זו של התובעת, אפתח ואציין כי הטענה הינה טענה עובדתית הטעונה הוכחה . בהקשר זה, ניסה ב"כ התובעת ללמוד מעדותו של העד מטעם הנתבעת כי אמנם, מדובר באישור הסטנדרטי המוצא במקרה בו טרם נרשם הבית המשותף ואולם, אין בידי לקבל האמור, באשר, לעניין זה, העיד העד מפורשות בעמוד 8 שורות 29-30: "יש אישורים שהם דומים. הנוסח משתנה בהתאם לדרישות. אני לא יכול לאשר שאף לא כתוב היטל פיתוח, זה עניין נקודתי" דהיינו העד נדרש לשאלה ושלל הטענה עובדתית. יתרה מכך, הנני סבורה כי את המכתב מיום 6/8/01, יש לקרוא בחד עם המכתב אשר במענה לו הוצא מכתב זה - דהיינו מכתב ב"כ התובעת מיום 12/6/01. במכתב האחרון , מובהר כי הנתבעת סירבה, לאור קיום חוב היטל סלילה, להוציא אישור להעברת הזכויות בטאבו ולעניין זה, נטען על ידי ב"כ התובעת - עו"ד קיבריק במכתבו מיום 12/6/01, כי הנתבעת עשתה כן שלא כדין הואיל והכסף בגין היטל הסלילה הופקד בנאמנות. בהינתן שהמכתב מיום 6/8/01 הוצא במענה למכתב, בו קיימת למעשה הודיה בקיומו של חוב בגין היטל סלילה, ברי שלא היה כל צורך, במסגרת מכתב זה, להבהיר את דבר קיומו של החוב שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלו ולאור האמור, הנני קובעת ראשית, כי הנתבעת לא הציגה כל מצג שווא לתובעת וכי המצג במכתב מיום 6/8/01 הינו נכון וזאת, גם לאור תוכנו ובמיוחד הואיל והוצא בתגובה למכתב ב"כ התובעת מיום 12/6/01. זאת ועוד, למעלה מן הצורך, אציין שהנני סבורה כי ממילא לא הסתמכה התובעת על המצג אשר הוצג על ידי הנתבעת. בהקשר זה, העיד בנה של התובעת כי הוא הסתייע בעורך הדין קיבריק, התייעץ איתו בכל דבר והוא זה שהדריך אותו. זאת ועוד, באשר להעדר החובות, העיד בנה של התובעת (בעמוד 6 שורות 4-11): "ש. אתה סומך על עו"ד קיבריק? ת. בוודאי סמכתי גם על שיקול דעתו המקצועית והתייעצתי איתו בכל דבר. הוא הדריך אותי, אני אמרתי כן או לא בסוף. ש. כך גם היה עם שחרור כספי הפיקדון שהיה בנאמנות אצלו עד קבלת אישור לטאבו, אני אומרת שהוא אמר לך מה לעשות בהתאם למה שקיבל ולפי זה משחרר את כספי הפיקדון למר וייס? ת. הוא הראה לי את האישור האחרון שלא חייבים שום דבר לעירייה כי אם היינו חיביים לעירייה לא הייתי נותן לו אישור לשחרר את הכסף." מעדות בנה של התובעת נמצאתי למדה כי האישור מיום 6/8/01, לא התקבל אצל התובעת באופן ישיר, אלא שמי שהראה את האישור לבנה של התובעת היה עורך דינה - אשר ידע במדויק, את המצב בנוגע להיטל הסלילה ומשכך, ככל שהציג את המסמך מיום 6/8/01 במנותק מכל ההליך הקודם, הרי שברי כי הוא היה זה אשר הציג את מצג השווא והוא היה זה אשר עליו הסתמכה התובעת . בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי הייעוץ המשפטי, אשר הובהר כי ניתן במקרה זה, ממילא גם מנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המצג- ככל שהיה - וכאמור הנני קובעת מפורשות כי לא היה. באשר לטענת התובעת ולפיה, מדובר בהבטחה שלטונית ולא רק במצג שווא. הרי שראשית, דין הטענה להדחות על הסף באשר הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת . יתרה מכך, גם לגופם של דברים, הנני סבורה כי, בנסיבות כפי שהונחו בפני וכפי שפורטו לעיל, מדובר בטיעון בהבדל סמנטי בלבד, באשר הואיל וקבעתי כי אין במכתב מיום 6/8/01 בכדי להציג מצג ולפיו אין חובות הרי שקל וחומר שאין בו משום הבטחה שלטונית ובהתאם לה אין חובות. במאמר מוסגר אציין כי גם באשר להבטחה שלטונית יש לבחון האם אמנם קיים מצג שווא - שאלה אשר כאמור התשובה עליה הינה שלילית ובנוסף, יש לבחון האם היתה הסתמכות - שאלה אשר אף עליה התשובה הינה שלילית. אשר על כן , הנני קובעת כי גם טענתה של התובעת המושתתת על הבטחה שלטונית אין לה על מה לסמוך. במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת במובלע טענה נוספת ולפיה, הסיבה היחידה בעטיה לא הוצא אישור להעברת הזכויות בפנקס רישום המקרקעין בשנת 2001, הייתה שטרם נרשם בית משותף. התובעת מוסיפה וטוענת כי לו היה רשום בית משותף היה מוצא אישור להעברת הזכויות, הבעלות הייתה נרשמת על שמה של התובעת ולא הייתה אפשרות לנתבעת להתנות את הוצאת האישור בתשלום הכספים באופן שהתובעת נאלצה לשלמם. טענה זו מלבד היותה היפותטית, הינה טענה המבוססת על כך שהאישור להעברת הזכויות לא הוצא רק מהטעם שטרם נרשם בית משותף. הביסוס האמור נלמד על ידי התובעת מהאישור מיום 6/8/01, אשר בתחילתו נקבע כי לא ניתן להוציא אישור להעברת הזכויות בשל כך שטרם נרשם בית משותף. אלא, שכפי שקבעתי לעיל, את האישור מיום 6/8/01 יש לקרוא בחד עם מכתב ב"כ התובעת מיום 12/6/01 ומשכך, ספק ,בנסיבות בהן הוסכם כי קיים גם חוב בגין היטל סלילה, באם היה מוצא אישור להעברת הזכויות גם לו היה רשום בית משותף. בהקשר זה, העיד העד מטעם הנתבעת (בעמוד 9 שורות 15-18): "ש. לו עו"ד שטיפל ברישום הבית המשותף היה משלים את רישום הבית המשותף בשנת 2001 נכון שבמקום חלף המכתב של מר וידר הייתי מקבל ביד אישור עירייה לטאבו? ת. זו שאלה היפותטית שקשה לי לענות עליה, אני מניח שהיינו בודקים משפטית על מנת לדעת אם ניתן להנפיק האישור" לסיכום, מדובר בטענה היפותטית אשר אין לדעת כיצד השינוי אשר היה נגרם בעטייה היה משפיע על המשך ההליך ואשר לא הוכחה לא מיני ולא מקצתי ומשכך, דינה להידחות. באשר לטענת התובעת ולפיה, הסתמכה על הפקדת כספי היטל הסלילה בנאמנות בידי ב"כ הנתבעת ומשכך, שיחררה את כספי התמורה לידי מר וייס - הרי שראשית, טענה זו נזנחה לחלוטין על ידי התובעת בסיכומיה ויתרה מכך, אין בה ממש לגופה. כאמור, הופקדו על ידי בעלי הנכסים, הכספים בגין היטל הסלילה, בהתאם להחלטת בית המשפט ושוחררו לבעלי הנכסים גם כן בהתאם להחלטת בית המשפט. לא ברור משכך, מה עילת הטרוניה אשר מפנה התובעת כלפי הנתבעת בכל הנוגע לשחרור הכספים - האם הטענה הינה כי היה עליה לפעול בניגוד להחלטת בית המשפט ולא להעביר את הכספים למר וייס או שמא היה עליה להעביר את הכספים לתובעת ?! יתרה מכך, בהקשר זה , לא ניתן להתעלם ממחדליה של התובעת עצמה אשר, על אף שידעה שלמר וייס קשיים כספיים (ראה עדות בנה בעמוד 7 שורה 19 ובהתאם לה בעת שנרכשה הדירה על ידי אמו , הם ידעו כי מר וייס בפשיטת רגל), לא יידעה את הנתבעת בדבר כך, לא פנתה בהליך משפטי כל שהוא בנוגע לכספי הפיקדון אשר הפקיד מר וייס ואפילו לא שיתפה את הנתבעת בכך, שהיא משחררת את כספי יתרת התמורה, בהסתמך על ההפקדה אשר קיימת בהתאם להחלטת בית המשפט, אלא שהתובעת, שמרה כל מידע כאמור לעצמה וקיבלה את ההחלטה בדבר שחרור הכספים לבד ומבלי שנועצה עם הנתבעת קודם לכן. בנסיבות אלו, הרי שהנתבעת פעלה כדין ובהתאם להחלטת בית המשפט עת שיחררה את כספי הפיקדון לטובת מר וייס ויתרה מכך, אין לתובעת להלין אלא על עצמה לאור מחדליה כפי שפורטו. אשר על כן התביעה נדחית. לאחר ששקלתי ולפנים משורת הדין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. היטל סלילהאגרות והיטלי פיתוח