תביעה כספית, בסדר דין מהיר לתשלום דמי שכירות, חובות חשמל וגז, פיצוי בגין נזקים והוצאות, וזאת ביחס לדירה שהינה בבעלות התובעים. התביעה הוגשה נגד הנתבע מס' 1 כמי ששימש, בתקופה הרלוונטית, ככונס הנכסים של הדירה מטעם הנתבע מס' 3 וכמי שעל פי הנטען השכיר את הדירה לנתבעת מס' 2 ולבעלה. התביעה נגד הנתבע מס 3 נדחתה ביום 15.9.13, בהסכמת התובעים. טענות התובעים התובעים הינם הבעלים של דירת מגורים ברחוב הדקל 469/16 בטבריה (להלן: "הדירה"). ביום 18.1.2005 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת מס' 2 ובעלה הסכם שכירות ולפיו שכרו השניים מן התובעים את הדירה לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 18.1.2005 ועד ליום 18.1.2006 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן: "הסכם השכירות הראשון"). במהלך תקופת השכירות האמורה ועקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו התובעים ואי עמידה בפרעון תשלומי המשכנתא שנטלו מן הנתבע מס' 3 (להלן "הבנק"), החל הבנק לנקוט נגדם בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על הדירה. במסגרת זו וביום 16.8.2005, מונה הנתבע מס' 1 ככונס נכסים של הדירה (להלן: "הכונס"). התובעים פנו לועדה הבין משרדית בבקשה לפריסת חוב המשכנתא ובחודש דצמבר 2005 הם פנו לבית המשפט (בש"א 1986/05) בבקשה לעכב את הליכי הפינוי של הדירה. ביום 6.12.2005 ניתן על פיבקשת התובעים צו מניעה זמני לעיכוב הליכי פינוי הדירה. בחודש ינואר 2006 פנה הכונס לתובעים והציע וביקש את רשותם לכך שעד אשר תתקבל החלטה בבקשתם לפריסת המשכנתא, הוא ימשיך להשכיר את הדירה לשוכרים המתגוררים בה (הנתבעת מס' 2 ובעלה) וזאת מכוח חוזה שכירות חדש, כאשר דמי השכירות ישולמו לטובת המשכנתא ויקטינו את חוב התובעים לבנק. ביום 20.1.2006 נערך במשרדו של הכונס חוזה שכירות בינו לבין הנתבעת מס' 2 ובעלה (נספח ג' לכתב התביעה). באותו מעמד, שולם לכונס סך של 1,200 ₪ עבור חודש השכירות שמיום 20.1.2006 ועד ליום 20.2.2006 (חשבונית המס/קבלה - נספח ד' לכתב התביעה). חוזה השכירות עם הכונס אמנם לא נחתם על ידי הנתבעת מס' 2, אך היא ובעלה המשיכו להחזיק במושכר בלא ששילמו את יתרת דמי שכירות. התובעים הגישו תחילה תביעה לתשלום דמי השכירות נגד בעלה של הנתבעת (ת"א 820/07) ובתצהיר שהגיש שם בעלה של הנתבעת (נספח ה' לכתב התביעה), הוא הצהיר כי "בהסכמת כונס הנכסים המשכתי להתגורר בדירה עד לתחילת חודש 9/06, המועד בו פיניתי את הדירה ועברתי עם משפחתי להתגורר בדירה אחרת". לטענת התובעים, הכונס השכיר את הדירה לנתבעת מס' 2 ולבעלה מבלי שדאג לחתימה על חוזה השכירות ולתשלום מלוא דמי השכירות והוא פינה אותם מן הדירה רק בחודש ספטמבר 2006. על כן, על השוכרים (הנתבעת מס' 2 ובעלה) וכן על הכונס לשלם לתובעים את דמי השכירות עבור התקופה בה החזיקו השוכרים בדירה, באישור הכונס, ולא שילמו דמי שכירות. כמו כן, הכונס גרם לתובעים נזק בכך שלא העביר את חוזי הרשויות (חשמל וגז) על שם השוכרים ועקב כך נצברו חובות על שם התובעים. עוד טוענים התובעים, כי הם חויבו בסך של 30,197 ₪ בגין הוצאות הליכי הכינוס, לרבות פינוי השוכרים מן הדירה ועד היום הם לא קיבלו פירוט של החיוב. בחודש אפריל 2007 קבעה הועדה הבין משרדית כי התובעים יקבלו בחזרה את החזקה בדירה. ביום 20.7.2007 קיבלו התובעים את מפתח הדירה מן הכונס. או אז, גילו התובעים כי הנתבעים גרמו לדירה לנזקים רבים: תריסים שבורים, חורים בקירות, קירות מסוידים בצבעים ולא כפי שנמסרו בלבן, דלת ממ"ד חסרה, אריחי אמבטיה שבורים, ארונות מטבח שבורים וכו'. בסיכומו של דבר מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בגין הנזקים שנגרמו להם בסך כולל של 47,330 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, וזאת על פי הפירוט שלהלן: 10,800 ₪ - דמי שכירות (סך של 1,200 לחודש עבור 9 חודשים). 15,850 ₪ - בגין נזקים שנגרמו בדירה. 4,680 ₪ - חובות חשמל, גז וועד בית. 10,000 ₪ - החזר תשלום ששולם לכונס עבור פינוי השוכרים מן הדירה והחלפת המנעול. 5,000 ₪ - פיצוי בגין עוגמת נפש. 1,000 ₪ - הוצאות משפט. טענות הנתבע מס' 1 - הכונס הכונס מבקש לדחות את התביעה נגדו. לטענתו, השוכרים (הנתבעת מס' 2 ובעלה) התגוררו בדירה על פי הסכם השכירות הראשון, שנחתם בינם לבין התובעים עוד קודם למינויו ככונס ביום 16.8.2005 והתובעים הם שפנו אליו בבקשה שימשיך להשכיר לשוכרים את הדירה, מתוך רצון לגבות מהם כספים לשם הקטנת סכום חובם של התובעים לבנק. לא נחתם הסכם שכירות בין הכונס לבין השוכרים. ביום 20.1.2006 מסר הכונס את העתקי החוזה לבעלה של הנתבעת מס' 2, לשם חתימת הנתבעת ובעלה בפני עו"ד בטבריה, אך החוזה לא נחתם על ידי הכונס ועל ידי השוכרים ולא הומצא לכונס עד היום ולכן חוזה זה איננו מחייב והינו חסר כל תוקף משפטי. הכונס מאשר כי באותו מעמד, ביום 20.1.2006, שולם לו סך של 1,200 ₪ כדמי שכירות עבור חודש אחד בלבד. הואיל והשוכרים לא חתמו על חוזה השכירות כנדרש, החוזה לא נכנס לתוקף והליכי פינוי השוכרים מן הדירה נמשכו על פי הוראות ראש ההוצאה לפועל, והם פונו מן הדירה ביום 5.9.2006. הכונס פעל בהתאם להוראות ראש ההוצל"פ לשם פינוי השוכרים מן הדירה והעיכוב בביצוע הפינוי, אם נגרם, נגרם בשל פניית התובעים לבית המשפט בבקשה לצו מניעה, מה שהביא לעיכוב הפינוי שהיה קבוע ליום 6.12.2005. עוד טוען הכונס כי על פי הצעתו, התובעים פנו לוועדה הבין משרדית בבקשה לפריסת ההלוואה לבנק ובעקבות פנייתם עוכבו הליכי הפינוי עד להחלטת הוועדה. הוועדה דחתה תחילה את בקשת התובעים ובמקביל התובעים לא הפקידו את הערבויות שנקבעו על ידי בית המשפט כתנאי לצו המניעה הזמני לעיכוב הפינוי. לכן, צו המניעה בוטל והפינוי בוצע ביום 5.9.2006. רק לאחר שהתובעים פנו לוועדת ערר, אושרה להם פריסת ההלוואה ולאחר שעמדו בתנאים שקבעה הועדה, נמסר לידיהם מפתח הדירה ביולי 2007. הכונס טוען כי לא נגרם לדירה כל נזק וכי תלונת התובעים נגדו בלשכת עורכי הדין נדחתה (החלטת הלשכה מיום 10.12.2006 צורפה כנספח לכתב ההגנה). טענות הנתבעת מס' 2 הנתבעת מס' 2 טוענת כי יש לסלק את התביעה נגדה על הסף, מחמת היותה תביעה טורדנית וקנטרנית ומחמת מעשה בית דין. בחודש יולי 2007 הגישו התובעים בבית משפט זה כתב תביעה נגד בעלה של הנתבעת מס' 2 בגין אותן טענות (ת"א 820/07). תביעה זו נדחתה ביום 25.7.2007, תוך שהתובעים חויבו בהוצאות. התובעים לא שילמו את ההוצאות שנפסקו נגדם ובחוסר תום לב הם הגישו את התביעה דנן, בגין אותן טענות עובדתיות שנדחו, אולם הפעם התביעה הוגשה נגד הנתבעת מס' 2 ולא נגד בעלה. לגופו של עניין, בעלה של הנתבעת מס' 2 עמד בכל התחייבויותיו על פי הסכם השכירות הראשון, אשר נחתם ביום 18.1.2005 ותוקפו עד ליום 18.1.2006, ושילם לתובעים את מלוא דמי השכירות עבור תקופת שכירות זו. ביום 18.8.2005, היינו - במהלך תקופת השכירות הראשונה, מונה כונס הנכסים על הדירה. לפיכך, על פי החוק, דמי השכירות ששולמו לתובעים החל ממועד הכינוס, היו צריכים להיות משולמים לכונס ולא לתובעים. לאחר סיום תקופת השכירות הראשונה, סיכם בעלה של הנתבעת מס' 2 עם הכונס כי הוא ימשיך להתגורר בדירה בתמורה לתשלום דמי שכירות בסך 1,200 ₪ לחודש, ואף שולמו לכונס דמי שכירות עבור חודש ינואר 2006. ביום 20.1.2006 הכין הכונס הסכם שכירות עם הנתבעת מס' 2 ובעלה לתקופה שמיום 20.1.2006 ועד ליום 19.1.2007 ושלח אותו אליהם בכדי שיחתמו עליו, אך החוזה לא נחתם לבסוף על ידי הצדדים. הנתבעת מס' 2 ובעלה המשיכו להתגורר בדירה עד לתחילת חודש ספטמבר 2006, אז פינו את הדירה בהתאם לדרישת הכונס, כך שלכל היותר היה עליהם לשלם דמי שכירות עבור 6 חודשים בלבד. התובעים אינם רשאים לתבוע דמי שכירות ביחס לתקופת הכינוס, שכן על פי החוק דמי שכירות אלה מגיעים לכונס ולא להם. הכונס הבהיר לבעלה של הנתבעת מס' 2 כי אין בכוונתו לתבוע את דמי השכירות עבור החודשים שהשניים התגוררו בדירה וכי לא ניתן לעשות דבר מבחינה משפטית, מאחר שטיוטת חוזה השכירות עם כונס הנכסים לא נחתמה. הנתבעת מס' 2 ומשפחתה שמרו על הדירה וניקיונה ובוודאי שלא הסבו לה את הנזקים המופרכים הנטענים בעלמא, מבלי שצורפו ראיות המעידות על גובה הנזקים ועל האחראי לגרימתם. יתרה מכך, התובעים חזרו להתגורר בדירתם רק כשנה וחצי לאחר שהנתבעת מס' 2 ומשפחתה עזבו את הדירה ולא ניתן לדעת מה אירע בדירה במהלך תקופה זו ומי אחראי לנזקים. עוד טוענת הנתבעת מס' 2 כי היא ובעלה שילמו כל התשלומים לרשויות בתקופת מגוריהם בדירה, לרבות חשמל, ארנונה, גז, וועד בית. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. על פי תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי: טענה מקדמית - מעשה בית דין טענת הנתבעת מס' 2 לקיומו של מעשה בית דין, בשל דחיית התביעה הראשונה שהגישו התובעים באותו עניין נגד בעלה (ת"א 820/07, להלן "התביעה הראשונה"), דינה להידחות. המשמעות המעשית של כלל מעשה בית דין היא, כי בעלי דין, חליפיהם ומי שעומד "בקרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא, אשר הוכרעה לגופו של עניין, בפסק דין תקף וסופי שניתן ע"י בית משפט מוסמך (ע"א 246/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583-584; ע"א 3097/02 מלמד נ. קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח(5) 511, 519). כתבי הטענות שעמדו ביסוד התביעה הראשונה, לא הוגשו לבית המשפט. יחד עם זאת, מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 28.6.2007 שנערך במסגרת התביעה הראשונה, עולה כי גם שם דובר בתביעת התובעים לתשלום דמי השכירות לשנת 2006, היינו - אותה תקופת שכירות בה עסקינן בתביעה דנן, ומכאן שלכאורה דובר שם, בכל הנוגע לנתבעת מס' 2 (העומדת ב"קרבה משפטית" עם בעלה שנתבע בתביעה הראשונה), באותה עילת תביעה ובאותה פלוגתא. יחד עם זאת, עילת התביעה והפלוגתא לא הוכרעו בתביעה הראשונה לגוף העניין, שכן אותה תביעה נדחתה על הסף בהעדר תגובה מטעם התובעים, בפסק הדין שניתן ביום 25.7.2007. בנסיבות אלה, לא חל על התובעים כלל ההשתק מחמת מעשה בית דין ודין טענתה המקדמית של הנתבעת מס' 2 להידחות. תשלום דמי השכירות אין חולק כי הנתבעת מס' 2 ובעלה שכרו מן התובעים את הדירה, על פי הסכם השכירות הראשון, החל מיום 18.1.2005, היינו - עוד בטרם מונה הכונס ככונס נכסים של הדירה, וזאת עד ליום 18.1.2006. התובעים אינם טוענים לחוב דמי שכירות עבור תקופת שכירות זו, אלא לתקופה שמיום 20.1.2006 ועד לפינוי המושכר ולתקופה זו אדרש להלן. מעיון בחומר הראיות ומשמיעת העדויות, עולים הממצאים העובדתיים הבאים: בחודש יולי 2005 ביקש הבנק, באמצעות בא-כוחו - הכונס, למנות את הכונס ככונס נכסים על הדירה (נספח ג' לכתב התשובה מטעם התובעים). הכונס מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 16.8.2005 (נספח ד'1 לכתב התשובה, להלן "צו המינוי"). בסמוך לחודש דצמבר 2005 ובמסגרת הליכי הכינוס, הוצא צו פינוי ביחס לדירה. באותה עת, כאמור, הנתבעת מס' 2 ובעלה כבר התגוררו בדירה על פי הסכם השכירות הראשון. ביום 6.12.2005 הגישו התובעים בקשה לצו מניעה זמני לעיכוב הליכי הפינוי. הבקשה לא צורפה כחלק מחומר הראיות בתביעה דנן, אך מטענות הצדדים עולה כי הצו התבקש, בין היתר, בשל פניית התובעים לוועדה הבין משרדית בבקשה לפריסת חוב המשכנתא. באותו יום ניתן צו מניעה כמבוקש, שהותנה בהפקדת ערובות (בש"א 1986/05). בסעיף 3 לצו המינוי הוסמך הכונס, בין היתר, להשכיר את הדירה, לנהלה ולעשות כל פעולה הדרושה לשם פרעון החוב המגיע מן התובעים לבנק. מתוקף צו המינוי, אם כן, היה הכונס רשאי להמשיך ולהשכיר את הדירה לנתבעת מס' 2 ולבעלה. הכונס מאשר בתצהירו כי ביום 20.1.2006 הוא הכין חוזה שכירות ולפיו הנתבעת מס' 2 ובעלה ישכרו ממנו את הדירה למשך שנה החל מיום 20.1.2006 ועד 19.1.2007, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 300$. חוזה שכירות זה צורף כנספח ג' לכתב התביעה, כשהוא איננו חתום. הכונס טען בתצהירו, כי החוזה נמסר לידי בעלה של הנתבעת מס' 2, על מנת שהשניים יחתמו עליו בפני עו"ד בטבריה, אך בעניין זה נמצאה סתירה בגרסת הכונס, שכן בעדותו הוא טען שבעלה של הנתבעת מס' 2 כבר חתם על החוזה ורק לקח אותו עמו על מנת שהנתבעת מס' 2 תחתום עליו בפני עו"ד (עמ' 16 שורות 28-29, עמ' 17 שורות 20-21, עמ' 19 שורות 15-16 לפרוטוקול). אין חולק כי הכונס גבה מבעלה של הנתבעת מס' 2 את שכר הדירה עבור החודש הראשון בסך של 1,200 ₪, כאשר צוין בחשבונית כי הסכום נתקבל מן הנתבעת מס' 2 ומבעלה עבור "דמי שכירות לדירה הנ"ל תקופה 20/1-20/2/06". ביום 26.6.2006 קבעה כב' השופטת נדאף, במסגרת בש"א 1986/05, כי משלא הופקדו הערבויות שנקבעו כתנאי לצו המניעה לעיכוב הפינוי, הרי שהצו פקע מאליו. אין חולק כי הנתבעת מס' 2 ובעלה המשיכו להחזיק בדירה ולהשתמש בה עד שפונו ממנה ביום 5.9.2006, במסגרת הליכי הכינוס. על פי סיכום שנערך שבין הכונס לבין בעלה של הנתבעת מס' 2, מטלטלי הנתבעת מס' 2 ובעלה נשארו בדירה 3 ימים נוספים וביום 7.9.2006 "הנכס נמסר לכונס כשהוא ריק מחפץ ואדם". (ראה דו"חות תפיסת מקרקעין, צורפו כנספחים לכתב ההגנה מטעם הכונס). הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית - אף אם חוזה השכירות שנערך על ידי הכונס בכתב לא נחתם בסופו של דבר על ידי הנתבעת מס' 2 ובעלה (וחוזה שכירות למשך שנה אף לא מחייב הסכם בכתב), בנסיבות המתוארות לעיל ניתן לקבוע כי נכרת הסכם שכירות ולפיו הנתבעת מס' 2 ובעלה שכרו את הדירה מן הכונס, בתנאים עליהם הוסכם בחוזה האמור. תשלום דמי השכירות עבור החודש הראשון לכונס, יש בו משום הכרה של הכונס בתוקף הסכם השכירות, אף אם לא נחתם בכתב. לא הובאה כל ראיה שהיא לכך שהכונס, שבשלב זה הדירה היתה ברשותו ובניהולו, התנגד להמשך שהיית הנתבעת מס' 2 ובעלה בדירה, או התרה בהם כי הם יושבים בדירה שלא כדין או שעליהם לחתום על ההסכם, או הודיע לתובעים כי הנתבעת ובעלה ממשיכים להחזיק בדירה שלא כדין, או עשה כל פעולה שהיא בעניין זה, שיש בה כדי ללמד כי הדירה לא הושכרה על ידו בפועל לנתבעת מס' 2 ולבעלה. על הנתבעת מס' 2 ובעלה, אפוא, היה לשלם את דמי השכירות עבור התקופה בה הם שכרו את הדירה והחזיקו בה, עד לפינויים ממנה. אכן, מעת שניתן צו הכינוס ובוודאי מעת שהכונס החליט להשכיר את הדירה לנתבעת מס' 2 ולבעלה, דמי השכירות היו אמורים להיות משולמים לכונס, ולא לתובעים, אך מכל מקום - כפי שמודה הכונס בכתב ההגנה - דמי שכירות אלה היו אמורים לשמש לשם הקטנת סכום החוב של התובעים לבנק. אין חולק כי הנתבעת מס' 2 ובעלה לא שילמו - לא לתובעים ולא לכונס - דמי שכירות עבור התקופה בה החזיקו בדירה, מיום 20.2.2006 (שעד אליו שולמו דמי שכירות לכונס) ועד לפינוי הדירה ביום 5.9.2006. בעלה של הנתבעת הודה בעדותו, ברחל בתך הקטנה (עמ' 20 שורות 20-23 לפרוטוקול): "ש. מהם החודשים שישבת בדירה, אתה לא צריך לשלם עליהם. ת. נכון, הייתי אמור לשלם. ש. למה לא שילמת. ת. המצב הכלכלי לא אפשר לי, לא עבדתי". אי תשלום דמי השכירות לכונס, גרם לתובעים נזק כספי, שכן כאמור - דמי השכירות היו אמורים להפחית את חובם של התובעים לבנק. הכונס לא הוכיח כי במסגרת פריסת המשכנתא שבסופו של דבר אושרה לתובעים על ידי וועדת הערר, או בכלל, הופחת מסכום החוב של התובעים לבנק סכום כלשהו בגין דמי השכירות הללו, שלא שולמו. חובת הנתבעת מס' 2 ובעלה לשלם לתובעים את דמי השכירות שלא שולמו על ידם, קמה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נמצא, כי על הנתבעת מס' 2 לשלם לתובעים דמי שכירות עבור החזקתה בדירה מיום 20.2.2006 ועד ליום 5.9.2006 ובסה"כ 6.5 חודשים, על פי חישוב של 1,200 ₪ לחודש (כפי ששולם גם לכונס עבור חודש אחד), המדובר בסך של 7,800 ₪, שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה ועד למועד הגשת התביעה (27.9.11), עומדים על סך של 10,417 ש"ח. אחריות הכונס סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, קובע את סמכויותיו וחובותיו של הכונס, בזו הלשון: "כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב." התובעים מבססים תביעתם על רשלנות הכונס, אשר הביאה לטענתם לנזק הכספי הנטען בכתב התביעה. על האפשרות להטיל אחריות אישית על כונס הנכסים לנזקי החייב, עמד בית המשפט העליון ברע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס נכסים נ' שפייזר רות ( 27.8.2013): "...אין חולק כי על בעל תפקיד המשמש בתור "ידו הארוכה של בית המשפט" (כמו מפרק, מנהל מיוחד, כונס נכסים, נאמן) חלות חובות אמון כלפי החברה, הנושים, בעלי המניות ואף צדדים שלישיים. חובות אלה, נגזרות הן מדיני החברות והן מהדין הכללי מכוח עוולה נזיקית, עילה חוזית, דיני הנאמנות או דיני השליחות (וראו: ישראל גפני כינוס נכסים הלכה ומעשה 451 (2004) (להלן: גפני)). תביעה נגד בעל תפקיד המבוססת על הפרת חובת הזהירות תיבחן על פי אמות המידה הקבועות בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (ציפורה כהן פירוק חברות 322 (2000) (להלן: כהן, פירוק חברות)). הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד עשויה אמנם להמחיש לבעל התפקיד את גודל האחריות המוטלת על כתפיו ולתמרץ אותו לנהוג בזהירות ובשיקול דעת, אולם עם זאת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בבוא בית המשפט לאשר תביעה אישית כנגד בעל תפקיד." וראה גם: ברע"א 7160/06 חנית ובטחון בע"מ נ' עו"ד גולדנברג ( 26.3.2007); ע"א (ב"ש) 1116/02 כהן נ' הררי ( 22.9.2003)). על כונס הנכסים, כבעל תפקיד, חלה חובת זהירות מושגית כלפי בעל הנכס שביחס אליו הוא מונה. (ראה: תא (י-ם) 3283/01 אלן זולברג נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ( 15.3.2009); פשר (ת"א) 1062/01 אורי צמח נ' עו"ד שרון ויצמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת מ. רייז רזידנס (1994) בע"מ ( 11.12.2003); תא (ת"א) 13949-02-10 פלומורן - בניה והשקעות בע"מ נ' ארז אהרוני ( 1.7.2013)). בענייננו, סבורני כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו כי חלה על הכונס חובת זהירות קונקרטית כלפיהם וכי הוא הפר את חובתו זו וגרם להם לנזק. כאמור, הוכח, כממצא עובדתי, כי הכונס התיר לנתבעת מס' 2 ולבעלה להמשיך ולשכור את הדירה, משתם הסכם השכירות הראשון, והוא אף גבה את דמי השכירות עבור החודש הראשון. הכונס, שהיה מודע לכך שהנתבעת מס' 2 ובעלה ממשיכים להתגורר בנכס בלא לחתום על הסכם השכירות שמסר להם לחתימתם ובלא לשלם את דמי השכירות, לא הציג ראיה כלשהי המעידה על כך שהוא פנה לנתבעת מס' 2 ובעלה, ולו פעם אחת, לשם החזרת החוזה חתום לידיו, תשלום דמי השכירות ולחלופין - פינוי הדירה. שומה היה על הכונס, שעל פי החוק "ידו כיד החייב", לנקוט בפעולות יזומות ולפעול להסדרת תשלום דמי השכירות על ידי הנתבעת מס' 2 ובעלה ולחלופין, פינויים מן הדירה. אילו היה הכונס פועל לגביית דמי השכירות מן הנתבעת ובעלה כסדרם, היה בכך כדי להביא להקטנת חובם של התובעים לבנק, ומכאן הנזק שנגרם לתובעים והקשר הסיבתי לגרימתו. הכונס אף לא הוכיח בכל ראיה שהיא, כי הוא יידע את התובעים אודות מחדלי הנתבעת מס' 2 ובעלה (הממשיכים להתגורר בדירה בלא לשלם דמי שכירות ובלא לחתום על החוזה) ומכל מקום, אף אם היה מודיע זאת לתובעים, ממילא היו התובעים מנועים מלפעול כל עוד הדירה נמצאת בכינוס, תחת ניהולו ואחריותו של הכונס, המשמש כ"ידם הארוכה" של התובעים, כאשר החזקה הוחזרה על ידי הכונס לתובעים רק בחודש יולי 2007 (היינו 10 חודשים נוספים לאחר שהנתבעת ובעלה כבר פונו מן הנכס), עם מסירת המפתח לידיהם לאחר עמידתם בהסדר שהושג עמם בוועדה הבין משרדית. כריתת הסכם השכירות עם השוכרים ביום 20.1.2006 - מתן הרשות כי ימשיכו להתגורר במושכר וגביית דמי השכירות עבור החודש הראשון, נעשתה על ידי הכונס לאחר כניסת צו המניעה לתוקף ועל כן, אין לקבל את טענתו כי צו המניעה הוא שמנע את פינויים מן הדירה. זאת ועוד, אין לקבל את טענת הכונס בתצהירו, כי פינוי הדירה בחודש ספטמבר 2006 בוצע נוכח אי חתימת הנתבעת ובעלה על הסכם השכירות ואי תשלום דמי השכירות. ראשית, דמי השכירות לא שולמו כבר מחודש פברואר 2006 והחוזה לא נחתם בכתב כבר אז, כשלא נעשה מאז דבר על ידי הכונס. שנית, מחומר הראיות עולה כי הפינוי בוצע נוכח החלטת בית המשפט מיום 26.6.2006 בש"א 1986/05) ולפיה צו המניעה פקע בשל אי הפקדת הערבויות על ידי התובעים ולא מסיבה אחרת. על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לקבלת את תביעת התובעים, ביחס לאי תשלום דמי השכירות גם נגד הכונס ולחייבו, ביחד ולחוד עם הנתבעת מס' 2, בתשלום דמי השכירות כמפורט לעיל. בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שהסכום שייפסק הינו משוערך, סבורני כי אין לפסוק לתובעים פיצוי נוסף בגין "עגמת נפש", כפי שהם תובעים בתביעתם. הטענות לנזקים במושכר ולצבירת חובות לרשויות התובעים, הנושאים בנטל ההוכחה, לא הרימו את הנטל בעניין זה. התובעים לא הביאו ראיות באשר למצב הדירה בטרם השכירו אותה לנתבעת ולמשפחתה, באשר למצבה במועד הפינוי בחודש ספטמבר 2006 ובאשר למצבה במועד קבלת החזקה בדירה חזרה לידיהם בשנת 2007. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים גרמו לנזק בדירה שאיננו נובע מבלאי סביר של השימוש שנעשה בה. לביסוס טענותיהם בנוגע לנזקים הנטענים, צרפו התובעים לתביעתם תמונות שאינן נושאות תאריך, ומכל מקום המצהיר מטעם התובעים, אשר על פי הנטען צילם את אותן תמונות, לא התייצב על מנת להיחקר על תצהירו ואף שהובהר לתובעים כי בהעדרו התמונות לא תהוונה חלק מחומר הראיות בתיק, ויתרו תובעים על זימונו לבית המשפט (ראה עמ' 7 שורות 18-20 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובעים צירפו לכתב התביעה חשבונית עבור 'צבע, פרזול, דלתות ומשקופים' בסך 2,112 ₪ מיום 29.8.2010 וכן חשבונית בגין תיקון תריסים בסך 720 ₪ מיום 16.9.2010, הייינו - למעלה משלוש שנים לאחר המועד בו קיבלו לטענתם את החזקה בדירה. כן צורפה הצעת מחיר עבור דלת ממ"ד בסך 2,500 ₪ מיום 25.9.2011, היינו למעלה מארבע שנים לאחר החזרת החזקה בדירה לתובעים. מדובר בפער זמנים משמעותי אשר יש בו כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין הנזקים הנטענים לבין החזקת הנתבעים בדירה. זאת ועוד, התובע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לכך שבמסגרת התביעה הקודמת שהגיש באותו עניין נגד בעלה של הנתבעת, וזאת כבר בשנת 2007, משמע - בסמוך לאחר קבלת החזקה בדירה לידיו, הוא כלל לא העלה כל טענה לנזקים ולא תבע פיצוי כלשהו על נזקים לדירה, מה שמעלה ספק ניכר ביחס לקיומם של נזקים בכלל באותה עת (ראה עמוד 16 שורות 6-12 לפרוטוקול). התובעים אף לא הוכיחו בראיות מספקות את שיעורם והיקפם של הנזקים הנטענים בדירה ובכלל זה לא הגישו חוות דעת של מומחה לעניין שיעור הנזקים והערכתם. גם את הטענה בעניין אי תשלום החשבונות לרשויות, לא הוכיחו התובעים: מעיון בריכוז תשלומים של חברת החשמל מיום 19.11.2006, ביחס לתקופה שמיום 1.1.2006 ועד ליום 19.11.2006, עולה כי חשבונות החשמל שולמו עד לתאריך 4.9.2006, יום לפני הפינוי (נספח ו' לכתב התביעה). אמנם חשבונות אלה שולמו באיחור, תוך חיוב הוצאות בגין התראה/ניתוק, אך הם שולמו. בנוסף, שובר בגין חוב בסך 213 ₪ לחברת החשמל, אף הוא מיום 19.11.2006, הנושא את שם הנתבעת (ת/1), מתייחס לחודש אוקטובר 2006, כאשר השוכרים פונו מהדירה בראשית חודש ספטמבר 2006. מעיון בדו"ח מצב צרכן של ספק הגז עולה, כי החשבונות בגין התקופה בה התגוררו הנתבעת ומשפחתה בדירה שולמו (נספח ז' לכתב התביעה וכן נספחי כתב ההגנה של הנתבעת). אמנם גם כאן, חיובים בגין התראה וריבית מעידים כי החשבונות שולמו באיחור, אך שולמו. התובעים לא הוכיחו כי הם אלה שנשאו בתשלומים אלה ולא סתרו את טענת הנתבעים כי הם ששילמו את התשלומים. התובעים לא הביאו כל ראיה בכל הנוגע לטענותיהם בדבר חובות לועד הבית ולעירייה. יש לדחות גם את טענת התובעים להחזר הוצאות הפינוי מהדירה. אין חולק כי ההחלטה בדבר מינוי כונס לדירה ופינוייה לשם מכירתה, נבעה בשל אי עמידת התובעים בתשלומי המשכנתא ולאחר מכן, בשל אי הפקדת הערבויות על ידי התובעים וביטול צו המניעה. בנסיבות אלה, התובעים לא הוכיחו כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות הפינוי, מה גם שהטענה בעניין זה נטענה בעלמא ובלא ביסוס ראייתי כדבעי. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו- 2 באופן חלקי בלבד, ומורה להם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 10,417 ₪, בתוספת הוצאות משפט (כולל החזר אגרה) בסך של 2,500 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27.9.11) ועד למועד התשלום בפועל. סדר דין מהירשכירותחובחשמלדמי שכירות