טוען כי הטיפול המשפטי מצד הנתבע היה רשלני וגרם לו נזקים. לשיטתו, תביעת הפינוי שהגיש הנתבע היתה מיותרת, ובמיוחד מלין הוא על כך שהנתבע לא ביקש שתוחזר האגרה ששולמה בתביעה הראשונה. עוד טוען התובע שהנתבע הבטיח לו שהוא יצליח לגרום לפינוי השוכר בתוך תקופה קצרה - אך הפינוי התעכב משמעותית. התובע גורס שהנתבע אף התרשל בכך שהוא לא גרם לביצוע פסק דין הפינוי, ומסכם בכך שהנזקים שנגרמו עקב העיכוב בפינוי מסתכמים כדי כ-50,000 ₪. הנתבע טוען, במענה, כי הטיפול ניתן בצורה מיטבית, כי הוא ביצע את המטלות שביקש ממנו התובע לבצע וכי הוא לא אמור היה לדאוג לאכיפת פסק הדין בלשכת ההוצל"פ אלא רק לכך שיינתן פסק דין לפינוי כנגד השוכר - ופס"ד שכזה אכן ניתן. בנוסף, טוען הנתבע שבין הצדדים הוסכם ששכר הטרחה יהיה בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, אך התובע שילם 5,750 ₪ בלבד ולכן יש להוסיף ולשלם כ-11,725 ₪ בגין הטיפול בתביעת הפינוי. עוד טוען הנתבע, שבמהלך הטיפול בתביעת הפינוי הוא התבקש לטפל בתיק נוסף עבור התובע וסוכם על שכ"ט בסך 5,000 ₪ + מע"מ בגין התיק הנוסף, אשר טרם שולמו. בהתאם, הועמדה התביעה שכנגד על סך של כ-18,000 ₪. באשר לתביעה שכנגד, טוען התובע כי סוכם על שכ"ט כולל בסך של 6,000 ₪ בלבד וכיוון ששולמו 5,750 ₪, הרי שבפועל אין חוב מצדו בכל הנוגע לשכר הטרחה. מסכת הראיות - בפניי נשמעה עדותם של התובע, של הנתבע ושל מר חאלד סויטאת (להלן: "סויטאת") אשר העיד מטעם הנתבע. בנוסף, הגישו שני הצדדים מסמכים רבים - לרבות מתוך תיקי התביעה הראשונה ותביעת הפינוי. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים, עמדתי היא כי דין שתי התביעות להידחות בעיקרן וכי נותר חוב של 250 ₪ בלבד מצד התובע לגבי שכר הטרחה - והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. התביעה העיקרית - האם התרשל הנתבע בנוגע לטיפול המשפטי? לשיטתי, לא הוכחו הנתונים אשר מחייבים מסקנה בדבר רשלנות מקצועית כנטען. להלן השתלשלות העניינים בכל הנוגע לפעולות שביצע הנתבע, כפי שעולה מהמסמכים ומהעדויות: כתב התביעה בתביעה הראשונה, הוגש ע"י עו"ד מוחמד בחודש אוגוסט 2008. כבר ביום 29/10/2008 הגיש הנתבע בשם התובע בקשה לצו פינוי במעמד צד אחד, משמע שהוא החל את הייצוג במהלך חודש אוקטובר 2008, כחודשיים אחרי שמונה עו"ד מחמוד. ביום 19/12/2008 שלח הנתבע מכתב לגב' קטרינה סנרירוביץ, אשר ממנו עולה כי היא חתומה על המחאה כספית להבטחת תשלום חובותיו של השוכר מכח הסכם השכירות (להלן: "הערבה"). במכתב, נדרשה הערבה לשלם לתובע את חובות השוכר. ביום 30/12/2008 ניתנה החלטה בבקשה שהוגשה לקבלת פס"ד בהעדר הגנה, לפיה הבקשה נדחית שכן לא הוגשו אישור מסירה ותצהיר בתמיכה לבקשה. ביום 21/1/2009 ניתנה החלטה נוספת, בבקשה חוזרת לקבלת פס"ד בהעדר - ונקבע כי מסירה לעובדת החנות אינה מסירה כדין ויש לבצע מסירה חוזרת. ביום 6/1/2009 הגיש הנתבע בשם התובע "בקשה לביצוע שטר", כנגד הערבה, על סך של 29,000 ₪ (במסגרת תיק בלשכת ההוצל"פ בעכו שמספרו 08-00601-09-6, להלן: "תיק ההוצל"פ"). ביום 7/1/2009, הגיש הנתבע בשם התובע את תביעת הפינוי כנגד השוכר. בד בבד עם הגשת תביעת הפינוי הוגשה על ידי הנתבע בקשה למתן צו מניעה זמני, למניעת הברחת מטלטלין מן המושכר, להבטחת החוב הכספי הנטען מצד השוכר. הבקשה נדחתה ביום 8/1/2009 ונפסק כי מן הראוי להגיש במקומה בקשה לעיקול. ביום 1/2/2009 הגיש הנתבע בקשה לתיק של התביעה הראשונה - וביקש את מחיקת התביעה. החלטת הרשם היתה שיש להבהיר מי מייצג את התובע בתביעה הראשונה - הנתבע או עו"ד מחמוד, טרם דיון בבקשת המחיקה לגופה (החלטה מיום 8/2/2009). ביום 15/2/2009 הגיש השוכר בקשה למתן רשות להגן בתביעת הפינוי. משמע, שתביעת הפינוי שהגיש הנתבע ביום 7/1/2009 נמסרה כדין לשוכר והוא הגיש בקשת רשות להגן חודש ושבוע אחרי שנפתח התיק. עמדת השוכר בבקשת הרשות להגן היתה כי הוא זכאי להשאר בנכס עד ספטמבר 2009, ובסעיף 6 לבקשה ציין השוכר שהוא אינו מתכחש לחובו לשלם את דמי השכירות. השוכר אף ציין כי התובע היה זה אשר סירב לקבל ממנו את דמי השכירות והוא מבקש שיתאפשר לו להפקיד אותם בקופת בית המשפט. עוד מפורטת בבקשת הרשות להגן תקרית אלימה שארעה לכאורה באוקטובר 2008, כאשר טענת השוכר היא שהתובע תקף אותו, הכה בו, נשך אותו, ניסה לחנוק אותו - וכי המשטרה הוזעקה למקום (להלן: "התקרית מאוקטובר 2008"). בד בבד עם הגשת בקשת הרשות להגן - ביום 15/2/2009 - הגיש השוכר תביעה נזיקית כנגד התובע (ת.א. 156081/09 בבהמ"ש השלום בתל-אביב) בדרישה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוסבו לו עקב התקרית מאוקטובר 2008 (להלן: "התביעה הנזיקית של השוכר"). ביום 17/2/2009 הגישה הערבה התנגדות לביצוע שטר בתיק ההוצל"פ - והוחלט על העברת התיק לבהמ"ש השלום בעכו. בקשת הרשות להגן בתביעת הפינוי בתל-אביב, נקבעה לשמיעה ליום 25/5/2009. במהלך הדיון ביום זה, בנוכחות התובע והשוכר, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ינתן פסק דין לפינוי הנכס אשר יכנס לתוקפו ביום 24/9/2009 וכי השוכר ישלם לתובע סכום של 4,800 $ + מ.ע.מ לכיסוי חובות דמי השכירות לעבר ועד מועד הפינוי - עד יום 5/7/2009. עוד סוכם כי במידה וחוב דמי השכירות לא ישולם במועד שנקבע - התובע יוכל לעתור לפס"ד שמורה על הפינוי מיידית. בנוסף, סוכם כי קיימת מחלוקת לגבי חוב חשמל נטען - וכי בהמ"ש יכריע במחלוקת בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט (להלן: "הסדר הפשרה"). עוד צוין בהסכם הפשרה כי תיק ההוצל"פ יסגר. בהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (להלן: "פסק הדין") במהלך הדיון, ויומיים לאחר מכן, ביום 27/5/2009, ניתן פסק דין משלים לגבי חוב החשמל אשר חייב את השוכר לשלם לתובע 1,500 ₪ בגין חובות החשמל, תוך 45 יום. ביום 12/7/2009 הגיש הנתבע לבהמ"ש "בקשה בהולה למתן צו פינוי". בבקשה נכתב כי השוכר לא שילם את החוב שהוא היה צריך לשלם עד יום 5/7/2009 ולכן, בהתאם להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מבוקש ליתן פסק המורה על פינוי מיידי של הנכס. בהמ"ש הורה להגיש תצהיר בתמיכה לטענה לפיה טרם שולם הסכום וכי תוכן פסיקתא לחתימה. הנתבע הגיש פעמיים פסיקתא לחתימה בחודשים יולי ואוגוסט, אך הפסיקתאות שהוכנו לא נוסחו כפי שדרש בהמ"ש. ביום 21/9/2009 נחתמה פסיקתא סופית ובמסגרתה צו פינוי מיידי כלפי השוכר. ביום 19/10/2009 חתם התובע על הסכם שכר טרחה עם עו"ד סולימאן עמאר עאמר (להלן: "עו"ד עאמר") אשר ממנו עולה כי עו"ד עאמר לקח על עצמו את הטיפול בביצוע פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי. הפינוי בפועל של הנכס התבצע בחודש מרץ 2010. המסמך האחרון שהוצג לגבי השתלשלות האירועים הינו הסכם שכירות בין התובע לבין אחר, לגבי השכרת הנכס מיום 1/7/2012 ואילך. על רקע האמור מעלה נבחן את טענותיו של התובע לגבי רשלנותו של הנתבע אקדים ואומר כי מצאתי לדחות את טענותיו של התובע לגבי הרשלנות הנטענת - הן בשל שהן לא הוכחו, הן בשל שחלקן לא הגיוניות והן בשל שלא הוכח כל קשר סיבתי בין פרטי הרשלנות הנטענת לגבי הנזקים הנטענים. אני סבורה כי התובע נקלע, לצערו, למצב בו הוא נאלץ להתמודד מול שוכר בעייתי, אשר לא מצא לנכון לכבד את ההסכמות בין הצדדים, לא פעל בהתאם לפסקי הדין שניתנו בהסכמתו והחליט שלא לשלם ולא לפנות. אלא שההתנהלות של הנתבע לא גרמה למצב הדברים המתואר. נדמה כי התובע מנסה לתלות בנתבע את האשם להתנהגותו של השוכר ומנסה להפרע ממנו לגבי הנזקים שהשוכר גרם. אין לכך כל סיבה. הנתבע אינו אשם שהשוכר מפר את החוזה, את ההסכמות ואת פסקי הדין - ואין מקום לגלגל עליו את התוצאה הסופית של יחסי התובע והשוכר שלו לשעבר. נדון עתה בטענות הרשלנות השונות כפי שמפורטות בכתב התביעה המתוקן, ויובהר כי טענות נוספות שמצאתי בסיכומי התובע מהוות הרחבת חזית ולא אדרש אליהן. הטענה הראשונה הינה כי הנתבע הבטיח לתובע, בעת שלקח על עצמו את הייצוג, כי ישיבה ראשונה תתקיים לכל היותר לאחר 10 ימים וכי תוך 3 חודשים לכל היותר יסולק השוכר מהנכס (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן אשר מהווה חלק מתצהיר התובע). טענה זו הוכחשה מכל וכל על ידי הנתבע, ולא אוכל לקבל את גרסת התובע לגבי הבטחה שכזו. מעבר לכך שהמדובר בטענה בעל-פה של בעל דין שאין לה כל ראיה בכתב, ומעבר לכך שנטל הראיה על שכם התובע - אזי שהטענה אינה הגיונית ולא סביר בעיני שהנתבע יתחייב שתיקבע ישיבה בתוך 10 ימים (בבית משפט השלום בתל-אביב (!) וכי השוכר יסולק בתוך שלושה חודשים. לא סביר שעורך דין, אף אם הוא מבקש להציג עצמו כבעל כישורים ומבקש לקבל את הלקוח לטיפולו, יתחייב לגבי שני שלבים שאינם יכולים להיות בשליטתו ושאינם סבירים בכל קנה מידה. יתרה מכך, עדותו של התובע בהקשר זה היתה לא אמינה ודבריו עוררו קושי - ואפנה לעמ' 11 שורות 27-32. הטענה השניה היא כי הנתבע לא הסביר לתובע את האפשרויות שעומדות בפניו, לא הזהיר אותו כי הפינוי עלול לקחת זמן וכי לו התובע היה יודע שהפינוי עשוי להתעכב - הוא היה מכלכל צעדיו אחרת. אף טענה זו נדחית, היות והיא לא הוכחה ואינה הגיונית. שהרי - מה יכול היה התובע לעשות? את ההליכים המשפטיים מול השוכר המפר היה צריך לנהל ואף אם התובע היה יודע שהפינוי בפועל יקח הרבה זמן הוא היה ממשיך בדיוק באותה הדרך המשפטית - ויש לזכור כי הוא כבר החל בהגשת תביעה באמצעות עו"ד מחמוד לפני שהנתבע החל לייצג אותו. התובע ניסה לטעון כי הוא השקיע כספים בבניין בו נמצא הנכס על בסיס הסתמכותו על כך שהנכס יפונה תוך 3 חודשים (כפי שהבטיח לכאורה הנתבע), אך גם טענה עובדתית זו לא הוכחה, לא הוצגה כל ראיה לגבי ההשקעה הכספית בכלל או לגבי ההסתמכות בפרט, ואף טענה זו אינה מסתברת. הטענה השלישית מתייחסת לכך שהוגשה תביעת הפינוי ולא הומשך הטיפול בתביעה הראשונה. עוד מלין התובע על כך שבתביעה הראשונה התבקש פיצול סעדים, לגבי דמי השכירות במובחן מהפינוי ואילו בתביעת הפינוי לא התבקש פיצול סעדים. טענה נוספת הינה שכאשר ביקש הנתבע למחוק את התביעה הראשונה - הוא לא ביקש שתושב האגרה (וכך שולמו אגרות הן בתביעה הראשונה והן בתביעת הפינוי). גם טענות אלו יש לדחות. לגבי הגשת תביעת הפינוי - לא מצאתי שיש בכך כל פסול, או רשלנות, או התנהלות בלתי סבירה. ראשית, יש לראות כי בניגוד לטענת התובע (לפיה הוא לא ידע שהנתבע יגיש תביעה חדשה ולא הסכים לכך) הרי שהוצג לעיוני תצהיר אשר עליו חתום התובע (מיום 18/1/2009) ואשר בו הוא בעצמו מסביר שהוא מגיש את תביעת הפינוי החדשה ומבקש למחוק את התביעה הראשונה. הדברים מדברים בעד עצמם. שנית, התובע אישר שכאשר פנה לנתבע הוא לא העביר לו מסמכים לגבי התביעה הראשונה, כיון שלא היו בידיו מסמכים כאמור (עמ' 11 שורה 22). מכאן, שחיפוש העתק של כתב התביעה שהוגש לבהמ"ש בתל-אביב ואיתור המסמכים שהיו כבר בתיק עשוי היה לארוך פרק זמן ששווה לפרק הזמן שלוקח לנסח תביעה חדשה - ויתכן שההחלטה של הנתבע לנסח כתב תביעה חדש היתה סבירה. בכל אופן, לא הוכח שנקבע תאריך לדיון בתביעה הראשונה ולכן לא הוכח שנגרם כל נזק על ציר הזמן בשל העובדה שנפתח הליך חדש. יש גם לראות כי בקשת הרשות להגן מטעם השוכר הוגשה רק אחרי שהוגשה תביעת הפינוי, וכל עוד היתה תלויה ועומדת התביעה הראשונה לא הוגשה בקשת רשות להגן ולא הוכח שבוצעה מסירה כדין. לכן, ממילא התביעה הראשונה לא התקדמה ואין כל עיכוב שניתן ליחס לכך שהוגשה תביעת הפינוי "החדשה". לגבי פיצול הסעדים - אף בטענה זו של התובע אין כל ממש שכן כבר בדיון הראשון בתביעת הפינוי הגיעו הצדדים להסכם פשרה לגבי גובה החוב והתשלום. העובדה שהחוב לא שולם עד היום אינה רלבנטית ולא ניתן לייחס רשלנות לנתבע בשל שהשוכר ממשיך שלא לבצע פסק דין חלוט שניתן כנגדו על ידי ערכאה מוסמכת. היות ויש פסק דין כספי - אין כל נפקות לשאלה אם התבקש פיצול סעדים אם לאו. אף לגבי האגרה - יש לראות כי התובע בעצמו, בסעיף 21 לכתב התביעה המתוקן) מסביר כי האגרה שהוא שילם בתביעה הראשונה הושבה לידיו בהוראת בית המשפט. לכן טענה זו בוודאי שהוכחה כלא נכונה. הטענה הרביעית נוגעת לכך שהנתבע הגיש בקשה למניעת הברחת מטלטלין, אשר נדחתה משום שבהמ"ש קבע שהיה צריך להגיש בקשת עיקול ולא בקשה למתן צו מניעה. יתכן ואכן מן הראוי היה להגיש בקשה במתכונת אחרת מזו אשר הוגשה ויתכן שלאחר שבהמ"ש העיר לגבי המתווה הראוי - היה צריך להגיש בקשה מתוקנת. עם זאת, לא הוכח שבקשה שכזו היתה מתקבלת, או שהיו נכסים שניתן היה לעקל, או שהיו נכסים שניתן היה לממש לצורך תשלום החוב ולא הוכח שעיקול זה או אחר היה מזרז את הפינוי. הטענה החמישית היא שהנתבע היה צריך להסכים לכך שהשוכר יפקיד בקופת בית המשפט את דמי השכירות, כפי שהציע השוכר בבקשת הרשות להגן. הטענה של התובע היא שבגלל שהנתבע לא הסכים להפקדה - הכספים לא הופקדו - ואין ממה לגבות את חוב דמי השכירות. טענה זו תמוהה במיוחד. הנתבע, כמי שמייצג את התובע, לא צריך להסכים לכך שהשוכר יפקיד את הכספים, מה גם שאני בספק אם השוכר התכוון באמת להפקיד את הכספים. אם השוכר היה מעוניין לבצע את ההפקדה - הוא היה יכול להפקיד את הכספים ללא צורך בהסכמת התובע ואם הוא כל כך היה מעוניין לשלם - הוא היה מבצע את פסק הדין המורה על התשלום (שניתן בהסכמת השוכר). מעבר לכך, הנתבע העיד כי הוא שוחח עם עורך הדין של השוכר אשר אמר לו שהשוכר יפקיד את הכספים (עמ' 17 שורה 18) - ולא הוכח שהיה על הנתבע לפעול אחרת, או כי הדבר היה מסייע לתובע. טענה ששית היא שהנתבע הפעיל על התובע לחץ להסכים להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין במהלך הדיון הראשון שהתקיים בתביעת הפינוי. טענה סתמית זו לא הוכחה ואני דוחה אותה (וראו את חקירתו של התובע בעמ' 9 שורות 26-28). במיוחד אציין כי במהלך החקירה הנגדית של התובע, טענת "הלחץ" תפחה והפכה לטענת "קנוניה" בין הנתבע לבין עורך הדין שייצג את השוכר, והתובע טען כי שני עורכי הדין לחצו אותו וכי - "היה מעניין לראות שהם מתנשקים ומתחבקים כשהגעתי למקום" (עמ' 12 שורה 11). טענה שביעית מתייחסת להגשת הבקשה למתן צו של פינוי אחרי שהתברר שהשוכר מפר את הסדר הפשרה. אזכיר כי הסכם הפשרה קבע שהפינוי יהא ביום 24/9/2009, כי השוכר ישלם את החוב עד 5/7/2009 וכי אם הוא לא ישלם במועד - הפינוי יהא מיידי. עוד אזכיר כי כאשר התברר שהשוכר לא שילם כמוסכם - הוגשה בקשה למתן צו פינוי ביום 12/7/2009 אך הבקשה התקבלה רק ביום 21/9/2009 בשל שהנתבע נאלץ לתקן את הבקשה פעמיים. לגבי התנהלותו של הנתבע בשלב הזה - אני מסכימה שהיא לא היתה מיטבית, שכן בהמ"ש הנחה את הנתבע בכל פעם כיצד עליו להגיש את הבקשה למתן צו פינוי, ולנתבע לקח חודשיים להגיש את הבקשה ואת הפסיקתא בהתאם להנחיות של השופט בתיק. ניתן היה להגיש את הפסיקתא לצורך קבלת פסק הפינוי מוקדם יותר - ויש ממש בטענות של התובע לגבי נושא זה. אלא מאי? שלא הוכח כל קשר סיבתי בין המועד שבו ניתנה הפסיקתה לבין הפינוי בפועל. בשלב הזה כבר היה ברור שהשוכר אינו מתכוון לבצע את פסק הדין - לא מתכוון לשלם ולא מתכוון לפנות, ולא הוכח קשר סיבתי (עובדתי) בין המועד שבו ניתנה הפסיקתא לבין מועד הפינוי בפועל. כלומר - לא הוכח שלו היתה נחתמת פסיקתא חודש או חודשיים קודם לכן, היה נפתח תיק הוצל"פ קודם לכן והפינוי היה מתבצע בפועל קודם לכן. יש לזכור כי הפינוי בפועל התבצע רק במרץ 2010, חצי שנה לאחר מכן ולא הוכח מה היו המהלכים בין מועד קבלת פסק הפינוי לבין הפינוי בפועל (נתונים שהנטל להוכחתם רובץ על שכם התובע, ולו מן הטעם שהנתבע לא יכול לדעת מה היה בשלב זה כיון שבתיק כבר טיפל עו"ד עאמר). לכן, הגם שזהו הנושא היחידי שלגביו מצאתי שהתנהלות הנתבע היתה יכולה להיות אחרת - אין המדובר ברשלנות, בודאי שלא חמורה - והעיקר הוא שלא הוכח קש"ס בין רשלנות אפשרית לבין הנזק הנטען. סיכום ביניים - מהאמור לעיל עולה שלא הוכח שהנתבע כשל בביצוע המשימה אשר הוא נשכר לבצע ולא הוכחה רשלנותו. מעבר לכך, ורק על מנת שלא להותיר טענה מטענות התובע ללא מענה, נסקור אף את ראשי הנזק הכספיים הנתבעים, שכן לדידי - חלקם לא הוכחו כשלעצמם ולגבי חלקם - לא הוכח הקשר הסיבתי בינם לבין ההתנהלות המיוחסת לנתבע. נסקור את הפריטים בהתאם לפירוט שבסעיף 47 לכתב התביעה המתוקן. סעיף 47.1 - השבת אגרת ביהמ"ש ששולמה בתביעת הפינוי (1,518 ₪) - לנושא זה התייחסתי כבר לעיל, והדרישה נדחית. סעיף 47.2 - שכר טרחה ששולם לעו"ד עאמר (7,000 ₪) - לא הוכח מדוע היה צריך לפנות לעו"ד שלישי וממילא - לא הוכח שהתובע היה צריך לטפל בתיק ההוצל"פ או לטפל בביצוע פסק הפינוי. שירותיו נשכרו לצורך הטיפול בתביעת הפינוי ולא הוכח שההסדר כלל גם טיפול "המשך" בהוצל"פ. לכן, אין כל סיבה לדרוש מהנתבע לפצות את התובע בשיעור הסכומים ששילם התובע לעו"ד עאמר, אשר ביצע שלב זה בטיפול. סעיף 47.3 - החזר שכ"ט בגין אי סיום העבודה (3,500 ₪) - כפי שציינתי, לא מצאתי שהנתבע כשל ב"אי סיום העבודה", ולכן יש לדחות את הדרישה בפריט זה. סעיף 47.4 - הפסד בשל אי הפקדת דמי השכירות בקופת בהמ"ש (9,250 ₪) - נקבע לעיל, שאין לייחס לנתבע כל אחריות או רשלנות לגבי כך שהשוכר לא הפקיד בקופת בהמ"ש סכומים שהוא טען שהוא רוצה להפקיד - והדרישה נדחית. סעיף 47.5 - עיכוב בפינוי של 15 חודשים, בסך 2,000 ₪ לחודש (30,000 ₪) - ברי כי הנתבע אינו יכול להיות אחראי לכך שהשוכר פינה את הנכס במועד שפינה. הפינוי היה בחודש מרץ 2010, יותר מחצי שנה לאחר שניתן פסק הפינוי, לא הוכח מה התרחש במהלך אותה חצי שנה (אשר במהלכה ייצג את התובע עורך הדין החדש) ואבסורדית במיוחד היא הדרישה לחשב את ה"עיכוב" מינואר 2009, היום בו הגיש הנתבע את תביעת הפינוי בשם התובע. לא יעלה על הדעת לדרוש מהנתבע לשלם את חוב דמי השכירות החל מהיום בו הוא הגיש תביעה בשם הלקוח שלו. נדמה לי שהדרישה לגבי ראש נזק זה ממחישה את הלך הרוח של התובע שסבור כי עורך הדין שלו לשעבר צריך לפצות אותו על הנזקים שגרם השוכר. עמדתו זו של התובע אינה מבוססת ואינה ראויה - והיא אשר בבסיס הכשל שמצאתי לאורך כל טיעוניו. לא למותר לציין עוד כי התובע אשר טוען שהנכס פונה במרץ 2010 הציג חוזה שכירות חדש שמתחיל רק ביולי 2012, כלומר - שיתכן והנכס ממילא עמד ריק ללא שוכר במשך יותר משנתיים. סעיף 47.6 - עוגמת נפש (5,000 ₪) - מצאתי שאין מקום לפסוק לתובע בנסיבות דכאן פיצוי בגין נזק לא ממוני. סעיף 47.7 - נזקים עקיפים בגין העיכוב בפינוי (50,000 ₪) - אף דרישה אחרונה זו נדחית מכל וכל ואף בה יש כדי ללמד על כך שדין כל התביעה להדחות. ראשית, הרי שלא הוכח כל "נזק עקיף" כגון זה שנטען. שנית, כיוון שהתביעה הוגשה לגבי סך של כ-32,000 ₪ וכיוון שכל ראשי הנזק שבסעיפים 47.1 עד 47.6 עולים כדי 59,000 ₪ במצטבר (סכום כמעט כפול מסכום התביעה) - אזי שלא מצאתי שיש צורך להתייחס לפריט זה. סיכום לגבי התביעה העיקרית - מהמקובץ עולה שלא הוכחה הרשלנות, לא הוכחו הנזקים לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות אפשרית לבין הנזקים הנטענים - והתביעה נדחית. התביעה שכנגד - האם קיים חוב שכר טרחה? אזכיר כי טענת הנתבע היא כי סוכם שבגין הטיפול בתביעת הפינוי הוא יהא זכאי לשכר בגובה של 15,000 ₪ וכי הוסכם על טיפול בהליך נוסף, אשר לגביו הוא זכאי לתשלום בסך של 5,000 ₪. לא שוכנעתי שהנתבע הרים את הנטל להוכחת טענותיו לגבי שני הרכיבים, והוכח רק כי קיים חוב מזערי בסך 250 ₪. שכר הטרחה לגבי תביעת הפינוי - המדובר בגרסאות בעל-פה לגבי הסכם שכר טרחה, אשר הנתבע לא טרח לערוך בכתב - וכבר בכך יש כדי לחייב מסקנות לחובת הנתבע. עמדתי היא כי עורכי דין חייבים לחתום עם הלקוחות על הסדרי שכר טרחה מסודרים וברורים בכתב - ולא להעמיס את המערכת בתביעות שעניינן מחלוקות לגבי סיכומי בעל-פה בנדון. מעבר לכך, יש לראות כי המדובר בגרסה בעל-פה של התובע למול גרסה בעל-פה של הנתבע והראיות התומכות שהציע הנתבע אינן עולות במשקלן על הראיות התומכות בגרסת התובע. אמנם, העד סויטאת העיד כי הוא נכח בפגישה בין התובע לבין הנתבע אשר במהלכה הוסכם על שכר כולל בסך של 15,000 ₪, אך מצאתי שעדותו אינה יכולה להוות בסיס לקביעת ממצאי עובדתיים. הוכח כי הוא חבר של הנתבע מזה 21 שנים (עמ' 18 שורה 26), כי הנתבע ייצג אותו בהליכים בהוצל"פ (שם, בשורות 13-22) ובאופן כללי לא שוכנעתי שניתן לקבל את גרסתו לגבי מה ששמע באותו מפגש. זאת ועוד. עיון קפדני בקבלות שהוציא הנתבע לתובע מלמד שיש בהן תימוכין לגרסת התובע. ואפרט. לעיוני הוצגו הקבלות הבאות: קבלה 0410, מיום 13/1/2009, על סך 2,000 ₪ (כולל מע"מ) בעניין: "טיפול בתביעה אזרחית - ת' פינוי - תל אביב". קבלה 0413, מיום 18/1/2009, על סך 2,000 ₪ (כולל מע"מ) בעניין: "טיפול בתביעה אזרחית מס' 150742/09", ובהערות: "ע"ח חסר עו"ד 2,000 ₪ + מע"מ ל-6,000 ₪". קבלה 0551, מיום 30/7/2009, על סך 859.83 ₪ (כולל מע"מ) בעניין: "טיפול בתיק אזרחי בתל אביב". קבלה 0557, מיום 3/8/2009, על סך 816.09 ₪ (כולל מע"מ) בעניין: "טיפול בתיק אזרחי בתל אביב". משמע, ששולם סך של 5,676 ₪ עד סוף אוגוסט 2009, אם כי הנתבע טוען כי הוא קיבל מהתובע 5,750 ₪ עד כה. הפרש זה, של כ-74 ₪ אינו משמעותי ולא נרחיב לגביו את הדיון. בכל אופן, החשוב הוא כי בקבלה מס' 0413 מצוין במפורש כי "חסרים" עוד 2,000 ₪ כדי להשלים את הסכום לכדי 6,000 ₪. ההתיחסות המפורשת לשכר כולל בסך 6,000 ₪ הינה למעשה האסמכתא היחידה בכתב לגבי סוגית שכר הטרחה, המדובר במסמך שייצר הנתבע עצמו ויש לייחס לו משקל ראייתי משמעותי. בנוסף, יש לראות כי בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע כי הוסכם מראש על שכר כולל בסך 15,000 ₪, ורק לאחר שהוא ראה את הקבלות ולמד על טענת התובע לפיה ההסכם היה לגבי 6,000 ₪ בלבד - העלה לפתע הנתבע את הטענה לפיה ההסדר היה "דו-שלבי": תשלום של 6,000 ₪ בשלב הראשון ו-9,000 ₪ נוספים בשלב השני. מה גם שלא הובהרו השלבים הנטענים, שכן גרסה אחת היא שהמדובר היה על 6,000 ₪ בגין הגשת תביעת הפינוי או בקשה לסעד זמני והיתרה המשלימה ל-15,000 ₪ בשלב השני, עת תוגש תביעה כספית, ואילו גרסה אחרת הינה שהשלב הראשון היה מקדמה בעת הגשת התביעה בסך 6,000 ₪ והיתרה בעת קבלת פסק הדין הסופי (עמ' 14 שורות 8-9). דהיינו, שהטענה לגבי ההסדר הדו-שלבי לא הוכחה, ודומה שהומצאה רק על מנת לספק הסבר לקבלה 0413 הנ"ל. לכן, הנתבע לא הוכיח שהוסכם על שכר בשיעור של 15,000 ₪ ואני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוסכם שהשכר יהא בסך של 6,000 ₪ בלבד. ומה שולם על חשבון החוב? הנתבע טוען כי שולמו 5,750 ₪ עד כה, כפי שצוין מעלה. התובע בעדותו טוען כי הוא שילם לנתבע עוד 1,000 ₪ בתום הישיבה בתביעת הפינוי (עמ' 9 שורה 23). טענת התובע לגבי התשלום הנוסף לא הוכחה (ולא צויינה בכתב התביעה). לכן, הוכח כי שולמו 5,750 ₪ מתוך 6,000 ₪. מכאן, שעל התובע לשלם לנתבע 250 ₪ נוספים. שכר הטרחה לגבי ההליך הנוסף - טענת הנתבע היא כי הוסכם שהתובע ישלם לו 5,000 ₪ + מע"מ בגין הטיפול בתביעה הנזיקית של השוכר שהוגשה לגבי התקרית מאוקטובר 2008. אף את דרישתו זו של הנתבע יש לדחות. ראשית, אין הסכם שכר טרחה בכתב ואין כל ראיה לגבי ההסכמה לשלם שכר טרחה ובוודאי שלא לגבי שיעורו, למעט עדותו היחידה בעל-פה של הנתבע. שנית, הנתבע לא ביצע כל פעולה במסגרת התביעה הנזיקית של השוכר, שכן הוא לא הגיש כתב הגנה בשם התובע באותו התיק, לא הגיש כל בקשה בתיק (עמ' 17 שורות 25-28) ובמסגרת הדיון בתביעת הפינוי בים 25/5/2009 הוסכם שחלק מהסדר הפשרה יהא מחיקת התביעה הנזיקית של השוכר (וכך היה). לכן, לא מגיע לנתבע כל שכר - הסכמי או ראוי. שלישית, יש לראות כי הנתבע עצמו מפנה למכתב מיום 1/9/2009 אשר הוא שלח לתובע בדרישה לשלם את יתרת שכר הטרחה לגבי תביעת הפינוי ואין בו כל זכר לדרישה שקשורה לתביעת הנזיקין של השוכר. סיכום - אשר על כן, התביעה של התובע נדחית והתביעה שכנגד של הנתבע מתקבלת בחלקה הקטן ביותר - ובהתאם, על התובע לשלם לנתבע 250 ₪ נוספים, תוך 21 יום מהיום. לא מצאתי בנסיבות להוסיף לסכום הפרשי הצמדה או ריבית ואולי ישקול הנתבע לוותר על הגביה. אין צו להוצאות. תביעת פינוירשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןפינוי