נטען כי בניגוד לנהליו, הבנק לא דרש ולא ערך ביטוח חיים לבעל הימנעות הבנק מלהתנות את ביצוע ההלוואה בביטוח חיי הבעל מהווה הפרת חובת הבנק לגלות פרט מהותי על פי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)") ומנוגדת לנהלי הבנק. יצוין, כי בסיכומיה הפנתה התובעת בנוסף לחוזרי החשב הכללי והמפקח על הבנקים מהימים 17.4.1990, 7.2.1991 לביסוס טענתה. לתובעת ובני משפחתה לא הוסבר (בספרדית או בעברית), ולא הייתה הבנה בדבר המהות המשפטית של מסמכי המשכנתא, מעמדו של הבעל כ"לווה נלווה", העדר האפשרות לבטח את הסב בביטוח חיים או הצורך לערוך ביטוח חיים לבעל (בין בשלב נטילת ההלוואה ובין לאחר מות הסב). הכיתוב "לווה נלווה" על גבי הבקשה לקבלת הלוואה והסכם ההלוואה, לתיאור מעמדו של הבעל, אינו צמוד לשמו, הוסף על ידי הבנק ולא הובא לידיעת הבעל. לא היה בנסיבותיו האישיות של הבעל כדי למנוע את ביטוחו. הבנק הטעה את התובעת, הסב והבעל בניגוד לחובתו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), בעניינים מהותיים וביניהם חובתו לבטח את חיי הלווים או מי מהם. בסיכומיה טענה התובעת, כי בפועל נגבו במסגרת תשלומי המשכנתא סכומים גם עבור ביטוח חיים בסך 24 ₪ בחודש (סעיפים 6 - 8, 11, 19). רק בתחילת שנת 2003 נודע לתובעת, כי הבנק היה מחויב לבטח את הבעל בביטוח חיים וזאת בעקבות שיחות שקיימו ביתה וחמיה עם מכרים ועם הבנק. ממועד מתן צו הירושה של הבעל ופניית התובעת לבנק בעקבות כך, לא חלפו 7 שנים. לפיכך התביעה לא התיישנה. הסעדים המבוקשים על ידי התובעת הם: פיצוי בגין הכספים ששילמה התובעת עבור החזרי המשכנתא ממתן צו ירושת הבעל או השבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט (למועד הגשת התביעה עמדו סכומים אלו על סך של כ-70,000 ₪). צווים הצהרתיים שעיקרם, כי הבנק הטעה את הבעל בהחתמתו על מסמכים כ-"לווה נלווה" מבלי שהוסבר לו, כי חייו אינם מבוטחים ביחס להחזרי ההלוואה במקרה של פטירה חו"ח וכי היה על הבנק לבטחו. צווי עשה לביטול השעבודים על הדירה, מתן אישור על סילוק משכנתא, לאפשר רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת ולחדול מגביית סכומים בגין הלוואות המשכנתא. יש לציין, כי בסעיף 18 לכתב התביעה נטען, כי פירעונה המלא של המשכנתא היה אמור להסתיים בשנת 2013. על כן, נראה כי סעדים אלו התייתרו. על פי הצהרת ב"כ הבנק בדיון ביום 7.9.2010 (עמוד 4), גם היום אמורים תשלומים להמשיך להתבצע. ג. עיקרי טענות הבנק התביעה התיישנה ולחילופין, הוגשה בשיהוי בלתי סביר אשר גרם לבנק נזק. לא הייתה חובה לערוך ביטוח, לסב בשל גילו ולבעל מחמת מעמדו כ"לווה נלווה". מעמדו של הבעל כ"לווה נלווה" הוסבר לכל הצדדים להסכם ההלוואה. גם אילו היתה חובה בנושא הביטוח אשר הופרה, אין קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק.בהסתמך על חוות דעת רפואית במועד החתימה על הסכם ההלוואה בנסיבותיהם האישיות ובמצבם הרפואי, לא היו הסב והבעל כשרים להתקבל לביטוח בכל חברת ביטוח שהיא. בנק ישראל דחה טענות התובעת בתלונתה לפניו וקבע, כי פעולות הבנק בוצעו בהתאם להוראות נוהל בנקאי תקין. הטענה, כי שולמו בפועל תשלומי ביטוח מהווה הרחבת חזית, לא נטענה בכתב התביעה או בתצהיר התובעת ועומדת בסתירה לטענות בכתב התביעה. ד. דיון ד.1. התיישנות לטענת הבנק, ככל שהיתה לתובעת עילה לתבוע בגין אי הכללת המנוחים בביטוח חיים, או אי יידוע המנוחים בדבר האפשרות לבטחם או אי מתן הסבר מספיק בעניין זה, הרי שעילה זו קמה מיד עם כריתת ההסכם ביום 13.10.1993. לחילופין, התגבשה עילה זו ביום 2.6.1995, כאשר הבעל נדרש להוסיף לשלם תשלומי ההלוואה לאחר מות הסב. לחילופי חילופין, התגבשה העילה במועד פטירת הבעל ביום 22.12.1997, כאשר כדרישת הבנק, המשיכה התובעת לשלם תשלומי יתרת ההלוואה אשר לא סולקה באמצעות תגמולי ביטוח. התביעה הוגשה ביום 10.5.2005 ועל כן התיישנה. לטענת התובעת, רק לאחר מתן צו ירושת הבעל באוקטובר 1998, היא פנתה לבנק ונודע לה, כי הבנק מסרב לפטור אותה מתשלומי המשכנתא. לפיכך, התביעה לא התיישנה. התובעת מוסיפה, כי רק בשנת 2003 נודע שהבנק הפר נהליו וחובותיו בעניין הביטוח. מקובלת עלי טענת הבנק, כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו היא 7 שנים. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 8 לחוק קובע חריג לכלל: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע אף הוא חריג לכלל: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." בענייננו, המחלוקת היא באשר למועד אשר בו נודע לתובעת מחדלו הנטען של הבנק לידע ולדרוש ביטוח חיים מהבעל. בנסיבות אלו הוראות סעיף 8 לחוק חלות במקביל לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ריבלין (2000), ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פיסקה 36 לפסק דינו של השופט עמית (2010) (להלן: ("עניין גיא-ליפל"), ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 868 (1989). נטל ההוכחה, כי חלפה תקופת ההתיישנות מוטל על הנתבע המעלה הטענה. נטל ההוכחה, כי התקיים חריג הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק רובץ על הטוען לו (עניין גיא-ליפל, פיסקה 41 לפסק דינו של השופט עמית והאסמכתאות שם). הפסיקה הסתפקה בקצה חוט או בידיעה בדבר יסודות העילה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות לצורך קביעה, כי החלה תקופת ההתיישנות (עניין גיא-ליפל, סעיף 46 לפסק דינו של השופט עמית). בהחלת סעיף 8 יש להחיל מבחן אובייקטיבי קרי, האם אדם סביר בנסיבות העניין היה מגלה את היסודות הנדרשים לתביעה: "אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות, פסקה 18 (31.8.2008). במקום אחר הוסבר: "במרבית המקרים בהם שוקל אדם להגיש תביעה, הוא נדרש לאתר נתונים ולברר עובדות הצריכות לגיבוש עילת התביעה. במיוחד כך הדבר בעילות נזיקין שמערך הנתונים והעובדות בהן מורכב, ולא תמיד פרוש כולו בפני הניזוק. הפעולה לאיתור הנתונים והעובדות הנדרשים לגיבוש העילה אמורה להיעשות בתחומי תקופת ההתיישנות, הנפרשת על פני שבע שנים. לתובע עצמאות מלאה להחליט מתי, ובאיזו דרך פעולה ינקוט לצורך איסוף הנתונים ואיתור המסמכים, ובלבד שיגיש את תביעתו בתוך שבע שנים מתחילת ההתיישנות. הצורך באיתור עובדות אינו משמש עילה לעצירת תקופת ההתיישנות מטעמי "התיישנות שלא מדעת", אלא אם פעולת איתור העובדות נחסמת או נמנעת בשל גורמים שלתובע אין שליטה עליהם, ושגם בזהירות ובמאמץ סביר הוא אינו יכול להגיע לחשיפתם. רק בנסיבות כאלה עשויה לקום הצדקה להפסקת מירוץ ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות, ובשל קושי אובייקטיבי לגלותן". ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, סעיף 9 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (30.5.10). השופט עמית הסביר הפרמטרים שיש לבחון בשאלת סבירות הגילוי: "בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית (עניין המאירי הראשון, עמ' 866; פרשת צורף; גלעד - הצעה לשינוי החוק, עמ' 128). גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות". (עניין גיא-ליפל, פיסקה 50 לפסק דינו של השופט עמית). עילות הרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט התגבשו ביום פטירת הבעל, שכן רק באותו מועד נגרם לתובעת נזק בכך שנדרשה להמשיך לשלם תשלומי המשכנתא בשל העדר ביטוח חיים לבעל. כל עוד הבעל היה בחיים לא התממש הנזק ולא נולדה עילת תביעה (עילות אחרות שאינן כוללות רכיב של נזק או התעשרות נוצרו במועד מוקדם יותר). מאותו מועד, 22.12.1997 ועד הגשת התביעה ביום 10.5.2005, חלפו למעלה מ-7 שנים. במצב דברים זה יש לבחון, האם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". התובעת הצהירה, כי רק כחצי שנה לאחר מות בעלה, פנתה לקבלת צו ירושה, ולבסוף קיבלה אותו ביום 29.10.1998 (סעיף 25 לתצהיר). בסמוך לאחר מכן, פנתה התובעת לבנק ושוחחה עם גברת אולגה ירחי מסניף מרכז העיר העתיקה בב"ש (סעיף 41 לתצהיר). התובעת דרשה לשחרר אותה כיורשת מהמשך תשלומי המשכנתא. לתדהמתה ולאכזבתה, סירב הבנק לבקשתה (סעיף 26 לתצהיר). גב' ירחי התכופפה לעברה, קרבה אליה את כתפיה במחווה מאיימת ואמרה לה בשקט: "כדאי לי לא לעשות רעש כדי שלא תיכנס למחסן לארכיון ותפגע בי קשות עם כל מה שקשור בהסכם המשכנתא" (סעיף 41 לתצהיר, עמ' 64, ש' 19-14, 26.12.2010)). התובעת חשה איום ופחד מול הסיטואציה וחששה לאבד את הדירה לאור האיום. התובעת פחדה להתעמת עם הבנק שגרם לה להבין, כי "מדובר במחדל או באשם שנח על בעלי המנוח ולא באשמת הבנק" (סעיפים 28, 41 לתצהיר). במכתבה מיום 14.4.2003 לבנק (נספח ד לתצהיר מר סמי טיבי) כתבה התובעת: בשנים בהם טרגדיה רדפה טרגדיה, נפטר בעלי באופן פתאומי (דצמבר (97). ניגשתי לסניף הבנק בבאר שבע בו נלקחה ההלוואה, על מנת להסדיר את סיום התשלומים בגין המשכנתא של חמי, שגולגלה לבעלי. להפתעתי הרבה, נמסר לי כל עלי להמשיך ולשאת בתשלומי המשכנתא, היות ולא נעשה לבעלי ביטוח חיים". לטענת הבנק בסיכומיו, מהמכתב עולה במפורש, כי התובעת ניגשה לבנק עם פטירת הבעל ולא בשנת 1998. אני דוחה הטענה. בחינת תוכן המכתב מעלה, כי אין בו התייחסות מפורשת למועד אשר בו ניגשה התובעת לבנק. התובעת לא זימנה את הגברת אולגה ירחי לעדות. תיאור פרטי תוכן השיחה בין השתיים אינו סביר בעיני, בייחוד לנוכח חלוף הזמן מהמועד שבו התקיימה לכאורה. בהקשר זה וכפי שנראה בהמשך הדברים ביחס לאי הזמנת עדים ע"י התובעת, יש להזכיר את ההלכה שלפיה: "הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 549 (2002) ע"א 9555/10 עמי הופמן נ' איל יפה ואח', פיסקה 34 (2013)) התובעת נשאלה בחקירתה: "למה חשבת שאת לא צריכה לשלם יותר?" והשיבה: "לדעתי חשבתי שאם בעלי נפטר שהוא היה בעל ההלוואה ואני אשתו, שמגיע לי פשוט מאוד. מגיע לי שיסגרו לי את ההלוואה כי בעלי נפטר." (עמ' 64, ש' 10-8, 26.12.2010). ובהמשך: "ש. חשבת ששילמת מספיק? ת. לא אמרתי שכבר בעלי נפטר שמגיע לי שכבר אני אפסיק את התשלומים" ש. למה? ת. לא יודעת למה זה דבר אישי רגשי, אין למה. ש. האם היה לזה קשר שאת סברת שמדובר בביטוח שהיה שמעת שהוא צריך אחרי שהוא נפטר הבנק צריך לפטור אותך בגלל שהיה ביטוח? ת. יכול להיות שחשבתי על זה, יכול להיות. (עמ' 65, ש' 31-25, 26.12.2010) בתה של התובעת נשאלה בחקירתה אודות אומד דעת התובעת לאחר פטירת הבעל. ש. אני מבינה שאמא שלך חשבה שהיא צריכה להיות פטורה מהתשלומים האלה לאחר פטירתו של אביכם ז"ל? ת. נכון. (עמ' 70, ש' 14-12, 26.12.2010) מהאמור עולה, כי עוד קודם למועד פנית התובעת לבנק בחודש אוקטובר 1998, למעשה עם פטירת הבעל והמשך תשלומי המשכנתא על ידה, סברה התובעת, כי יש לפטור אותה מתשלומי המשכנתא בעקבות מות בעלה. כבר ממועד פטירת הבעל יכולה הייתה התובעת, וכך היה עושה תובע סביר, לברר, האם נערך ביטוח לבעלה, האם הביטוח מכובד על ידי הבנק ואם לא נערך ביטוח, מה גרם לכך. אמנם לדברי התובעת הוצפו הדברים לראשונה רק בחודש אוקטובר 1998, אך הם שיקפו ידיעתה זה מכבר. יודגש, הצגת צו הירושה לא נועדה לפטור מתשלומי המשכנתא אלא להעביר הבעלות בנכס. דעתי היא, כי מועד זה אינו רלוונטי כלל. התובעת מוסיפה, כי לא ידעה בפועל אלא בתחילת שנת 2003, כי חלה חובה על הבנק לבטח הבעל (סעיף 29 לתצהירה). בשנת 2003 ידעה אותה ביתה, כי מכר של בעלה העובד בבנק למשכנתאות מסר לה, כי קיים תקדים דומה שבו נדרש בנק לאומי לשאת באחריות. לאחר שכנועים, הסכימה התובעת לכך שביתה תפנה לבנק ישראל. הבת דיברה עם פקידה של הנתבע בשם אינה שלטענתה אוששה את האמור (סעיף 41 לתצהיר). להוכחת טענתה צירפה התובעת תצהיר הבת. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי מדובר בנסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן כדרישת סעיף 8 לחוק. את אותו בירור שנערך באופן מקרי בשנת 2003 יכולה הייתה התובעת לערוך גם במועד מוקדם יותר, לפחות בסמוך לפטירת הבעל. יש לציין, כי הנוהל שצורף כנספח A לכתב התביעה המתוקן - הנוהל היחיד שצורף לתביעה - לא היה ברשות התובעת במועד הגשת התביעה המקורית וכי היא לא נזקקה לו לצורך הגשת התביעה או עמידה על זכויותיה בתחילה. המסמכים שעליהם הסתמכה התובעת היו ברשותה משך שנים, לפחות ממועד פטירת בעלה. במועד הגשת התביעה לא היו ברשות התובעת פרטים שאותם לא יכולה היתה לגלות בשקידה סבירה כבר עם מות הבעל, בייחוד כאשר כבר באותה עת סברה, כי יש לפטור אותה מתשלומי המשכנתא. לאור כל האמור, התביעה התיישנה ולא חל החריג בסעיף 8 לחוק. מעבר לדרוש ולאור הזמן הרב שחלף מאז הגשת התביעה והשלמת שמיעת ההוכחות, ראיתי לנכון להתייחס גם לטענות הצדדים לגוף העניין. להלן נבדוק, האם חלה על הבנק חובה ליידע את הסב שהיה לווה או את הבעל שמעמדו הוגדר על ידי הבנק כ"לווה נלווה" באשר לצורך בביטוח חיים. לאחר מכן נבדוק האם הבנק פעל בהתאם לחובותיו. ד.2. האם חלה על הבנק חובה ליידע הלווים בצורך לעשות ביטוח חיים? בפסק הדין ע"א 8905/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' אורה רוזנברג (1998) קבע בית המשפט העליון: "המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ"פרט מהותי" שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה. לפיכך נראה לנו שמסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן מבוססות. לענין זה אין זה מעלה או מוריד כיצד נהג הבנק במקרה זה או אחר או בכלל, כשחובה כאמור לא קמה". התובע מפנה בסיכומיו בהרחבה לפסה"ד ה"פ (שלום ת"א) 176534/00 שפיצר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (2001), המאוחר מפסק הדין בעניין רוזנברג. בעניין שפיצר נדון מקרה שבו בנק לא הציע ללווה נוסף לערוך ביטוח חיים. בפסק הדין פורטו שני חוזרים אשר מהם למד בית המשפט קיומה של חובה על הבנק לערוך ביטוח חיים בניגוד לפסק דין רוזנברג: חוזר האוצר - החשב הכללי שכותרתו "הלוואות לדיור לזכאים מכספי התקציב" מיום 17.4.1990 וחוזר בנק ישראל שמספרו 1500/06 מיום 3.1.1991. פסק הדין כולל ציטוט מתוך חוזרים אלו המובאים גם בסיכומי התובעת. גם פסיקה מאוחרת הזכירה את ההבחנה בין משכנתאות שעליהן חלו החוזרים הנ"ל לבין משכנתאות שנלקחו במועדים מוקדמים יותר כפי שנדון בעניין רוזנברג: "הערכאות השונות התייחסו להלכת רוזנברג, כאשר על פי רוב ציינו בתי המשפט, גם אם באמרת אגב, כי לאור הלכת רוזנברג לא מוטלת על הבנק החובה ליידע את הלקוח על אפשרות עריכת ביטוח חיים [ת.א. (ת"א) 8808-09-10 נורית מחטייב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( 14.10.11) (להלן: "פס"ד מחטייב"); ת.א. (י-ם) 9614/07 אסתר צייכנר נ' בנק הפועלים בע"מ ( 27.07.10) (להלן: "פס"ד צייכנר"); ת"א (ת"א) 33988-11-09 ויקטור פילצקוב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( 04.01.11) (להלן: "פס"ד פילצקוב")]. יצוין כי הלכת רוזנברג אובחנה במקרים בהם דובר בהלוואות שניטלו לאחר פרסום הנחיות האוצר בעניין "הלוואות לדיור לזכאים מכספי תקציב", ופרסום חוזר בנק ישראל בעניין "נהלים למתן הלוואות לדיור" - נהלים אליהם הפנו המשיבים, [ראו ה"פ (ת"א) 176534/00 שפיצר דוד נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( 12.06.01)) (להלן: "פס"ד שפיצר")], ואולם נהלים אלה אינם חלים בענייננו שכן מדובר בהלוואה "עסקית". ע"א (מחוזי ת"א) 1849-12-09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אלט אביטל, פיסקה 13 (6.8.2012). בית המשפט העליון (כבוד השופט דנציגר) דחה בקשת רשות ערעור על פסק דין זה אך קבע באימרת אגב: "בהקשר זה נדמה לי שראוי להוסיף, שאין להוציא מכלל אפשרות כי נדרש עיון מחודש בקביעה העקרונית בעניין רוזנברג לפיה "המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ'פרט מהותי' שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה" (שם, בפסקה 1). זאת, בין השאר, בשים לב לאמור בהוראות המפקח על הבנקים בדבר ניהול בנקאי תקין "נהלים למתן הלוואות לדיור" (הוראה מס' 451), ובפרט בשים לב לאמור בהוראה 11(ב)(1) לנהלים אלו (זאת ללא קשר לשאלת תחולתם של הנהלים על ענייננו). יחד עם זאת, איני רואה מקום להביע עמדה בסוגיה בשלב זה, כאשר הדבר אינו נחוץ לשם ההכרעה בבקשה הנוכחית". רע"א 7096/12 אביטל אלט נ' בנק לאומי למשכנתאות, פיסקה 11 (23.12.2012). התובעת לא הגישה ולא הציגה את חוזרי החשב הכללי ובנק ישראל אשר אוזכרו בעניין שפיצר לעיל אלא הסתפקה בציטוטים מפסק הדין. יצוין, כי חוזר החשב הכללי וחוזר בנק ישראל בקשר לביטוח החיים לא צוטטו באופן מלא בפסק הדין שפיצר (בחוזר החשב הכללי מיום 17.4.1990 צוטט השינויים שחלו בהוראות הקיימות מבלי שהאחרונות פורטו. ובחוזר בנק ישראל מיום 3.2.1991 צוטט רק סעיף 11). התובעת לא צירפה חוזרים אלו על אף שלפחות במועד הגשת כתב התביעה, ידעה על קיומו הנטען של חוזר המפקח על הבנקים (סעיף 28 לתביעה). התובעת טענה (סעיף 7 לסיכומי התגובה), כי מדובר בחיקוק על פי פקודת הפרשנות, כי הנהלים הובאו בשלמותם בפסיקה שהובאה בסיכומיה ועל כן היא לא נדרשה להגישם. סעיף 57ב לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א 1971, קובע: "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת". פקודת הפרשנות מגדירה מהו "דין": ""דין" - לרבות כל אחד מאלה: (1) חיקוק; (2) אקט של הפרלמנט הבריטי או חלק ממנו, ודבר-המלך-במועצה או חלק ממנו, בין שניתנו לפני תחילת תקפה של פקודה זו ובין שניתנו לאחריה, וכפי תקפם בארץ ישראל לפני הקמת המדינה או כפי תקפם במדינה; (3) צווים, תקנות, כללים, חוקי עזר, מינשרים, הוראות, הודעות וכל מסמך אחר, שניתנו מכוח "דין" כמשמעותו בפסקה (2) של הגדרה זו, בין לפני תחילת תקפה של פקודה זו ובין לאחריה, ואינם בגדר חיקוקים, וכפי תקפם בארץ ישראל לפני הקמת המדינה או כפי תקפם במדינה; (4) דינים עותומניים, דינים דתיים בין שבכתב ובין שבעל-פה, דיני המשפט המקובל ועקרוני היושר של אנגליה, כפי תקפם בארץ ישראל לפני הקמת המדינה או כפי תקפם במדינה" חיקוק מוגדר בפקודת הפרשנות כך: ""חיקוק" - כל חוק וכל תקנה בין שניתנו לפני תחילת תקפה של פקודה זו ובין שניתנו לאחריה; אולם מקום שהמלה "חיקוק" באה בפקודה או בתקנה שניתנו לפני תחילת תקפה של פקודה זו, תהא משמעותה כמשמעות שהיתה נודעת לה אלמלא פקודה זו". בעניין רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (פורסם במאגרים) (2006), ציין כבוד השופט רובינשטיין ביחס להנחיות המפקח על הביטוח, כי הנחיות אלה אינן בגדר דין. נראה, כי ניתן ללמוד מכך גם על ענייננו. בעע"ם 21/13 מגנזי תשתיות בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2013) בסעיף 10 לפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג נאמר בהתייחס למעמדן של הוראות החשב הכללי: "הוראות התכ"ם - אין עוררין על כבודן ועל חשיבותן - הן הנחיות מנהליות הנמצאות הדרגה נורמטיבית נמוכה מההוראות דיני המכרזים ופרשנותן בפסיקת בית משפט זה. ראויים לציין בהקשר זה דברי המלומד ד"ר ע' דקל: "מכיוון ששר האוצר אינו רשאי להאציל את סמכותו להתקין תקנות לחשב הכללי של משרד האוצר, ומכיוון שהוראות התכ"מ אינן מפורסמות ברשומות כנדרש לגבי תקנה, מאליו נובע כי סמכותו של החשב הכללי לעניין זה מוגבלת להוראות שאינן בנות פועל תחיקתי. משמע: החשב הכללי אינו מוסמך לקבוע בהוראות התכ"מ הנחיות בעלות אופי נורמטיבי מחייב, שלכאורה ראויות היו להתפרסם בקובץ התקנות...החשב הכללי של משרד האוצר מוגבל מאד לגבי ההוראות שהוא רשאי לכלול בקובץ ההוראות התכ"מ, ותחולתן של הנחיות אלה מוגבלת מראש הן במישור המהותי הן במישור הפרסונלי. כל שהחשב הכללי רשאי לקבוע בקובץ זה הוא הוראות המהוות פרשנות, פירוט, הסבר ויישום של ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק חובת המכרזים ובתקנות חובת המכרזים... בין חוק חובת המכרזים, תקנות חובת המכרזים והוראות התכ"מ מתקיים יחס היררכי, שלפיו חוק חובת המכרזים ניצב בראש הפירמידה והעקרונות הקבועים בו גוברים על כל הסדר המפורט בתקנות חובת המכרזים או בהוראות התכ"מ. במדרגה שמתחתיו נמצאות תקנות חובת המכרזים...במדרגה הנורמטיבית התחתונה ביותר ניצב קובץ הוראות התכ"מ, שמעמדו כשל הנחיות מנהליות. הוראות אלה מוגבלות לפרשנות, להסבר וליישום של ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ובתקנות...". לאור האמור לעיל, ספק בעיני אם חוזרי החשב הכללי ובנק ישראל לבנקים למשכנתאות הם "דין" ונכללים בגדר ידיעה שיפוטית שהתובעת אינה נדרשת להוכחתה. איני נדרשת להכריע בעניין זה, שכן הבנק בסיכומיו התייחס לאי הגשת החוזרים אך לא כפר בציטוטים מפסק הדין שפיצר ואף התייחס להוראות עניינית (עמ' 9 לסיכומיו). הבנק טען, כי מהוראות בחוזר החשב הכללי שבהן נקבע "כל זכאי שיקבל הלוואה שמקורה מכספי תקציב המדינה, יהיה חייב בביטוח חיים, בגין החזרי ההלוואה. תנאי הביטוח יהיו לפי המקובל בבנק, לגבי הלוואות מכספי בנק", עולה, כי חובת הביטוח חלה רק על זכאים, דהיינו הסב בלבד וכי תנאי הביטוח יהיו בהתאם למקובל בבנק לגבי הלוואות מכספי בנק. במצב דברים זה, חלות הוראות המפקח על הבנקים וכן נוהלי הבנק. בסעיף 11 להוראות המפקח על הבנקים, שלא הוגשו על ידי התובעת אך צוטטו בפיסקה 2 ל"מסגרת המשפטית" בסיכומיה, נקבע, כי אין כל חובה לדרוש מלווה לבטח עצמו בביטוח חיים. על פי לשון נוהלי הבנק, הביטוח מוצע ללווה בלבד, כחלק מביטחונותיו של הבנק, הא ותו לו. הבנק הבהיר, כי מפאת גילו של הלווה, הסב, הוא נאלץ לוותר על ביטחון זה. טענות אלה של הבנק מקובלות עלי. על פי העדויות שהובאו לפני, נהלים אלה לא חלו על "לווה נלווה". גב' קלרה פוקמן שהיתה פקידת הבנק שטיפלה בלווים (להלן: "פקידת הבנק") אמרה בחקירתה, כי נהלי הבנק ומשרד השיכון לא חייבו ביטוחו של "לווה נלווה": "ש. אני אומר לך שזה המצג שהצגתם בפניו, בפני חוליו ובפני הערבים. ת. במקרה הזה לא יכולנו לבטח, כי הלווה היה בן 83 ובאותן שנים היתה הוראה של משרד השיכון לא לבטח לווה נלווה. ש. את יכולה להראות את ההוראה הזו? ת. לא. הוראה אין לי אבל קיבלנו הוראות כל הזמן מהבנק עצמו. מהבנק עצמו פעם בשבועיים היה מגיע אחראי והיינו מקבלים ממנו את ההוראות האלה. ש. הוראות כתובות לפי מה שאתם סיפקתם לי זה נוהל מתן הלוואה 10.6.02 נספח A לכתב התביעה המתוקן. ת. אותן שנים לא היו מבטחים לווה נלווה. ש. היה נוהל כתוב? ת. לא אמרתי כתוב. היו לנו מנהלים שמדריכים אותנו וזה מה שהיינו מסבירים. כתוב לא אמרתי." (עמ' 90, ש' 18 - 28). הואיל והתרשמתי מאמינותה של העדה, ובשים לב לחלוף הזמן, לא ראיתי בהעדר הצגת נוהל כתוב בעניין זה על ידי הבנק כדי לפגוע בגרסתה. הנוהל היחיד שחל בתקופה הרלוונטית אשר הוצג לפני, הוא נוהל הבנק מיום 10.6.1992 שכותרתו "נוהל מתן הלוואה" וצורף כנספח A לכתב התביעה המתוקן. הנוהל נועד לקבוע השלבים הדרושים לפתיחת תיק הלוואה והטיפול בהליכי הביצוע עד לתשלום סכום ההלוואה. הנוהל כולל במערך ביטחונות הבנק גם ביטוח חיים. סעיף 7 לנוהל קובע: "מערך הביטחונות של הבנק כולל גם את הביטוח החיים, על כן צריך לדאוג להחתים את הלווה על הטפסים המתאימים, תוך כדי מתן הסבר על אופי הביטוח ובעיקר על חשיבות "הצהרת הבריאות" וגיל הלווה". סעיף 20.1 לנוהל קובע, כי תיק ההלוואה ישמר במשך זמן קיום ההלוואה ויכלול בין היתר "הצהרת ביטוח ריזיקו של הלווים". בהיותו של הסב בגיל מבוגר שלא איפשר עריכת ביטוח חיים עבורו ברור, כי ללא צירוף "לווה נלווה" לא הייתה ניתנת לו משכנתא, וברור, כי הנוהל לא חל על הסב. ביטוח חיים ריזוקו מהווה ערובה לבנק שגם במות הלווה תיפרע המשכנתא על ידי המבטח. לא מצאתי, כי הנוהל מקים חובה של הבנק כלפי כל לקוח לבטחו וכי לא נותר לבנק שיקול דעת שלא לדרוש ביטוחו של "לווה נלווה". "לווה נלווה" נועד להעמיד בטוחה לבנק. לא מצאתי, כי הנוהל מקים חובה לבטח גם את המשך התשלומים על ידי "לווה נלווה". כאמור, מעדותה של פקידת הבנק לעיל עולה, כי על פי נהלי הבנק באותה עת, לא הייתה חובה לבצע ביטוח חיים ל"לווה נלווה". דברים אלו מקבלים חיזוק מסוים גם בדחיית בנק ישראל את תלונת התובעת מיום 28.12.2003 (נספח ה' לכתב התביעה המקורי): "ברצוני להוסיף על תשובת הבנק ולהבהיר כי על פי הוראות נוהל בנקאי תקין שפרסם המפקח על הבנקים בעניין הלוואות לדיור, בנק רשאי לחייב לווה לבצע ביטוח חיים בהלוואה. כאשר ביטוח החיים מבוצע בבנק, תנאי פוליסת הביטוח הקיבוצית נקבעים על ידי הבנק, לרבות התנאי הקובע את הגיל המינימלי של לווה להצטרפות לביטוח החיים. כאמור במקרה הנידון, הבנק הבהיר כי נכון למועד קבלת ההלוואה, גילו של חמך ז"ל היה גבוה מהגיל המינימלי שנקבע בתנאי הפוליסה, ולכן לא נעשה לו ביטוח חיים. כמו כן, הבנק הבהיר לנו כי בעת קבלת ההלוואה, נהלי הבנק לא קבעו כי יש לבטח לווה נילווה. זו הסיבה שבעלך לא צורף לביטוח החיים שנעשה בבנק". למותר לציין, כי דחיית התלונה על ידי בנק ישראל אינה מחייבת בית משפט זה. עם זאת, הדברים מעידים על עמדתו בסוגיה. הוצגו לפני נהלים מאוחרים למועד לקיחת ההלוואה שלפיהם נדרש הבנק לבטח גם "לווה נלווה", אך אלו אינם חלים על המקרה. התובעת טענה, כי לאחר פטירת הסב, כאשר הבעל ירש את זכויות הסב ומעמדו היה כשל לווה לכל דבר ועניין, צריך היה להחיל עליו את הנוהל. ראשית, הנוהל חל במועד לקיחת המשכנתא ולא נועד לחייב את הבנק בביטחונות חדשים במהלך חיי ההלוואה. שנית, מדברי הבנק התברר, כי לאחר מות הסב, לא שינה הבן את מעמדו ביחס לבנק כדי לא לאבד את זכויותיו המיוחדות של הסב בהלוואה לזכאים (עמ' 93, ש' 25 - 27, 27.3.2011). במכתב הבנק מיום 1.5.2003 (נספח ד לכתב התביעה המקורי) נכתב: "חמך המנוח נותר רשום בספרי הבנק כלווה". עם מות הסב לא השתנה מעמדו של הבעל והוא נותר כ"לווה נלווה". גם בשל כך נדחית טענה זו. ד.3. ההסברים והמידע שניתנו לבעל לטענת התובעת, הבעל לא שלט בשפה העברית ועיקר התקשורת שלו התבצעה בספרדית. לבעל ולסב לא הייתה יכולת לקרוא ולהבין את ההתחייבויות שנטלו על עצמם ולא הסבירו להם בספרדית (או בעברית) את מעמד הבעל כ"לווה נלווה" והנהלים המחייבים לבטח את חייהם של הלווים בביטוח חיים. העדר ההסברים בשפת הבעל והסב הייתה בניגוד להוראת המפקח על הבנקים משנת 1974 באשר לסוגיית החתמת עולים חדשים על מסמכים בנקאיים בעברית (נוהל זה לא הוגש לתיק). לתובעת ובני משפחתה "לא היה להם כל מושג על מה הוחתמו ומה הפירוש המשפטי ו/או המסחרי של המסמכים עליהם הם חותמים. פקידי הבנק לא נתנו כל הסבר בנדון אלא פתחו מידית בהחתמתם ושלחו את כולם לדרכם" (סעיף 6 לסיכומי התובעת). לאחר מות הסב נמסרו לפקידי הבנק מסמכי הפטירה והם הודיעו לבעל, כי עליו להמשיך לשלם המשכנתא, מבלי שהוסבר לו, כי לא בוטח בביטוח חיים וכי אם ילך לעולמו לפני סיום פירעון המשכנתא יאלצו יורשיו לשלם את יתרתה. במסמך הבקשה לקבלת הלוואה (במ/1) בעמוד הראשון והשני ובהסכם ההלוואה (במ/2) רשום בכתב יד בסמיכות קרובה (בבקשה לקבלת הלוואה) או רחוקה יותר (בהסכם ההלוואה), כי הבעל הוא "לווה נלווה". לטענת התובעת הכיתוב "לווה נלווה" על גבי הבקשה לקבלת הלוואה הוסף בשלב מאוחר לחתימת הצדדים והם לא יודעו על כך (סעיף 5 ועמוד 12 לסיכומי התובעת). במסמך המקור תדריך ללווה לקבלת הלוואה (במ/3) הנושא תאריך ינואר 1993 (אך נמסר ללווים בסמוך ללקיחת ההלוואה) כלול הסבר לגבי ביטוח החיים (סעיף 11). מסמך זה המודפס משני צדדיו, חתום רק בצד אחד בידי הלווים והערבים אך לא בצד השני שבו ההסבר לגבי ביטוח החיים ובחלקו התחתון יש מקום לחתימתם. 63. ראשית אדון בתוכן ההסברים שניתנו ללווים ולאחר מכן אבחן את טענות התובעת בקשר לשפה שבה ניתנו (או לא ניתנו) אותם הסברים. 64. התובעת ומשפחתה הגיעו לארץ כבר בשנת 1981, דהיינו, יותר מעשור לפני נטילת ההלוואה נושא התביעה (עמ' 24, ש' 6-5, 15.9.2010). התובעת ובעלה כבר התנסו בהליכים לרכישת דירה באמצעות משכנתא כ-5 שנים לאחר עלייתם (עמ' 24, ש' 10, עמ' 40, ש' 9-4 15.9.2010). 65. התובעת העידה, כי לאחר עליית הסב לארץ: "הוא גר בשכירות שנה. אחרי זה ראינו שביקשו שהוא יעבור לדירה אחרת, בעל הבית רצה, ראינו שזה לא נח לבן אדם בן 80 פלוס אז ראינו שהכי טוב זה באמת לקבל את הזכויות שנותנים לו לקנות דירה כדי שיהיה לו את המקום שלו" (עמ' 25, ש' 29-27, 15.9.2010). 66. כשהסב הלך לרכוש את הדירה, ובכל פעם שהלך לבנק לסדר את ענייני ההלוואה הוא הלך יחד עם הבעל, לא עם התובעת. התובעת לא ידעה להעריך כמה פעמים היה הבעל עם הסב בבנק (עמ' 41, ש' 24, 15.9.2010), כדבריה: "ש. כשאדון חוליו הלך לקנות את הדירה שלו הוא הלך לבד? ת. אף פעם לא. ש. וכשהוא הלך לבנק לסדר את ההלוואה הוא הלך לבד? ת. לא, תמיד עם בעלי - הבן שלו. ש. ואת גם הלכת? ת. לא תמיד. ש. בחלק מהפעמים היית? ת. נראה לי". (עמ' 30, ש' 26-19, 15.9.2010) ובהמשך: "ש. את כותבת בסעיף 11 לתצהירך שחמיך עם 4 ערבים נוספים ואת ביניהם באתם לבנק לחתום על המסמכים. ת. כן. ש. מהתחלה באתם כולכם ביחד מהפעם הראשונה? ת. לא. את חותמת אחרי שכבר הכינו את כל המסמכים. ש. אבל הבנק לא יודע מעצמו שהוא צריך להכין מסמכים. ת. חמי היה עם בעלי. ש. הוא הלך עם בעלך? ת. תמיד, הוא לא ידע עברית". (עמ' 31, ש' 28-20, 15.9.2010, וראו גם עמ' 37, ש' 26 - עמ' 38, ש' 15). למעשה, הבעל והסב כבר סידרו את כל הדרוש מול הבנק לפני שהתובעת באה לבנק לחתום. התובעת העידה, כי לא ידעה מה הוסבר להם ומה לא הוסבר להם כשלא הייתה שם (עמ' 41, ש' 26-25, עמ' 42, ש' 5-3 15.9.2010). 67. התובעת, אשר עליה נטל ההוכחה לגבי ההסברים שניתנו או לא ניתנו לסב ולבעל - הסברים העומדים בבסיס התביעה, הודתה, כי היא כלל לא הייתה נוכחת בכל המפגשים של הבעל והסב עם הבנק ולא יודעת מה הוסבר להם, על כן אין באפשרותי לתת משקל לעדותה בדבר הסברים שניתנו או לא ניתנו לבעל ולסב. בנוסף, התקשיתי לתת אמון בגרסת התובעת בדבר ההסברים שניתנו על ידי הבנק לאור דבריה, כי לא הבינה כי הסב הינו "לווה" מהבנק (עמ' 32, עמ' 40, ש' 25-23, עמ' 42, ש' 18-14, 15.9.2010), כי לא ידעה שהסב רוכש את הדירה לבדו ולא "יחד" עם הבעל (עמ' 41, ש' 10-1) וכי למרות שכבר נטלה משכנתא בעצמה לא ידעה בכלל שקיימת אפשרות של ביטוח חיים במשכנתא (עמ' 44, ש' 14-12). מעדות התובעת עולה, כי הבעל אשר כבר רכש דירה, ולפיכך לא היה חסר כל ניסיון בכך, התלווה לסב מאחר והסב לא ידע עברית, כלומר לבעל הייתה לפחות הבנה מספקת בעברית לשם ביצוע ההליכים לרכישת הדירה, לאחר שהתגורר בארץ מעל לעשור באותה העת. 68. בסעיף 12 לכתב התביעה המתוקן נטען כי "בפועל הוחתמו התובעת, דייגו וגב' טיפלצקי כערבים, ואילו הבן (הבעל המנוח) (כך במקור - ר.ש.) הוחתם כלווה נוסף ולא כערב וזאת כפי שהובהר לתובעת ובני משפחתה לאור גילו המתקדם מאוד של הסבא המנוח (יליד 1910)". 69. לעומת זאת, התובעת לא זכרה בעדותה האם חשבה בתחילה, כי מעמדו של הבעל יהיה כשל ערב או לווה (עמ' 34, ש' 30-20, 15.9.2010). בהמשך הדברים לא זכרה מה הסבירו להם: ש. את אומרת בסעיף 11 לתצהירך שהובהר לך ולמשפחתך שבעלך הוחתם כלווה נוסף לאור גילו המתקדם של חמיך. את אומרת שהבהירו לכם למה מחתימים את אדון פרננדו כלווה נוסף. תספרי במילים שלך לבית המשפט מה הסבירו לכם באותו רגע? ת. יש הבדל בין מה שמסבירים לבין מה שמבינים. לאחר שהשופטת חוזרת על השאלה אני משיבה - אני לא זוכרת. (עמ' 35, ש' 32-29, 15.9.2010) ובמקום אחר: "אני לא זוכרת מה חשבתי אז" (עמ' 40, ש' 14, 15.9.2010). בהמשך העידה התובעת, כי היא זוכרת שהוסבר לה שהבעל צריך להיות יחד עם הסב מאחר ובשל גילו המתקדם של הסב הוא לא יכול לקבל את ההלוואה לבד והבעל צריך להיות איתו באותה רמה (עמ' 36, ש' 11-9, 15.9.2010), וכי היא לא זוכרת שהוסבר יותר מכך (עמ' 39, ש' 7-5, 15.9.2010). 70. פקידת הבנק העידה: "ש. למרות שלא כתבת את זה ולמרות שאת לא זוכרת, את זוכרת עכשיו, תחת אזהרה שהסברת גם לחוליו וגם לפרננדו על לווה נלווה? ת. אני הסברתי לאנשים שחתמו על לווה נלווה, אם היה צורך". (עמ' 86, ש' 25-23, 15.9.2010). ובהמשך: "ש. מתי הסברת להם על לווה נלווה, ב-19.9.93 או באוקטובר? ת. הסברתי ברגע שנתתי את התדריך ללווה דפי ההסבר". (עמ' 87, ש' 13-12, 15.9.2010). 71. הבן שהיה בעת לקיחת ההלוואה בן 26 ולאחר שירות צבאי בחיל האוויר (עמ' 34, ש' 7 ו-19, 15.9.2010), היה אף הוא ערב להלוואה. יש להניח שגם הבן ידע להבין כל הסבר שניתן על ידי הבנק ולתרגמו למשפחה. הבן שהיה עד לאירועים לא הוזמן לעדות על ידי התובעת, וכך גם הגב' סילביה טיפלצקי אשר כאמור גם היא שימשה ערבה להלוואה. השניים יכלו לשפוך אור על נסיבות ההחתמה וההסברים שניתנו באותו מעמד. כאמור לעיל, בעניין זה חלה ההלכה לפיה הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית, כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו. התובעת לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הזמינה עדים נוספים אשר היו באותו מקרה, שעה שנטל ההוכחה מוטל עליה, ועל כן חזקה היא אילו העידו אותם עדים היה בעדותם כדי לפגוע בגרסתה. 72. התובעת הצהירה: "בעלי המנוח לא שלט כלל ועיקר בשפה העברית ועיקר התקשורת שלו התבצעה בשפה הספרדית. בעלי המנוח נאלץ להתמודד עם קשיי פרנסה ולנסוע מבאר שבע לראשל"צ כדי להתפרנס בשכר זעום של 1,500 ₪ בחודש, ולכן לא התקדם מעבר לשפה הבסיסית ביותר שלמד בזמן קצר באולפן. בעלי המנוח, כמו חמי המנוח ואנוכי, בוודאי שלא היה ברמה שאפשרה לו לקרוא ולהבין את ההתחייבויות שנטל על עצמו כי הוחתמנו בלי שהסבירו לו בספרדית את ההתחייבות שלו" (סעיף 31 לתצהירה). 73. בעניין שפת ההסברים שניתנו ללווים העידה פקידת הבנק: "ש. באיזו שפה דיברת איתם? ת. דיברתי עברית אבל זו היתה שנה של קרב העולים, בשנה זו היו העולים קונים המון בתים בתנאים מאוד טובים ובנק דיסקונט מימן זאת. דיברתי עברית עם פרננדו. אם האנשים לא היו מבינים, הם דיברו הרי ספרדית. הבחורה שישבה לידי - ירחי אולגה, דיברה ספרדית. נוצר מצב שאף פעם בן אדם לא היה חותם מבלי להבין על מה. במיוחד עולים חדשים שלא ששו לחתום, הם פחדו לחתום על טפסים עד שלא הבינו על מה הם חותמים. דיברתי עברית, אם הם לא הבינו, היתה בחורה שהיתה עוזרת וגם סגן המנהל שדיבר לדינו היה עוזר". ש. כלומר, את מעידה עכשיו שאת הפנית אותם אם היה להם בעיות בהבנה לגב' ירחי. ת. לא הפניתי. ישבנו יחד לידי והייתי מבקשת שהיא תתרגם מילה במילה וכך היה. ש. את זוכרת לגבי פרננדו וחוליו, גב' ירחי תרגמה להם לספרדית? ת. פרננדו דיבר עברית. אני לא זוכרת את אותו יום. אם הבין בעברית כן, אם לא תורגם לספרדית על ידי מישהי אחרת. לאחר שהשופטת חוזרת על השאלה, ת. אני לא זוכרת במקרה הספציפי הזה בדיוק איך זה התנהל. ש. את גם לא זוכרת שהסברת לפרננדו בעברית על לווה/נלווה? ת. לא זוכרת... זה כן זוכרת, זה חוק ברזל אצלי. הסברתי לו. ש. שוב, את זוכרת שדיברת איתו? ת. אני זוכרת שהסברתי לו. ש. בעברית? ת. (חושבת) אם הוא דיבר עברית, אז כן. ש. יש לך איזושהי ידיעה שהוא דיבר עברית. את גם לא החתמת אותו אני מזכיר לך, על העמוד המתייחס לביטוח חיים וגם לא על נספח ב'. ת. כן. הוא דיבר עברית. הוא היה מס' שנים בארץ. (עמ' 84, ש' 25 - עמ' 85, ש' 16, 17.3.2011). ובמקום אחר העידה פקידת הבנק: "במענה לשאלת בית המשפט, לפי מה שאני זוכרת, יש טופס קבלת משכנתא. היינו ממלאים את בסניף בגלל שאנחנו בדיסקונט לא היינו פותחים תיקים, הטופס הזה היה מגיע לפיתוח למשכנתאות שנמצא בת"א. שם הוא היה מקבל מספר וכל המסמכים היו מחזירים לסניף אלינו. ברגע שכל המסמכים היו אצלנו, היו מגיעים האנשים - היינו מחתימים אחד אחד על הכל, גם הלווים, גם הערבים וגם הנלווים. לא רק מחתימים אלא גם מסבירים טוב מאוד על מה אנחנו מחתימים. אני זוכרת שהיה פיקוח נוראי - זו היתה עליה מאוד גדולה ואמרו לנו להקפיד מאוד להסביר לאנשים שלא דוברים עברית. אף אחד לא היה עוזב את השולחן עד שמבין על מה הוא חותם". (עמ' 35, ש' 8-2, 9.7.2012). עדות פקידת הבנק, שמזה שנים רבות כבר אינה עובדת בבנק, היתה מהימנה עלי. עדותה ניתנה קרוב ל-20 שנה לאחר האירועים. דבריה שלפיהם לא זכרה איך התנהלו הדברים בדיוק, אך זכרה באופן כללי, כי הבעל (פרננדו) שוחח בעברית וזכרה אופן התנהלותה הרגיל, סבירים בעיני. התרשמתי מאמינותה. בנוסף, אילולא היתה לבעל יכולת לתווך בין הסב לבין הבנק וחברת רמט בע"מ לא ברור מדוע הקפידו בני המשפחה, כי הבעל יתלווה לסב כפי שתואר לעיל. 74. התובעת מפנה לעמ' 79, ש' 32-13 ועמ' 80, ש' 23-22 כדי להראות, כי הכיתוב "לווה נלווה" על גבי טופס הבקשה לקבלת הלוואה (במ/1) הוסף על ידי פקידת הבנק בשלב מאוחר יותר לחתימת מבקשי ההלוואה. לאחר שעיינתי בהפניות התובעת ובתיק, הכיתוב "לווה נלווה" אכן הוסף על ידי פקידת הבנק. המסמך נחתם על ידי הסב בלבד. נראה, כי המסמך מולא באמצעות מספר עטים על ידי אנשים שונים. עם זאת, לא מצאתי ראיה לכך שהדברים נרשמו בשלב מאוחר יותר לחתימת הלווה המצויה על גבי המסמך, או שהלווים לא ידעו אודות כך. 75. בכל מקרה, גם אם הכיתוב הוסף בשלב מאוחר יותר, אין הדבר מוכיח, כי עד למועד החתימה על הסכם ההלוואה או במועדים מוקדמים לכך, לא הוסברו הדברים. 76. אין בהעדר חתימת הלווים על אחד משני צידי טופס תדריך ללווה לקבלת הלוואה (במ/3) כדי ללמד בנסיבות המקרה ובשים לב לעדות פקידת הבנק, כי האמור באותו תדריך לא הוסבר ללווים. 77. בנוסף, לא מצאתי, כי יש בטענות בדבר שימוש ב"נייר קופי" בהסכם ההלוואה (במ/2) כדי לבסס טענות התובעת, לחוסר סדרים בהחתמת הלווים והערבים. 78. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי התובעת לא הוכיחה, כי הבנק לא נתן הסברים מספיקים. יש לשים לב, כי כאשר נשאלה התובעת, מה ההצדקה לתביעתה לא להחזיר את תשלומי המשכנתא?, תשובתה היתה: "אני לא יודעת מה לענות על זה. הראיה שלי, הפרספקטיבה שלי זה ממקום אחר, זה משהו שחמי קנה, שבעלי המשיך לשלם ואני המשכתי לשלם. אני לא ראיתי שגנבתי למישהו משהו, ובמיוחד למדינה, אז אני לא יודעת מה לענות יותר מזה. אולי הפרספקטיבה שלי לא נכונה אין לי מושג, אבל אני לא מרגישה שאני גנבתי משהו מהמדינה" (עמ' 51, ש' 20-17, 26.12.2010). 79. בשולי הדברים, התובעת טענה לראשונה בסיכומיה, כי הבנק גבה ממנה בפועל דמי ביטוח. מקובלת עלי טענת הבנק, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה בשלב הסיכומים ועל כן איני נזקקת לטענה זו (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית, פיסקה 18 (2009)). ה. סוף דבר 80. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. לאחר ששקלתי מכלול השיקולים הרלוונטיים, מהות התביעה והנסיבות האישיות, אני מחיבת התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטוח חייםבנק