נטען בבקשה כי לאו"ם חסינות מפני תביעות, וזאת הן בהתאם למשפט הבינלאומי, בהתבסס על סעיפים 105-104 למגילת האומות המאוחדות משנת 1945 ועל האמנה בדבר זכויות יתר וחסינות לאומות המאוחדות משנת 1946, והן בהתאם למשפט הישראלי, בהתבסס על פקודת החסינויות וזכויות-היתר של האומות המאוחדות, 1947 ועל צו החסינויות וזכויות-היתר של האומות המאוחדות, 1947 שהותקן מכוחה. סעיף 2(1) לצו, בשילוב עם סעיף 1 של חלק א' לתוספת לפקודה, קובע כי לאומות המאוחדות תהיה חסינות גורפת ומוחלטת מפני תביעה לדין ופעולה משפטית. נוכח זאת שהנתבע הינו אורגן של האו"ם, ושעל פי הדין לאו"ם חסינות מפני שיפוט, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי יש לדחות את התביעה על הסף. בבקשה צוין כי אמנם התוצאה המעשית של החסינות היא פגיעה בזכות הגישה לערכאות, אולם פגיעה זו מעוגנת בדין הפנימי מאז קום מדינת ישראל ובדין הבינלאומי. באיזון בין זכות התובעת לגשת לערכאות והפגיעה בקניינה לבין האינטרס הציבורי במובן הרחב של הגנה על יחסי החוץ של מדינה ישראל וקיום התחייבויות בינלאומיות, משקלו של האינטרס הציבורי מכריע את הכף. לטענת התובעת, ברור כי לא כל ארגון אשר יש לו קשר כלשהו עם ארגון האומות המאוחדות נהנה אוטומטית מכל החסינויות וזכויות היתר של ארגון האומות המאוחדות. הנתבע אינו ארגון האומות המאוחדות ואין בפני בית המשפט כל ראיה לסוג או מהות הקשר בין שני הגופים. מן הדין היה לתמוך את הטענה לפיה הנתבע הוא ארגון האומות המאוחדות במסמך או בראיה כלשהם, ודין הבקשה להידחות על הסף ולו מטעם זה בלבד. עוד טוענת התובעת כי טענת חסינות של גוף מסוים היא טענה דיונית מבוהקת אשר רק אותו גוף שזכאי ליהנות מאותה זכות דיונית אמור להעלותה, כשם שהוא גם המוסמך לוותר עליה. הנתבע כלל לא התייצב לדיון ולא הובאה עמדתו, והמבקש אינו יכול להשמיע טענת חסינות בשם הנתבע. התובעת מוסיפה וטוענת באריכות כי חסינות האו"ם אינה מוחלטת אלא יחסית וכי אין מקום להחילה על ענייננו. לטענת התובעת כשרותו המשפטית של הארגון תלויה בטיב פעולתו. כל עוד פעולתו היא להשיג אחת מתכליותיו המפורטות במגילת האו"ם הוא נהנה מכשרות משפטית, מאילו כאשר הוא חורג ממסגרת מטרותיו ותכליותיו מופקעת כשרותו המשפטית לרבות כשרותו להתגונן במשפט או לטעון טענת חסינות כנגד התביעה. חתימה על חוזה לאספקת שירותי תיירות אינה אחת מתכליותיו של ארגון האו"ם ולפיכך היא נעדרת כשרות משפטית לטעון טענת חסינות מפני הליכים משפטיים בעניין זה. עוד לטענתה גם בהתעלם מקושייה זו, פרשנות הפקודה והצו מחייבת את דחיית החסינות במקרה דנן. פרשנות זו מתחייבת גם לאור לשון הפקודה והצו, גם לאור הרציונל והתכלית שלהם, גם לאור חזקות פרשנות, גם לאור עקרונות היסוד של השיטה וגם לאור שיקולי ההיגיון והסבירות של משמעות הפקודה והצו תוך השוואה למשפט העמים. לטענת התובעת, הפרשנות הלשונית הנכונה לסעיף 1 לתוספת היא שהסעיף התייחס לתביעות והליכים פליליים או מעין פליליים אשר ננקטים על ידי המדינה בלבד בגין מעשים שנעשו על ידי האו"ם. הסעיף אינו מתייחס להליכים מינהליים פיסקאליים אותם מסדירים סעיפים 6-2 לתוספת ובשום אופן אינו מתייחס להליכים אזרחיים מסחריים טהורים שאין המדינה רוצה להתערב בהם ולא התכוונה לנקוט בהם עמדה כלשהי. עוד לטענת התובעת לא צריך להיות שוני בין היקף החסינות המוענקת למדינות כריבון זר ובין היקף החסינות המוענקת לאו"ם. ההיגיון והרציונל מאחורי הגבלת החסינות של הריבון הזר חלים גם כאשר מדובר בארגון בינלאומי כמו האו"ם, במיוחד כאשר ההגבלות צמחו מנקודת המבט והאינטרס של הגנה על זכויות הפרט. לא יעלה על הדעת כי האינטרס להגן על זכויות הפרט ישתנה בהתאם לזהות הגוף העומד מול המדינה. הנתבע הפר ברגל גסה חוזה שחתם עם התובעת, וקבלת הבקשה תביא לתוצאה אבסורדית לפיה תינתן לו חסינות ללא הגבלה. התובעת מוסיפה וטוענת כי אין לקבל את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה מתן החסינות נדרש לשם קיום התחייבויות המדינה כלפי האו"ם ואי מתן החסינות ייחשב להפרה של אותה התחייבות. אין באמנה התחייבות שהמדינה תפעל להגנה על חסינות האו"ם; ככל שקיימת חובה כזו היא מותנית בחובת האו"ם לכבד את המדינה ואת חוקיה; אין הצדקה להעניק לאו"ם חסינות מעבר לקבוע בסעיף 105 למגילת האו"ם שהוא מקור החסינות, דהיינו "חסינות יחסית הנדרשת לשם קיום מטרותיו של הארגון". עוד טוענת התובעת כי הרציונאל שבמתן חסינות לנציגים דיפלומטיים כדי להבטיח את מילויה של השליחות הדיפלומטית אמנם אינו חל בענייננו באופן ישיר, שכן חסינות זו מוסדרת בחלק אחר של התוספת לפקודה, אולם במידה והוא חל באופן עקיף הרי גם הוא פועל לטובת התובעת בשני מובנים - האחד הוא שהתוספת עצמה מגבילה את חסינות הנציג לפעולות שהן לשם השגת מטרות הארגון, והשני הוא שכאשר האו"ם מבקש להעניק לעצמו חסינות מפני תוצאות משפטיות של פעולות עסקיות הרי תוצאות העסקה יחולו על הנציג שהצו לא העניק לו חסינות. עוד לטענת התובעת, פרשנות בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה מובילה אף היא למסקנה שאין להעניק לנתבע חסינות מפני התביעה. שיטתנו המשפטית דוגלת בהגנה על זכויות מסחריות של הפרטים, ושום מדינה אשר מגינה על זכות הקניין של פרטיה לא יכולה להסכים למצב בו גוף זר בדמות הנתבע יחתום על חוזה ובמחי יד יחליט להפר אותו ברגל גסה בלא כל סיבה בשל הטענה כי הוא חסין. גם אם חיוב הנתבע בפיצוי יביא לנזק מדיני - דבר שאינו מתקבל על הדעת - אין הצדקה שעול נזק מדיני זה יחול על הפרט. אשר לטענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה זכות הפניה לערכאות היא זכות יחסית, שיש לאזנה מול זכויות אחרות, טוענת התובעת כי חסינות איננה זכות יסוד ולא ברור מה מקורה המשפטי של הטענה ומדוע יש צורך לאזן בין החסינות לבין זכות יסוד. עוד טוענת התובעת כי כבר נפסק כי זכות הגישה לערכאות נעלה על זכות יסוד וקיומה הינו תנאי הכרחי לקיומן של שאר זכויות היסוד. בתשובת היועץ המשפטי לממשלה נטען כי התובעת אינה מבחינה בין המונח "החסינויות וזכויות היתר" לבין המונח "ההכשרים המשפטיים של גוף מאוגד". העיון בצו מעלה כי ביחס לחסינות מפני תביעה לדין ופעולה משפטית ניתנה לאו"ם ולגופיו חסינות מוחלטת וגורפת. סעיף 3 לצו העוסק בהכשרים משפטיים אכן קובע כי לאומות המאוחדות יהיו הכשרים החוקיים של גוף מאוגד "כדי אותה מידה הנחוצה להשגת כל אחת מתכליותיהן של האומות המאוחדות הכלולות במגילת האומות המאוחדות" אך תיבה זו אינה מופיעה בפסקה העוסקת בחסינות. הפסקה העוסקת בחסינות היא פסקה אחת שלשונה ברורה ביותר - חסינות גורפת ומוחלטת ללא סייגים. עוד נטען בתגובה כי המשטר הנורמטיבי החל על חסינות האו"ם וגופיו שונה מהמשטר הנורמטיבי החל על חסינות המדינה הזרה, ומדובר בשני משטרים שונים ונפרדים מבחינת אופן הסדרתם, היקפם, התפתחותם, הפרקטיקה לגביהם והרציונאלים העומדים בבסיסה. לעניין ניסיונה של התובעת ללמוד מחסינות פקידי האו"ם נטען כי זו סוגיה נפרדת המוסדרת על ידי המשפט הבינלאומי והמשפט הפנימי באופן נפרד ואין להקיש ממנה לענייננו. דיון על המסגרת הנורמטיבית להכרה בחסינות האו"ם עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בת"א (מחוזי י-ם) 2524/08 פלונית נ' מעתוק (פורסם במאגרים, 2.5.2011), אליו הפנתה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה. בקצרה ייאמר כי סעיף 2 לאמנה בדבר זכויות היתר והחסינויות של האומות המאוחדות, עליה חתומה גם מדינת ישראל, קובע כי: "The United Nations, its property and assets wherever located and by whomsoever held, shall enjoy immunity from every form of legal process except insofar as in any particular case it has expressly waived its immunity..." ("ארגון האומות המאוחדות, רכושו ונכסיו בכל מקום שהם ובידי כל מי שהם, תהא להם חסינות מפני כל פעולה משפטית שהיא, חוץ ממקרים מיוחדים שבהם ויתר הארגון במפורש על חסינותו...") הוראה זו עוגנה במשפטה הפנימי של מדינת ישראל באמצעות פקודת החסינויות וזכויות-היתר של האומות המאוחדות, 1947. סעיף 2 לפקודה קובע כי: "שר החוץ רשאי, בצו - (א) להתקין כי יהיו לאומות המאוחדות, כדי אותה מידה שתפורט בצו, החסינויות וזכויות-היתר הרשומות בחלק א' של התוספת לפקודה הזאת, וכן יהיו להן הכשרים המשפטיים של גוף מאוגד." מכוח פקודה זו הותקן צו החסינויות וזכויות-היתר של האומות המאוחדות, 1947, בו נקבע בסעיף 2(1) כי "תהיינה לאומות המאוחדות החסינויות וזכויות-היתר הרשומות בפיסקות 1, 2, 4, 5 ו-6 של חלק א' שבתוספת לפקודה". סעיף 1 לחלק א' של התוספת לפקודה מונה בין החסינויות וזכויות היתר "חסינות בפני תביעה לדין ופעולה משפטית". התובעת מבקשת, כאמור, לטעון כי חסינות האו"ם אינה מוחלטת, אולם לא מצאתי ממש בטענות אלו. בתגובת התובעת נתערבבו, חסינות המדינה הזרה וחסינות האו"ם, הכשרים המשפטיים של האו"ם וחסינותו. ההסדר החוקי הקיים במדינת ישראל בכל הנוגע לחסינות האו"ם, כפי שנסקר לעיל, הינו חד משמעי ועולה ממנו כי לארגון האומות המאוחדות ניתנה חסינות מוחלטת מפני תביעה. לא ניתן להקיש מסוגיית חסינות המדינה הזרה לענייננו. בעוד שחסינות המדינה הזרה מבוססת על הדין הבינלאומי המנהגי, בענייננו מבוססת החסינות על הדין ההסכמי. על יסוד האמנות בהן הוסכם על חסינות האו"ם ועל היקפה התקבלו דברי החקיקה שאוזכרו לעיל, בעוד חסינות המדינה הזרה הוסדרה בחוק נפרד ושונה - חוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008. לשונם של הפקודה ושל הצו ברורה ואינה מותירה מקום לפרשנות שמבקשת התובעת להעניק לחסינות האו"ם. גם בעובדה שזכויות יתר אחרות שניתנו לאו"ם - כגון פטור ממיסים וממכסים - אינן מוחלטות אלא מסויגות, אין כדי ללמד על היקף החסינות. בת"א 2524/08 הנ"ל, לאחר סקירה נרחבת של ההסדרים החקיקתיים שנזכרו ושל הפסיקה בישראל ובעולם, קבע בית המשפט המחוזי כי "לשון האמנה, הרקע והתכלית שלה והפרשנות הניתנת לה לא רק בבתי המשפט בישראל, מצביעות כולן על מתן חסינות מלאה לאו"ם, גם בפועלה במישור הפרטי ולא רק במישור הציבורי". ערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט העליון נמחק בעקבות המלצת בית המשפט (ע"א 4433/11 פלונית נ' בית החולים ליולדות אגודת הסהר האדום (לא פורסם, 5.12.2012)). למסקנה דומה הגיעו בתי המשפט בת"א (שלום י-ם) 10386/06 עיד נ' דגאני (פורסם במאגרים, 28.12.2008), ובתע"א (אזורי י-ם) 1987/09 חמוד נ' UNDP ארגון לזכויות אדם (לא פורסם, 7.11.2011). אכן, חסינות מוחלטת המוענקת לנתבע תוצאתה פגיעה בזכות הגישה לערכאות של התובעת, אולם כבר ציין בית המשפט המחוזי בת"א 2524/08 הנ"ל כי "כל חסינות כוללת בחובה וויתור במודע על זכות הגישה לערכאות. במובן זה היא גורמת מעצם טבעה לחוסר נוחות. אך חסינות שניתנת לתכלית ראויה היא חסינות שיש לאכפה, גם במחיר של הפגיעה בזכות הגישה לערכאות". כפי שנאמר בעניין אחר "בדומה ליתר הזכויות החוקתיות, כך גם זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת. ככל זכות בעלת אופי חוקתי, גם היא עשויה להתנגש בזכויות אדם אחרות או בערכים ואינטרסים ציבוריים שונים המחייבים איזון ראוי ביניהם" (רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני (פורסם במאגרים, 18.7.2011)). אשר לטענת התובעת לפיה היועץ המשפטי לממשלה אינו בעל מעמד בהליך זה ואינו יכול להשמיע טענת חסינות בשם הנתבע - טענה זו נטענה ללא אסמכתא כלשהי. סמכותו הכללית של היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בהליך מוסדרת בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], הקובע כי "ראה היועץ המשפטי לממשלה, כי זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או ענין ציבורי מושפעים או כרוכים, או עלולים להיות מושפעים או כרוכים, בהליך פלוני שלפני בית-משפט... רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו". לא נמצא לי טעם לקבוע כי טענה לחסינות הנתבע חורגת מסמכות כללית זו. השאלה הבאה שיש לבחון הינה האם החסינות המוקנית לאו"ם תקפה ביחס לנתבע. בפסק דינו של בית הדין לעבודה בתע"א 1987/09 הנ"ל נדחתה תביעה נגד ארגון ה-UNDP לאחר שנקבע כי עומדת לו חסינות מוחלטת מפני תביעות. בבקשת היועץ המשפטי לממשלה נטען כי ה-UNDP הוקם בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 2029 משנת 1965 והוא משמש כזרוע ביצועית של עצרת האו"ם, במטרה לסייע בפיתוחן של מדינות מתפתחות. הארגון פועל בתחומים של עידוד הדמוקרטיה, מיגור העוני, מניעת משברים ושיקום, פיתוח סביבתי של תשתיות, הגנה על זכויות אדם וקידום נשים. בעקבות החלטת העצרת הכללית מספר 33/147 משנת 1978 פועל הארגון גם במדינת ישראל ובתחומי הרשות הפלסטינית ומפעיל באזור תכניות סיוע רחבות היקף עבור האוכלוסייה הפלסטינית. כנספח 1 לבקשה צורפה החלטת העצרת הכללית של האו"ם 2029 בדבר הקמת ה-UNDP. מהאמור עולה כי הנתבע הינו שלוחה של ארגון האומות המאוחדות, וכי ככזה עומדת לו חסינות מוחלטת. התוצאה היא כי דין התביעה להידחות על הסף. משפט בינלאומיחסינות