תביעה לפינוי מושכר. התובעת הינה חברה ממשלתית לפי ההגדרה , אשר בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה- 1975 ועיסוקה הוא תחום הדיור הציבורי. התובעת היא בעלת זכויות החכירה בדירות 29 ו-30 בבניין 37 אשר ברחוב אברהם שטרן בירושלים. דירות אלו ידועות גם כתת חלקות 29 ו-30 מחלקה 232 בגוש 30415 כפי שרשום בלשכת רישום המקרקעין ומהוות חלק ממאגר הדירות אשר משמשות לדיור הציבורי. אסרף אלי ואסרף טיטי, הוריהם של הנתבעים 1ו-2 , התגוררו בדירה כזכאים לדיור ציבורי- שוכרים בשכירות סוציאלית- על פי תנאי חוזה שכירות אשר נכרת עימם בתאריך 2.4.1978. לאחר פטירת הדיירים הזכאים הגישו הנתבעים 1ו-2 בקשות לקבלת זכויות כדייר ממשיך כפי משמעו בחוק זכויות הדיור הציבורי התשנ"ח-1998. בבקשת הנתבעת 2 היא כתבה כי בנה הנתבע 3 מתגורר עימה. בתאריך 4.1.2011 התכנסה ועדת אכלוס עליונה של משרד הבינוי והשיכון והחליטה בבקשות הנ"ל כדלקמן: בבקשת הנתבע 1 - "לאשר הקניית זכויות חוזיות כדייר ממשיך יחד עם האחות לדירה אחת ובתנאי החזרת הדירה האחרת הנחוצה לאכלוס משפחות בנות 5-6 נפשות." בבקשת הנתבעת 2- "לאשר הקניית זכויות חוזיות כדיירת ממשיכה יחד עם האח לדירה אחת ובתנאי החזרת הדירה האחרת הנחוצה לאכלוס משפחות בנות 5-6 נפשות." במכתב מתאריך 13.4.2011 2.2.2011 הודיע ממונה הנכסים מר יעקב קארו כי "חוזה שכירות לדייר ממשיך ייחתם עימכם ביחד על אחת הדירות לאחר שהדירה השנייה תוחזר לחברה...הינכם נדרשים להחזיר דירה אחת תוך 30 יום...". למרות הדרישות הנל של התובעת, לא פעלו הנתבעים בהתאם להחלטת ועדת אכלוס עליונה הנל ולא פינו את אחת הדירות. כמו כן לא חתמו חוזה של "דייר ממשיך" בדירה השנייה. התובעת טוענת שהנתבעים לא הגישו בקשה לקבלת זכאות לדיור ציבורי ולא התקיים דיון בעניינם. לאור דברים אלו הוגשה תביעה זו לפינוי מושכר. הנתבעים טוענים כי הם דיירים ממשיכים של הוריהם אשר התגוררו בדירה כדיירים זכאים והלכו לעולמם. לטענתם התובעת רשמה את הנתבעת 2 כדיירת חוזית וקיבלה ממנה דמי שכירות כדין ואף זיכתה אותה בהנחות בשכר דירה מחמת היותה אם חד הורית. לטענתם החלטת הוועדה היא שגויה, ניתנה בחוסר סמכות והינה בלתי סבירה וכי מדובר למעשה בדירה אחת שהינה מאוחדת. עיקר המחלוקת בין הצדדים מקורה בהחלטת וועדת האכלוס של משרד הבינוי והשיכון מיום 4.1.2011, בהסתמך על החלטה זו טוענת התובעת כי היה על הנתבעים 1 ו-2 להחזיר חזקה באחת מן הדירות בלבד. לטענת הנתבעים התובעת רשמה את הנתבעת 2 כדיירת חוזית לכל דבר וקיבלה ממנה משך שנים דמי שכירות כדין ואף העניקה לנתבעת זכאות להנחות בשכר דירה בין השאר מחמת היותה אם חד הורית זאת בנוסף לדירה של אחיה.התובעים טוענים מנגד כי אושרה לנתבעים דירה אחת בלבד. מר יעקב קארו מטעם פרזות העיד כך: "הועדה אישרה אותו כדייר ממשיך יחד עם אחותו בדירה אחת. דירה אחת ואת השנייה להחזיר" (ע"מ 11 שורות 16-17 לפרוטוקול בית המשפט). האם למעשה מדובר בדירה אחת שהינה דירה מאוחדת? הקריטריונים לדירה מאוחדת על פי פרזות הם מטבח משותף ומעבר בין הדירות. בביקור מעגל לבדיקת מכלול מיום 21.3.2010 לא מצוין כי הדירות מחוברות. נציגי פרזות העידו כי אם היה כך הדברים היו מצוינים בדוח. מר יעקב קארו העיד כי לא כך המצב בדירת הנתבעים: "אם בדירת אסרף היה מטבח אחד ומעבר בין הדירות היו מכירים בזה כדירה אחת לצורך הכרתם כדיירים ממשיכים. נכון להיום הדירות שלהם אינם מאוחדות" (ע"מ 9 שורות 16-17לפרוטוקול בית המשפט). מר עודד פרנקו העיד מטעם התובעים כי מדובר בשתי דירות נפרדות שכן אין להן מטבח משותף. "עשיתי סיור בדירה וראיתי שבכל דירה יש מטבח" (ע"מ 4 שורה 31 לפרוטוקול בית המשפט). עוד הוא מוסיף: "...אם יש דירות שיש דברים חריגים, למשל אין מטבח או אמבטיה אני מציין את זה בדו"ח. אם לא נרשם סימן שיש מטבח. אי קיומו של מטבח זה חריג". (ע"מ 5 שורות 1-3 לפרוטוקול בית המשפט). הנתבע מר שלום אסרף סיפר כי מדובר בדירה מאוחדת וכי מצב זה היה מאז שהוריו שכרו את הדירות. הוא ואחותו לא עשו כל שינוי: "בדירה שאני ואחותי גרים בה יש מטבח משותף לי ולה עם דלת מעבר בין הדירות. מטבח אחד חלבי ומטבח אחד בשרי. מדובר במתחם משותף". (ע"מ 11 שורות 28-29 לפרוטוקול בית המשפט). הנתבעת מר שרה אסף טוענת אף היא שמדובר בדירות מחוברות עם מטבח חלבי ובשרי ומעבר ביניהן. לאור הדברים הללו הרי שגם התובעים וגם הנתבעים מסכימים כי ישנם שני מטבחים ולפיכך מדובר בשתי דירות נפרדות ולא בדירה מאוחדת אחת. האם החלטת הועדה ניתנה בחוסר סמכות? האם ההחלטה היה שגויה ובלתי סבירה? בסעיף 22 לנוהל בעניין הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים (להלן: "נהלי דייר ממשיך ") נרשם כך: "במקרים בהם הדייר מחזיק ב-2 דירות : אם נמצא כי הדירה מהווה 2 דירות לא מאוחדות, הדייר הממשיך יחזיר דירה אחת לחברה המאכלסת ויחתום חוזה שכירות על הדירה האחרת. למעט במקרים בהם גודל המשפחה תואם לגודל הדירות לפי נוהל הקצאת דירות בשיכון הציבורי שאז תאושרנה 2 דירות" בתאריך 2.4.1978 נחתם הסכם עם הוריהם המנוחים של הנתבעים 1-2 (מצורף כנספח 3 לתצהיר עדותו של יעקב קארו) כללה משפחת הזכאים - 10 נפשות. בנספח להסכם השכירות נרשם כי : "השוכר מצהיר בזה כי הובהר לו במפורש על ידי החברה שהמושכר יושכר לו על ידי החברה רק לתקופה בה משפחתו תהיה זכאית לכך על פי הקריטריונים שייקבעו על ידי החברה מעת לעת". סעיף 7 לנוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי קובע כי: "גודל הדירה מספר החדרים ייקבע בהתאם למספר הנפשות..." בתאריך 1.11.1994 פנתה התובעת אל שני ההורים הזכאים והודיעה להם כי מאחר ובשתי הדירות מתגוררים 4 בני משפחה היא מבטלת את חוזה השכירות עימם ודורשת לקבל לידיה את אחת הדירות . (המכתב צורף כנספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של מר יעקב קארו). הנתבעים לא החזירו את אחת הדירות ועל כן שלחה אליהם התובעת שני מכתבים נוספים בתאריכים 8.1.1995 וב 14.2.1995 . (נספחים 16 ו-17 לעדותו הראשית של מר יעקב קארו). בתאריך 6.3.1995 התקבל מכתב אצל התובעת לפיו המשפחה תחזיר לתובעת את אחת הדירות בתאריך 9/1995 (נספח 18). בניגוד לנאמר במכתב אף אחת מן הדירות לא הוחזרה לתובעת. בתאריך 9.5.1996 הודיעה התובעת לנתבעים במכתב על כוונתה להגיש נגדם תביעה לפינוי. לאור הנוהל של חברת פרזות אין הנתבעים זכאים להחזיק בשתי הדירות. ולפיכך אני קובע כי החלטת הועדה אינה שגויה ואינה בלתי סבירה . כמו כן הנתבעים לא הוכיחו כי החלטת הועדה ניתנה בחוסר סמכות. סיום וסיכום: זכאות של כל אדם בדיור הציבורי נקבעת רק על ידי ועדות מיוחדות שליד משרד הבינוי והשיכון עלפי נהלים ידועים ומפורסמים. אדם הופך להיות דייר זכאי או חוזי או ממשיך בהסתמך על החלטת ועדה מיוחדת שליד משרד השיכון ועל פי נהלים בלבד. התובעת טוענת שמשפחת אסרף הם בבחינת דיירים ממשיכים בדירה אחת בלבד וכי הנתבעת יושבת בנכס ללא זכות מ-2003. התובעת פנתה אל הנתבעים מספר פעמים בדרישה כי אלה יפנו את אחת הדירות ואם לא כן ינקטו נגדם הליכי משפט. העתקי המכתבים צורפו אל תצהיר העדות של יעקב קארו כנספחים 11-12). הנתבעים לא הגישו בקשה לקבלת זכאות לדיור ציבורי ולכן גם לא התקיים דיון בעניינם. בנספח 9 לתצהיר עדותה של הנתבעת 2 היא צירפה זכאות לדיור ציבורי אך נציג פרזות מר קארו הסביר כי תעודה זו מעידה על כך שאין לה דירה נוספת ומאפשרת לה להגיש בקשה להיות דיירת ממשיכה. תשלום דמי השכירות על ידי הנתבעת אינו מעיד כי היא זכאית להמשיך להתגורר בדירה, כך גם ההיענות לבקשתה להנחה בשכר דירה. לטענת פרזות גם אם הנתבעים היו מגישים בקשה לקבלת זכאות לדיור ציבורי אזי בקשתם הייתה נדחית משום שהם אינם עומדים בתנאים שדורש סעיף 5.1 של נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי לפיו אחד התנאים לקבלת הזכאות הינו 3 ילדים לפחות. בהתאם להוראות סעיף 4.3. בפרק 8 לנוהל 8/19 של משרד הבינוי והשיכון בעניין הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים. מתאריך 1.2.2002 היה על הנתבעים כדיירים ממשיכים להחזיר את אחת הדירות. לאור כל הדברים הללו, אני קובע כי על הנתבעים לפנות דירה אחת תוך 30 יום ממתן פסק דין זה שכן הם אינם עומדים בתנאים לזכאות של שתי דירות וזאת על פי הנוהלים ועל כן יש להחזיר דירה אחת למאגר הדיור הציבורי המצומצם אשר כאמור הינו משאב ציבורי מוגבל בהיקפו. היה והנתבעים לא יפעלו כאמור יהיה עליהם לפנות, בתום אותם 30 יום את שתי הדירות ולצורך כך ניתן בזה צו פינוי כאמור, אשר יבוצע רק אם לא תוחזר דירה אחת תוך 30 יום. אני מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. דיני חברותפינוי מושכרשכירותחברה ממשלתיתפינוי