כאשר הנפרע בפועל הוא צד ג' והוא אינו חלק מעסקת היסוד, אזי קיימת גם לו אפשרות להיות אוחז כשורה על פי פקודת השטרות למרות שבאופן פורמלי הוא צד קרוב לשטר. (ראה: ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה פד"י נ"ג (1) 132); ע"א 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקב , פד"י מ"א (3) 402, 406 ). 6.2 טענות ההגנה מטעם הנתבע כלפי התובעת כצד רחוק מתמצות בשניים: האחת, כי השטר היה מותנה בתנאי. השנייה, כי הוא ניתן תחת כפייה ואיומים. באשר לאיומים הנטענים על ידי הנתבע, ציין הנתבע בעדותו, כי הוא משך את השיק וחתם עליו וכי הינו מכיר את יהודה שביקר בביתו פעם קודמת על מנת לספק סחורה לצורך התקנת המטבח. כמו כן, הנתבע אישר, כי המוצרים שיהודה סיפק הותקנו במטבח. באשר לנסיבות משיכת השיק הנתבע העיד כדלקמן: " אני לא יודע מה עושה בן אדם מאויים בדרך כלל. אני לא בן אדם שאוהב עימותים עם אנשים. לא כתבתי שיק באופן מיידי, על המקום. קודם כל התקשרתי למאיר וליורם קבלן השיפוצים שהוא הביא לי את מאיר. שאלתי את מאיר מה קורה פה משום שהוא ביקש ממני לתת לחבר שלו יהודה להסתכל אצלי בבית ולהתייעץ אתו כדי לעזור למאיר לתקן את הבעיות במטבח, אני לא ידעתי את מי הוא ישלח.... אחר כך הוא אמר אני לא עוזב את הבית בלי לקבל את הכסף, מאיר חייב לי כסף. זה היה הפתעה מבחינתי לא דיברתי עם מאיר על כסף וגם לא היה סיבה, אני לא הייתי חייה למאיר גרוש.( פרוטו' בעמ' 12 שורות 21-29). כמו כן, הנתבע העיד, "התקשרתי ליורם ושאלתי אותו אם יש לו רעיון, ואני לא זוכר אם הוא או אשתי שהציעו שאנחנו עדיין מעוניינים שמאיר יתקן את הבעיות ולכן אם הוא מוכן לבוא ולהשלים את העבודה תוך שבועיים ניתן לו שיק דחוי לשבועיים באמצעות מקור הפרזול". (פרוט' בעמ' 12 שורות 30-32). עוד ציין הנתבע בעדותו, כי לא תיקן את הליקויים הנטענים על ידו עד היום. כמו כן, אישר כי על פי עיסקת היסוד הינו חב לצד השלישי למעלה מ- 15,000 ₪ שלא שולמו נוכח אי השלמת העבודה. הנתבע אף אישר, כי לא המציא חוות דעת וכי אינו יודע את הערך הכספי של תיקון הליקויים. בעדותה של אשת הנתבע, גב' דפנה פרינץ, עודנה טענת הנתבעים באופן שציינה, כי יהודה ביקר בביתה הוא נתן לה "הרגשה מאוד לא נעימה". הנתבע לא דאג לזמן את יורם או העובד של הצד השלישי שנכחו במעמד זה ולכאורה היו עדים לפגישה בביתו בעת שמשך את השיק לפקודת התובעת, עדים אשר ללא ספק היה בהם כדי להאיר טענותיו. הלכה פסוקה היא ומושרשת היטב היא, כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע.( ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פד"י מה (4), 651,654 : י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991). בתצהירו של מר יהודה הכחיש הוא כל נושא של איום או כפיה. כמו כן, ציין, כי היה דין ודברים בין הנתבע למר מאיר שלא היה מעניינו. 6.3 הלכה פסוקה היא, כי "...הגישה הכללית היא, שאלו הן שתי עילות תביעה נפרדות, הנבדלות זו מזו גם בנטל הראיה: בתביעה שטרית, נטל הראיה הוא על הנתבע, בעוד שבתביעה על פי עסקת היסוד - נטל הראיה הוא על התובע". (ראה: ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 657 (1991)). לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת "אוחזת בשטר" ומכאן עומדת לזכותה מיידית החזקה הקבועה ברישא סעיף 29(ב) לפקודת השטרות: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה". הסיפא של סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות, קובעת כדלקמן: "....אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". "...הפירוש הנכון של הסעיף [29(ב) לפקודת השטרות] הוא, שאם הנתבע הביא עדות לכאורה בדבר רמאות, עוברת חובת הראיה לתובע, כלומר - עליו מוטלת עתה חובת הביניים להמשיך מצידו בהבאת עדות על מתן תמורה בתום לב. אם אין הוא עושה כן, הוא צפוי לכך, שבית המשפט יפסוק נגדו על יסוד העדות לכאורה. אולם חובת ההוכחה העיקרית בדבר רמאות או פגם אחר בזכות הקניין מוטלת על הנתבע עד סוף המשפט.... ואם ההוכחה מטעם הנתבע נמצאת בלתי מהימנה... עדיין זוכה התובע האוחז בשטר, על סמך החזקות הנובעות מן השטר, אף אם הוא - התובע - לא הצליח להוכיח שנתן תמורה בתום לב. לכן לא בכדי מדבר סעיף 29(ב) על החלפת חובת הראיה דווקא" (ראה: ע"א 160/63, טופרובר נ' סטולר, פ"ד יז' 2525, 2527- 2528 (1963). 6.4 כמו כן, נוכח העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, כי השיק נמשך על ידי הנתבע ונמסר לידי התובעת הרי שלתובעת עומדות חזקת התמורה וחזקת מסירת השיק ללא תנאי במשמעותן בסעיפים 29(א) ו-20(ג) לפקודת השטרות. 6.5 לאחר עיון בראיות שהוצגו בפני ובעדויות הצדדים סבורני, כי הנתבע לא הצליח להרים את נטל הראייה בדבר כפיה או אלימות. בסופו של יום עסקינן בעדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בסיוע חיצוני כלשהו. יתרה מכך, סבורני, כי טענתו באשר לאיום וכפיה אינה מתיישבת עם הטענה, כי הוסכם שהשיק יהיה על תנאי לביצוע העבודות. אף עדות זו נמצאה בסופו של יום עדות יחידה. 6.6 אף טענת הנתבע לקיומו של תנאי דינה להידחות. טענה זו לא הוכחה בפני כאשר בסופו של יום עומדת בפני בית המשפט עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע ראייתי ובעת שחזות השיק אינה מלמדת על קיומו של תנאי. 6.7 מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי התובעת הינה אוחזת כשורה בשיק בעת שנמשך לפקודתה בעד ערך ובתום לב. משהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור את חזקת התמורה וחזקת המסירה ללא תנאי הרי שדין טענותיו להידחות. אף לו אצא מנקודת הנחה כי התובעת אחזת בעד ערך בלבד הרי שלא מצאתי בטענות הנתבע לליקויים בפגמים במטבח עילת הגנה בפני תביעה שטרית בהיותן טענות לכשלון תמורה בלתי קצוב. הנתבע לא צירף חוות דעת מומחה בעניין זה ואף לו היה מצרף חוות דעת ספק בעיני האם היה בה כדי לעלות כדי הגנת כישלון תמורה חלקי קצוב שכן, כידוע טענות לנזקים לעולם שנויות במחלוקת. נוכח האמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי ביחסים שבין התובעת לנתבע הרי שעל הנתבע לשלם את סכום השיק. 6.8 ביחסים שבין הנתבע לצד השלישי ומשהצד השלישי לא התייצב לדיון ולא הגיש כתב הגנה מטעמו דין ההודעה להתקבל. 7. סוף דבר- הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4/8/09 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב הנתבע לשאת בשכ"ט עו"ד בסך 6,500 ש"ח וכן, באגרת בית המשפט. סכומים אלה ישולמו לתובעת תוך 30 יום. כמו כן, הנני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבע את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום. עסקת יסודשיקיםאוחז כשורהאחיזה בשטר