ברקע התביעה הלוואה בסך 30,000 יורו שהעמיד התובע לנתבע ולשותף של הנתבע לשם קידום מיזם של רכישת קרקע בספרד. ההלוואה הוחזרה רק בחלקה ובמוקד טענות הנתבע בהתנגדות, הטענה שהתחייבותו לתובע התייחסה למחצית ההלוואה ולא יותר. העובדות התובע אוחז בשטר חוב מיום 29.10.08, אשר משוך לפקודתו בסך של 40,000 יורו (להלן: "שטר החוב"). לפי הרישום בשטר החוב עושי השטר הינם הנתבע וכן גם אורן אנקר (להלן: "אורן") ברם על גבי שטר החוב חתימתו של הנתבע בלבד. במהלך 2008 נרקמה שותפות עסקית בין הנתבע לאורן, שותפות אשר תכליתה רכישת מקרקעין בספרד. הנתבע ואורן נזקקו למימון לקידום המיזם ולשם כך פנו לתובע במהלך אוקטובר 2008, או בסמוך לכך, ובקשו ליטול ממנו הלוואה. התובע נעתר לבקשה וביום 29.10.08 נכרת הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה") בין התובע כמלווה מצד אחד, לבין הנתבע ואורן כלווים מצד שני (לשם הנוחות יכונו הנתבע וארן ביחד להלן: "הלווים"). על פי הסכם ההלוואה העמיד התובע ללווים הלוואה בסך של 30,000 יורו (להלן: "ההלוואה") אותה התחייבו הלווים להשיב בתוך שנה, אשר במהלכה תשולם עבור ההלוואה ריבית בשיעור 30% לשנה על בסיס חדשי. כבטוחה להשבת ההלוואה נקבע בהסכם ההלוואה שהנתבע ירשום שעבוד על זכויותיו במקרקעין בספרד וכן גם יינתן לתובע שטר החוב. בפועל, לא נרשם שעבוד לפי הסכם ההלוואה ונמסר שטר החוב נשוא תביעה זו. במשך מספר חודשים לאחר מתן ההלוואה שולמו לתובע תשלומי הריבית בסך של 750 יורו בחדש, אך במהלך 2009 לא שולמו עוד תשלומי הריבית ולא הושבה קרן ההלוואה. באוגוסט 2011 הוגש שטר החוב לביצוע, בסך של 219,600 ₪. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות במוקד ההתנגדות אשר הגיש הנתבע עומדת הטענה שהתחייבותו הינה לפירעון מחצית ההלוואה בלבד, וזו נפרעה רובה ככולה. לגרסת הנתבע, כל אחד מהלווים לפי הסכם ההלוואה, הנתבע ואורן, קבל הלוואה בסך של 15,000 יורו וחייב בהשבת אותו חלק שלווה. חלקו של הנתבע בהלוואה נפרע ברובו, בעיקר בתשלומים שנעשו במזומן, כך שבסך הכל שילם הנתבע 12,000 יורו, בעוד שלגבי יתרת החוב סוכם שפירעונה ידחה וזו גם הסיבה לשיהוי בהגשת שטר החוב לביצוע. הנתבע מודה כי סוכם על תשלומי ריבית בשיעור של 30% לשנה, אך טוען בהתנגדותו שזו "ריבית שטנית", ויש לקבוע שהיא מנוגדת לדין ולהשית במקומה "ריבית שנתית חוקית". התובע כופר בטענות הנתבע וטוען כי ההלוואה הועמדה לנתבע ולאורן כששניהם חייבים בהשבתה ביחד ולחוד. לגרסת התובע, לאחר חתימת הסכם ההלוואה התברר לו שהנתבע ואורן נקלעו לקשיים ולכן הסכים לפצל את תשלום ההלוואה אך זאת לצרכי גבייה ולא באופן קבוע. עוד טוען התובע כי אורן שלם לו בפברואר 2010 סך של 11,150 יורו ומאז חדש מלשלם, אורן מתגורר בלונדון ומצבו הכלכלי חסר תקנה. התובע מכחיש את הטענה שקבל מהנתבע 12,000 יורו ומודה בקבלת 7,700 יורו במועדים שפורטו בטבלה שערך. התובע אף מכחיש את הטענה שהסכים לוותר לנתבע על החוב. בסמוך לפתיחת תיק ההוצאה לפועל עתר התובע לקבלת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנתבע. ניתן צו עיכוב יציאה ארעי, הוגשה בקשה לביטול הצו ובהחלטה מיום 23.1.12 בוטל הצו. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר החוב ובהחלטה מיום 25.10.12 ניתנה לנתבע רשות להתגונן שכן התובע לא התייצב לדיון שנקבע. לצדדים ניתנה ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית והתיק הועבר לדיון בבית משפט זה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ביום 29.1.13. הנתבע לא הגיש כל תצהיר זולת אותו תצהיר אשר תמך בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, ואשר לפי הודעת הנתבע מיום 8.1.12 נחתם בפני קונסול ישראל במדריד, ספרד. בדיון אשר התקיים היום נחקרו המצהירים ובתום החקירות סכמו ב"כ הצדדים את הטענות בעל-פה. דיון אין בין הצדדים מחלוקת על כך ששטר החוב נמשך ונמסר לתובע כבטחון להשבת ההלוואה. המסירה של שטר לביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, "מסירה-על-תנאי". זכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו קמה רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה. טענת הנתבע הינה למעשה הטענה שלא התקיים התנאי לשמו נמסר שטר החוב. טענה שכזו אכן עשויה להקים טענת הגנה כנגד ביצוע שטר החוב, אך עם זאת, כאשר טוען מושך שטר כטענת הגנה כי השטר נמסר לבטחון והתנאי לביצועו לא התקיים, עליו הנטל להוכיח את גרסתו (ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, שותפות מוגבלת, פ"ד יח 550, 553). טענת ההגנה העיקרית אשר על בסיסה נתנה לנתבע רשות להגן מתבססת על שני רבדים. ברובד הראשון טוען הנתבע כי מלכתחילה הוסכם שההלוואה, אשר להבטחת השבתה נמסר שטר החוב, ניתנה בשני חלקים שווים, מחצית לכל אחד מהלווים, שלכן התחייבותו שלו מתייחסת למחצית הלוואה. ברובד השני של הטיעון, ממשיך וטוען הנתבע שכבר השיב את מרבית חלקו בהלוואה, 12,000 יורו, ולגבי יתרת החוב סוכם שתינתן לו ארכה לפירעון. אשר לטענה שלפיה אחריות הנתבע מתייחסת למחצית ההלוואה בלבד, לפי סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". לפיכך, במצב של ריבוי חייבים ברירת המחדל היא חיוב ביחד ולחוד. טענה, לפיה החיובים של שני חייבים כלפי הנושה התובע אינם "ביחד ולחוד", אלא חיובים נפרדים, צריכה להיות מוכחת על ידי בחינת מערכת היחסים שבין החייבים לנושה ולא על ידי הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם (רע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ' שאול כהן 18.12.13, פסקה ט"ו בפסק הדין). עיון בהסכם ההלוואה מראה שלטענה זו אין לא שריד ולא זכר בהסכם ההלוואה. הסכם ההלוואה מתייחס במפורש לנתבע ולאורן יחדיו כ"לווים"; סכום ההלוואה בסך של 30,000 יורו מועמד בשלמותו לטובת "הלווים" ולא בשני חלקים; ההתחייבות להשבה הינה של שני "הלווים"; וכך כל יתר סעיפי הסכם ההלוואה. כך, גם אם ביחסי הנתבע ואורן, בינם לבין עצמם, הושגה הסכמה כלשהי ביחס לאחריות כלפי התובע, אין בכך כדי לחייב את התובע שכן מערכת היחסים בין החייבים לבין עצמם איננה מחייבת את הנושה. מאידך, ביחס למערכת היחסים של הלווים מול התובע, ברור שטענת הנתבע עומדת בסתירה ללשונו הברורה של הסכם ההלוואה. זאת ועוד, לפי הסכם ההלוואה נקבע שעד להשבת ההלוואה תשולם לתובע ריבית בשיעור 750 יורו לחדש (סעיף 3.5 בהסכם ההלוואה). לו נקבע מראש שאחריות הנתבע הינה למחצית ההלוואה בלבד, ניתן היה לצפות שישלם לתובע גם את מחצית מתשלומי הריבית. אלא שלא כך היה. הנתבע עצמו לא טוען בתצהירו לתשלומים כלשהם בסך של 375 יורו, וגם בעדותו לא הכחיש ששלם את מלוא הריבית בסך 750 יורו בחדש (עמ' 6; ש' 20 - 23 בפרוט'). כך מסתבר שגם התנהגות הנתבע עצמו לאחר הסכם ההלוואה איננה מתיישבת עם טענה זו. בהקשר זה טען הנתבע בסיכומיו כי הסתבר שהתובע הודה בחלוקת החוב בין הלווים בשיחה ב- 2010, אך לא מצאתי בסיס לטענה זו. התובע עצמו הסביר כי נוכח הקשיים בהשבת ההלוואה ערך טבלה בה סיכם את התשלומים שקבל מכל אחד מהלווים, אך לא הייתה לו כל כוונה לפטור בכך מאחריות מי מהם. גרסה זו סבירה. הרי לא הגיוני שדווקא ב- 2010 כשמתברר שיש קושי בגביית ההלוואה יוותר התובע על אפשרותו להיפרע מהלווים. לכך יש להוסיף קשיים שנתגלו בגרסת הנתבע. בתצהירו טען הנתבע כי מתוך ההלוואה קבל בברצלונה רק את המחצית בסך של 15,000 יורו (סעיף 12 בתצהיר הנתבע) אך בעדותו העלה גרסה חדשה שלפיה קבל רק 10,000 יורו בברצלונה (עמ' 6; ש' 10 בפרוט'). בתצהירו טען הנתבע שהבטוחה הנוספת שלה התחייבו הלווים, שעבוד הנכס בספרד, לא נרשמה בשל "בעיות בירוקראטיות בספרד", אך בעדותו טען שהתובע לא רצה לשאת בעלות הרישום (עמ' 7; ש' 27 בפרוט'). בתצהירו טען הנתבע כי בינו לבין התובע הושגו "הסכמות מאוחרות" לגבי יתרת החוב (סעיף 5 לתצהיר הנתבע) אך בעדותו אישר כי "לא היו בינינו שום הסכמות" (עמ' 7; ש' 21 בפרוט'). סתירות אלו מקשות על מתן אמון בגרסת הנתבע. לפיכך, נוכח לשון הסכם ההלוואה, נוכח התנהגות הנתבע לאחר חתימת הסכם ההלוואה ונוכח הקשיים בקבלת גרסתו של הנתבע, אני דוחה את גרסת הנתבע ומקבל את טענת התובע שלפיה התחייבויות הנתבע ואורן היו ביחד ולחד ולמלוא סכום החוב לתובע. לטענת הנתבע, לאחר כריתת הסכם ההלוואה שולמו על ידו לתובע כספים בסך כולל של 12,000 יורו ולגבי יתרת החוב סוכם שידחה מועד פירעונו. התובע מאידך מאשר קבלת 8 תשלומים מהנתבע, בסך כולל של 7,700 יורו, ועוד 2 תשלומים מאורן בסך כולל של 12,150 יורו. משנדחה החלק הראשון בטענות הנתבע כאמור, ממילא שאין לטענה זו משמעות לעניין חבות הנתבע להשבת כלל החוב נשוא הסכם ההלוואה. עם זאת, עשויה לטענה זו להיות משמעות לעניין יתרת החוב לתובע. מחומר הראיות עולה שלנתבע אסמכתא אחת ויחידה להעברת 3,900 ₪ ביום 25.2.09 (נספח 3 לתצהיר הנתבע), סכום דומה לתשלום בסך 750 יורו שמודה התובע שקבל מהנתבע ביום 1.3.09. למעט אסמכתא זו אין לנתבע ולו אסמכתא אחת לתמיכה בטענותיו. הנתבע אפילו איננו נוקב בתאריכים בהם שלם כספים, לטענתו. התובע מצדו, מודה בקבלת סכומים גבוהים גם בהיעדר אסמכתאות, מה שמקנה אמינות לגרסתו, ואף מפרט מועדים וסכומים, ולרבות תשלומים שקבל בספטמבר 2011, לאחר שהגיש לביצוע את שטר החוב. לפיכך, אני מעדיף את גרסת התובע על זו של הנתבע וקובע כי הנתבע שילם לתובע בגין ההלוואה סך של 7,700 יורו בלבד, כאשר לתובע שולמו בנוסף כספים על ידי אורן כך שבסך הכל שולם לתובע עד כה בגין ההלוואה סך של 19,850 יורו. אשר לטענת הנתבע שלפיה שטר החוב הוגש לביצוע בחוסר תום לב שכן הוסכם שתינתן לו ארכה לתשלום יתרת החוב, הרי שמלכתחילה נטענה הטענה בכוללניות, בלא כל ניסיון להסביר איזו ארכה ניתנה לנתבע ובאילו תנאים. בעדותו של הנתבע הסתבר שלטענה בכלל אין בסיס, כאשר הודה הנתבע שלא היו כלל הסכמות בינו לבין התובע. בסיכומי הטענות, העלה הנתבע טענות נוספות להדיפת התביעה. כך טען הנתבע כי מאחר ואורן לא חתום כלל על הסכם ההלוואה ואף לא על שטר החוב, הרי שהנתבע פטור מהתחייבותו. טענה שכזו חייב היה הנתבע לטעון במפורש בהתנגדותו אך הוא לא עשה כן, לא ניתנה לו רשות להתגונן בגינה, והעלאתה בשלב הסיכומים מהווה ניסיון פסול להרחבת חזית, ניסיון לו התנגד ב"כ התובע ובדין. לטענת הנתבע התבררו לו העובדות עליהן מתבססת הטענה רק במהלך החקירות הנגדיות, אך טענה זו כלל לא ניתן להבין שהרי שטר החוב והסכם ההלוואה הונחו בפני הנתבע זה כבר, ולמעשה צורפו כנספחים להתנגדות, כך שבנקל יכול היה הנתבע להבחין במספר החתימות ואין בכך הצדקה לאי העלאת הטענה בהתנגדות. לטענת הנתבע אי מתן האפשרות להעלאת הטענה יגרום לנתבע אי צדק. סבורני שדווקא ההפך הוא הנכון. לו הועלתה הטענה כדבעי, יכול היה התובע להתמודד עם הטענה, להציג ראיות, אולי להציג מסמכים בחתימת אורן. התובע עצמו אף הציג תחשיב שלפיו קבל כספים במישרין מאורן, מה שמראה שאורן כלל לא מתכחש לאחריותו כלפי התובע. התובע לא נדרש להציג ראיות בעניין חתימת אורן שכן הטענה לא נטענה. קבלת הטענה באופן בו נטענה תגרום דווקא לתובע אי צדק. לא זו אף זו, שהטענה נראית כחסרת תום לב. הנתבע הרי מודה שקבל כספים ורכש באמצעותם קרקע בספרד שכולה רשומה על שמו. קשה להבין כיצד מהין הנתבע לטעון כיום שהסכם ההלוואה איננו בתוקף כשבעצמו הוא איננו טורח אפילו להשיב את קרן ההלוואה. עוד נטען על ידי הנתבע בסיכומיו, ולראשונה, כי הסתבר שהתובע "מחל" לאורן על חובו ומכאן שיש "מחילה אוטומטית" גם ביחס לחובו של הנתבע. גם טענה שכזו לא ניתן לטעון לראשונה בסיכומים ודי בכך לדחייתה. מעבר לכך, הטענה כלל לא הוכחה והסברו של התובע לפיו כלל לא "מחל" לאורן אך לא ראה טעם בנקיטת הליכים נגדו בשל מצבו הכלכלי - סבירה. הא ראיה שגם הנתבע, שותפו של אורן, לא טרח להגיש נגדו הודעת צד ג'. טענה נוספת שהעלה הנתבע בסיכומיו הינה לתחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדר הלוואות") ודחייתה של התביעה בשל אי עמידת התובע בתנאי החוק. טענה זו למעשה מהווה המשך לטענה בהתנגדות שלפיה אין לקבל את תחשיבי הריבית של התובע שאלו מבטאים "ריבית שטנית" ויש להפחיתה (סעיף 15 בתצהיר הנתבע). הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: אין חולק, כי התובע הינו "מלווה" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הסדר הלוואות, באשר העמיד את ההלוואה נשוא ההליך ואינו בגדר "תאגיד בנקאי" או "תאגיד עזר", המוצאים מתחולת המלווים עליהם חל החוק. לטענת התובע ההלוואה ניתנה על רקע חברי והוא איננו עוסק במתן הלוואות. טענה זו איננה רלוונטית, שכן הסייג בסעיף 15 (א) בחוק הסדר הלוואות לגבי מי שמעמיד הלוואה "שלא דרך עיסוק", מתייחס לחלק מהוראות חוק הסדר ההלוואות. טענת הנתבע ביחס לחוק הסדר ההלוואות מתייחסת רק לשיעור הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה וזו ממילא חלה על הצדדים גם אם ההלוואה ניתנה שלא בדרך של עיסוק. ביחס לריבית, לפי הסכם ההלוואה ולפי תחשיבי התובע, שיעור הריבית על ההלוואה הועמד על 30% בשנה, ועליה מתווספת "ריבית פיגורים" בשיעור 15%. לפי סעיף 5 (א) בחוק הסדר הלוואות "שיעור עלות האשראי המרבי" המותר הינו "פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל". לפי סעיף 5 (ב) בחוק הסדר הלוואות "שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה". הסכם ההלוואה נכרת ביום 29.10.08. לפי נתוני בנק ישראל (כפי שפורסמו בילקוט הפרסומים) העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד באוקטובר 2008 עמדה על 6.83% לשנה ולפיכך שיעור עלות האשראי המרבי המותר הינו 15.36% לשנה. לפי חוק הסדר הלוואות שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי, דהיינו 3% בשנה, ולא הריבית שנקבעה בסעיף 3.6 בהסכם ההלוואה. בהתאם שיעור ריבית הפיגורים המקסימלי הינו 18.36% בשנה. התובע טען שהריבית נקבעה בהסכם ההלוואה ועל בסיס הצעת הלווים עצמם, אך אין בכך כדי להצדיק גביית ריבית דרקונית כה גבוהה, למעלה מפי 2 (!) מהריבית המקסימאלית שנקבעה כאמור. לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבע בהקשר זה וקובע שיש לחשב את חבות הלווים לפי הסכם ההלוואה מחדש, כך שהחוב יישא את הריבית המקסימאלית המותרת של 15.36% לשנה בתקופת ההלוואה (12 חודשים) וריבית פיגורים בשיעור 18.36% בשנה לאחר מכן, עד הגשת שטר החוב לביצוע. עד למועד הגשת שטר החוב לביצוע ייעשו כל חישובי החוב והריבית, בהפחתת התשלומים שנעשו לפי הטבלה שהגיש התובע, ביורו, וממועד הגשת שטר החוב ואילך בשקלים, לפי השער היציג של היורו ביום הגשת שטר החוב לביצוע ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני דוחה את ההתנגדות בחלקה, קובע כי הנתבע חייב בפירעון יתרת חוב ההלוואה ולפיכך כי התובע רשאי להמשיך בביצוע שטר החוב. מאידך, אני מקבל את הטענה בכל הנוגע לתחשיבי הריבית לפיהם חושב החוב הנתבע. חישוב החוב ייערך כך שמיום מתן ההלוואה תישא ההלוואה ריבית בשיעור שנתי של 15.36% ומיום 1.11.09 (שנה מיום העמדת ההלוואה) תישא ההלוואה ריבית בשיעור שנתי של 18.36%. עד למועד הגשת שטר החוב לביצוע ייעשו כל חישובי החוב והריבית, בהפחתת התשלומים שנעשו לפי הטבלה שהגיש התובע, ביורו, וממועד הגשת שטר החוב ואילך בשקלים, לפי השער היציג של היורו ביום הגשת שטר החוב לביצוע ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה. התובע יערוך פסיקתא בה ייעשה תחשיב החוב בהתאם וזו תוגש לבית המשפט. הנתבע יישא בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך של 10,000 ₪. שטר חובחובשטרביצוע שטר