עתירה למתן צו על תנאי לסגור את תיק החקירה בעקבות תלונה שהגיש העותר נגדם, בגין קבלת דבר במרמה, הונאת נושים והכשלת עיקול. 1. ביום 2.7.2012 הגיש העותר תביעה כספית לבית משפט השלום בתל-אביב נגד המשיבים 5-4 ואחרים נוספים (ת"א 3299-07-12), ועמה בקשה למתן סעד זמני מסוג צו עיקול על נכסים המצויים בבעלות המשיבים. עוד באותו היום נעתר בית המשפט באופן חלקי לבקשת העיקול (כב' הרשמת ו' שוורץ), והורה להוציא צו עיקול זמני על נכסי המשיב 4 ונכסי החברה שבבעלותו, למעט על נכסים מסוג כלי רכב ומקרקעין. על-אף האמור, ביום 30.7.2012 הוצא צו עיקול מקרקעין על נכס הידוע כגוש 11900 בחלקה 100 ביישוב גבע כרמל (להלן: הנכס), המצוי בבעלות המשיב 4, וכן צווי עיקול כספים ביחס לנכסי המשיב 4 והמשיבה 5. 2. בין לבין, ביום 23.7.2012 נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת קונים שרכשו אותו. בהמשך, ביום 16.8.2012, נרשמה על-ידי הקונים הערת אזהרה נוספת לטובת הבנק הבינלאומי, בגין משכנתא שנטלו לצורך רכישת הנכס. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 7.10.2012 נמחקה המשיבה 5 כנתבעת מן התביעה האזרחית שהגיש העותר נגד המשיבים 5-4, לבקשתם ובהסכמתו. 3. ביום 12.11.2012 הגיש העותר תלונה במשטרת ישראל נגד המשיבים 5-4, הם הנתבעים בהליך האזרחי במסגרתו נתבקש צו העיקול, וכן נגד המשיב 6, עורך הדין המייצג אותם בהליך זה, בגין הכשלת עיקול, קבלת דבר במרמה והונאת נושים (סעיפים 264, 415, ו-439 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). בתלונתו טען העותר כי המשיבים 6-4 היו מודעים לכך שמדובר בנכס מקרקעין מעוקל ולמעשה פעלו במשותף בכדי להבריחו כמו-גם את הכספים שנתקבלו בעד מכירתו. ביום 11.12.2012 הוחלט לסגור את התיק בשל חוסר אשמה. העותר הגיש ערר נגד החלטה זו ביום 30.12.2012, אשר נדחה בהחלטה מיום 6.3.2013, בה נקבע כי אין לשנות מהחלטת המשטרה לסגור את התיק. הוטעם, כי מעיון בחומר החקירה המצוי בתיק, עולה כי רישום הערת האזהרה לטובת הקונים קדם למועד הוצאת צו העיקול, ועל-כן אין חשד לביצוע עבירה פלילית. העותר הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטת הערר, אולם זו נדחתה ביום 10.4.2013. הובהר, כי המסגרת המתאימה לבירור טענות העותר היא בהליך האזרחי המתנהל בבית המשפט בעניין שבנדון. 4. ביום 5.6.2013 הוגשה העתירה שלפניי, בגדריה מלין העותר על ההחלטה שלא להמשיך ולחקור את התלונה שהוגשה מטעמו נגד המשיבים 6-4 ולהעמידם לדין. לטענתו, ההחלטה שלא להמשיך בחקירת התלונה שהגיש, מבלי שבוצעו לגביה למעשה פעולות חקירה, היא בלתי סבירה באופן קיצוני ואף עומדת בסתירה לאינטרס הציבורי. העותר סבור כי ההחלטה לסגור את התיק בשל חוסר אשמה מקורה בפירוש שגוי של החוק, דבר המאפשר את התערבותו של בית המשפט בהחלטת המשיב 1. 5. המשיבים מצידם מבקשים לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר עילה להתערבות. לטענתם, בענייננו העתירה לא מצביעה על עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני בהחלטות המשיבים, המצדיקים את התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת רשויות התביעה, בייחוד לנוכח ההחלטה העניינית והמנומקת במסגרתה נדחה עררו של העותר. מעבר לכך, נטען כי גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות, שכן כפי שהובהר בהחלטת המשיבה 2, אף הערת האזהרה נרשמה לטובת הקונים שבעה ימים לפני שהוטל צו העיקול על המקרקעין, אשר ממילא הוצא בניגוד להחלטת בית משפט השלום, שהוציאה מתחולתה נכסי מקרקעין. המשיבים 4-6 הוסיפו בתגובתם כי הדירה נמכרה כבר ביום 19.6.2012, במועד בו טרם ניתנו צווי העיקול, וכי צו עיקול המקרקעין מעולם לא נרשם במנהל מקרקעי ישראל. 6. לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, הסמכות להעמיד לדין פלילי מופקדת בידיהן של רשויות התביעה, ומידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות אלה היא מצומצמת ביותר (ראו למשל: בג"ץ 7364/06 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 5 (25.12.2006); בג"ץ 6083/12 פולבר נ' המחלקה לחקירות שוטרים, פס' י"ב-י"ג (18.11.2012)). במקרה דנן, העותר לא הצביע על נסיבות שבגינן יש לראות בעניינו אחד מן המקרים החריגים שבהם יש מקום להתערב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות התביעה, בכל הנוגע לחקירה ולהעמדה לדין. התמונה העובדתית העולה לפנינו מגלה כי צו העיקול על הנכס הוצא לאחר שנערכה עסקת המכר, ולאחר שנרשמה עליו הערת אזהרה, ועל-כן לא דובר היה במקרקעין מעוקלים. הערת האזהרה הנוספת אמנם נרשמה לאחר מועד הוצאת צו העיקול, אולם הדבר נעשה על-ידי הקונים ולא על-ידי המשיבים 6-4. 7. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, יוער כי העותר נמנע מלציין בעתירתו כי צו עיקול המקרקעין מיום 30.7.2012, הוצא חרף החלטת בית המשפט מיום 2.7.2012 שקבעה כי צווי העיקול לא יחולו על נכסי מקרקעין. לא למותר לציין כי על העותר לקבלת סעד מבג"ץ לגלות את כל העובדות הרלבנטיות לעתירה, ואי-גילוי כאמור עשוי להצדיק אף הוא את דחיית העתירה (ראו למשל בג"ץ 5406/10 עמארה נ' שר הפנים, פס' 4 (3.7.2011)). אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. משפט פליליקבלת דבר במרמהצו על תנאימרמהצווים