העיד במשפט, ביקש להצהיר שהקביעה שעמדה במוקד ההרשעה - אינה נכונה תביעת המערער נתמכה בארבע חוות דעת של מומחים ונטען בה כי הקביעה האמורה מוטעית מן היסוד, פגעה במוניטין שלו ובשמו הטוב ועל כן יש לבטלה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון) דחה את התובענה על הסף בקבעו כי "יכול שבהתקיים נסיבות מסוימות יתאפשר למי שהוא עד במשפט ואינו בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה עצמאית כדי להשיג על פגיעה בזכות יסוד שלו במשפט שבו העיד; ויכול גם שבית המשפט יעניק במקרה המתאים סעד הצהרתי בשל הפגיעה בזכות כאמור. אך ברור גם שאין להתיר מסלול כזה כדבר שבשגרה אלא רק במקרים המצדיקים לנהוג כאמור. המקרה הנדון אינו כזה בשום אמת מידה". הוטעם כי בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, המערער קובל על פרשנות שנתן בית המשפט לחומר הראיות שנפרש לפניו, ואין בידיו להצביע על קביעות עובדתיות שהן שגויות בבירור (השוו: ה"פ (מחוזי ת"א) 847/05 אורמן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (29.1.2008); להלן: עניין אורמן) או על אמירות בוטות וקשות כלפיו שאינן דרושות להכרעה (השוו: בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(2) 721 (1988) ובמיוחד דעת המיעוט של השופטת ט' שטרסברג-כהן). נקבע כי המערער ביקש, למעשה, "לשמוט את הבסיס להרשעת הארגון ופרי בהתייחס לעבירה של גניבה בידי מורשה"; ובמילים אחרות: "לערער על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי". לכך, קבע בית המשפט המחוזי, "אין יסוד בנסיבות המקרה ובדין". בית המשפט הוסיף כי הדברים נכונים ביתר שאת בשעה שטענותיו של המערער נבחנו בבית משפט זה ונדחו הן בפסק הדין בערעור, בעתירה למשפט חוזר ובדיון הנוסף (שבמסגרתו זכו להתייחסות גם הראיות שהמערער ביקש להביא לתמיכה בתביעתו הנוכחית). על רקע זה בא בית המשפט המחוזי למסקנה כי "ארבעה מותבים שונים (עשרה שופטים), קבעו פה אחד בהכרעות מפורטות ומעמיקות כי המדינה הציגה ראיות שהן למעלה מספק סביר בדבר היעדר ההוגנות של פרמיות הביטוח", ומשכך "אין בנסיבות המקרה ובדין כל בסיס לתובענה". בית המשפט הורה כאמור על סילוק התובענה על הסף וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך של 40,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו המכוון לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ונטען בו, בעיקרו של דבר, כי יש להכיר במסלול תביעה אזרחי שיאפשר למערער לנקות את שמו הטוב. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים וקיימנו דיון על פה, באנו למסקנה כי אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואנו דוחים את הערעור מכוח סמכותנו שבתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בענייננו לא נדרשת הכרעה בשאלת קיומה של אפשרות לבירור תובענה אזרחית שהגיש אדם שהיה עד בהליך פלילי אשר קביעות המתייחסות אליו פגעו בו ויש מקום לשנותן בפסק דין הצהרתי (ואף אין אנו נוקטים עמדה בהתייחס להכרעה בעניין אורמן). הטעם לכך הוא שגם אם נניח לטובת המערער - ולצורך הדיון בלבד - כי קיימת, בנסיבות חריגות, אפשרות לברור תובענה כאמור, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי שאין המקרה דנן בא בקהלם של מקרים חריגים מסוג זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המדובר בניסיון לתקוף קביעה מהותית ויסודית שהכרעת הדין נשענת עליה, ושעמדה במוקד הדיון בכמה הליכים נוספים ואושרה בכולם. אין מקום לאפשר לברר תובענה המבקשת לחתור תחת קביעה כגון דא, שהוכחה למעלה מספק סביר, בניסיון להביא לביטולה. די בכך כדי לדחות את הערעור שלפנינו. הערעור נדחה אפוא. המערער יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך של 25,000 ש"ח. משפט פליליהרשעה