זכאית לדיור ציבורי שמקבלת סיוע בשכר דירה בסך 2,500 ש"ח השופטת ד' ברק-ארז: 1. המערערת היא מן הצועקים ואינם נענים, ואף ידינו קצרה מלהושיע לה. 2. בתמצית, המערערת היא אם לששה ילדים, מהם שלושה המתגוררים עמה, אשר הוכרה כזכאית לדיור ציבורי עוד לפני שנים רבות, בהזדמנויות שונות. חרף זאת, לא זכתה מעולם לקבל דירה בשכירות במסגרת של דיור ציבורי, אלא רק לקבל סיוע בשכר דירה (העומד כיום על 2,500 שקל). מסתבר שבשתי הזדמנויות שונות, בשנת 2004 ובשנת 2007 הוצעו לה דירות שאותן סירבה לקבל, אך בשנים האחרונות לא הוצעה לה כל דירה אחרת. 3. במהלך שנת 2012 נכנסו המערערת ובני משפחה להתגורר בדירה בעיר ירושלים השייכת למאגר הדירות הציבורי בעת שהתגוררה בה חברתה, אף היא זכאית לדירה בדיור הציבורי. לאחר שהדירה פונתה על-ידי חברתה נותרו המערערת ובני משפחה לגור בדירה מבלי שקיבלו הרשאה לכך, ועל כן קיבלה הוראה לפנותה. 4. את עתירתה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 17733-03-13, הנשיא ד' חשין) הגישה המערערת על מנת למנוע את פינויה מן הדירה, ובהקשר זה ביקשה כי הדירה תימסר לה - בתור זכאית לדיור ציבורי הממתינה לקבלת דירה שנים כה ארוכות. 5. ביום 7.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, לאחר שקבע כי אין בידו של בית המשפט להושיע לה על חשבונו של זכאי דיור אחר הנמצא בדירוג גבוה יותר ברשימת הזכאים הממתינים. בינתיים, המערערת פונתה מן הדירה לאחר שבקשתה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה ביום 14.10.2013 (בהחלטת השופט י' דנציגר). 6. במהלך הדיון בפנינו שטחה המערערת את מרי ליבה. סבלם של המערערת ובני משפחתה היה ניכר גם במהלך הדיון. מנגד, הציגו המשיבים את המצב הקשה בכל הנוגע למלאי הדירות ההולך ומידלדל בדיור הציבורי. המשיבים הבהירו כי הדירה שממנה פונו המערערת ובני משפחה מיועדת לזכאי דיור אחר ואף משופצת בימים אלה עבורו. המשיבים הודו בכך שסיכוייה של המערערת לזכות ולקבל דירה במסגרת הדיור הציבורי הם קלושים, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את השינויים הצפויים בהגדרת זכאותה כאשר ילדיה הצעירים יגדלו. אף נמסר לנו כי בשנים האחרונות לא נוספו כל דירות למלאי הדירות של הדיור הציבורי באזור מגוריה של המערערת, למעט בכל הנוגע לדירות הנרכשות עבור נכים הנעזרים בכיסאות גלגלים. 7. אם כן: זכאותה של המערערת הוכרה, אלא שהיא אינה מגיעה לכלל מימוש, וככל שלא יהיה שינוי במדיניות המשיבים היא אף לא צפויה להגיע לכך (אם כי התקווה לעולם נותרת). מציאות זו שנחשפה בפנינו, ושניתן היה להבין מדברי המשיבים כי אינה ייחודית למערערת, מותירה תחושה קשה. עם זאת, הסעד היחיד שביקשה המערערת היה סעד שעניינו העדפה שלה על פני זכאים אחרים, וסעד כזה אינו יכול להינתן לה נוכח העובדה שלא הוצג נימוק משכנע להעניק דווקא לה קדימות ב"תור". אכן, מחסור בדיור לזכאים אינו גזירת גורל, וניתן להעלות על הדעת דרכים שונות להתמודד איתו (ראו: עע"מ 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, בפסקה 14 לחוות דעתי (29.1.2013)). אולם, סוגיה זו אינה נמצאת בפנינו. בהינתן המחסור האמור, יש לאפשר לזכאים לממש את זכאותם לדיור ציבורי על פי קריטריונים ברורים ושוויוניים, שחריגה מהם אינה יכולה להיות מבוססת רק על הכרה במצוקתה של המערערת. 8. לא ניתן לסיים את פסק דיננו מבלי לחזור ולהדגיש כי למדנו שמצוקתה של המערערת אינה מצוקת יחיד אלא היא נחלתם של רבים מן הנזקקים לדיור ציבורי, ואף הוכרו זה שנים כזכאים לו. כפי שלמדנו, חלק גדול מהם לא יצליחו לממש את זכאותם בשל ריבוי הצרכים ומיעוט הדירות. אף למדנו שמספרן של הדירות הולך ופוחת. בדרך זו קיים חשש שהזכאות לדיור ציבורי תהפוך (או שמא כבר הפכה במידה לא מעטה) להיות זכות להשתתפות חלקית בסיוע בשכר דירה, שלא אחת רחוקה מלתת מענה לצורכיהם של הזכאים. אנו סבורים שראוי שהגורמים הבכירים המופקדים על הנושא יתנו דעתם לכך הן בהיבט הציבורי והן בהיבט של המצוקה האנושית של זכאי הדיור. 8. אין מוצא אפוא מדחיית הערעור, בלא צו להוצאות. סיוע בשכר דירהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות