המשיב הגיש נגד המערערת בקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן בהתאמה: הבקשה; החוק). בתובענה טען המשיב כי על המערערת להשיב כספי ארנונה שנגבו על ידה שלא כדין בגין שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוס שבבעלותו, שכן לנוכח "דיני ההקפאה" אסור היה לה להעלות את תעריפי הארנונה בתחומה ללא קבלת אישורם של שר האוצר ושר הפנים. בתמצית נטען כי בשנת 1997 שינתה המערערת את צו המסים כך שבוטל "פטור" מארנונה ל-25 מ"ר הראשונים משטח הגג הצמוד לדירות פנטהאוס המשמשות למגורים וששטח היחידה שלהן לא עולה על 150 מ"ר. לאחר הגשת הבקשה לאישור, ביום 7.12.2011, הודיעה המערערת כי החליטה לחדול מהגבייה ולהחזיר את מתכונת הגבייה שנהגה לגבי סוג הנכסים שהוזכר קודם לתיקון בשנת 1997 (להלן: הודעת החדילה). בהודעת החדילה ציינה המערערת כי היות שנתוני השומה שבידיה אינם מתייחסים באופן פרטני לחלקי הנכסים השונים כי אם לשטחם הכולל בלבד, בכוונתה לפרסם הודעה בעיתונות שבה תקרא למחזיקי הנכסים המתאימים לפנות אליה על מנת לבחון את התאמתם למתכונת הגבייה שהושבה כאמור על כנה. נוכח הודעת החדילה הודיע המשיב כי ניתן לדחות את הבקשה שהגיש וכי כעת יש להכריע בשאלת הגמול ושכר הטרחה בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק. ביום 22.5.2013 הכריע בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' נועם) בסוגיות כאמור וקבע כי על המערערת לשלם למשיב גמול בסך של 40,000 ש"ח; ושכר טרחה בסך של 80,000 ש"ח. בית המשפט עמד על המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין שלפיה משחדלה המערערת ממדיניות הגבייה שהיא נושא הבקשה, בהתאם לאפשרות שמקנה לה סעיף 9(ב) לחוק, הרי שחרף העובדה שהבקשה לא אושרה רשאי בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה לטובת המשיב בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק, וזאת על רקע הוראות סעיפים 22 ו-23 לחוק. בית המשפט בחן את טענות הצדדים על רקע השיקולים שהותוו בעניין זה בפסיקה. אשר לתשומה, נקבע כי מידת הסיכון והטרחה שנטל על עצמו המשיב לא הייתה גבוהה, בין היתר נוכח זמינות המידע שמעמידה המערערת לרשות הציבור; וכי מכל מקום לא הובאו ראיות לסתור. אשר לתפוקה, נקבע כי הודעת החדילה, שנבעה מהבקשה, אכן הצמיחה תועלת לחברי הקבוצה; אך כי קיים כאמור קושי מובנה בבירור היקפה של הקבוצה ומשכך לא ניתן להעריך בחדות את התועלת הכוללת מהבקשה. נוכח המתווה הדיוני שעליו הסכימו הצדדים דחה בית המשפט את בקשת המערערת להגיש תצהיר מטעמה המעיד, לשיטתה, על ההיקף המצומצם של הקבוצה. אשר להכוונה הציבורית, ציין בית המשפט כי יש לייחס משקל לכך שהבקשה היא שהביאה להודעת החדילה ולהפסקת הגבייה; אך כי שאלת חוקיות הגבייה לא נדונה לגופה; ויש לייחס משקל לכך שהסכומים שייפסקו ישולמו מתוך הקופה הציבורית, אף ששיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 9(ב) לחוק. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוענת המערערת כי נפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט קמא שעה שפסק לטובת המשיב את סכומי הגמול ושכר הטרחה האמורים. לטענתה, תשומת המשיב בבקשה הייתה מזערית ואינה מצדיקה את הסכומים הגבוהים שנפסקו; התפוקה שהניבה הבקשה היא שולית וזניחה שכן נכון למועד הגשת הודעת הערעור התקבלו אצלה שש פניות בלבד של נישומים בעלי נכסים מתאימים שנתבררו כרלבנטיות; וכי, אשר להכוונה הציבורית, התעלם בית המשפט קמא מהפער המשמעותי שבין הסכומים שנפסקו לטובת המשיב לבין הסעד המצומצם שיכול היה להתקבל אילו הייתה תובענתו מאושרת ומתקבלת. ביום 25.3.2014 התקיים דיון מקדמי לפניי שבו הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב ופסק הדין יינתן על ידי הרכב על סמך החומר הכתוב. בסיכומיו סומך המשיב את ידיו על פסק הדין של בית המשפט קמא וטוען כי דין הערעור להידחות. המשיב סבור כי את תפוקת הבקשה יש לבחון גם לאור היווספותם הפוטנציאלית של נכסים מתאימים חדשים, שאותם תשום המערערת בהתאם להודעת החדילה; כי מטרת הבקשה הושגה במלואה; וכי מכל מקום אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת סכומי גמול ושכר טרחה בנסיבות אלו. עוד טוען המשיב כי פסיקת בית המשפט קמא משרתת כראוי שיקולי הרתעה ואכיפה; וכי נטל על עצמו סיכון רב שעה שהגיש את הבקשה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת פסק הדין של הערכאה שקדמה לנו באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בבואה לפסוק שכר טרחה, והדבר שמור למקרים חריגים בלבד שבהם נפלו בהכרעה פגם יסודי או טעות משפטית ברורה (ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 20 (17.10.2012); ע"א 8430/99 אנליסט אי.אם.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 263 (2001)). כלל זה יפה אף לסוגיות של פסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת תובענה ייצוגית (עע"ם 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס הבולים, פסקה 40 (27.12.2010); עע"ם 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פסקה 57 (25.12.2012); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקה 8 (16.12.2012)). בשים לב לאמת המידה האמורה, לא מצאנו כי במקרה שלפנינו הונחה עילה להתערב בשיעור שכר הטרחה והגמול שנקבעו בבית המשפט קמא (השוו: עע"ם 165/11 עיריית רעננה נ' אקרמן, פסקה 4 (21.2.2013)). בית המשפט קמא נדרש לטענות הצדדים במסגרת השיקולים השונים שעליהם עמדו ובמסגרת זו שקל בין היתר, מחד גיסא, את התפוקה שהניבה הבקשה לקבוצה הרלבנטית ואת השפעתה על מדיניות המערערת; ומאידך גיסא את הקושי שבהערכת גודל הקבוצה ואת מידת הסיכון והמשאבים שנדרשו מהמשיב על מנת להגיש את הבקשה. לאחר בחינת מכלול השיקולים פסק בית המשפט את הסכומים כאמור בפסקה 2 שלעיל ולא מצאנו כי קמה עילה להתערב בקביעה זו בהתאם לאמת המידה האמורה. הערעור נדחה אפוא. המערערת תשא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. שכר טרחת עורך דיןהודעת חדילהתביעה ייצוגיתשכר טרחהעורך דין