תביעה שבה ביקש להכיר באוטם שריר הלב ממנו סבל ביום 10.11.05 כפגיעה בעבודה 2. התובע, יליד 1947, עבד במשך שנים רבות כמנהל בחברה "וילאר אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "החברה"). התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה ביום 19.11.07. לדברי התובע, מאחר שעד ליום 24.3.11 הוא לא קיבל החלטה בבקשתו, הוא הגיש לבית הדין תביעה למתן החלטה, שהתנהלה בתיק בל נצ' 46862-03-11 (להלן: "התביעה הראשונה"). במסגרת אותה תביעה הודיע הנתבע כי החלטה על דחיית התביעה ניתנה עוד בשנת 2008. לגרסת ב"כ התובע הוא קיבל עותק ממנה רק ביום 18.7.11, אז החליט להגיש התביעה שבפנינו. התובע טען כי ביום 10.11.05 עסק בעל מלאכה בבניית קונסטרוקציה בצמוד למשרדי החברה. במהלך ביצוע העבודה ביקש אותו בעל מלאכה את עזרתו של התובע בהרמת ודחיפה של הקונסטרוקציה הכבדה, פעולה שדרשה מאמץ פיזי שהתובע אינו מורגל בה. עבודת התובע בחברה לא הייתה כרוכה בכל מאמץ פיזי. לאחר העבודה חש התובע חולשה ומאוחר יותר הובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מאוטם שריר הלב. התובע טען כי הרמת הקונסטרוקציה הייתה אירוע חריג ביחס לשגרת עבודתו של התובע, בשל המאמץ החריג לו נדרש. על כן, ביקש התובע להכיר באותו אירוע כאירוע חריג בעבודה ולמנות מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין לעניין הקשר הסיבתי. 3. הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף, בשל התיישנות, מאחר שהתביעה הוגשה בחריגה מן המועד שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל -1969 (להלן: "התקנות"). הנתבע טען כי הוא הודיע לתובע במכתבו מיום 30.11.08 כי תביעתו נדחתה וכי אין הוא מכיר בפגיעה לה הוא טוען מיום 10.11.05 כפגיעה בעבודה. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה לבית הדין רק ביום 21.7.11, קרי, בחלוף כשלוש שנים, עת המועד להגשת תובענה הוא עד 12 חודשים. לגופו של עניין, טען הנתבע כי ביום 10.11.05 לא אירע לתובע אירוע תאונתי ו/או אירוע חריג כלשהו ולכן לא אירעה לתובע פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). לחילופין, טען הנתבע כי השפעת האירוע הנטען והמוכחש על הופעת האוטם היא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 4. ב"כ התובע הגיב לבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות וטען כי התובע קיבל לראשונה את ההחלטה בדבר דחיית תביעתו לאחר שהוגשה התביעה הראשונה, ביום 18.7.11. ב"כ התובע ציין כי התובע הגיש תביעה לבית הדין בגין הכרה בפגיעה בעור (תיק בל 2413/09) ובמסגרת תצהיר שהוגש באותו תיק הוא התייחס לכך שהוא לא קיבל כל החלטה מטעם הנתבע בתביעתו לעניין האוטם. 5. בתום הדיון המוקדם, אשר התקיים ביום 6.6.12, הוחלט שלא לדון בטענת התיישנות כטענה מקדמית, אלא יחד עם הדיון לגופו. על כן, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. כמו-כן, הוגשה הודעה שנגבתה מן התובע על ידי חוקר המוסד. מטעם התובע הוגשו גם חומר רפואי וטופס תביעה לדמי פגיעה. 6. טענת התיישנות תקנה 1 ב' לתקנות קובעת: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בהתאם לתקנה, תנאי למירוץ תקופת ההתיישנות (של 12 חודשים) הוא שניתנה החלטה בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך. בענייננו, טופס התביעה לנתבע בגין האירוע הנטען מיום 10.11.05 הוגש ביום 19.11.07, קרי, לאחר כשנתיים מן האירוע שהתובע רואה בו כ"אירוע חריג". באותה תקופה הגיש התובע תביעה לנתבע להכרה של מחלת הפסוריאזיס כפגיעה בעבודה. על אותה תביעה אכן קיבל התובע הודעה, והגיש תביעה לבית הדין. לפי דברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 6.6.2012 "ההחלטה נשלחה בדואר רשום ביום 30.11.08, לאור הזמן שחלף אי אפשר למצוא את האישור, עברו כבר 3 שנים". על מי שטוען להתיישנות הנטל להראות שניתנה החלטה ושנשלחה הודעה לגביה. הנתבע לא הביא ראיות על כך. אולם, הוזכר בדיון כי במכתב שנשלח על ידי ב"כ התובע מ-4.5.09 כתוב "מההודעה שנמסרה לתיק בית הדין שדן בעניינו של מרשי נלמד כי תביעתו נדחתה", כאשר בהמשך המכתב הוא מבקש לקבל את מכתב הדחייה (ראו ע' 1 ש' 27-29 לפרוטוקול הדיון). ב"כ התובע הסביר כי מדובר בטעות סופר במועד המכתב (השנה) ושהוא נשלח בשנת 2011 ולא בשנת 2009. קשה לקבל את הסבריו של ב"כ התובע בעניין זה. התובע הגיש את תביעתו לנתבע לאחר כשנתיים מהפגיעה הנטענת, בשנת 2007. התובע היה מיוצג על ידי עורך דין, אשר הגיש בשמו תביעה לפגיעה בעבודה בגין מחלת הפסוריאזיס, שאף היא נדחתה על ידי הנתבע. בהעדר הוכחות אחרות, יש לראות את מועד המכתב מיום 4.5.09 כמועד שבו ידע התובע על כך שהתביעה בגין אוטם שריר הלב נדחתה. ממועד זה עד להגשת התביעה הראשונה לבית הדין (בחודש מרץ 2011) חלפו יותר מ-12 חודשים. בשל כך, אנו סבורים כי יש לקבל את טענת התיישנות של הנתבע ודין התביעה להידחות. אולם, מעבר לנדרש, ובהתאם להלכה הפסוקה, נתייחס לתביעה לגופה, שאף היא דינה להידחות בהעדר הוכחות באשר לקיומו של "אירוע חריג בעבודה". 7. קיומו של "אירוע חריג" בעבודת התובע לתובע רקע של מחלת לב, כאשר בשנת 1994 היא לו אירוע לבבי ונקבע על ידי רופא שאסור לו להרים יותר מ-12 ק"ג. התובע הצהיר כי ביום האירוע הנטען, 11.10.05, היה קבלן שעסק בבניית קונסטרוקציה ממתכת, השוקלת עשרות ק"ג. התובע הבחין כי הקונסטרוקציה הייתה עקומה ועל כן הוא התכופף, הרים את הקונסטרוקציה ודחף צד אחד שלה כך שהקבלן יכול היה לחברה כשהיא ישרה. לאחר ביצוע המאמץ הרגיש התובע כאב בחזה. למחרת, 12.10.05, התובע לא היה מסוגל להגיע לעבודה ובשעות הלילה (בסביבות 22:00) הוא הובהל לבית החולים "העמק" בעפולה, שם אובחן אוטם שריר הלב (ראו תצהיר התובע, ס' 8-14). ב"כ התובע תיקן בדיון את התאריך, שצריך להיות 9.11.05. בהודעה לחוקר המוסד נשאל התובע באשר למשקל של הקונסטרוקציה, והוא השיב שמדובר ביותר מ-20 ק"ג. בטופס התביעה שהוגש לנתבע ציין התובע כמועד האירוע את יום 10.11.05 (שהוא המועד שבו הגיע לבית החולים, שם אובחן האוטם). בעדותו בבית הדין הסביר התובע כי התאריך של האירוע בעבודה היה 9.11.05 וכי לא הוא מילא את טופס התביעה (נ/1) (ראו ע' 6 לפרוטוקול הדיון). באנמנזה בבית החולים אין כל איזכור של האירוע הנטען או של התרחשות חריגה כלשהי בעבודת התובע, על אף שהאנמנזה היא מלאה ומפורטת. בחקירתו בדיון נשאל התובע לגבי מי שנכח בעת האירוע, והשיב כי "הקבלן היה בשטח בשם עלי, היו עובדים אחרים, אבל לא מספיק, חיברו את הקונסטרוקציה עקומה". הוא אף ציין כי עלי ראה שהוא הרים את הקונסטרוקציה, וכי הפועלים האחרים היו על הגג (ראו ע' 7, ש' 6-9 לפרוטוקול). התובע לא ראה לנכון להזמין את הקבלן, אשר לפי הגרסה היה נוכח בעת האירוע, למתן עדות, ואף לא ציין את שמו בטופס התביעה שהוגש לנתבע. התובע מנהל עבודה בחברה, ולא הייתה כל בעיה לאתר את העד המרכזי, שלא הוזמן ולא הוזכר כאמור. כמו-כן, מעורר פליאה שהתובע או הקבלן לא ביקשו עזרה של עובדים אחרים, שהיו במקום, ובמקום זאת, התובע, חולה לב שמוגבל להרמת משאות, לקח על עצמו את הרמת הקונסטרוקציה הכבדה. אנו בדעה כי בהתאם לראיות שנשמעו, התובע לא הרים את הנטל הראיתי שהוטל עליו כדי להוכיח כי היה אירוע חריג בעבודתו במועד הנטען. 8. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובע להכיר באוטם שריר הלב מיום 10.11.05 כפגיעה בעבודה. בהתחשב כי מדובר בתביעה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. 9. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. הכרה בתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלב