דחיית תביעתה לפי סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, משהכנסותיה ל-10/2010 (13,668 ש"ח משכ"ע; הפקדות בנק) עלו על גובה הגמלה (3,110 ₪). טוענת התובעת בכתב התביעה המפורט (27.2.12) כי בהיותה אם חד הורית ל-2 ילדים, משהופסקה הקצבה לתקופה 7-11/2010, הסתייעה באופן חד פעמי תוך שהיא ממשיכה לעבוד (התובעת עובדת מ-11.7.10 במשרה חלקית וכך אף היא פטורה מחובת התייצבות מ-10/2010 - 3/2011), בהלוואות מחברים ומהגרוש, נוסף לדמי המזונות וגמ"ח. ב-12/2010 קבלה גמ"ח לסיוע בתשלום שכ"ד (7,800 ₪). כך טענה כי סכומים שהופקדו לחשבון הבנק שלה (10/2010 בסך 13,091 ₪; 11/2010 בסך 6,851 ₪) הם הלוואות שעליה להחזיר/גמ"חים שקיבלה כסיוע ח"פ (11,500 ₪ באוקטובר; 5,260 ₪ בנובמבר) ומשכך, הכנסתה הנחשבת לא עלתה על הגמלה לה היתה זכאית. הגמ"חים שהועברו אליה בתקופה 7-12/2010 אין להביאם בחשבון נוכח תכליתם החשובה (עב"ל 618/08 דנה רונן). התובעת עתרה לקבלת תביעתה לתקופה 17.10.10 ועד 3/2011 כולל. להוכחת תביעתה - הגישה התובעת תצהירה ותצהירי אחיה (דוד עדס), הגרוש, אחותה (נחמה גבאי), יו"ר עמותת אילני חסד (אורן שיינברג; "שיינברג") ומר שלמה סבן (אח של חברתה; "סבן"). ביום 17.3.13 נשמעו עדויות התובעת, האח וסבן. ב"כ הנתבע ויתרה על עדות שיינברג, משמתייחסת היא לינואר 2011 (לאחר דחיית התביעה) והתובעת ביקשה לזמן את הגרוש למועד אחר. 2. בהודעת התובעת מ-18.3.13 וויתרה היא על עדותו וביקשה כי יקבע לסיכומים. סיכומי התובעת הוגשה ביום 7.5.13. סיכומי נתבע הוגשה ביום 19.8.13. 3. ולהכרעתנו - א. תחולת ההכרעה - התובעת טענה בתביעה המתוקנת כי על ביה"ד לדון בזכאותה לקצבה לתקופה 10/2010 - 3/2011. הנתבע בהגנה המתוקנת טען כי הדחייה(במכתב הדחייה) בדין יסודה. הפלוגתא שנקבעה ע"י כב' השופטת ס. דוידוב-מוטולה אף היא מתייחסת לתקופה האמורה וכך אף התובעת בתצהירה וסיכומיה. מנגד, הנתבע טוען בסיכומיו כי התקופה הנדונה בתביעה אינה יכולה לחרוג מהתקופה שנבחנה ע"י פקיד התביעות וכי התביעה הנדונה נדחתה ב-29.12.10 ולפיכך, עפ"י המידע שהיה בפני פ"ת טרם הדחיה, יכול היה להתייחס אך לחודשים אוקטובר-נובמבר (וביחס לדצמבר - חלקי, לאור עיתוי ההחלטה) משלא הובאו נתונים טרם מכתב הדחיה לתקופה ינואר-מרץ 2011. משסמכות ביה"ד היא לבחון החלטת פ"ת ומשכזו לא ניתנה לתקופה הנטענת - אין סמכות לביה"ד. ודאי כך, משהתובעת הגישה תביעה חוזרת רק ב-8/2011; ממילא, לא קמה לה זכאות טרם ה-1 לחודש בו הגישה תביעתה (סעיף 14 לחוק), ואכן, תביעתה אושרה לאוגוסט. הצדק עם הנתבע - כך, לטעמנו, גם עפ"י תכלית החוק, משעסקינן בקצבת קיום חודשית, משהזכאות היא ל-1 בחודש בו הוגשה תביעה (משאין תחולה בענייננו לחריגים לתחולה שבחוק) ומשהתובעת הוּדעה בדבר זכאותה להגיש תביעה חדשה, גם בהחלטת פקיד התביעות (לבד מהיותה מודעת להוראות החוק, בהיותה מקבלת קצבה עוד מ-8/2001, לאור כל אלה - הכרעתנו מתייחסת אך לתקופה שבסמכותנו, קרי: עפ"י מכתב הדחיה מ-29.12.10, עד למועד זה. ב. יותר מדי נותר בערפל בהליך זה. מקור התשלומים לא הוברר די צרכו, וכך עילת התשלומים, החזר התשלומים, או החיוב להשיבם. אין לשכוח בהקשר זה כי התובעת פנתה לביה"ד רק באוגוסט 2011 - קרי: כ-7 חודשים לאחר שנדחתה ע"י פקיד התביעות! (מה שלא כ"כ מסתבר עם תכלית הגמלה). כך סכומי התקבולים הם גבוהים, סדירים ואינם ספורדים ואף לא הובהרו-הוכחו, ודאי לא הוכחה תחולת התכלית שבהלכת בנישו. ונבהיר: גם אם נבחן כל סכום בפני עצמו, בהיותו "צנוע" - בהתייחס לסה"כ הסכומים שבפנינו, והיחס בינם לקצבה לה זכאית התובעת - לא התרשמנו כי על נסיבות ההליך יש להחיל את הלכת בנישו או עזר אורלי (עב"ל 37044-03-11). בענייננו, הוכח סיוע שאינו ח"פ, סיוע קבוע/מחייב (ותמוה), כזה שנסיבותיו לא הובהרו וממילא אף לא השבתו ולפיכך, יש להחיל ההלכה שבענין ספליארסקי (עב"ל 258/09); אורן (עב"ל 618/08); בליתי (עב"ל 176/09) ואף עזר אורלי (37044-03-11). בהקשר זה ראוי לציין כי עדויות התובעת לא הרשימו כלל באמינותן ונתגלעו "אי התאמות" בין הנטען בתצהירים לעדות/למסמכים, או לא הצליחו להבהיר התהיות (הסתירות?) העולות מהם. ועוד בהקשר זה מוצאים אנו לציין כי היה מקום לטעמנו להטיל חיוב בהוצאות על התובעת ואף יותר מכך, לשקול אם בפנינו נסיון לקבלת גמלה שלא כדין, אלא, שהנתבע טען בסיפא סיכומיו (ס' 68) כי אינו עותר להוצאות. ג. אין חולק כי עפ"י הראיות שבפנינו קיבלה התובעת מהגרוש סכום קבוע של 1,200 ₪ מדי חודש, לא רק בתקופה הנדונה (ואף לא רק בתקופה הנטענת ע"י התובעת!) אלא, צודק הנתבע בהפנותו לכך כי התובעת הוכיחה כי כך הוא המצב גם עד 2012. ונבהיר - לא נבחן התביעה לאחר המועד הרלוונטי (כאמור לעיל, 29.12.10), אלא שיש בכך להבהיר המצב בשניים: האחד - כי עסקינן בתשלום קבוע, סדיר ולא בסכום פעוט/זניח (140% מהמזונות שנקבעו!) והשני - שאין גרסת התובעת מהימנה. לכך יש להוסיף - הגם שאושרה לתובעת גמלה ולוּ באוגוסט 2011 - המשיך הגרוש בתשלום הסכום האמור גם באוגוסט וגם לאחריו. והעיקר - אין בפנינו "התחשבנות" כלשהי בין התובעת לגרוש לענין התשלום העודף הנטען! - תשלום שלא הופחת עד לעדותה בפנינו, וכששיעור "חובהּ" לגָרוש לא הוברר, גם לא בעדותה בפנינו. לטעמנו, די באמור, בעקרון העולה ממנו - כדי שתדחה התביעה, משברי כי טענות התובעת בהליך, אינן ממין האמת. [הגם, שאין חולק כי צרוף השתכרותה (1,591 ₪) למזונות מהגרוש (1,200 ₪) אינו מגיע כדי סכום הקצבה]. ד. ובאשר לסבן - קשה היה להבין הכיצד בדיוק "הצטרף" זה לחוג התומכים בתובעת. עדותו היתה תמוהה, לא ברורה כלל ועיקר וממש ממש לא שוכנענו באמינות גרסתו/אמינות גרסת התובעת לקשר שלו לכספים שקיבלה. נתונים שהיו לו ושיש לה - לא הובאו בפנינו. הסכומים שהעביר לתובעת, לפי תצהירו, בתקופה הנדונה (אוקטובר - דצמבר) מגיעים כדי 20,000 ₪ - מה שודאי אינו עונה על הגדרת סכום "צנוע"! ודאי כך, לעובד שכיר שמפרנס אשה ו-3 ילדים, המסתייע בעמותות לקבלת מזון - האמנם סכומים כאמור קיבל בגמ"ח (איזה, מתי ובאיזו עילה) - והכל ע"מ לתתם לתובעת, כשאין לדעת איך, אם ומתי הוחזרו לגמ"ח! לא בכדי מפנה הנתבע לגרסאות השונות בנושא מקור הכספים (גמ"ח/גמ"ח וידידים/שכ"ע/הלוואות) וכך אף להחזרת "ההלוואות" לסבן, לתקופת התשלומים ממנו; לא נוכל גם להתעלם ממתן גרסה לא שלמה לנתבע ע"י התובעת (עמודים 10-11 לפרוטוקול). ה. תמיכת האחות - גם בגרסה בהקשר זה אין כדי להוכיח הנטען - שהרי היות התשלומים "הלוואה" - לא ממש הוכח, מה גם שגרסאות התובעת והאחות זו וזו אינן עולות בקנה אחד - אם הוחזר, כמה הוחזר, מתי ובאיזה אופן - והכל, ודאי שלא הוכח. ובאשר לאח - שמענו לראשונה מהתובעת, בעדותה כי יש לה רישומים לסכומים. כך, שמענו גם מהאח כי כשהכין התצהיר היו לו רישומים/בא עם רישומים - כאלה, שלה או שלו - לא הוצגו. כך, גם גרסאותיהם אינן עולות בקנה אחד זו עם זו (החזירה/לא החזירה לאח) לאח ולמעשה, אף לא הוכח כי הסכומים שטענה להם הגיעו מהאח - וכל זאת אף לא הובא באופן מלא בפני הנתבע. ו. ובנוסף לכל אלה - לא הוכח בפנינו כי הסכומים שקיבלה התובעת נתקבלו אצלה כהלוואות. יתר על כן, הוכח כי עסקינן בתשלומים סדירים, לאורך זמן ובסכומים שאינם זניחים ושאינם אקראיים כלל וכלל. כך, לא בכדי מפנה הנתבע אף לכך כי תמוה "המאזן החשבונאי", או הצורך בקבלת גמ"חים לתשלום שכר הדירה - ודאי לאור הסכומים שקיבלה במהלך תקופה קצרה.. ז. לאחר שסקרנו כל אלה - ומשהתובעת ועדיה לא נשמעו אמינים ולאור הסתירות בין הגרסאות מטעמה - אין לנו אלא לדחות התביעה. משלא עתר הנתבע לחיוב התובעת בהוצאות החלטנו, ולא בקלות, שלא לקבוע חיוב כאמור. קטיניםהבטחת הכנסהאם חד הורית / משפחה חד הורית