תביעה להכיר בבקע מפשעתי טוען התובע כי ב- 29.3.11 נדרש לפרק חלק אלומיניום של חלון ולהעבירו למקום אחר וכשעסק בהרכבת החלון מחדש, חש חום וכאב באזור הבטן. מדובר בחלק לא רגיל וכבד במיוחד. למחרת, כשהכאבים התחזקו, פנה לבי"ח וולפסון. 2. בכתב ההגנה עתר הנתבע לדחיית התביעה, משלא הוכח "מאמץ לא רגיל"; או כי הפסיק עבודתו ופנה לטיפול רפואי תוך 72 שעות, שגרמו לבקע, כאמור בסעיף 84 (1)-(2) לחוק. 3. בדיון מוקדם שהתקיים בפני כבוד השופטת ח. טרכטינגוט ביום 14.3.12 צוין כי הנתבע עומד על קיום דיון הוכחות לאור "תשאול התובע". ביום 15.5.12 הוגש תצהיר התובע. ביום 9.9.12 הוגש תצהיר העד מר אלכסנדר שברגין ("העד"). ביום 28.10.12 נשמעה עדות התובע (ונחתם ואומת תצהיר העד). ביום 7.4.13 נשמעו בפנינו עדות העד ועדות הגב' גרסיה ניסן שאולוב, פקידת הנתבע ("העדה"). סיכומי התובע הוגשו ביום 12.5.13. סיכומי הנתבע הוגשו ביום 4.7.13. סיכומי תשובה הוגשו ביום 8.7.13. 4. ולהכרעתנו - א. התובע, יליד 1971, מועסק כמרכיב חלונות ואלומיניום עוד מ- 1.9.03. לטענתו בהליך - מדובר היה "בחלק של חלון שאינו רגיל וכבד במיוחד ששקל קרוב ל- 100 ק"ג" (ההדגשה במקור). בדר"כ לא נדרשו להרים יותר מ- 50 ק"ג ללא אמצעי הרמה/צוות עובדים, כשבאירוע רק הוא והעד נשלחו לביצוע העבודה. כך גם העד בתצהירו, שהוא במהות העתק מתצהיר התובע. יצוין, כי בתביעה לביה"ד אין כל אזכור ל"הרמת" החלון, אלא רק לכאב שחש תוך "הרכבתו". אלא שהעיקר מצוי לטעמנו דווקא בתביעה למל"ל בה אין כל אזכור למיוחדות העבודה באותו יום, או לחריגות משקלו של החלון ולמצער, התובע אף לא טוען לנוכחות עדים בעת הפגיעה ("העד"). העד נזכר רק באישור המעביד. אין הדברים נאמרים סתם כך, ודאי לאור העובדה כי התובע אינו קורא עברית ומשהמעסיק דובר את שפתו - וכך אף את טופס התביעה מילאה עובדת המעסיק, שחתמה כמנהלת במעסיק על התביעה... (ואף היא דוברת שפתו; עמ. 5 לפרוטוקול הראשון, שורה 2). ודאי קשה לקבל גרסתו החדשה בהליך, כשהפקידה רשמה את שאמר לה בשפתו והיא רשמה מפיו! - אעפ"כ, אין איזשהי טענה בדבר "מיוחדות" האירוע/משקל חריג וכיוצ"ב טענות. ב. כך, הגם שנעדרת בתצהירו איזשהי התייחסות לתשאול - טען לפתע בפנינו כי לא הבין כל מה ששאלו, כי דיברו אתו בשפה גבוהה, כי לא הבין הכל ואעפ"כ, הצליח לענות על מה שנשאל. אח"כ אישר כי התשאול הוקרא לו, והוא מבטא הדברים שאמר ואכן חתם. עיקר הדבר לטענתנו הוא שהתובע אישר כי כשנשאל (בתשאול) "כל יום אתה מעמיס סחורה כבדה, היה באותו יום משהו חריג?" והוא השיב: "תמיד אני ככה. זו עבודה רגילה שלי". אלה הדברים שאמר! איננו מקבלים שרק ביום הדיון הוא מבין "שאוּלַי" העדה התכוונה לדבר אחד והוא לאחר, כטענתו בפנינו. גם לא נדע מה "אולי" התכוונה העדה בשאלה ואף לא מה הוא התכוון בתשובתו... כך - לא שוכנענו כי סיפר שארע אירוע (חריג/מאמץ מיוחד!) בביה"ח. יתר על כן, התנגדותו (התמוהה) לשאלה בח.נ., תוך הסתמכות על טופס בל/250 - דווקא אינה מסייעת לתובע - שהרי, אין חולק כי לא הגיע לבי"ח ב- 30.3 עם טופס זה (כך התובע בעדותו, עמ' 14) ומנגד, טופס 250 (לא רק שאינו כולל תאריך), אלא שאף הוא נעדר ציון/תיאור לאירוע חריג/מאמץ מיוחד ביום האירוע הנטען! ושוב נזכיר - טופס בל 250 נכתב ע"י עובדת המעסיק ("פקידה" בעדותו, "מנהלת" כרישומה) הדוברת השפה הרוסית! - גם בתביעה למל"ל שנכתבה ונחתמה חודש לאחר האירוע הנטען וגם בטופס 250, אין איזשהי טענה לאירוע חריג/מאמץ מיוחד! יתר על כן, דווקא הרישום במסמכים הרפואיים כי הוא מרים "משאות כבדים" אך לא כי הרים חלון כבד במיוחד עובר לבקע - מלמדת אף היא כי לא טען לאירוע חריג/מאמץ מיוחד ביום הנטען, לא בפני הנתבע, לא בפני המעסיק ולא בפני הרופאים השונים (קופ"ח/בי"ח!). לכך נוסיף - כך גם בפנייה מאוחרת לטיפול רפואי (ראה נספח ד' לתביעה). כך נתמה - הכיצד אין בפנינו ת.ר.ר.נ.ע.?! וכאן באים אנו ל"תשאול" (בפני העדה) - התובע אישר חתימתו. התרשמנו מעדותו כי דווקא היה ער לקיומו, גם בעת העדות, שנה וחצי לאחריו. בתשאול דווקא טען כי יש כל מיני חלונות, שונים בגודל ובמשקל, כך עשה בעזרת עובד או עוד עובדים. כך, שבועיים לפני כן פרק חלון בגודל 1.5X1.2 מטר. כך, החלון היה כבד, שקל 70-80 ק"ג - הכיצד לפתע הפך להיות "כבד במיוחד"?! - לא נדע. כך, חרף טענות התובע בסיכומיו - גרסת התובע בתשאול היא נקיה ולא מודרכת או "מוכתבת מטרה" , מה גם שאישר דבריו בתשאול ואף אם אינו "שולט" בשפה - הבין את שנשאל ונרשם מפיו. ודאי כך כשהתובע נחקר בביה"ד ללא מתורגמן! כך, נכון טוען הנתבע כי התובע דווקא הבין משמעות הביטוי "חריג", וכך אף הסביר בפנינו. גם מידות החלון לא ממש הוכחו - ולו בעדויות התובע, כמו גם משקלו. כך, טען העד כי לא היו משקלים של 30 ק"ג וכי הרימו משקלים של 80-90 ק"ג, כ- 4 אנשים, 2 אנשים לא יכולים להרים, כי משקלים כבדים הורמו ע"י יותר עובדים/באמצעי הרמה. כך נוספה לפתע גרסת עובדה חדשה ע"י העד, לפיה יש אבחנה בין משקל זהה לאופי הפעולה - קרי: אם צריך להרים 70 ק"ג, צריך עוד עובדים וגם 80 ק"ג מותקן למטה/במיקום נוח - מספיקים 2 עובדים. לשיטת העד - 20-30 ק"ג יכולים 2 אנשים להרים. אם 40 ק"ג - צריך 3-4 איש. כאן המקום להזכיר כי עדות העד היתה לא משכנעת, משהתרשמנו כי ביקש לסייע ולא משמסר גרסת עובדה מדויקת. כך, העד לא יודע תאריך האירוע. זוכר הוא "בערך" שזה היה ב- 2011, היה יום חם, במרץ, בדיוק היום אינו זוכר. אלא שגם העד ציין כי חלקים שעמם עבדו בימים שקדמו ליום האירוע - היו למעשה באותו משקל! ועוד - אין בפנינו ולו בדל ראייה ממשית לחלק בו טיפלו באותו יום, למשקלו ולמצער, אף לא לכך שבימים קודמים הרימו יחד עם עוד עובדים משקל כמשקל החלק! לא נעלם מעינינו (הנטען עתה) כי העד טען שמדובר בחלון אלומיניום רגיל ושמשה, שמעריך הוא את משקלו ל- 70-80 ק"ג (בשונה מטענתו וטענת התובע). כך גם, אח"כ הוברר כי מידת החלון/גובה ההתקנה - לא ממש זכור לעד. בהתאם, גם משקלו (כמידותיו) לא ממש ברור. ועוד - הגם שברי כי פרטי עובדה מדויקים ומאוסמכים ניתנים היו להצגה - הן לגבי העבודה קודם למועד האמור וגם ביום האירוע (!) הסתפק התובע בעד ולא הציג אסמכתאות ברורות ולמצער, עדות המעסיק. עוד מצאנו להזכיר - עיון בתצהיר התובע (סעיף 5) דווקא מלמד על מופרכות טענתו וטענת העד שבפנינו - שהרי מפני שהיה מדובר בחלק כבד במיוחד, ששקל כ- 100 ק"ג, "בשל כך אף נאלץ להיעזר" בעד - ללמדך, עפ"י ניסוח זה, שביצע עבודתו לבד, במשקל שלא כ"כ כבד (למשל, 50-40 ק"ג, שמא 60 ק"ג?!). ראוי להזכיר כי בפועל, עולה (ולו מסיכומי התובע), כי אף התובע ער לכך כי לא הוכיח טענותיו שבכתביו בהתייחס לעובדה חריגה/מאמץ בלתי רגיל/הרמת משקל כבד במיוחד (ובאופן חריג) ביום הנטען. לאחר שסקרנו את כל אלה, לא שוכנענו כי עסקינן במאמץ בלתי רגיל בעבודתו של התובע ביום האירוע. לא שוכנענו כי עבודתו הרגילה כללה רק הרמה של עד 20 ק"ג וכי הרמה כזו שטען לה (כ- 100 ק"ג) בכתביו בהליך ובין בעדויות (70-80 ק"ג) היתה אכן בבחינת אירוע חריג עבורו או כי נדרש למאמץ בלתי רגיל. ג. אין חולק כי התובע לא הפסיק עבודתו מיד אלא המשיך בעבודתו, עבודה אותה הפסיק אחרי חודש לערך. אין חולק כי למחרת האירוע הנטען פנה לטיפול רפואי (אלא שלא נטען בו לאירוע/אירוע בעבודה). עפ"י הרישום בתביעה למל"ל מסר התובע הודעה למעסיק למחרת האירוע הנטען וכך גם העיד בפנינו. כאן המקום להזכיר כי העד טען בתצהיר כי "במהלך ההרמה ראיתי שסרגיי פתאום הרגיש לא טוב" - אלא שבעדותו לא כך טען! כך ראוי להזכיר - לא התרשמנו כלל ועיקר מאמינות העדויות שבפנינו, לא מהעד ואף לא מהתובע. העובדה כי היתה תאימות בעדותם - אין בה דבר, שהרי שניהם הכינו תצהיר הזהה בתוכנו לתיאור האירוע... כך, אין בפנינו ולו ברמז ראייה כי עסקינן ב"תנוחה לא נוחה" - טענה שכל כולה באה לעולם בסיכומיו. אין לשכוח גם כי התביעה (כמו גם תצהירי התובע) הוכנו עפ"י שפתו. משכך - אין להבין הכיצד נטען בתביעה כי הארוע ארע בעת "הרכבת" חלון ולא בעת "הרמת" חלון. כך, נכון מפנה הנתבע לעובדה כי חרף טענת התובע, כביכול, ציין בפני הרופאים את האירוע (הרמת חלון כבד) - טענה שלא הוכחה ואף נסתרה הן מהתעודה הרפואית, הן באשפוז והן בניתוח ואף לאחריו, אלא שאף נסתרה מגרסתו הוא לפיה סיפר שהרכיב חלון וזאת כמענה לשאלה למה לא סיפר שהרים משהו מאוד כבד בעבודה! (עמ' 13). ד. אין חולק כי התובע לא שולט היטב בעברית. לא נדרשנו לכך לעדותו, שהרי את תצהירו הגיש בתרגום בא כוחו. אין ספק כי ראוי היה לגבות הודעה מהתובע, בשפתו (בתרגום) ולא באופן בו נגבה התשאול. דא עקא, התובע אישר בפנינו כי את שהקריאו לו , את שנרשם בתשאול, אכן אמר. העובדה שאינו מבין המילה "חריג" או "קראתיה" - אף בה אין די, שהרי את טענות העובדה לתיאור קורותיו ביום הנטען - אישר כמתאימות לדבריו-הוא בתשאול. ודי לענייננו, בכך. כך, בכל הכבוד, לא נדרשה העדה להסביר לתובע את "חשיבות דבריו", או כי דבריו "יכולים לשמש כנגדו" - ואין משמעות לטענות התובע בהקשר זה בסיכומיו. בהליך איננו נדרשים כלל לשאלה אם ביצעה העדה "את עבודתה כמו שצריך" - משלא על זה נסב ההליך (ובכל הכבוד, לא לתובע הידע לבחון זאת). אף לו עסקינן ב"התנהלות כושלת" (וזאת כלל לא שוכנענו) - אין בכך כדי להשפיע על ההכרעה - התובע אישר בפנינו (עמ' 6; עמ' 7 שורה 1) כי התשאול הוקרא לו בטרם חתם! ואין תימה כי העדה לא תזכור. כך, לא הובא בפנינו נוהל שלפיו היה עליה לתשאל התובע, וכאמור - אין הליך זה עוסק בהתנהלות "פקידי הנתבע". לא נבין גם מה הקשר בין "ידע רפואי" שיש או אין "לפקידים" לבין הצגת שאלה מתחום הרפואה... מה גם שמידיעתנו - בעניינים רפואיים נסמך פקיד התביעות על יעוץ רפואי שבמומחיות. ובמכלול יש להבהיר - הנתבע אינו צריך להציג ראיות לבסוס הגנתו. על התובע הנטל הראייתי לבסס תביעתו. בל נשכח כי לא העדה החליטה כלל ועיקר בתביעה (ראה מכתב הדחייה!). ה. מקובלות עלינו כל הפניות הנתבע לסתירות בעדויות התובע! כך, כלל לא שוכנענו כי העד אכן זוכר את יום האירוע או את פרטי האירוע. בפועל, גם לא ידע לומר כיצד זוכר הוא את שלטענתו זוכר. כך, לגבי המשך יום העבודה ביום האירוע. כך, גם לגבי "סבירות" המשקל והיות התובע והעד העובדים היחידים שנשלחו ע"י המעסיק לבצוע העבודה ובהתייחס למשקל. כך, מי השלים את העבודה (ההתקנה) ומִשכה ומה צריך היה עוד להשלים (סיליקון/לא עשו סילקון...). כך, אין לשכוח שמירב המשקל על העד כשהתובע גם "קצת מחזיק". כך, התובע והעד - אינם תמימי דעים, אם עבדו יחדיו ולו למחרת. ובאשר להפסקת העבודה - אין חולק כי התובע לא הפסיק העבודה עקב הבקע/כתוצאה מהאירוע המיוחד/החריג/המאמץ המיוחד (שטען לו) - כהוראת החוק, אלא רק לקראת הניתוח. לא בכדי מפנה הנתבע לפסה"ד בעניין טולדנו - המתאים לענייננו (עב"ל 55943-05-12 וכן עב"ל 9937-09-10 הרצל נ' המל"ל). אין חולק כי התובע (לא רק שלא טען עובדתית בהקשר זה) המשיך בעבודתו ולא הוכיח כי עשה עבודה שונה ביום האמור, למחרת או אח"כ עד לניתוח. ו. כללי - תיקו של התובע בנתבע, ככל מבוטח, פתוח לעיונו בטרם הדיון בביה"ד. אם בשל סיבה כלשהי נעלם מעיניו מסמך משלא עיין בתיק כאמור - בל ילין אלא על עצמו. ודאי כך, עת בדיון המוקדם הובהר מפורשות (כאמור בפרוטוקול) כי בשל האמור בתשאול - עומד הנתבע על קיום הוכחות! כך גם, לא נבין הכיצד לא נמצא לתובע לדאוג מבעוד מועד להתייצבות מתורגמן לשפתו ולשפת העד! (עיין אימות התצהיר - מחד ורישא הדיון - מאידך). פנייתו לעובד ביהמ"ש להיות לו מתורגמן - יכלה להעמיד את עובד ביהמ"ש בפני מכשול, התנהלות יותר מתמוהה (שלא לומר יותר מכך). חרף התנהלות לקויה וחרף משמעותה של עדות מאוחרת של העד (תוך שסורבה בקשת הנתבע שביקש שלא לפצל את עדויות התובע) - מצא התובע להתנגד לשאלת ביה"ד בעניין זכרונו המשוער של העד (שם), כמו גם העלה טענות להבנת (אי הבנת) העד או התנגדות לשאלה, במהלך מתן התשובה. נציגי הציבור מבקשים להוסיף: ההתנהלות שהיתה בדיון מטעמו של התובע - ראויה לכל גנאי. לשונו והתנהלותו לא היתה ראויה, לא קידמה את ניהול ההליך אלא גרמה לאווירה לא נעימה. כך גם בהארכת הדיון שלא לצורך וללא הצדקה בהגשת התנגדויות או בהעלאת טענות שונות. לא נבין מדוע מצא ב"כ התובע להשחית זמן יקר, תוך ניסיון להלך אימים על ביה"ד, העד או העדה ותוך הפרעות תדירות לעדויות והתעלמות מכללי ההתנהלות לכל שלב. סבורים היינו כי ראויה היתה פעולה של ביה"ד כנגדה. קיבלנו עמדתה של האב"ד כי ההליך מתברר לגופו ובהתעלם מהתנהלות המייצג - אך עתה, משנסתיימה ההכרעה בו - סברנו כי אין לסיים הכרעתנו ללא התייחסות, ולו מצדנו, לדרכו הלא מנומסת ולא ראויה, שהיה בה להצדיק לטעמנו פנייה לגורמים המקצועיים המתאימים. כך גם, סברנו כי ראוי להטיל על התובע חיוב בהוצאות - אלא, משעסקינן בהתנהלות בא כוחו ומשמקבלים אנו המלצת האב"ד להמנע מחיובו האישי - ומשמסכימים אנו לתוצאה גופא - מסכימים אנו גם כי לא ינתן צו להוצאות. ה. לסיכום - לאור כל האמור - משלא שוכנענו כי מדובר היה במאמץ חריג או בלתי רגיל בעבודת התובע ביום האירוע הנטען ומשלא התקיימו תנאי סעיף 84 לחוק - אין לנו אלא לדחות התביעה. לאור האמור - אין ניתן צו להוצאות. בקע מפשעתי