הגישו תביעה לקבלת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין לשון הרע וזכויות נוספות בסך כולל של 247,963 ₪. התובע מבקש לקבל הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 60,222 ₪; פיצוי בגין הפרשה בחסר לגמל בסך של 22,538 ₪ ופיצוי בגין לשון הרע - 100,000 ₪ . התובעת עותרת לקבל פיצויי פיטורים בסך של 18,862 ₪, פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב בסך של 30,000 ₪, פדיון חופשה בסך של 2,967 ₪, דמי הבראה בסך של 835 ₪ ופיצוי בגין הפרשה בחסר לגמל בסך של 12,440 ש"ח 2. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1.7.03 ועד ליום 14.4.11, התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 26.11.06 ועד ליום 4.4.11. 3. ביום 30.3.11 אשתו של מר נסר סעד, עובד בנתבעת פנתה אל מנהל האזור מטעם הנתבעת, והתלוננה על כך שהתובע מטריד את בעלה הן על רקע גזעני והן על רקע מיני, כדבריה: "נסר מסתובב בבית ולא יודע איפה לקבור את עצמו . . . הוא (התובע) קורא לו בשמות גנאי, מתחכך איתו ומבקש ממנו להראות לו את גופו". אותו יום נערכה לתובע שיחה בעניין והוא הושעה ממקום עבודתו. 4. ביום 3.4.11, שלחה הנתבעת הזמנה בכתב אל התובע, לפיה הוא מוזמן לשיחת שימוע ביום 6.4.11. לאור תגובתו של התובע מיום 4.4.11, אשר הבהיר כי אינו יכול להגיע בתאריך הקבוע לשיחת השימוע ולאור דרישתו לקבל פרטים באשר לנושא שיחת השימוע, הוציאה הנתבעת מכתב נוסף בתאריך 5.4.11 (יום למחרת), בה פורט ביתר שאת אודות נושא שיחת השימוע וכן פורטו זכויותיו של התובע הן בדבר זכותו להיות מיוצג על ידי עורך דין במהלך שיחת השימוע והן בדבר הרקע העובדתי לשיחת השימוע. ביום 9.4.11 התקיימה שיחת השימוע אשר הוקלטה, הועלתה על הכתב ואף תומללה. ביום 14.4.11 שלחה הנתבעת לתובע מכתב סיום העסקה. 5. לאחר משלוח מכתב סיום העסקה שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך של 35,015 ₪ ודמי הודעה מוקדמת בסך של 5,785 ₪ וכן שחררה לטובתו את קופת הפיצויים בחברת מנורה. כאמור התובע תובע הפרש פיצויי פיטורים, הפרשי תגמולים וכן פיצוי בסך של 100,000 ₪. 6. התובע טוען שהשכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים עומד על 10,394 ₪ ועל הנתבעת להשלים את יתרת פיצויי הפיטורים, הנתבעת שהשכר הקובע הוא 5,785 ₪ בלבד. 7. התובעת טוענת שהיא זכאית לפיצויי פיטורים מאחר ובנסיבות שנוצרו לא ניתן לצפות ממנה להמשיך לעבוד וכן היא טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, מאחר שלטענתה הנתבעת גרמה לכך שהעובדים יחרימו אותה בשל המעשים המיוחסים לבעלה. הנתבעת טוענת שהתובעת נטשה את העבודה מבלי לתת הודעה מוקדמת ולכן עליה לשלם לנתבעת דמי הודעה מוקדמת, שקוזזו כדין משכרה האחרון וכי אינה זכאית לתשלום כלשהו בגין הפרת חובת תם הלב מאחר והנתבעת לא הפרה חובה זו. 8. ביום 9.4.11 התקיימה ישיבת השימוע שהוקלטה ותומללה ע"י הנתבעת וצורפה לתצהירי הנתבעת. בישיבת השימוע נכחו סמנכ"ל תפעול ומשאבי אנוש של הנתבעת, עו"ד מטעם הנתבעת, התובע ועורך דינו. כעולה מתמליל השיחה, לקראת תום הדיון, התובע באמצעות עורך דינו ביקש לקבל פיצויי פיטורים ולקבל מכתב המלצה, הוא זה שביקש לסיים את העבודה. הנתבעת אף הציעה לו לעבור לעבוד בסניף אחר במרכז הארץ, אך התובע סירב להצעה זו. 9. כאמור התובע הוא זה שביקש להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים וביקש שגם אשתו, התובעת, תקבל פיצויי פיטורים. 10. התובעים טוענים שעל הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי בענף ייבוא, ייצוא, מסחר ושירותים ההסכם קובע שעל המעסיק להפריש לתובעים 5% משכרם לקופת תגמולים ולכן לטענתם על הנתבעת להשלים את ההפרשה לסכומים שתבעו, הנתבעת טוענת שההסכם לא חל עליה כפי שיפורט בהמשך. 11. השאלות שעלינו להכריע בהן: גובה השכר הקובע של התובע לצרכי פיצויי הפיטורים; האם על הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי בענף ייבוא, ייצוא, מסחר ושירותים ולכן האם במקרה זה על הנתבעת להפריש לתובעים 5% משכרם לקופת תגמולים; האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לאור הנסיבות והאם היא זכאית להפרשי חופשה והבראה כפי שתבעה; האם התובע זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע והתובעת זכאית לפיצויי בסך של 30,000 ש"ח בגין הפרת חובת תום הלב. שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע- 12. הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים לפי שכר קובע של 5,785 ₪. בכתב תביעתו טען התובע כי שכרו הקובע הינו 11,925 ₪. בסיכומיו טען התובע כי שכרו הקובע הוא 10,394 ₪. הנתבעת לא צירפה את הסכם העבודה או את ההודעה לעובד שנמסרה לתובע בתחילת עבודתו. אמנם בסיכומיה טענה הנתבעת כי הסכם העבודה צורף לכתב ההגנה, אך עיון בתיק מלמד כי לא צורף הסכם זה. 13. גב' רעות רחמני, המספקת שירותי חשבות שכר לנתבעת, העידה בפנינו ולא ידעה לתת הסבר מניח את הדעת בעניין רכיב נסיעות בסך 800 ₪ שמופיע בתלוש השכר ולא ידעה להשיב לשאלה האם הבונוסים המופיעים בתלוש השכר הם כתוצאה ממכירות. כמו כן הסכימה גב' רחמני, כי החל בחודש פברואר 2008 קיבל התובע 500 ₪ מדי חודש כתוספת ניהול. כשנשאלה גב' רחמני ע"י ב"כ התובע כיצד חושבו הפיצויים, השיבה: "לפי התלושים" ( עמ' 20 שורה 17 לפרוטוקול). בתלוש השכר של התובע תעריף היסוד לשעה הוא 35 ₪. העדה הסבירה כי ישנן "שעות עודפות" שעות שהתובע מקבל שכר של 35 ₪ בגינן - אך הן לא חושבו לצרכי פיצויי פיטורים כשכר יסוד. גב' רחמני הצהירה כי התובע עבד בתחילת עבודתו כעובד חודשי ולאחר מכן כעובד שעתי וחישבה את השכר בהתאם. גב' רחמני הצהירה שעשתה תחשיב זה לפי הסכמי העסקה עם התובע. כמן כן היא כתבה שלתצהירה מצורף הסכם העסקה של התובע, אולם הסכם כזה לא צורף לתצהיר שהוגש לתיק בית הדין ולכן משהוכחשה מתכונת העסקה זו ע"י התובע, לא ניתן לקבל את תחשיב גב' רחמני. 14. בתלוש השכר של התובע יש רכיב של דמי נסיעה בסך של 800 ₪, בתלושים מסוימים שולם לתובע סך של 180 ₪ עבור כרטיס "חופשי חודשי". הנתבעת הסבירה בסיכומיה כי התובע קיבל החזר הוצאות נסיעה שביצע ברכבו הפרטי מאחר והיה עליו לעבור בין שני הסניפים אותם ניהל. הנתבעת טענה כי תוספת הניהול היא תוספת מותנית בתפקידו הניהולי של התובע, באשר לבונוסים טוענת הנתבעת כי הטענה עולה לראשונה בסיכומים ולכן יש לדחותה 15. התובע הצהיר שקיבל מידי חודש 1,600 ₪ במזומן עבור שכר הדירה, סכום שלא הופיע בתלוש השכר. גב' רחמני אישרה נתון זה בחקירתה בפנינו (עמ' 22, שורה 11 לפרוטוקול), הנתבעת בסיכומיה לא התייחסה לטענת התובע שיש לכלול רכיב זה כחלק מרכיב פיצויי הפיטורים. בסעיף 30 לתצהירו הצהיר התובע כי סיכם עם סמנכ"ל הנתבעת מר אבו חוטם כי שכר היסוד שלו יעמוד על 6,800 ₪ נטו, כאשר סכום זה כולל גם את תוספת הדיור ולסכום זה יש להוסיף את תוספת הניהול. 16. כאמור, הנתבעת לא נתנה לתובע בתחילת עבודתה הודעה לעובד כנדרש בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב -2002 ולכן הנטל להוכיח את השכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים מוטל על הנתבעת. מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה כי התובע קיבל מידי חודש תוספת ניהול בסך של 500 ₪ וכן תוספת 800 ₪ עבור דמי נסיעה החל מחודש נובמבר 2010 ועד סיום עבודתו, כאשר לפני כן קיבל דמי נסיעה בסך של 445 ₪ ו"חופשי חודשי" בסך של 180 ₪. 17. בתלושי השכר של התובע מדי חודש מופיעים רכיב של שעות נוספות. התובע טוען כי מדובר בפיקציה, מאחר ושכרו נקבע מראש כשכר נטו של 6800 ₪. הנתבעת טוענת כי מדובר בשעות נוספות שביצע התובע ואין להביאן בחשבון בחישוב פיצויי הפיטורים. הנתבעת לא הציגה בפנינו את דו"חות הנוכחות של התובע למרות שחלה עליה חובה לנהל פנקס כאמור. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, כנוסחו בחלק מתקופת עבודתו של התובע, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועיות, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על פי הודעה שפורסמה ברשומות (י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328), החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי. בתיקון 24 החובה הורחבה, מאז כניסת התיקון לתוקף התובע הועסק כשנתיים אצל הנתבעת. 18. מאחר שהנתבעת לא נתנה לתובע הודעה בדבר תנאי עבודתו, לא נותר לנו אלא לקבל את טענת התובע לפיה יש לכלול בשכר הקובע לצרכי פיצויי הפיטורים גם את תוספת הניהול שקיבל התובע מדי חודש בסך של 500 ₪, את התוספת בסך של 620 ₪ עבור דמי נסיעה מעבר לחופשי חודשי (800-180) וכן סכום בסך של 1600 ₪ שקיבל התובע מדי חודש עבור שכר דירה. לא מצאנו שיש להוסיף את רכיב הבונוס מאחר ורכיב זה השתנה מדי חודש. כאמור, השכר השעתי הבסיסי של התובע הוא 35 ₪, הנתבעת לא הציגה את פנקס השעות ולכן השכר הבסיסי החודשי של התובע הוא 6510 ₪ (35 ₪ *186 שעות). לסכום זה יש להוסיף את התוספת הקבועה שפרטנו לעיל. הנתבעת לא טענה שעל התובע להציג את חוזה השכירות שלו כתנאי לקבלת התוספת בסך של 1,600 ₪ מדי חודש ולכן רכיב זה הוא חלק מהשכר. (בעניין חשיבות מתן הודעה לעובד ראה ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ - וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ 433; תע"א (ת"א) 8565/09 אברהם נ' תנובה; ס"ע 4351-10-10 אבו עשיבה נ' חוצבי הנגב) 19. יוצא איפוא, שהשכר הקובע של התובע הנו 9,230 ש"ח (6510+500+1600+620). מאחר והתובע עבד 94 חודשים (7 שנים ועשרה חודשים) הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 72,301 ₪. כאמור בכתב התביעה התובע קיבל סך של 35,015 וכן שוחררה לטובתו קופת פיצויים מחברת מנורה (גב' רחמני הצהירה בסעיף 7 לתצהירה שהסכום שנצבר בחברה מנורה הוא 3,618 ₪ עדותה בעניין זה לא נסתרה) על כן זכאי התובע להפרש פיצויי פיטורים בסך של 33,668 ₪. האם ההסכם הקיבוצי הכללי בענף יבוא, יצוא, מסחר ושירותים חל על הנתבעת מכח צו הרחבה שנחתם ביום 13.5.84- 20. עיון בצו ההרחבה מלמד כי הוא חל רק על עובדים ומעבידים העוסקים בייבוא ויש להחילו רק על עובדים באזור המרכז. התובעים לא הוכיחו שהנתבעת עוסקת בייבוא. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר תחולת צו ההרחבה מוטל על העובד (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45). כל אשר הצהיר התובע בעניין זה היה בסעיף 33 לתצהירו: - "לעניין רכיב אי הפרשה להסדר פנסיוני - מייעוץ משפטי עליו אני נסמך, הנתבעת מכוח היותה מעביד אשר משרדה הרשום מצוי בבני ברק כפופה להסכם הקיבוצי הכללי בענף יבוא, יצוא, מסחר ושירותים אשר מס' 7010/77 ההסכם חל על מעסיקים בתחום האופטיקה וזאת מכוח צו הרחבה שנחתם כדין ביום 13.5.1984" המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה צריך להיות מהו עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו, הפעילות העיקרית במפעל של המעביד. בעניין זה התובעים לא עמדו בנטל הראיה הרובץ לפתחם ולא הוכיחו כלל, כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בייבוא, כאשר מנגד עדותו של מר אבו חטום, סמנכ"ל הנתבעת, באשר לכך שהנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק קמעונאי, לא נסתרה כלל (ס' 13 ג לתצהיר העדות הראשית ועמ' 25 שורות 19-24 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.13). 21. לאור האמור, התביעה בעניין תחולת צו ההרחבה נדחית. תביעת התובע לפיצויי בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע - 22. בסיכומיו טוען התובע כי יש לפצותו בפיצוי שאינו ממוני ואין הכוונה דווקא בגין לשון הרע. לטענתו, טיפול הנתבעת בו גבל בחוסר מקצועיות ובחוסר תום לב. לטענתו, הנתבעת לא קיימה את חובת הסודיות ושמירת הפרטיות המוטלת עליה, השמועה פשטה בקרב כל העובדים ועברה לסניפים נוספים והכל בשל תלונת השקר שהוגשה נגדו ע"י מר סעד. התובע בסעיף 9 לתצהירו הצהיר כי בכוונתו לתבוע את מר סעד בגין הוצאת לשון והוצאת הרע ודיבה. 23. מפרוטוקול השימוע עולה כי התובע הוא זה שבחר לסיים את העבודה, לכן גם אם תלונתו של מר נסר סעד היא זו שגרמה לסיום עבודתו, הרי שלא ניתן לומר שהנתבעת פגעה בפרטיות התובע או טיפלה בתלונתו של מר נסר בחוסר מקצועיות. התובע בתצהירו מאשר כי הוא זה שביקש שיפטרו אותו, אמנם לטענתו עשה זאת כי לא יכול היה לעמוד בהשפלה ביחס ובדרך בה נהגו איתו, אולם התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה בטיפול בעניינו. 24. התובע אישר בחקירתו כי מדי פעם התייחס למראה של מר סעד ואף נגע בו אך זה היה בהומור. (עמ' 12 שורות 24-25 ועמ' 13 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.13). במצב דברים זה, בו התובע לא הכחיש את שיוחס לו על ידי מר סעד, אלא רק טען כי הדברים נעשו בהומור. חובתה של הנתבעת היה לברר ולבדוק לעומק את תלונתו של המתלונן תוך זימונו של התובע לשיחת שימוע. משמיעת הראיות התרשמנו כי הנתבעת פעלה בצורה ראויה מהרגע שקיבלה תלונה נגד התובע בנוגע להטרדה מינית. כאמור, התובע הצהיר כי בכוונתו לתבוע את מר סעד. 25. בבר"ע 7192-02-13 די.אס. פי. גרופ בע"מ נ' אלי אסולין, מיום 26.5.13 סיכמה השופטת לאה גליקסמן בסעיפים 9 ו-10 להחלטתה את חובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965: ". 9. נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) כמפורט להלן: "בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". (ע' 421). 10. בהקשר לחובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה בגין פרסום לשון הרע נקבע בפסיקה כי - "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה [ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא (1) 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' קול העם בעירבון מוגבל, פ"מ ח 396 (1953) בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב. הלוי; אורי שנהר דיני לשון הרע 420 - 421 (1997); ... אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 174 - 177). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו ... אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין מפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט". רע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.2012). " תביעת התובע לא עומדת כלל בחובת הפירוט כאמור. 26. התובע בסיכומיו טען שהפיצוי הוא פיצוי כולל ולא רק בגין לשון הרע, רכיב זה לא רק שאינו ברור, אלא שהועלה לראשונה בסיכומי התובע. כאמור אנו קובעים שהנתבעת פעלה כראוי לאחר קבלת התלונה נגד התובע, היא זימנה אותו לבירור ולשיחת שימוע כמתבקש עת מתקבלת תלונה כזו, העד מטעם הנתבעת מר אבו חטום השיב לשאלת ב"כ התובע: "אתה (פונה לב"כ התובע) אמרת לי לפטר אותו, תעשה לו מסיבה והרמת כוסית. אמרת לי כעו"ד שלו שעדיף לפטר אותו ועשיתי כהמלצתך." (עמ' 28 שורות 1-2 לפרוטוקול). כאמור רכיב זה לא הוכח בפנינו וממילא לא מצאנו פגם בהתנהלות הנתבעת. לאור זאת, רכיב זה נדחה. האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים - 27. התובעת עשתה דין לעצמה כאשר עזבה את מקום העבודה בלי לתת הודעה מוקדמת, יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מדברי התובע בשימוע ומבקשתו לקבל פיצויי פיטורים (בקשה שנענתה ע"י הנתבעת) כאשר התובע ביקש לכרוך את סיום העסקתו גם בסיום עבודתה של אשתו וקבלתה פיצויי פיטורים. 28. הנתבעת לא נענתה לבקשת התובע לגבי מתן פיצויי פיטורים לאשתו, אולם אנו מקבלים את טענת התובעת שבנסיבות שנוצרו ביחסי העבודה, לא ניתן לדרוש ממנה שתמשיך לעבוד. גם אם מדובר בנסיבות שיתכן ונוצרו ע"י בעלה, אין דרישה בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963 שהנסיבות שנוצרו תיווצרנה ע"י המעביד. בס"ע 52728-08-10 רונן דדון נ' פאנץ ליין (פס"ד מיום 5.8.12) קבעה השופטת טרכטינגוט כי את הנסיבות יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי אך ראוי ליתן משקל רב יותר לתחושתם הסובייקטיבית של הצדדים ליחסי העבודה, ולשאלה עד כמה מרקם היחסים ביניהם מאפשר המשך שיתוף פעולה ביחסי נאמנות כנדרש מעובד וממעבידו. השופטת טרכטינגוט הפנתה לספרו של ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן מהדורת 2007, פרק 9 עמ' 17- 16; ולפסיקה - דב"ע נג/3-223 פלסטין פוסט - גואנה יחיאל, פד"ע כז, 436; דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי - מנחם שוורץ, פד"ע ג', 318. בע"ע 26706-05-11 שבתאי חיים נ' טכנובר בע"מ (פס"ד מיום 10.6.13) קבעה השופטת גליקסמן בסעיף 26 לפסק הדין: "עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]." לאחר ששמענו את התובעת אנו מקבלים את טענתה שהמעביד לא יכול היה לתקן את הנסיבות שנוצרו ולכן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. עם זאת, אנו לא מקבלים את דרישת התובעת לקבל גם דמי הודעה מוקדמת, התובעת היתה צריכה לתת הודעה מוקדמת לפני סיום עבודתה ולכן בדין קיזזה הנתבעת את דמי ההודעה המוקדמת משכרה האחרון של התובעת. לפיכך, תביעת התובעת לקבל הפרשי הבראה וחופשה נדחית. 29. הנתבעת לא ערכה כל חישוב נגדי בקשר לפיצויי הפיטורים של התובעת ומשקבענו שהיא זכאית לפיצויי פיטורים אנו מקבלים את חישובה של התובעת כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 18,682 ₪ כפיצויי פיטורים. האם התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב? 30. התובעת טוענת שמגיע לה פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב. לא מצאנו בסיס לתביעה זו. התובעת טוענת כי הנתבעת גרמה "לחרם" נגדה ביום 30.3.11 - היום בו נערכה השיחה הראשונה לבעלה ובו הועלו נגדו האשמות בקשר להטרדה המינית. התובעת העידה שהופיעה בעבודה גם ביום 3.4.11 דהיינו, לאחר מועד החרם כטענתה. גם אם היו עובדים שלא דיברו עם התובעת באותו יום, אין בכך כדי להצדיק פיצוי מצד הנתבעת ובוודאי לא פיצוי בשיעור הנתבע. רכיב זה לא הוכח, התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, נדחית. סוף דבר 31. על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 33,965 ש"ח ולשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 18,682 ₪, סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה ועד התשלום המלא בפועל. 32. לאור התוצאה אליה הגענו ובהתחשב בעובדה שהתביעה עמדה על למעלה מ-247,000 ₪ הנתבעת תישא בהוצאות שני התובעים בסך כולל של 3,000 ₪ בלבד. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםלשון הרע / הוצאת דיבה