תביעה להכיר בזכאות התובעת לגמלת שאירים, עקב פטירתו של המנוח הנתבע דחה את התביעה בנימוק כי בשעת פטירתו של המנוח התובעת, לא היתה אשתו או ידועה בציבור כאשתו המתגוררת עימו. 2. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של התובעת עצמה, גרושתו של המנוח גב' רחל עמרני, שכנותיו של המנוח גב' נעימה כהן וגב' שושנה ברוכים, וגיסתה של התובעת, גב' רבקה סלע. כן העידו מטעם התובעת גב' עפרה שלם, אשת הגרוש של התובעת וגב' עדנה פחימי, שכנתה של התובעת. 3. השאלה העומדת להכרעתנו בתביעה זו, כפי שנקבע בדיון המקדמי מיום 8/7/12, היא האם התובעת והמנוח היו בבחינת ידועים בציבור כזוג לצורך זכאות התובעת לקצבת שאירים. 4. בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, סעיף ההגדרות בפרק "ביטוח זקנה וביטוח שאירים", נקבע כי "אלמנה" היא: "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו". "אשתו" - על פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי היא: "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". מכאן כי ניתן להכיר בידועה בציבור כ"אלמנה" לצורך ביטוח שאירים, בהתקיים שני תנאים. האחד - כי בשעת פטירתו של מבוטח היא היתה ידועה בציבור כאשתו; השני - כי היא גרה עימו בשעת פטירתו. (עב"ל 28455-04-11 המוסד לסיטוח לאומי נ' ויקטוריה גודן, (ניתן ביום 7/1/13). 5. בפסיקה נקבע מבחן כפול להכרה בני זוג כידועים בציבור: "המבחן להכרה כ'ידועה בציבור כאשתו' של פנסיונר הוא כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים." דב"ע 37-6/97 ד"ר אליציה פוגל נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי בע"מ, פד"ע לב 372 באשר לדרישה לניהול משק בית משותף, נקבע: "'משק בית משותף' אינו יכול להיבחן לפי בחינה טכנית של מאפיינים מסוימים, אלא לפי התמונה הכללית המצטיירת מכלל הנסיבות. כך, ניהול חשבון בנק משותף הוא מאפיין, אך היעדרו אינו מביא בהכרח למסקנה כי לא מדובר במשק בית משותף. באותו אופן, כל שיתוף קבוע אחר בנכסים או העדרו אינו יכול להצביע לבד על מעמד של בני זוג כידועים בציבור. משק בית משותף פירושו שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים, אכילה, לינה וכיו"ב צרכים שאדם נזקק להם, כאשר כל אחד מבני הזוג תרם אם מכספו, אם מעמלו, את חלקו לפי יכולתו ואפשרויותיו." (עב"ל 98/08 יחיאל נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 22/10/2012)) אשר לתכליתו של חוק הביטוח הלאומי בפרק ביטוח שאירים נפסק: "תכליתו של חוק הביטוח הלאומי הוא להעניק לאלמנה קצבת שאירים על מנת לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג". עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי לאומי עם זאת, בעב"ל 59/03 גבריאלה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי, נקבע כי אין לשלול קיומם של חיים משותפים גם כאשר הידועה בציבור עצמאית מבחינה כלכלית: "ראשית, חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן-זוג אחד על משנהו, ודאי לא בהכרח הגבר את האישה. שנית, ברור שכאשר המנוח חלה ונזקק למעון סיעודי לא פירנס עוד את המערערת. אין בכך רבותא. ידועה בציבור זכאית לקיצבת שאירים כשם שאלמנה זכאית לה, בלי להוכיח שהגבר פירנס אותה." עוד נקבע שם כי יש להתאים את המשפט למציאות החיים וכי מגורים בשתי דירות נפרדות אינם, בהכרח, שוללים ניהול משק בית משותף, במיוחד כאשר לכל אחד מבני הזוג דירה משל עצמו, מתקופה שקדמה ליצירת הקשר ביניהם: "כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג." 6. להלן נבחן האם מהות הקשר בין התובעת לבין המנוח במועד פטירתו, עומד במבחני הפסיקה לשם הכרתה כידועה בציבור של המנוח. 7. בתצהירה העידה התובעת לגבי מה הקשר בינה לבין המנוח כדלקמן: "אנוכי ילידת 1963 גרושה עם ילד... הכרתי את המנוח... אשר אף הוא היה גרוש במהלך שנת 2004. אני והמנוח נהלנו מערכת יחסים זוגית. בני המשפחה שלנו והסביבה הקרובה הכירו אותנו כידועים בציבור. בשל מצבה הרפואי של אמי נאלצתי לגור בביתה ולא לעבור להתגורר באופן קבוע בביתו של המנוח ברח' הדגל 6 תל אביב. אני הייתי ישנה בביתו בסופי שבוע ובאמצע שבוע בימי שלישי. היה ברשותי מפתח של הבית לעתים הזמין את אמי להתארח בביתו בסופי שבוע ובחגים. ... המנוח היה משלם את כל הוצאות המחיה, ביגוד, טיולים בארץ ובחו"ל והחזקת הבית. בשנת 2009 עברתי ביופסיה בכבד והמנוח טיפל בי אצלו בביתו משך שבוע ימים יחד עם אמי. ביום 15/5/11 נפטר המנוח... אני והמנוח הוזמנו לחתונת בנו מוטי ביום 27/7/10 ואני הייתי יחד אתו כמקבלי הפנים של האורחים.... אני והמנוח התגוררנו לסירוגין בדירות נפרדות... אני התגוררתי ברחוב אחד העם 39 רמת גן בבית הוריי הואיל וטיפלתי באמי חולה סיעודית. במחצית הראשונה של השבוע טיפלתי באמי ואילו בשאר השבוע גרתי עם המנוח בביתו. בני משפחותינו וכך גם השכנים הכירו אותנו כידועים בציבור. נהגנו לבלות בילויים משותפים, מכולת, ביגוד, חגים ואירועים משפחתיים, טיולים, סופי שבוע בארץ ובחו"ל. אבקש לציין כי חשבנו למסד את הקשר ותכננו להתחתן , אולם הדבר לא יצא לפועל בשל פטירתו בטרם עת של המנוח..." 8. התובעת צירפה לתצהירה תמונות משותפות שלה ושל המנוח, עם בני משפחתה ובאירועים משפחתיים. 9. בחקירה נגדית חזרה התובעת על גירסתה לפיה כמחצית מהשבוע שהתה בבית המנוח. לגבי תשלום הוצאות ציינה: "הוא שילם את החשבונות. הוא תמך בי. ארנונה וחשמל הוא שילם. קניות הוא עשה וכשאני הייתי בחגים היינו קונים יחד". עדות זו של התובעת מתייחסת להוצאות עבור דירתו של המנוח ברח' הדגל 6 בתל אביב. 10. התובעת אישרה כי לא היה לה חשבון בנק משותף עם המנוח. עוד ציינה כי "הוא לא השאיר לי רכוש בצוואה". התובעת אישרה כי לא היה לה רכוש משותף עם המנוח, כגון רכב, רהיטים או תכנית חסכון. כאשר נשאלה אם ערכה הסכם ממון או הסכם ידועים בציבור עם המנוח השיבה בשלילה וציינה: "הוא כל הזמן אמר לי לטווח ארוך שהוא יתמוך בי". התובעת העידה כי כיום מתגוררת בדירה המנוח ברחוב הדגל אחת מבנותיו של המנוח, עם בתה (עמ' 6 לפרוטוקול). בתשובה לשאלה מדוע לא שכרה דירה יחד המנוח השיבה: "היה לו את הבית שלו ואת הפינה שלו והוא אהב את הבית שלו. היו לו שלוש דירות. אמא שלי לא רצתה עבור לגור איתו. היא אהבה את הבית שלה." 11. במהלך חקירתה הנגדית עומתה התובעת עם דברי בתו של המנוח, נוי, כפי שנמסרו בהודעתה בפני חוקר המל"ל, ולפיהם אביה המנוח לא מימן את התובעת ולא נשא בהוצאותיה בנסיעות לחו"ל. התובעת הכחישה את הדברים וטענה: "יש לי פה הוכחות שמעידות שהוא כן שילם עלי. מה שאמרה הבת זה שקר". יצויין כי הבת נוי לא הובאה לעדות בפנינו ולפיכך אין בגירסתה, כפי שהוצגה בהודעתה לחוקר, כדי לסתור את עדותה של התובעת. 12. גב' עמרני, גרושתו של המנוח, העידה כי היתה בקשר עם המנוח "בגלל הילדים" וכי ידעה שהתובעת והמנוח ישנו יחד "בסופי שבוע". עוד ציינה: "הם היו זוג לכל דבר. הם יצאו ביחד, בילו יחד, הוא היה עם הילדים שלה כל הזמן...". 13. גם שכנותיו של המנוח, גב' כהן וגב' ברוכים, אישרו כי התובעת שהתה הרבה בבית המנוח, אך לא התגוררה עימו דרך קבע. גב' כהן העידה: "הם גרו בנפרד אבל היו פעם פעמיים שהם היו מבלים וחוזרים מאוחר. היא היתה נשארת לישון וחוזרת בבוקר." כאשר נשאלה האם ראתה את התובעת כל יום יוצאת מדירתו של המנוח השיבה: "כל יום לא אבל לעתים קרובות". גב' ברוכים העידה: "הם ישנו ביחד הרבה פעמים. כמה פעמים בשבוע. בדיוק אני לא יכולה להגיד". 14. גיסתה של התובעת, גב' סלע, העידה כי התובעת לנה בביתו של המנוח כשלוש פעמים בשבוע. כאשר נשאלה האם המנוח הציע לתובעת להתחתן, השיבה: "כל הזמן, אבל בגלל המצב של האמא היא אמרה לו בוא נחכה עם זה". 15. גב' שלם העידה כי ראתה את התובעת והמנוח כזוג: "הוא פינק אותה, לקח אותה לטיולים, היה מפנק את הנכדים יותר מהסבא. היא היתה גרה אצלו ומנקה לו את הבית". בהמשך הבהירה כי התובעת ישנה אצל המנוח כשלוש פעמים בשבוע. כאשר נשאלה האם שאלה את התובעת מדוע היא והמנוח אינם מתחתנים, השיבה: "היא לא רצתה. היא סבלה בפעם הראשונה והיא לא רצתה". 16. מעדויות התובעות ועדיה עולה כי אמנם נקשר בין התובעת לבין המנוח קשר זוגי, שנמשך כ-7 שנים עד לפטירת המנוח. בתוך כך נהגו התובעת והמנוח לשהות האחד בחברת השניה, לצאת לבילויים משותפים ולאירועים משפחתיים. עוד עולה מהעדויות כי בני משפחה וחברים הכירו את התובעת והמנוח כזוג. בהתאם לכך מתקיים בתובעת המבחן הראשון לעניין ההכרה כידועה בציבור, בדבר קיומה של מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחסי חיבה והבנה. 17. ואולם בכך לא די. כדי שתוכר כאלמנת המנוח לצורך קצבת שאירים, על התובעת להראות כי בנוסף לקשר הזוגי ביניהם, ניהלה עם המנוח משק בית משותף. זאת לא עלה בידיה להוכיח, כפי שיפורט להלן. 18. מהעדויות עולה בבירור כי התובעת והמנוח לא התגוררו יחד. התובעת התגוררה בדירת אמה ברמת גן ואילו המנוח התגורר בדירתו בתל אביב. התובעת אמנם בילתה חלק מימות השבוע בדירת המנוח, לעתים אף יחד עם אמה, ואולם התובעת עצמה ציינה כי "נאלצה" לגור בבית אמה ולא עברה להתגורר בבית המנוח. גם העדות האחרות מטעם התובעת לא טענו כי בני הזוג התגוררו יחד, אלא כי התובעת נהגה ללון בביתו של המנוח. התובעת העידה כי המנוח נשא בהוצאות הדירה - ואולם מדובר בהוצאות הדירה שלו בלבד, ולא בהוצאות הדירה בה התגוררה התובעת ברמת גן. לאחר פטירת המנוח התובעת המשיכה להתגורר בבית אמה, ואילו בדירת המנוח מתגוררת אחת מבנותיו יחד עם בתה. המנוח לא הוריש דבר לתובעת. לתובעת ולמנוח לא היה רכוש משותף ולא חשבון בנק משותף. 19. היעדר רכוש משותף אינו בהכרח מעיד על אי קיום משק בית משותף ועל כל מקרה להיבחן על פי נסיבותיו. כך גם את דרישת המגורים המשותפים יש לפרש בהתאם לתנאי המציאות המודרנית. ואולם בענייננו, לא הוכח כי התובעת והמנוח ניהלו יחידה משפחתית תוך שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים, אכילה, לינה וצרכים אחרים. נראה כי במסגרת מערכת היחסים בין התובעת למנוח, שמר כל אחד מהם על עצמאותו הכלכלית. התובעת אמנם נהגה ללון בביתו של המנוח. לא מן הנמנע כי באותם ימים אף סייעה לו בעבודות בית, כפי שהעידה. ואולם אין בכך כדי ללמד על תרומת מאמץ משותף לצורך ניהול משק בית משותף. בני הזוג אמנם בילו פרקי זמן לא מבוטלים האחד בחברת השניה, אף זאת ללא יצירת תלות כלכלית ושיתוף כלכלי ביניהם. 20. אמנם אין באי תלותה הכלכלית של התובעת כשלעצמה, כדי לשלול את מעמדה כידועה בציבור של המנוח. ואולם בענייננו, בשים לב למכלול הנסיבות לרבות היעדר רכוש משותף ואי הכללת התובעת בצוואת המנוח, נראה כי המנוח כלל לא ראה עצמו מחויב לתובעת מבחינה כלכלית ובשל כך לא מצא לנכון להעביר לה נכסים השייכים לו לאחר מותו. 21. טענת התובעת לגבי התכנון למיסוד הקשר בינה לבין המנוח, לא הוכחה, נוכח העדויות שהושמעו. גירסתם של התובעת ועדיה לגביה הסיבה לאי מיסוד הקשר לא היתה אחידה. בעוד שהתובעת עצמה טענה כי התכנון לא יצא לפועל עקב מותו בטרם עת של המנוח, גיסתה של התובעת ציינה כי הדבר נמנע עקב הטיפול באמה של התובעת. גב' שלום העידה לעניין זה כי התובעת כלל לא היתה מעוניינת להינשא, לאחר ש"סבלה" בפעם הראשונה. נוכח חוסר האחידות בגירסאות התובעת ועדותיה, כמפורט לעיל, לא הוכחה טענתה לפיה היא והמנוח תכננו להתחתן. 22. לאור המפורט לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח כללה ניהול משק בית משותף. בין התובעת למנוח נרקמה מערכת יחסים חברית ואינטימית, שכללה בילויים משותפים. בתוך כך המנוח מימן עלויות של חופשות משותפות שלו ושל התובעת לחו"ל וקנה לה מתנות. ואולם לא נוצר בין הצדדים שיתוף כלכלי במאמצים ואמצעים לצורך ניהול משק בית משותף. 23. סיכום חומר הראיות כפי שהובא בפנינו מעלה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי יש לראות בה כאלמנת המנוח, כמשמעות מונח זה לצורך זכאות לקצבת שאירים. 24. דעת מיעוט - נציג ציבור מר דב גרינברג אני סבור כי במקרה הנדון כאן, יש לקבל את התביעה. שעה שמדובר בזוגיות מאוחרת, אין מניעה שבני הזוג ינהלו שני משקי בית נפרדים, כאשר כל אחד מארח ומתארח בביתו של בן הזוג השני. לטעמי, במקרה זה יש לראות את שני הבתים כיחידה וירטואלית אחת לצורך התנאי של מגורים משותפים. 24. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין, תוך 30 יום מקבלתו. קצבת שארים