כתב תביעה של נהג אוטובוס להכיר בפגיעתו בברכיו התובע, יליד 1952, עובד כנהג אוטובוס אגד מ- 1982 שעות ארוכות. עבודתו כרוכה בביצוע פעולות חוזרות ונשנות של לחיצה על הגז והברקס ברגל וברך ימין, תוך כיפוף הברך ויישורה, אלפי פעולות ביום. מנגד, ברך שמאל נמצאת בתנוחה לא נוחה לאורך כל שעות עבודתו. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד רוב הזמן בקווים עירוניים, במיוחד בכבישים בלתי סלולים כנדרש, במפרים וכד'. בעבר עבד למעלה מ- 12 שעות ביום, כשבשנים האחרונות עבד כ- 12 שעות רצופות. התובע נהג באוטובוסים אוטומטיים, כשהנטל נופל על רגל וברך ימין והוא לחץ על דוושות הגז והברקס תוך כיפוף הברך ויישורה. באשר לברך שמאל הוסיף כי העביר "העומס לברך זו בעקבות הפגיעה בברך ימין". 2. הנתבע בהגנתו הכחיש הנטען וטען כי לא ארעו לתובע תאונות זעירות תוך כדי ועקב עבודתו וכי אין קשר סיבתי בין עבודתו לפגיעה בברכיו ובהתאם, עתר לדחיית התביעה. 3. ביום 17.3.13 נשמעה בפנינו עדות התובע. הצדדים הגישו סיכומיהם. 4. ולהכרעה - א. התובע הגיש התביעה למל"ל באמצעות ב"כ (עמ' 2). בפועל, כעובד שכיר, לא הגיש ראייה עובדתית אחת לאישוש טענותיו: לא לאופי עבודתו, לא למסלולי נסיעתו, לא לאוטובוסים עליהם נהג והוא אף מוסיף לפתע בח.נ., טענה חדשה לפיה שימש בשנת העבודה הראשונה כנהג משאית של אגד. (שמא, לשיטתו, אין/לא היתה לכך משמעות...). כך, אין בפנינו נתונים ברורים לחלוקת הזמן בעבודתו בקווים בין עירוניים או עירוניים. בעדותו בפנינו טען כי רוב השנים עבד בקווים עירוניים, 15-20 שנה בתקופת עבודה שהחלה לדבריו ב- 1982, וכי עבודתו בקווים הבין עירוניים התייחסה לשנות העבודה הראשונות, בערך עשר השנים הראשונות. כך, לראשונה בעדותו הנגדית, טען שעבד באותן שנים בקווים לקרית שמונה, נצרת, אשקלון, קווים נוספים, קווים מאספים - שוב, ללא ראיות. כך, לראשונה בח.נ, מציין הוא את הקו העירוני בו עבד (רחובות - פתח תקווה), בעשר השנים האחרונות עבד רק בקו זה, קו בו יש 70 תחנות מצד לצד (שוב, ללא ראייה לתימוכין). לפני כן עבד בכל מיני קווים פנימיים (רמלה/לוד/ראשל"צ). כך, כשעומת עם הנטען בתצהירו בדבר עבודה "בכבישים בלתי סלולים" - מסביר הוא לנו כי "לא יודע אם הניסוח בדיוק תואם נקודתי" - אבל הכבישים בלוד הם "עונש", כל לוד בלתי סלולה, הכביש הרוס לגמרי עם הרבה בורות ואף נתקע עם אוטובוס וחולץ בטרקטור - שוב ללא איזשהי ראייה לתימוכין. בלוד עבד ב- 10 השנים האחרונות, בקו האמור, והוא נוהג בלוד, כחצי שעה, מתוך שעה וחצי של הקו. כבישים בלתי סלולים כוונתו לקטע בלוד. לפני 20 שנה אז נסע בלבנון. באמפרים יש בערך 15-20 שנה, בקווים עירוניים. בלוד יש הרבה באמפרים (לא ספר את הבאמפרים). כשדיבר על כבישים לא סלולים ועל באמפרים, בעיקר דיבר על לוד. את הקו עושה 4 פעמים ביום. ההגבלות על שעות העבודה נדמה לו שהחלה לפני 10 שעות. כך, בעדותו ביקש להבין מה זה "בין עירוני" אלא שגם אז, אינו יודע בכמה תחנות עסקינן בקו. כך, אינו מציין על איזה אוטובוס נהג, אפיון הכיסא והדוושות בכ"א מהאוטובוסים, ובפועל, אף לא מנח ברכיו בעת עבודתו ותנאי התנועות המדויקות שמבצע הוא בכל פעולה. כללית, עולה כי רק בחקירה בביה"ד נתקבלה גרסה עובדתית לעבודתו. ב. התובע יושב על מושב הנהג באוטובוס. גובה התובע 1.78 (משקלו אינו ידוע - אך במכתב המנתח מ- 5.1.10 צוין כי שוקל 115 ק"ג; עודף משקל מצוין גם במסמכים הרפואיים). התובע נשען על משענת המושב. אם והיכן מונחת הברך - לא נדע. נוכל רק להניח כי מושב הנהג מותאם גם בגובה ובמרחק לדוושות וכי כנהג מקצועי פעל באופן הנוח ביותר עבורו לביצוע עבודתו. מניסיון יודעים אנו כי התנוחה המועדפת (הארגונומית) היא כי הירך מונחת על המושב ו"המנוף" המשמעותי מושג ע"י תמיכת הברך במושב עצמו, או במרחק קצר מהמושב, שאחרת, אינו נשען בגבו על המשענת. איננו מקבלים טענתו, כביכול, עד לפני 3 שנים (מ- 2013) היו כסאות לא מתכווננים, למעט "בצורה מסוימת", שהרי אוטובוסים ומושבי נהג המותאמים לנוחות הנוהג בהם קיימים עשרות שנים ודאי באוטובוסים (אלא, שאין בפנינו איזשהו מידע מאוסמך, לכאן או לכאן). כך, אישר התובע כי אינו מיישר את רגל (ימין) עד הסוף - בניגוד לעולה מתצהירו. כדי ללחוץ על דוושת הגז או דוושת העצר - אין צורך ליישר את הברך עד הסוף. וכשנשאל מהי התנועה הנכונה שהוא מבצע בברך ימין, הוא משיב: הדוושה של הגז נמוכה יותר מדוושת הבלם ולכן צריך להרים הרגל כדי להעבירה לדוושת הבלם, המרחק ביניהן 2-3 ס"מ. (למצער, אין איזשהי גרסה לרוחב הדוושות או גובהן ואף לא לגובה מושב הכיסא ואורך השוק/הירך של התובע). כך, ברי כי התובע צריך (לשיטתו) להרים הרגל מדוושת הגז לדוושת הבלם בכל עצירה או האטה (וכמובן, חזרה), לפני כל תחנה, רמזור, באמפר. כך, עולה מעדותו כי קו בכיוון אחד אורך שעה וחצי - שעה וארבעים וחמש דקות, ואם עושה הוא 4 קווים ביום, ברי כי אינו עושה כטענתו, גם הסעת עובדים, ככל שעבד 12 שעות ביום. מסקנתנו מכל האמור בגרסתו ביחס לברך ימין היא כי התובע, נהג אוטובוס מ- 1982 נהג בקווים בין עירוניים וב- 20 שנים אחרונות בקווים עירוניים, כשרגל ימין עוברת מדוושת הגז לדוושת העצר, הלוך וחזור, כי מדובר בנהיגה של 12 שעות ביום, במהלכן עושה הוא 4 קווים, כל קו אורך שעה וחצי - שעה וארבעים וחמש דקות, במהלך כל קו נמצא הוא בעיר בה הכבישים משובשים, במשך חצי שעה לכל כיוון לכל קו. לטעמנו, לא בכדי טוען התובע בסיכומיו לתחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי/חובת תום הלב הדיוני/עקרונות בסיס למינהל תקין - שהרי כשל בהצגת ראיותיו (בתביעה ובתצהיר) ולפיכך, נדרש לתמוכין כאמור. לטעמנו, לא בכך עסקינן (ולא רק משבפסה"ד אליהם הפנה אין למצוא כטענתו) - שהרי בענייננו, כבכל הליך, נסמכת טענת הנתבע על גרסת העובדה של התובע (הספציפי) וראיותיו. כבר ציינו לעיל כי קשה היה לקבל מהתובע מידע עובדתי, מאוסמך כדבעי, לטענתו. יתר על כן, עיון בפסה"ד מלמד דווקא כי ביה"ד, בכל מקרה ומקרה, בהסתמך על נסיבות ועובדות המיוחדות לכל הליך והליך - קבע כפי שקבע. ראוי להזכיר כי דווקא עיון בתקנות התעבורה התשכ"א-1961 מלמד כי מאז 1995 הוגבלו שעות הנהיגה לנהג, כולל הפסקות - מה שלא ממש הולם לטענות שבפנינו (שכאמור, התובע אף לא טרח להוכיחן בתמוכין כלשהו)! כך, כעולה מעדות התובע, נהיגה בדרך לא סלולה ובמפרים זה רק בעיר לוד, קרי: חצי שעה לכל קו - ומנגד, עומדת גם טענת הנתבע בסיכומיו, כי כעולה מעדות התובע עסקינן דווקא ב- 10 השנים האחרונות, מה שלא נשמע גם סביר, בהינתן רמת התשתיות, דווקא בעשור האחרון... כך נכון הזכיר כי התובע בעדותו אינו מפרט התנועה כתנועת כיפוף ויישור, אלא דווקא כהזזת הרגל מדוושה לדוושה, 2-3 ס"מ (ימינה ושמאלה...). בנסיבות אלה ובמכלול העובדות שנטענו ובהעדר ראיות לתמוכין ולו לעובדה אחת נטענת (בין בגרסה שנשמעה בכתביו ובין בזו שנשמעה בביה"ד), סבורים אנו כי לא הוכחה תשתית עובדתית לפי תורת הפגיעות הזעירות לברך ימין. ג. ברך שמאל - טענות התובע בהקשר זה אף הן כלל אינן ברורות (או אחידות). בתצהירו טען כי רגל שמאל נמצאת במצב סטטי, בתנוחה לא נוחה במשך כל שעות הנסיעה. כך טען כי בשל הפגיעה בברך ימין הועבר העומס לברך שמאל. ברי, כי אין עסקינן בפגיעות זעירות. כבר נקבע כי מנח קבוע איננו רצף תנועות חוזרות ונשנות (הפועלות על אותו מקום, שכ"א גורמת לנזק בלתי הדיר שצירופם גרם לנזק). לא נדע גם מהו "העומס" שהוטל על ברך שמאל - שהרי אף התובע לא טוען כי תחת השימוש ברגל ימין - לוחץ הוא על דוושת הגז והעצר ברגל שמאל! גם בהקשר זה - משום מה, גרסתו העובדתית בפנינו שונה מזו שבכתביו. כך, אישר (שוב, רק בעדותו) כי הנטען כך בכתביו - "לחיי היומיום" כוון ולא לעבודתו כנהג! תמוה איפוא כי התובע מתעלם מטענותיו-הוא, ולו בסיכומיו. בענייננו, טען התובע כי ישב על מושב הנהג, הרגל מונחת על הרצפה ואחת לשעה וחצי לערך מתח הרגל. "מנח" כאמור וכך תנוחה לא נוחה - אינם, בהתאם לפסיקה (כאזכור הנתבע וכן עפ"י דב"ע נו/0-180 שוורץ נ' המלל), "תנועות" חוזרות ונשנות. נזכיר, כי לטעמנו האבסורד בטענה - ברור מאליו, שהרי טענתו סותרת מיני וביה המונח "תנועה". לאור כל אלה - אין לנו אלא לדחות התביעה ביחס לברך שמאל. ד. סיכום מסקנתנו מכל האמור - כי לא הוכחו בפנינו נתוני עובדה ברורים בדבר פעולות חוזרות ונשנות ואופן ביצוען, כולל כל היבטי העובדה הרלוונטיים. התביעה להכיר בפ"ע לברכיים - נדחית כאמור לעיל, ללא צו להוצאות. כתב תביעהמסמכיםאוטובוסנהג אוטובוס