תביעה לקצבה מיוחדת ולתשלום רטרואקטיבי של שבע שנים לקצבה זו התובע טען כי הנתבע או פקיד התביעות חדלו והתרשלו ןבגין כך יש לפצותו בתשלום הרטרואקטיבי הנ"ל. התובע הגיש תביעה נוספת ב -2011 וזו אושרה לו רטרואקטיבית לשנה על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. הנתבע טען כי בטופס הרלבנטי לא מולאה התביעה לקצבה וכי על מבוטח חלה חובה להגשת תביעה אשר בהעדרה אין מקום לתשלום הגמלה וודאי לא רטרואקטיבית בניגוד לסעיף 296 הנ"ל. עוד טען הנתבע כי פעל כדין וכי לא חדל או התרשל ואף פעל מעבר לנדרש כדי למצות את זכות התובע למענק. העובדות התובע, יליד 1966, תושב שטחים, נפגע בתאונת עבודה ביום 14/6/89. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התובע הינו נכה על כיסא גלגלים ומשותק בפלג גופו התחתון. התובע הגיש תביעה על גבי טופס נספח ח' לתצהירו ביום 9/1/91. התובע הגיש גם תביעה לקצבה מיוחדת במרץ 2011, וזו אושרה רטרואקטיבית ביום המחלוקת האם הטופס שהגיש התובע (נספח ח' לתצהיר), הנושא כותרת תביעה לתשלום מענק מיוחד/ קצבה מיוחדת, לנפגע בעבודה, אשר הוגש ב 91' מהווה תביעה לקצבה מיוחדת כדין. האם היה על הנתבע להפנות את תשומת ליבו של התובע לזכאותו לקצבה מסוג זה. בכפוף לאמור לעיל, האם זכאי התובע לתשלום קצבה מיוחדת ממועד הגשת התביעה בשנת 91, בכפוף לתקופת התיישנות. הכרעת הדין השאלה שבמחלוקת הינה מה המשמעות של נספח ח' והאם יש לראות בו תביעה לקצבת מיוחדת שהוגשה כדין. ככל שכן, האם חדל המוסד בהתנהלותו. יודגש כי, התובע היה מיוצג בשנת 91' על ידי עו"ד. ההתכתבות נעשתה מול עוה"ד (ראה נ/1, נ/2). וכן מאשר התובע בעדותו "ש. כשהגשת את התביעה למל"ל היית מיוצג על ידי עו"ד. ת. כן. ש. אותו עו"ד ליווה אותך בשלב הגשת התביעה ואחרי זה מול המל"ל. ת. הוא עשה לי את הכל. ש. טפל בכל מה שצריך מול המל"ל. ת. הוא עשה את הכל (עמ' 5 שו' 8-13). יש להניח אפוא, כי נספח ח', מולא בעזרת עוה"ד, וגם אם לא, הרי הוא מלא בעברית תקינה ובאופן שיש להבין כי הממלא ידע את שהוא עושה. נבהיר זאת באמצעות התייחסות לטופס עצמו. לצורך העניין יש להתבונן היטב בטופס ובאופן שהיה מקום למלאו. כותרת המסמך היא "תביעה לתשלום מענק מיוחד / קצבה מיוחדת לנפגע בעבודה". כבר מהכותרת ברור כי מדובר בטופס בו יש שתי תביעות שונות. שאלמלא כן היה כתוב "ו" קצבה מיוחדת ולא היה נעשה שימוש בקו נטוי ( /). בנוסף השורה הראשונה הינה "אני החותם מטה תובע לשם כיסוי הוצאות מיוחדות הנובעות מנכותי", לידו יש ריבוע ריק, וכתוב "מענק מיוחד" ויש עוד ריבוע ריק וכתוב לידו "קצבה מיוחדת". שורה זו מצביעה על כך שיש למלא באיקס את הריבוע הרצוי. שאלמלא כן היה ריבוע אחד לשניהם או שלא היה צריך כלל ריבוע שכן היה מדובר באותה תביעה בהינף אחד. לאחר השם והכתובת והתאריכים הרלבנטיים מתחלק הטופס לשני חלקים זה ליד זה. מימין הכותרת היא מענק, ומשמאל הכותרת היא קצבה. כל רובריקה נפרדת ובה נדרש באבחנה גובה ה"מענק" מימין, וגובה ה"קצבה" משמאל. לכל אחת מהרובריקות השונות יש מקום למטרה והנמקה שונים ונפרדים. ברור מהטופס כי לא מדובר באותה התביעה. לכל אחד מהנושאים יש מיקום ספציפי. לא למותר לציין כי עצם נוכחותן של הזכות ל"מענק" ול"גמלה" על אותו טופס מהווה יידוע ראוי למבוטח כי יש לו אפשרות פרט למענק גם לקצבה ובכך מתאפשר מיצוי הזכויות כראוי. הטופס נספח ח' ממולא גם בכותרת באיקס בריבוע של מענק מיוחד בלבד, וגם בטקסט ברובריקה של מענק בלבד. המשבצת של הקצבה ריקה (פרט לרישום שגולש ממילוי רובריקת המענק). על טופס זה חתום התובע. בפסק דין בעניין עב"ל 57861/01/11 אסתר לוזון נ' המוסד לביטוח לאומי קובע בית הדין פעם נוספת את הכלל לפיו חלה חובת הגשת תביעה על המבוטח למוסד וכלשונו "חובת המוסד ליידע את ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם אינה מקימה לצידה חובת תשלום גמלאות למבוטחים שלא על פי הוראות החוק וההסכמים הרלבנטיים, המחייבות לעניין עצם הזכאות למועד מסוים, הגשת תביעה למוסד עובר לאותו מועד". (סעיף 3 לפסק הדין) (דגש שלי ש.ש.). עוד נאמר שם, כי "הנוהל החדש שהנהיג המוסד ב-2007 לפיו הוא פונה למבוטחים ויוזם תביעות 'הוא מבורך ועשוי להגדיל את מעגל המבוטחים הממצים זכויותיהם, אולם אין לראות בו ככזה היוצר זכויות מעבר לנקוב בהוראות החוק". (שם). (דגש שלי ש.ש.). בפסק דין זה מרחיב כב' סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן ואומר: "ברוח דברים אלה פסקנו אנו לגבי זכאותו החוקית של המבוטח לגמלה, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד בהתנהגותו זכויות או מניעות. בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון על-פיהן התנהגותו של גוף ציבורי כדוגמת המוסד לביטוח לאומי אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק, על כן אין מקום לקבל טענת השתק כנגד המוסד. על המוסד מוטלת החובה לפעול על פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק". (עב"ל 1352/10 שקולניקוב - מהמוסד). משאלה הם הדברים, ברי, כי על פי החוק, סעיף 296 (ב) לו - אין לשלם למערערת גימלה מעבר לתקופת השנה שלפני הגשת תביעתה למוסד. עקרון הדין, לתשלום על פי דין ולא מעבר לו, מחייב זאת. 9. א. אפילו היינו מניחים, כי הזכות לקיצבה חוקית היא זכות קניינית חוקתית החייבת לעמוד בדרישות פיסקת ההגבלה, כדעת השופט מלצר (רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים משרד הביטחון); ואפילו היינו מניחים כדעתו, אף שהדבר לא נטען בערעור שלפנינו, כי הזכות לקצבת קיום על פי חוק מעוגנת בכבוד האדם על פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו; עדיין אין להתעלם מכך, שעולה מדעתו (בבג"ץ שלייטנר) כי תשלום רטרואקטיבי של קיצבה מוגבל זמן מכוח החוק, עונה על דרישות פיסקת ההגבלה כל עוד הוא נמצא במסגרת "מרחב התימרון החקיקתי", והסעד הנדרש של ביטול חוק - שמור רק למצבים "חריגים שבחריגים". (בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 57861-01-11 6 מתוך 23). ב. מעבר לכך, בית דין זה היה ער לגישה הרואה בזכות לגמלה על פי חוק הביטוח הלאומי כזכות קניינית חוקתית והוא פסק לגביה, בין השאר, כי: "תיקון סעיף 296 (ב) לעניין קיצור תקופת תשלום הגמלה הרטרואקטיבית, חל על כמעט כל סוגי הגמלאות על פי החוק. ומשבאים לבחון טענת אי עמידת התיקון בתנאי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין להתעלם מהשלכת רוחב של הטענה לו תתקבל. בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה (למשל בעב"ל 114/06 מיכאלי - המוסד, בהילכת פריג' ובעב"ל 1304/04 כץ - המוסד שהבג"ץ עליו נמחק) - תכלית תשלום הגימלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף 296 (א) לחוק, לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296 (ב) לחוק מאפשר סטייה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל. לאור זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגימלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגביתיות". (עב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי; להלן - פסק דין צ'רבינסקי). באמור לעיל די כדי לדחות הערעור בין על פי פסיקתנו ובין על פסיקת בית המשפט העליון לפי כל גישותיה." (דגש שלי ש.ש.). תביעה זו הוגשה בחלוף כ-20 שנה מהיום הנטען להגשתה ולכן לא מתקיימת בה לכל הפחות התכלית של מתן מענה לצרכי קיום שוטף של המבוטח. גם לא מתקיימים בה התנאים הנוספים כאמור בפסיקה לעיל. עוד מוסיף לכך ס' הנשיאה כב' השופט פליטמן: "מעבר להוראת הרטרואקטיביות שבסעיף 296 (ב) מצאנו מקום להוסיף דברים נדרשים, נוכח טיעון המערערת, ביחס לחובת הגשת תביעה למוסד על ידי תובע הגמלה. כיוון שגימלאות המוסד נועדו ליתן מענה לצרכי קיום שוטף ולא לענות על צרכי עבר, יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 57861-01-11 13 מתוך 23 סעיף 296 (א) לחוק קובע זאת במפורש לאמור - "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שניים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה" (ראה לעניין זה הנקבע בפסק דין צ'רבינסקי). אותו סעיף מחייב הגשת תביעה ע"י הטוען לזכאות לגמלה ותוך המועד הקצוב כאמור. מי שצריך להכריע בגורל התביעה שהוגשה הינו פקיד התביעות, כאמור בסעיף 298 לחוק, לפיו - "כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן - פקיד תביעות), והוא יחליט אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן". בבוא פקיד התביעות להחליט כאמור, צריך שתהא לפניו התשתית העובדתית השלמה להכרעה השיפוטית בדבר הזכאות לגמלה. המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה כאמור בתביעת הגמלה - נמצא בידי התובע ולא בידי המוסד. מעבר לזאת, למען תשולם הגמלה לזכאיה, יש לאפשר למוסד גם לבחון את המסכת העובדתית כפי שפורטה בתביעה למוסד לתשלום הגמלה. חלוף הזמן בין הגשת התביעה לתקופת הזכאות לגמלה הנטענת בה, מקשה על בחינת העובדות ולעיתים הופך אותה לבלתי אפשרית". (דגש שלי ש.ש.). דברים אלה יפים שבעתיים בתביעה זו. זאת בנוסף לתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965, לפיה "תביעה למענק מיוחד או לקצבה מיוחדת על פי סעיף 69 לחוק תוגש בטופס שאפשר להשיגו בכל אחד מסניפי המוסד..." בתקנות אלה יש התייחסות בתקנות נפרדות למענק (תקנה 1-9) ותקנות נפרדות לקצבה (תקנה 10 ואילך). כאמור בתקנות יש דרישות שונות מהמבוטח ושיקולי דעת שונים. לכן גם לפי התקנות עצמן אין מקום לומר כי די במילוי המענק לצורך הקמת זכות לגמלה, מילוי צד אחד בלבד, אינו מניח בפני פקיד התביעות את "התשתית העובדתית השלמה להכרעה השיפוטית בדבר הזכאות לגמלה. המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה כאמור בתביעת הגמלה - נמצא בידי התובע ולא בידי המוסד". כאמור בפסק הדין לעיל. מהכלל אל הפרט מטופס התביעה עולה בבירור כי התובע לא מילא תביעה לקצבה מיוחדת. הטופס מולא אך ורק לעניין המענק. אין חובה למוסד ליזום ובוודאי שלא הייתה חובה כזו בשנת 91' זאת ניתן ללמוד גם מפסק הדין לעיל שם קובע השופט פליטמן כי מדיניות זו החלה בשנת 2007, כ-15 שנה לאחר הגשת התביעה, וגם לנוכח ההנחיות מ- 1995 אותם הגיש המוסד בהליך זה. אין לקבל את בקשת התובע להנחיות מ-1990 שכן בפסק הדין עולה כי לפני כן לא הייתה הפנייה היזומה של המוסד נהוגה, וגם מחמת שהנתבע הגיש הודעה מפורטת בה ציין שנעשה חיפוש בנהלי 1990 ואלה לא נמצאו. (הודעה מטעם הנתבע מיום 25.11.12). תימוכין נוספים לעובדה שהתביעה הוגשה למענק בלבד, נמצא בהתכתבות שעורכת פקידת המוסד עם עו"ד קופטי בא כח התובע, באותה תקופה. כך עולה מת/1 מיום 6.1.91, שם פונה פקידת התביעות לעו"ד קופטי ומציינת לעניין המענק בלבד, בנוגע לכיסא גלגלים ואביזרים וכו'. היא מפנה את עו"ד קופטי לקופ"ח, זאת לאחר שבת/2 כבר פנתה אליו פקידת המוסד אף זאת בעניין המענק ותוך פירוט האביזרים. עוד היא מתייחסת לעניין הדיור ומפנה את תשומת לבו כי "לנושא הדיור תושבי שטחים אינם זכאים למענק דיור". ברי אפוא מתשובתה כי היא מתייחסת למענק. עוד ברור כי עו"ד קופטי יכול היה לדעת שאין התייחסות לקצבה המיוחדת ולפנות בעניין זה לו באמת תבע אותה, אלא שמהטופס עולה כי הוא כלל לא תבע ולכן גם לא התייחס לכך. יתר על כן, באותו מכתב מ 9.12.90 כותבת הגב' ברקן לעו"ד קופטי "אם אתה רוצה תשובה פורמלית עם זכות ערעור, אנא מלא הטפסים המתאימים מצ"ב". על כן כל האופציות היו פתוחות לפני התובע כבר בדצמ' 90' (ת/2) או בינואר 91' (ת/1). זאת ועוד, המוסד עשה מאמץ כדי לאפשר לתובע לקבל גם מקופ"ח (ת/3), ופנה ב 7.4.91, בעניינו של התובע, כאשר בנדון כתוב "מכתבך מיום 30.11.90 לעו"ד מ. קופטי". במכתב זה מבקש הנתבע מקופ"ח לשאת בהוצאות וכך מסתיים המכתב "נא שקלי עמדתכם שנית, אין ספק שהחלטתכם לא תעמוד במבחן בית הדין". מכאן עולה שהמוסד עשה השתדלות בעניינו של התובע בתביעת המענק אותה תבע. נוכח קיתונות של רותחין, שנשפכו בכתבי הטענות על התנהלותו של המוסד ראוי לציין כי חרף העובדה שמדיניות היוזמה לא הייתה באותה עת פעל המוסד כראוי אם לא למעלה מזה. יתר על כן, ב 9.4.91, נכתב מכתב לעו"ד קופטי ובו נאמר "אנו מצטערים על השיהוי בתשובתנו למכתבך הנ"ל וזאת מאחר ומוסדנו מנסה להביא את קופ"ח להסכמה לשלם עבור אשפוזו של מרשך בבית החולים בבית לחם. השבוע פנינו שנית לקופ"ח בכתב בבקשה לבדוק שנית החלטתם בנושא האשפוז ובקשנו לאשר תשלום...". הדברים מדברים בעד עצמם. אם בכך לא די. בדקנו את המסמכים שצרף התובע. בדוח סיכום הטפול מיום 11.12.90, בבית החולים הדסה, עולה כי לעניין "ה-ADL - היה עצמאי באכילה, טפול אישי (צחצוח שיניים, גילוח), הלבשה והפשטת בגדים ונעליים (מבצע במיטה), רחיצה (ישיבה בכיסא במקלחת) ופעילות חברתית, שימוש בטלפון ציבורי, פתיחת דלת, סיגריות. העברות - נזקק לעזרה פיזית, השגחה בהעברות ממטה לכיסא גלגלים או כיסא שירותים ולהיפך. היה עצמאי במעבר משכיבה לישיבה, תוך היתמכות במעקה המיטה...". עוד נכתב "במהלך הטפול ADL, במהלך הטפול במחלקתנו השיג מר חרוב עצמאות חלקית בהעברות ממיטה לכיסא ולהיפך ומכיסא לכיסא. מר חרוב מסוגל לבצע העברה בעצמו אך נדרשת השגחה בזמן העברה...". טוען התובע כי די היה בדוח הטפול שצורף לטענתו לטופס ח' כדי להדליק נורה אדומה לפקידת התביעות זאת בנוסף לציוד בעמ' 2 ברשימה כגון בקבוקי פלסטיק לשתן, שקיות לשתן וכדומה. מעבר לכך, שהתובע לא תבע קצבה ולכן הרלבנטיות של הרשימה בעמ' 2 לנספח ב' דוח הסיכום של בית החולים הייתה רלבנטית למענק ובאמת זכתה להתייחסות הרי שלעניין ה-ADL כלל לא מובן מאליו כי היה זכאי אוטומטית נוכח האמור בכל המסמך. בפרט בסיכום בעמ' 3 לפיה "מר חרוב השיג עצמאות המאפשרת לו תפקוד בסביבה ביתית מותאמת. יש להתחשב בכך שהוא זקוק להשגחה בהעברות הנ"ל...". על כן לא מדובר רק בביטוי שנדרש לטענת התובע "עזרה בחיי היומיום" שלא נכתב באופן זה, אלא כלל לא מולאה התביעה לקצבה וגם מתוך המסמכים לא ברור מהו היקף העזרה לה הוא נדרש בחיי היומיום. על פי הנהלים שצורפו אמנם עומד התובע בקריטריון של אחוזי הנכות, וגם בהיותו מוגבל בניידות, אולם בסעיף 4.7.2.2 לנוהל בסעיף קטן 2, נאמר "הוא נזקק לעזרת הזולת בעשיית פעולות היומיום, לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, או זקוק להשגחה למניעת נזק או סכנה לעצמו ולאחרים". בא כח התובע טוען כי מהמסמכים עולה שהוא זקוק להשגחה למניעת נזק. אין אנו רופאים ולא אחיות בריאות הציבור, ואין בידינו את המידע כדי לומר שחייב להיות במסמכים האלה יישום אוטומטי, ההיפך הוא הנכון. תוכן המסמכים בהחלט מעלה מקום לשיקול דעת כך שגם לו הוגשה התביעה לקצבה מיוחדת לא מדובר בזכאות אוטומטית. עוד נפנה לסעיף 4.7.3.3 לנוהל, שם נאמר מפורשות "שיעור הקצבה להחזקה אישית יקבע על פי מידת התלות של הנכה בעזרת הזולת או מידת ההשגחה שהוא זקוק לה. בתקנות סווגו הנכים על פי ארבע רמות תלות בהתאם לתפקודם האישי כמפורט בהמשך בסעיף 4.7.4.4. בהוראות אלה הוגדרו הרמות כלהלן - "מוגבל", "מוגבל מאד", "תלוי בזולת", ו-"סיעודי"". כעולה מההנחיות יש מגוון מידות תלות ואכן בסעיף קטן 1 נאמר "מי שלאחר בדיקה לפי ההנחיות בסעיף 4.7.4 סווג לרמה של ...". ברי כי לצורך קבלת גמלה צריכה להיעשות בדיקה של מידת התלות וסיווגה שכן יש שוני ברמת תשלום הקצבה של כל אחת מהרמות. אם בכך לא די, בסעיף 4.7.4 נאמר מפורשות מהי הדרך להגשת קצבה מיוחדת ובה נאמר כי תוגש על גבי טופס בל/ 266א', שזה נספח ח' שהוגש, אולם נאמר בנוהל באופן שלא משתמע לשתי פנים "הנכה יפרט וינמק בתביעתו לאיזה מטרה מבקש קצבה מיוחדת (עזרת הזולת, אחזקת רכב וכו'), ויקפיד על מילוי כל הפרטים בטופס". כפי שהראנו לעיל הפרטים לקצבה לא מולאו כלל. פה המקום להדגיש כי אין לקבל את טענת התובע כי הוא לא ידע על הקצבה מאחר וזו מופיעה בטופס שהוא מילא, והוא היה מיוצג. עוד יש לראות כי במשבצת של המענק מופיע "קניית כיסא גלגלים, מיטה, כיסא שירותים, כרית, התקנת מזגן, התקנת דוד שמש וחשמל, אביזרים נוספים כמו ... שקית, כפפות חיתולים, וכן התאמת בית המגורים. רצ"ב אישורים רפואיים מבית חולים הדסה". אין אף מילה על "עזרת הזולת" או אחזקת רכב וכדומה. דהיינו, אי אפשר ללמוד דבר על עזרת הזולת מהדרך בה מולאה המשבצת למענק. משכך, לא פעל התובע על פי הכללים, לא רק בעניין הסמנטי כטענת בא כח התובע אלא מהותית. כפי שהראנו לעיל גם מהמסמך של הדסה לא בהכרח ניתן ללמוד מהי רמת המוגבלות לצורך הקצבה. נוסיף כי סעיף 4.7.4.3 מדבר על הערכה תפקודית שבהעדר תביעה לא נדרש לבצעה, ולא בוצעה. די בכל האמור לעיל כדי לדחות את התביעה. יחד עם זאת נתייחס גם לטענות התובע בעניין תעודת עובד הציבור שהוגשה ולחקירתה של פקידת התביעות. נקדים ונאמר כי כל פקיד תביעות מקבל הסמכה מקצועית המכשירה אותו לקבל החלטות וכבר נקבע שהן מעין שיפוטיות. לכן לצורך זה, אין הבדל אם תע"צ ניתנת על ידי פקיד תביעות מוסמך שהוא עובד שיקום או על ידי מנהלת המחלקה. משכך, אין לגרוע מתוקף תעודת הציבור שהוגשה על ידי מי שאינה מנהלת מחלקה. טוען התובע כי מי שכתב את המכתבים הייתה הגב' ברקן והיה על הנתבע להביאה כעדות הטובה ביותר בנסיבות אלה. אין לקבל טענה זו (ניתנה החלטה והוגשה בר"ע שנדחתה), שכן משהתביעה הוגשה בחלוף עשרים שנה, ספק אם הזיכרון האישי של כותבת המכתבים היה מועיל לעניין. גם לו נזקוף לחובת המוסד את העובדה שלא הובאה גב' ברקן עדיין תע"צ מפורטת ומנומקת, ואין לגרוע מתוקפה. עוד יאמר כי גם בחקירתה הנגדית של הגב' ששון לא מצאנו טעם לפגם. העדה מציינת כי היו תכתובות של הגב' ברקן ואכן מצאנו מכתבים שלה וגם של מר אמיתי שהוצגו בפנינו מטעם הנתבע. הפרסונות שעובדות בנתבע אינן עובדות מכוח עצמן אלא מכוח הנתבע כגוף הפועל על פי חוק כאמור בפסק הדין בעניין אסתר לוזון לעיל, ולכן אין חשיבות פרסונלית למי שכתב או פעל בעניינו של התובע. עוד יש לציין כי לפי לוחות הזמנים בתכתובות שפרטנו לעיל נענה המוסד עניינית ובזמן לפניות עו"ד קופטי ואף עשה למעלה מהנדרש. בא כח התובע נתלה על כך שהגיש ב 2011 "תביעה לקצבה מיוחדת מבלי שמולאו צרכיו של התובע כלל, הרובריקות שאותן היה צריך למלא נותרו בשממונן וראו איזה פלא? התביעה טופלה ואושרה בלא בעיות מיוחדות וללא שיהוי". (סעיף 20 לסיכומי התובע). צר לנו שכך פעל בא כח התובע בתביעה החדשה, ויש לשמוח שהמוסד פעל לפנים משורת הדין, אולם אין בכך לפטור את התובע מחובת הגשת תביעה כאמור בפסק דין לוזון לעיל. משנדחית התביעה לגופה אין מקום להתייחס לתביעה לתשלום הרטרואקטיבי של שבע שנים, אך למעלה מן הצורך נציין כי התביעה הוגשה עשרים שנה אחרי הטופס נספח ח', מ- 1991, עת היה התובע מיוצג, ובכל מקרה ביחס לסעיף 296 מפרט כב' סגן הנשיאה השופט פליטמן, את ההלכה, בפסק דין לוזון לעיל, ודבריו נר לרגלנו. לסיכום כל האמור לעיל ובמענה לשאלות שבמחלוקת, התובע לא הגיש תביעה לקצבה ב-1991. בנוסף, דווקא הופעת המענק והגמלה באותו טופס כשלעצמם יש בהם להביא למודעות הנכה לקיומה של הגמלה המיוחדת וכך בכך מילא המוסד את חובתו לעניין מצוי הזכויות, וליידוע יזום של מבוטח על זכויותיו. נוכח האמור אין כל מקום לתשלום רטרואקטיבי וודאי לא של שבע שנים בניגוד לחוק. נוכח כל האמור לעיל , התביעה נדחית. בשל מצבו הרפואי של התובע, ומשמדובר בעניין סוציאלי, כל צד יישא בהוצאותיו. קצבה מיוחדתרטרואקטיביות