תביעה כנגד החלטת פקידת התביעות שלא לשלם לתובע דמי פגיעה ולא לזמנו בפני ועדה רפואית, מהטעם שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה במסגרתה פעל ביום אירוע התאונה. משעסקינן בשאלה משפטית, פסק הדין ניתן על יסוד טיעוני הצדדים וסיכומיהם בכתב. להלן עובדות הרקע: ביום 7.2.01 הגיש התובע לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה, בגין פגיעה בגבו - שאירעה לטענתו תוך כדי הרמת מכסה ביוב במסגרת עבודתו כעובד שכיר - ביום 10.1.01. הנתבע דחה את תביעת התובע משני טעמים - ראשית כיוון שלא הוכח אירוע תאונתי, ושנית כיוון שלא הוכחו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין חברת א.ד.ר.א תשתיות צנרת ובנייה בע"מ (להלן: החברה), שבמניותיה החזיק התובע ואשר במסגרתה פעל (מכתב דחייה מיום 11.7.02). במקביל להגשת תביעתו לדמי פגיעה הגיש התובע לנתבע תביעה לדמי אבטלה, אליה צירף מכתב של החברה המודיע לו על הפסקת עבודתו ביום 20.8.00. הנתבע דחה תביעה זו כיוון שהתובע עבד בפועל לאחר הפסקת עבודתו הנטענת. תביעה שהגיש התובע בגין כך לבית הדין (בל' 2433/02) - נדחתה אף היא, נוכח הסתירה בינה לבין דרישת התובע לדמי פגיעה, ומבלי לקבוע דבר לגבי קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה (פסק דין של השופטת חנה בן יוסף מיום 27.10.04). התובע הגיש לבית הדין תביעה גם כנגד מכתב הדחייה מיום 11.7.02, בנוגע לאי ההכרה באירוע מיום 10.1.01 כפגיעה בעבודה (תיק בל' 5069/02). במסגרת הליך ההוכחות התייחסו הצדדים במפורש לשני הטעמים שעמדו בבסיס מכתב הדחייה, היינו הן לשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה במועד קרות התאונה, והן לשאלת התרחשותו של אירוע תאונתי כנטען. לאחר דיון הוכחות ושמיעת עדים, קבע בית הדין כי "לא מצאתי הוכחה מספקת (ואפילו לא לכאורית) לאירוע תאונתי ביום 10.1.01 בהקשר לעבודת התובע נשוא הדיון כאן. לפיכך אין מנוס מדחיית תביעתו" (פסק דין מיום 3.6.08; השופט ד"ר יצחק לובוצקי; להלן - פסק הדין הראשון). בית הדין הזכיר במסגרת פסק דינו כי התובע לא קיבל שכר מהחברה בחודש ינואר 2001, אך לא דן במפורש בשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית הדין הארצי (עב"ל 500/08). בהסכמת הצדדים הוחלט על החזרת עניינו של התובע לבית הדין האזורי, וזאת לצורך "בירור פרטי התאונה הנטענת מיום ה - 10.1.01 אשר דומה כי יש סימוכין להתרחשותה בחומר שהיה בפני בית הדין קמא בתביעת דמי האבטלה". בנוסף התבקש בית הדין לדון "גם בשאלת מעמדו של המערער. ככל שייקבע שהוא היה בגדר עצמאי, אזי יהיה מקום לבחון את תחולת סעיף 77 לחוק. ככל שייקבע שהמערער היה בגדר עובד, תתעורר שאלת השכר לפיו תחושב זכאותו אם התאונה תוכר כתאונה בעבודה. כמו כן, יהיה על בית הדין לבחון במקרה זה את אופן חלות (סעיף) 369 לחוק הביטוח הלאומי" (פסק דין מיום 25.6.09; להלן - פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי). לאחר החזרת התיק מבית הדין הארצי התקיים בבית דין זה דיון הוכחות נוסף, נשמע עד נוסף והוגשו סיכומי השלמה. לאחר מכן ניתן פסק דין נוסף הדוחה את התביעה (פסק דין מיום 9.2.10; להלן - פסק הדין השני), לאחר שנקבע כי "שוכנענו כי הרמת משאות כבדים, בין היתר מכסי ביוב רבים, היא חלק אינטגרלי מעבודתו של התובע ולפיכך, אין מנוס מדחיית תביעתו". גם הפעם בית הדין לא דן במפורש, במסגרת פסק דינו, בשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה. על פסק הדין השני הוגש ערעור לבית הדין הארצי (עב"ל 209/10). בפסק דין מיום 24.6.10 שניתן בהסכמת הצדדים הוחזר עניינו של התובע פעם נוספת לבית הדין האזורי, "בעקבות הערת בית הדין, כי על מנת שכאב גב יוכר כתאונת עבודה אין צורך במאמץ בלתי רגיל... עניינו של המערער יוחזר לבית הדין על מנת שיקבע האם אכן תוך כדי עבודתו הרגילה שכללה הרמת מכסים כבדים, נתפס גבו" (להלן - פסק הדין השני של בית הדין הארצי). הנתבע לא ביקש, טרם מתן פסק הדין השני של בית הדין הארצי, להבהיר במסגרתו כי יש לברר גם את שאלת מעמדו של התובע כעובד החברה. לאחר החזרת התיק מבית הדין הארצי נשמעו טענות הצדדים, והנתבע חזר על טענותיו בדבר העדר יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה (סעיף 13 להשלמת סיכומיו). לאחר עיון בטענות הצדדים החליט בית הדין על מינוי מומחה רפואי, פרופ' גרשון וולפין, על מנת שיחווה דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין הפגימה הרפואית ממנה סובל התובע לבין האירוע הנטען מיום 10.1.01 (החלטה מיום 14.10.10). הנתבע לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ולא הפנה את תשומת לבו של בית הדין כי טרם ניתנה הכרעה בשאלת מעמדו של התובע כעובד. בחוות דעתו מיום 17.4.11 קבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין כאבי הגב של התובע לבין אירוע הרמת מכסה הביוב מיום 10.1.01. לאחר קבלת חוו"ד המומחה שלח הנתבע הודעה לבית הדין בזו הלשון - "בשלב זה מתכבד הנתבע להודיע כי יקבל קביעת היועץ הרפואי שמינה ביה"ד ולפיה אירוע מיום 10.1.01 יוכר כפגיעה בעבודה" (הודעה מיום 29.5.11). בהתאם, ניתן ביום 31.5.11 פסק דינו המסכם של בית הדין בתיק בל' 5069/02, ולפיו "התביעה מתקבלת לאחר שהנתבע הודיע כי החליט להכיר באירוע מיום 10.1.01 כתאונת עבודה. הנתבע ישלם לתובע הוצאות ההליך הנוכחי בסך 2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. להודיע ולסגור התיק" (השופט ד"ר יצחק לובוצקי; להלן - פסק הדין המסכם). בהתאם לפסק הדין המסכם, הגיש התובע ביום 14.6.11 תביעה לנתבע לקביעת דרגת נכות מעבודה. במכתב מושא התביעה שבפניי, מיום 29.6.11, הודיעה לו פקידת התביעות כדלקמן - "בית הדין קבע אמנם שביום 10.1.01 היה אירוע תאונתי שיש להכיר בו כתאונת עבודה, אך ההחלטה מיום 11.7.02 שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינך לבין חברת א.ד.ר.א תשתית צנרת ובנייה בע"מ נשארה בתוקף, ולכן לא ניתן להכיר בתביעתך, ומכאן שלא ישולמו דמי פגיעה ולא תוכל לעמוד בפני ועדה רפואית" (ההדגשה במקור). התובע טוען כי "ברור מאליו כי כאשר אירוע תאונתי מוכר כתאונה בעבודה הרי שגלומה בכך גם ההחלטה כי במועד התרחשותו נתקיימו יחסי עובד ומעביד". משכך, כאשר לא הוגש ערעור על פסק הדין המסכם, וכאשר פסק הדין המסכם אף ניתן בהתבסס על הודעת הנתבע עצמו בדבר הכרה באירוע כפגיעה בעבודה - הרי שהנתבע "מנוע היום מלדחות את התביעה בניגוד לפסק דין מפורש של בית הדין המכיר בפגיעה כתאונה בעבודה ואין לו שיקול דעת לדחות את התביעה לגמלת נכות מטעם זה". הנתבע טוען כי לא ניתנה הכרעה שיפוטית כלשהי בשאלת מעמדו של התובע כעובד החברה במועד האירוע התאונתי, ולכן "לא תוכל פגיעתו זו להיחשב כפגיעה בעבודה על פי חוק". הכרעה "פגיעה בעבודה" מוגדרת, בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, כ"תאונת עבודה או מחלת מקצוע". הגדרתה של "תאונת עבודה", במסגרת אותו סעיף, הינה כדלקמן - "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". לאור הגדרה זו, כאשר הנתבע הודיע לבית הדין במסגרת תיק בל' 5069/02 כי הינו מסכים להכיר באירוע מיום 10.1.01 כ"פגיעה בעבודה", וכאשר בית הדין - על בסיס הודעה מפורשת זו - קבע כי האירוע מיום 10.1.01 מוכר כ"תאונת עבודה" - יש לכך משמעות משפטית ברורה. חלק ממשמעות משפטית זו הינה הכרה בהתקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה במסגרתה עבד במועד האירוע, ולחלופין - הכרה בתובע כעובד עצמאי שנפגע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. כיוון שהתובע במקרה שלפנינו לא נרשם כעצמאי והגיש את תביעתו כ"שכיר" - משמעותה ההכרחית של ההכרה באירוע כפגיעה בעבודה מצד הנתבע היא הכרה ביחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה במועד התאונה. ככל שהנתבע לא התכוון לחזור בו ממכתב הדחייה המקורי במלואו, ולא התכוון להכיר ביחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה - אמור היה להודיע לבית הדין, לאחר קבלת חוות דעת המומחה, כי הוא מסכים לכך שהתרחש אירוע תאונתי ביום 10.1.01, כאשר נותר לאור זאת לקבוע את מעמדו הביטוחי של התובע והאם התקיימו יחסי עובד-מעביד כנטען בינו לבין החברה. עם זאת, הנתבע לא עשה כן, והודיע באופן מפורש כי הוא מסכים להכיר באירוע מיום 10.1.01 כ"פגיעה בעבודה". בהתאם, ניתן פסק הדין המסכם ביום 31.5.11, הקובע אף הוא - באופן מפורש שאינו ניתן לשני פירושים - כי האירוע מיום 10.1.01 הוכר כ"תאונת עבודה". יש להניח כי הנתבע, טרם משלוח הודעתו מיום 29.5.11, בחן את משמעות הסכמתו על כל היבטיה, וקיבל החלטה מושכלת ומודעת - בהתחשב בכלל הנסיבות לרבות העדויות שנשמעו, חלוף הזמן והתגלגלות התיק בין הערכאות השונות - לוותר על הטענה בדבר העדר יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה ולהביא את התיק לכדי סיום. אך, גם אם נניח כי לא התקבלה החלטה מושכלת כאמור ונעשתה טעות בניסוח ההודעה מיום 29.5.11 - וגם אם התובע "הרוויח מן ההפקר" כתוצאה מכך - הדרך לתיקון הטעות אינה באמצעות התעלמות מפסק דין שניתן על ידי בית הדין. ככל שהנתבע אכן טעה - יכול היה לבקש לחזור בו מהודעתו לבית הדין כפי שנמסרה ביום 29.5.11, לנסות ולבקש תיקון טעות סופר בפסק הדין מיום 31.5.11, להגיש בגין פסק הדין המסכם ערעור לבית הדין הארצי (ולאחר חלוף המועד - בקשה להארכת מועד לצורך כך), להגיש בקשה ל"משפט חוזר אזרחי" (ע"ע 2277-04-11 רחל סופר - עו"ד יהונתן צברי, מיום 15.7.12) או לחלופין להגיש תביעה נפרדת לביטול ההסכמה שהובילה לפסק הדין המסכם (דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ - יעקב בן עמי, פד"ע כה 97 (1992)). הנתבע לא עשה את כל הדברים הללו (וזאת מבלי להביע דעה על סיכויי ההצלחה של כל אחת מהדרכים שפורטו לעיל), ומשכך פסק הדין המסכם מיום 31.5.11 הינו פסק דין סופי, אשר עומד על כנו ומדבר בעד עצמו. לאור האמור, הנתבע אינו יכול לעשות דין לעצמו, להתעלם מפסק דין חלוט, לחזור חד צדדית לטענת הגנה שנזנחה על ידו בפועל במהלך ההליכים המשפטיים הממושכים, ולגרום דה פקטו לביטולו של פסק הדין המסכם, שניתן לאחר התדיינות ממושכת וארבעה פסקי דין קודמים של שתי ערכאות. בהקשר זה לא יכולה להיות מחלוקת כי החלטתה של פקידת התביעות מיום 29.6.11 מהווה ביטול דה פקטו של פסק הדין המסכם, שהרי אין משמעות מעשית כלשהי להכרה באירוע כתאונת עבודה כאשר הנתבע מסרב לשלם לתובע דמי פגיעה ומסרב לזמנו לוועדה רפואית. הנתבע מנוע מלנהוג כאמור שכן הינו מחויב לקיים אחר פסקי דין של בית הדין, ואינו יכול לפתוח מחדש את שאלת ההכרה באירוע מיום 10.1.01 כ"תאונת עבודה" נוכח מעשה בית דין מסוג השתק עילה (וראו בהקשר זה את דב"ע נד/3-227 דורית מרגי - אוניברסיטת בן גוריון, פד"ע כח 403, 409 (1995); נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 330 (2001)). אני סבורה כי דברים אלו חלים גם כאשר אנו עוסקים בהקניית זכות מכוח חוק למבוטח. סוף דבר - התביעה מתקבלת. החלטתה של פקידת התביעות מיום 29.6.11 מנוגדת לפסק הדין מיום 31.5.11 ולפיכך בטלה. על הנתבע לזמן את התובע לוועדה רפואית לצורך קביעת דרגת נכותו. הנתבע ישא בשכ"ט ב"כ התובע בגין הליך זה, בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. רפואהדמי פגיעהועדה רפואית