בטופס התביעה כתבה כי איבדה הכרה במהלך פעילות רציפה עם הילדים ועל פי בדיקות בבית החולים התברר כי ביום 4.1.2009 עברה אירוע מוחי. בין לבין ביום 27.8.09 הודע למערערת על ידי מנהל תחום באגף בכיר כח אדם בהוראה על סיום שירותה במשרד החינוך, לאחר שוועדה רפואית מוסמכת קבעה כי ישנה סיבה רפואית מספקת להפסקת שרותה. 4. בהודעה לחוקר המוסד מיום 12.3.09 מסרה המערערת כי ביום 4.1.09 הגיעה לגן כרגיל כמו כל יום והרגישה טוב ובהמשך הסבירה כי "... בערך בשעה 10:30, תוך כדי עבודה עברתי בין הילדים שהיו בקבוצות פעילות, ואיבדתי את ההכרה. הגוף שלי פשוט קרס, בערך כחצי שעה לפני שאיבדתי את ההכרה הייתה לי סחרחורת חזקה ביקשתי מהסייעת להכין לי כוס תה והמשכתי לעבוד". לשאלת החוקר האם באותו יום היה אירוע חריג בעבודה, השיבה המערערת כי "כל יום יש אירוע חריג בגן... זה לא כל יום אירוע חריג, יש לפעמים ילד שמכה, ילד שמתפרע זה יום יום קורה בגן הילדים". עוד נשאלה המערערת האם ביום האירוע או קודם לכן היה לה ויכוח עם הסייעת או עם אחד ההורים, והשיבה כי "לא, לא היה שום ויכוח כזה". בהמשך סיפרה המערערת לחוקר כי בשנת 2007-2008 היו לה יותר סחרחורות וכי היא עברה שנה קשה בשל הטרדה מצד אחת האמהות אשר התלוננה עליה במשרד החינוך. בעקבות תלונות אלו זומנה המערערת לשיחה במשרד החינוך ולשימוע בעיריה. המערערת ציינה כי היא קושרת את מה שקרה לה לפני שנה עם קרות האירוע מפני שעברה משבר נפשי מאוד קשה. 5. תביעת המערערת נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 19.3.09, מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עבודתה של המערערת, אשר הביא לאירוע המוחי בו לקתה ביום 4.1.09. עוד נכתב כי מאמץ או מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי וכי האירוע המוחי בו לקתה המערערת התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. כנגד החלטת המוסד הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי. ההליך בפני בית הדין האזורי ופסק דינו 6. בכתב התביעה חזרה המערערת על האמור בטופס התביעה למוסד והסבירה כי ביום 4.1.09, בעת ששהתה בגן הילדים אותו היתה מנהלת, איבדה את הכרתה בנוכחות הסייעת והילדים, ומיד לאחר מכן פונתה לבית החולים ובמהלך אישפוזה התברר כי עברה אירוע מוחי. בהמשך, תיארה המערערת את מסכת ההטרדות שספגה מצד אמא של אחד הילדים בגן בשנת הלימודים שקדמה לשנה שבה אירע האירוע המוחי. לדברי המערערת, אותה אם החלה להטרידה באופן ממושך לאורך כל השנה ואף להסית את ההורים כנגדה. בהמשך תיארה המערערת כיצד הטרדות אלה השפיעו על מצבה, כאשר חשה בפגיעה בשמה הטוב, בכבודה ובמהותה וכן החלה להרגיש מצוקות נוראיות, בעוד היא נאלצת להתמודד עם ההאשמות נגדה מול גורמים במשרד החינוך ובעיריה (סעיפים 16- 19 לכתב התביעה). על דבריה חזרה המערערת במסגרת תצהיר עדותה הראשית תוך שהדגישה כי "הגורמים הפדגוגיים שמו אותי למטרה, תחת מיקרוסקופ אנושי ותוצאותיו גרמו אצלי ללחץ רציף, אשר הביא לתוצאת הבאושים הקשה, אירוע מוחי". (סעיפים 15-20) 7. במסגרת התצהיר המשלים העלתה המערערת לראשונה את הגרסה כי ביום שישי, 2.1.09, ארע דבר אשר הוביל לקרות האירוע המוחי ביום 4.1.09. בקשר לכך תיארה המערערת כי ביום 2.1.09 הגיעה לגן עם רכבה, ובזמן שהמתינה לפינוי החניה, רכב שעמד מאחוריה החל לצפור בחוזקה. לטענתה, סימנה לאותו הורה כי היא ממתינה להיכנס לחניה, אך הנהג המשיך לצפור ואף לקלל, גם כאשר יצאה מרכבה. המערערת המשיכה ותיארה כי גם לאחר מכן, האירוע הותיר אותה רועדת ומפוחדת והיא התקשתה מאוד לתפקד באותו היום. בנוסף, המערערת ציינה כי גם עברה שבת "קשה מאוד", אך בכל זאת התייצבה לעבודה ביום ראשון 4.1.09 (סעיפים 4-14 לתצהיר המשלים). בהמשך, הוסיפה המערערת וטענה כי ביום האירוע עצמו הייתה אלימות קיצונית של אחד הילדים בגן, והיא בודדה אותו ונלחצה מאוד. בהמשך תיארה המערערת כי בעת שנשענה על הקיר, ורכנה לקבוצות למידה לעזור להם הסייעת הרגיעה אותה וניגשה להכין לה תה ובזמן הזה היא נפלה ואיבדה את הכרתה. 8. בית הדין האזורי דחה את התביעה משלא שוכנע כי המערערת הוכיחה קיומו של קרות אירוע תאונתי בעבודה במועד הנטען, ביום 2.1.09. בית הדין האזורי סמך קביעתו על הנימוקים הבאים: א. גרסת המערערת באשר למה שארע ביום 2.1.09 הועלתה לראשונה על ידה רק בשלב הגשת התצהיר המשלים; עד לאותו מועד, האירוע הנטען לא הוזכר על ידי המערערת, לא בטופס התביעה, לא בהודעתה בפני החוקר, לא במסגרת תצהיר עדותה הראשית ואף לא במסגרת המסמכים הרפואיים; ב. המערערת הודתה כי אירועים של אלימות בין ילדים היו עניין שבשגרה. זאת, בניגוד לגרסתה שמסרה בתצהיר המשלים, שם טענה כי ביום 4.1.09 היה אירוע של אלימות קיצונית בין הילדים; גם בהודעה בפני החוקר, לא מופיע כל אזכור של מקרה אלימות קיצונית בין הילדים בגן, באותו מועד; ג. עדה מטעם המערערת, גב' זיוה אבידן, הסייעת בגן (להלן- הסייעת), לא סיפרה לחוקר על אותו אירוע נטען מיום 2.1.09, אלא במועד הגשת תצהיר העדות הראשית; בהודעתה בפני החוקר ציינה מפורשות כי יום 4.1.09 היה יום רגיל, וכי לא אירע כל אירוע חריג בימים הסמוכים שקדמו לקרות האירוע המוחי; ד. במסמכים הרפואיים צויין כי המערערת סבלה מכאבי ראש ממושכים עוד קודם למועד האירוע הנטען; ה. עדויותיהן של הגב' אורית טבק, עדה נוספת מטעם המערערת (להלן- הגב' טבק) וכן הגב' אהובה כץ, אמה של המערערת (להלן- אם המערערת), מוטלות בספק; מעדותה של גב' טבק עולה כי ביום 4.1.09 ליוותה את בתה לגן, ראתה את המערערת והבחינה כי היא "בסדר"; לעדותה של אם המערערת יש לתת משקל בהתאם לקרבה המשפחתית וכי יתכן שהאירוע שתואר על ידיה היה ביום אחר ובזמן אחר, בו סבלה המערערת מהטרדות; ו. בכל הנוגע למסכת ההטרדות שספגה המערערת בשנת הלימודים 2007 נקבע שגרסתה נתמכה בעדויותיהם של עדים נוספים וניתן לקבלה; יחד עם זאת נקבע כי לא ניתן לקבל את התביעה בעניין זה. זאת מהטעם שלפי הפסיקה לחץ ומתח מתמשכים מעצם טבעם אינם תאונה, שהרי אין מדובר באירוע חריג שניתן לאתר בזמן ובמקום אלא בתהליך מתמשך שאינו עונה להגדרה של "תאונת עבודה" כנדרש בסעיף 79 לחוק. פסק דינו של בית הדין האזורי הוא מושא ערעור זה. ההליך שבפנינו 9. עם הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לצירוף שתי ראיות: האחת, תצהירה של אם אחד הילדים בגן, הגב' שונטל כוכבי, אשר הביאה את בנה לגן ביום שישי 2.1.09 בסמוך לאחר האירוע החריג; השניה, חוות דעתו של המומחה, ד"ר חנן דוד, נוירו פסיכולוג, לפיה נוכח מצבה הקוגנטיבי, המערערת היתה בלתי כשירה לחקירה. 10. המוסד התנגד לצירוף הראיות בשלב זה וטען כי המסמכים אותם מבוקש לצרף היו בידי המערערת או לכל הפחות היה באפשרותה להציגם, שעה שהתנהל ההליך בבית הדין האזורי. לטענתו, המערערת בחרה, מסיבותיה, שלא להגיש מסמכים אלה בשלב מוקדם יותר, ועתה מבקשת היא לבצע מקצה שיפורים לאחר שהיה לה יומה בבית הדין. לגופם של דברים, טען המוסד כי הסייעת העידה בבית הדין שהיא בעצמה לא ראתה את האירוע. לכן, לטענתו, הראיה הנוספת הנוגעת לעדות אם אחד הילדים בגן, הגב' שונטל כוכבי, אשר שמעה על האירוע הנטען מהסייעת, ולא ראתה אותו בעצמה, לא תוסיף דבר לעדותה של הסייעת בהקשר זה, ואין בה כדי לשנות את ממצאי בית הדין. עוד נטען כי גם חוות דעתו הנוספת של המומחה איננה רלוונטית ואין להעניק לה כל משקל, שכן מדובר בחוות דעת מטעם המערערת ולא מטעם בית הדין. 11. בישיבת קדם הערעור שבפני ביקשו הצדדים, למען קצר את זמן ההתדיינות, כי המוסד יכתיב לפרוטוקול את טענותיו שיחשבו לסיכומים בכתב מטעמו ואילו המערערת תגיש סיכומיה בכתב תוך 60 יום. אחר זאת ינתן פסק דין על ידי מותב בית הדין על סמך כל חומר התיק. 12. המערערת טענה בסיכומיה כי בית הדין האזורי טעה בכך שלא הסיק מהראיות שהוצגו בפניו על קיומו של אירוע חריג ביום 2.1.09. עוד טענה המערערת כי היה על בית הדין לייחס משקל לאמור במסמכים הרפואיים מהם עולה כי עובר למועד חקירתה היא הייתה במצוקה נפשית וסבלה מבעיות זיכרון. בנסיבות אלה, כך לטענת המערערת, בשל בעיות הקוגנטיביות היה קשה לה להתרכז ולהגיב בהתאם במועד החקירה ועל כן לא נזכרה באירוע החריג מיום 2.1.09. עוד נטען כי המערערת מסרה לרופאים את כל הנתונים שהיו בידיה והסיבה לכך שלא אזכרה את האירוע החריג ביום שישי נובעת מכך שלא נשאלה על דבר קיומו. כן נטען כי, בשל מצבה הבריאותי והנפשי, המערערת לא ראתה באירוע מיום 2.1.09 כגורם מחולל מבחינה רפואית. עוד מבוקש להורות על החזרת התיק לבית הדין האזורי לשם מינוי פסיכיאטר, לבחינת שאלת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג מיום 2.1.09 ובין התגובה הנפשית שאירעה באותו יום והחמירה ביום 4.1.09. 13. המערערת הוסיפה וטענה כי בשל אופן עבודת החוקר, העובדה שהחקירה בוצעה באוירה לחוצה, וכן בהתחשב במצוקתה הנפשית עובר למועד חקירתה, היה מקום לפסול את דו"ח החוקר או לפחות לתת לו משקל נמוך. עוד נטען כי טעה בית הדין עת התעלם מכך שגרסתה של הסייעת ניתנה כתוצאה מהטעיית החוקר. כך, במהלך חקירתה בבית הדין התייחסה העדה לכך שרצתה לספר על התרחשות האירוע ביום שישי מחוץ לגן, אך החוקר אמר שזה לא שייך. עוד טענה המערערת כי במהלך קדם הדיון שהתקיים בבית הדין האזורי, במהלכו חידד בית הדין את חשיבות קיומו של אירוע תאונתי, אשר אירע מיד בסמוך עובר לקרות אירוע מוחי, הזכירה המערערת את פרטי האירוע החריג מיום שישי והגישה את התצהיר המשלים, ללא כל התנגדות מטעם המוסד. לטענת המערערת, שעה שניתנה לה אפשרות להגיש תצהיר משלים, בית הדין הסכים לתיקון טענותיה בדבר קיומו של אירוע חריג. לחילופין, ככל שיקבע שהמערערת לא טענה בטופס התביעה למוסד אודות קרות אירוע חריג מיום 2.1.09, מבוקש לאפשר למערערת להגיש טופס מחדש להכרה בפגיעה מיום 2.1.09 כפגיעה בעבודה ולנהל את ההליך מראשיתו. 14. המוסד טען בפנינו כי יש להשאיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. לטענתו, מדובר בערעור שכולו סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שנקבעו בפסק הדין מנומק ומפורט כראוי. לטענתו, המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קרות אירוע חריג. לטענתו, בית הדין האזורי לא התעלם מסתירות בגרסת המערערת וכי יש לתת עדיפות בהתאם להלכת בית הדין לגרסה הראשונית שנמסרה על ידי התובע. עוד נטען כי בטופס התביעה וגם בהודעתה לחוקר, על אף שנשאלה המערערת מפורשות האם אירע משהו חריג או משהו בימים שקדמו לאירוע המוחי, לא נטענה טענת האירוע מיום 2.1.09. כן נטען כי גם אין תמיכה להתרחשות אותו אירוע חריג ומשמעותי כדברי המערערת במסמכים הרפואיים שניתנו בסמוך ליום 4.1.09 ואך לאחריו. בקשר לכך נטען כי בהתאם להלכת בית הדין יש לתת משקל לאנמנזה הרפואית המבוססת על ההלכה שבעת קבלת הטיפול הרפואי יאמר המבקש את האמת. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, וזאת על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו והן תואמות את הדין החל ואת ההלכה הפסוקה ולא מצאנו כי ישנה הצדקה כלשהי להתערב בהם. על האמור נוסיף את הדברים הבאים. 16. לגבי התנאי להכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה נפסק: "על מנת שאירוע מוחי יוכר כפגיעה בעבודה מן ההכרח להוכיח קרות אירוע חריג בחיי התובע בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. סמיכות זמנים זו נדרשת לאור ההלכה שגובשה על ידי בית הדין בהסתמך על חוות דעת רפואיות שקיבל לפיהן - רק אם האירוע המוחי מתרחש בסמוך לאחר האירוע החריג בעבודה, בטווח של פחות משבוע ימים ביניהם, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין השניים." (עב"ל (ארצי) 148/03 מאיר ארג'ואן - המוסד לביטוח לאומי (18.3.2004). מהאמור עולה כי תנאי מקדמי לקביעה כי אירוע מוחי היווה תאונה בעבודה הוא התרחשות אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האירוע המוחי. לפיכך, בנסיבות המקרה שלפנינו, משקבע בית הדין האזורי כי לא הוכחה התרחשות אירוע חריג בסמוך לפני קרות האירוע המוחי, לא היה מקום למינוי מומחה רפואי. 17. לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה לא הוכח קיומו של אירוע חריג מבוססת היטב בראיות ובעדויות שהיו בפניו, והמקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מהכלל, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות והראיות שבפניו, ולא תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע למהימנות העדים (דב"ע (ארצי) מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352 (1989)). 18. אכן, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי יש להעדיף את גרסתה הראשונה של המערערת על פני גרסתה המאוחרת בבית הדין (עב"ל (ארצי) 462/02 נחום אברהם - המוסד לביטוח לאומי (4.2.2007)). בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי המערערת לא הזכירה את אירעה מיום 2.1.09 ורק ציינה כי "איבדה הכרה במהלך פעילות רצופה עם הילדים". בהודעה לחוקר השיבה המערערת שלא היה שום ויכוח באותו יום או יום קודם וכי כל יום יש אירוע חריג בגן ואף ציינה כי "אני בהחלט קושרת את מה שקרה לי לפני שנה עם האירוע בו התמוטטתי בגן". רק במסגרת תצהירה המשלים העלתה המערערת לראשונה את האירוע שהתרחש ביום 2.1.09, אירוע עם אבא של אחד הילדים שהינו "אירוע חריג". 19. זאת ועוד. על פני הדברים עיון בדו"ח החוקר מעלה כי החוקר עשה מלאכתו נאמנה ואין כל הצדקה לתת לדו"ח משקל נמוך או לפסול אותו. אם סבורה הייתה המערערת כי מלאכתו של חוקר המוסד לא נעשתה נאמנה, בכך שלא התחשב במצבה הרפואי והנפשי, רשאית הייתה להציג בפניו מסמכים רפואים וכן להסביר מצב זיכרונה, דבר שלא נעשה. על כן לא מצאנו ממש בטענות המערערת כאילו קופחה בזכויותיה הדיוניות. 20. בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקה של המערערת עולה, כי דבר האירוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים. היעדר הרישום במסמכים הרפואיים יכול להעיד גם, כי המערערת עצמה לא קישרה בין האירוע הנטען לבין האירוע המוחי במועד בו אירע. כפי העולה מהודעת המערערת למוסד וממסמכים נוספים, המערערת קישרה האירוע המוחי למסכת ההטרדות שספגה מאם של אחד הילדים בשנת הלימודים 2007. 21. בכל הנוגע לטענת המערערת בדבר בעיה בזיכרון, גרסתה זו של המערערת התעוררה לראשונה כשנה לאחר הגשת תצהיר עדותה הראשית. בפני חוקר המוסד קשרה המערערת את האירוע המוחי עם מה שארע לה לפני שנה. על פני הדברים, תמוה בדבר שלמרות בעיות זיכרון, זכרה המערערת בהודעתה לחוקר המוסד, את מסכת ההטרדות שעברה, אולם "לא זכרה" תקרית שהתרחשה יומיים לפני קרות אירוע מוחי. רק לאחר הדיון בבית הדין האזורי כאשר התברר שיש צורך בהוכחת קיומו של אירוע תאונתי, נולדה גרסת האירוע הנטען, לפיה בעקבות תקרית עם אביו של אחד הילדים בגן, המערערת רעדה והתקשתה לתפקד, תוך הרגשה קשה שליוותה אותה עד למועד קרות האירוע המוחי, יומיים אחר כך. לגרסה זו הקושרת בין הריב למצב קשה המתמשך - אין כל תימוכין בחומר הרפואי ובגרסאות שמסרה המערערת למוסד באשר לקורותיה בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. אשר על כן אין בידינו לקבל את טענתה החילופית של המערערת אשר עתרה לאפשר לה להגיש טופס מחדש להכרה בפגיעה מיום 2.1.09 כפגיעה בעבודה ולנהל את ההליך מראשיתו. 22. הבקשה לצירוף ראיות נוספות בשלב הערעור נדחית. הראיות המבוקשות הם מסמכים אשר היו בידי המערערת עת הגישה וניהלה את תביעתה בבית הדין האזורי והיא היתה יכולה להציגם באותו מועד. מעבר לכך נציין שממילא אין בראיות אלו כדי לשנות את התוצאה. סוף דבר - משלא הוכיחה המערערת קיומו של אירוע חריג, דין הערעור להידחות. כמקובל בהליכים בין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי - אין צו להוצאות. קטיניםגן ילדים / פעוטון / משפחתון