תביעה לתשלום פיצויי פיטורים כמטפלת סיעודית 2. התובעת הודיעה כי בכוונתה לצאת מהארץ ולפיכך עדותה נשמעה ביום 18/7/12. לאחר מכן התאפשר לנתבעים להגיש תצהיר עדות ראשית. עדות הנתבעים נשמעה ביום 30/4/13. בתום שמיעת העדויות הוגשו סיכומים בכתב. 3. ביום 18/7/12 הוחלט להעביר את התיק מהליך דיון מהיר להליך רגיל, לאור הסוגיות שבמחלוקת. 4. אלה העובדות העולות מחומר הראיות: א. התובעת, עובדת זרה, אזרחית הודו, הועסקה כמטפלת סיעודית בנתבעת 1 מיום 7/2/09 ועד חודש 11/2/11. ב. שכרה שולם בחלקו על ידי חברת אביעזר בבית בע"מ (נתבעת 3). התביעה הוגשה גם נגד חברה זו וביום 27/12/11 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ג. ביום 11/2/11 נעצרה התובעת על ידי משטרת ישראל, בחשד לאלימות כלפי נתבעת 1. ד. קודם למעצר, התנהל דין ודברים בינה לבין נתבע 2 ובני משפחה נוספים. חלק מהשיחה הוקלט על ידי נתבע 2. ה. התובעת שהתה במעצר ושוחררה בערבות ביום 17/2/11. כנגד התובעת הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ למשך 180 יום. ו. התובעת יצאה מהארץ ביום 26/11/12 , על פי הודעת בא כוחה. ז. נכון להיום לא הוגש כנגד התובעת כתב אישום. 5. נדון להלן בסוגיות השנויות במחלוקת. 6. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת הנתבעים טוענים שהתובעת התעללה באימם, הכתה אותה וגרמה לה חבלות. בכתב ההגנה הכחישו שפוטרה על ידם בעקבות התנהלותה זו ואולם בעדות נתבע 2, אישר שהפסקת העבודה באה בעקבות המעצר ולאחר שהנתבע 2 הזמין את המשטרה. 7. בסיכומי הנתבעים נטען כי הפסקת העבודה היתה תוצאה של סיכול - איסור מטעם המשטרה להעסיק את התובעת או ליצור עימה קשר. איננו מקבלים טענה זו של הנתבעים. הנתבע ובני משפחתו נפגשו עם התובעת, ביוזמתם, והטיחו בה האשמות חמורות של אלימות כלפי אימם. הנתבע הזמין את המשטרה ובעקבות זאת, התובעת נעצרה ולאחר מכן הוטלו עליה הגבלות של יצירת קשר עם המשפחה. בתום תקופת ההגבלה, לשיטת הנתבע, התובעת יכולה היתה לחזור לעבוד. ואולם ברי שלא לכך היתה כוונתם. הנתבע הבהיר, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאינו מעוניין עוד להעסיק את התובעת כמטפלת באימו. ההחלטה לסיים את ההעסקה של התובעת, היתה של הנתבע ומשפחתו. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הנתבעים לסיכול ההסכם. 8. מסקנתנו היא כי התובעת פוטרה ע"י הנתבע. 9. הגב' סימונה טל ביתה של הנתבעת, סיפרה בתצהירה על כך שבעימות בבית האם ביום 11/2/11, הלכה עם התובעת לחדר צדדי ושם הודתה התובעת בפניה שהכתה את האם באופן קשה, לדבריה - כי היתה עצבנית. נתבע 2 טען אף הוא בעדותו שהתובעת הודתה בפניו שפגעה באם. 10. לתצהירי הנתבעים צורף דיסק ותמליל של שיחה בהשתתפות התובעת. הדיסק הושמע למותב בעת חקירת התובעת. במהלך עדות הנתבע ואחותו הועלתה התנגדות להגשת התמליל. יחד עם זאת, ב"כ התובעת הסתמך על התמליל בסיכומים והפנה לדברים שנאמרו שעל פיהם, לטענתו, לא היתה כל הודאה של התובעת בהכאת המטפלת. משמיעת הקלטת פעם נוספת לקראת כתיבת פסק הדין עלה כי בני המשפחה הטיחו בתובעת כי פגעה באימם. בשלב כלשהו נשאלה על ידי הנתבע "למה נתת לה סטירה" והשיבה "התעצבנתי". 11. התובעת נחקרה לגבי אופן הטיפול בנתבעת. להלן הדברים שאמרה: "עצרו אותי כי אמרו שהרבצתי לאשה. לא עשיתי כלום. היא נפלה כמה פעמים ואמרתי לבן שלה שהיא לא מעירה אותי בלילה. היא נפלה והיה לה גבס ביד. הוא אמר שאני מרביצה לה. היא לא ישנה כל הלילה ואני נשארתי ערה על המחשב כל הלילה כדי לראות מה קורה לה ומתי שהיא הלכה לישון הלכתי לישון. לא הרבצתי לה. עצבים כן, אבל לא הרבצתי לה. נגעתי בה ככה בכתף. היה עצבים, אבל לא הרבצתי לה. נגיד שהיא רוצה משהו כל פעם ואני אומרת לה עוד מעט, נגיד שהיא לא היתה יכולה לקום ולא ללכת הייתי מחזיקה אותה. הייתי אומרת לה ללכת לישון והיא לא היתה ישנה כל הלילה. הייתי נותנת לה כדור שינה והיא לא היתה ישנה. הוא חשב שנתתי לה כדורים לא נכונים אבל זה לא נכון. היתה לה בעיה לבלוע כדורים ואני עשיתי את הכדור לאבקה. לשאלתך למה התכוונתי כשאמרתי "בעצבים" אני מתכוונת לעצבים שלי. אבל לא הרבצתי לה. לשאלתך איך זה בא לידי ביטוי אני משיבה שהייתי אומרת לה ללכת לישון והיא לא ישנה והיא רוצה לצאת החוצה בלילה אז קיבלתי עצבים ולא הרבצתי לה. לא נתתי לה סטירה. לפני שבאה משטרה בבית אחותו אמרה שהם רוצים לאכול פיצה והלכתי למכולת ואחרי שבאה משטרה גם האמא אמרה שהרבצתי לה. אני ירדתי למטה והם יכלו לדבר איתה מה שהם רוצים". 12. נציין כבר עתה כי גם אם לא היתה מוכחת בפנינו אלימות, הרי שדי בדברים שאמרה התובעת כדי להבהיר שמעלה בתפקידה כמטפלת. התובעת אישרה שהיתה עצבנית, שהיו עצבים, ש"נגעה בה ככה בכתף". התובעת אינה טוענת "לא היה ולא נברא". התובעת מאשרת שנהגה כלפי הנתבעת שלא כפי שמטפלת אמורה לנהוג. יצויין כי בתצהיר, התובעת הכחישה מכל וכל התנהלות בלתי תקינה כלשהי מטעמה. רק במהלך העדות, אל מול הנתבע, הודתה בהתנהלות בלתי תקינה בעליל. לכל אלה מצטרפת ההודאה של התובעת, בשיחה שהוקלטה, בכך שנתנה לאם סטירה, שכן "התעצבנה". 14. לאחר ששמענו את עדות התובעת מחד ואת עדות הנתבע ואחותו מאידך, התרשמנו מכנות עדותם של ילדי הנתבעת באשר לשיחה בבית אימם ביום 11/2/11. בעת מתן העדות בפנינו, הגב' סימונה טל היתה בסערת רגשות קשה, בכתה, ביקשה לשתות מים כדי להרגע. התרשמנו שהיא מדברת מעומק ליבה ואינה משקרת. 15. מכלול חומר הראיות מביא אותנו למסקנה שהנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו שהתובעת הכתה את אימם ועל רקע זה, הוזמנה משטרה שעצרה את התובעת והתובעת למעשה, פוטרה. 16. באשר לפיצויי פיטורים, אנו סבורים שהוכחו נסיבות חמורות של פגיעה במטופלת חסרת ישע. כמו כן, מעילה חמורה באמון שנתן בתובעת. בשים לב לנסיבות המיוחדות של עבודה בצמוד למטופלת, לצורך טיפול ושמירה עליה, כאשר בני המשפחה שמים מבטחם בתובעת שתפעל לטובת אימם ולרווחתה. התובעת מעלה בתפקיד שלשמו נשכרה והפרה את חובתה לפעול לטובת המטופלת, נתבעת 1 ולרווחתה. 17. נסיבות אלה מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, באופן מלא. 17. נציין כי על פי הסכם הפשרה בין התובעת לנתבעת 3, התובעת קיבלה סך 4,000 ₪ מתוך פיצויי הפיטורים להם היא זכאית. 17. פדיון חופש ודמי הבראה בכתב ההגנה טענו הנתבעים שבתום השנה הראשונה לעבודה, בתחילת שנת 2010, שולם לתובעת סך 1,848 ₪ בגין פדיון חופש, 1,700 ₪ בגין דמי הבראה ו- 2,079 ₪ בגין חגים. לתצהיר צורף מסמך המעיד על התשלום. התובעת בעדותה אישרה שקיבלה תשלום זה. 18. בתצהיר, הנתבע העלה לראשונה טענה כי בחודש ינואר 2011, שילם לתובעת דמי הבראה וחופשה, עבור השנה השניה לעבודה. כאמור, טענה זו עלתה לראשונה בתצהיר. הנתבע אישר שאין מסמך בכתב שמאשר את התשלום. לטענתו, בשנה הראשונה החתים את התובעת שכן לא היה אמון ואולם בשנה השניה, לאור האמון שנבנה, לא החתים את התובעת. 19. התובעת בעדותה אינה מאשרת תשלום כלשהו שבוצע בחודש ינואר 2011. אמנם נכון שאישרה שכל התשלומים שולמו לה במזומן, אך אין בכך כדי להוכיח כי שולם תשלום כלשהו בתחילת פברואר 2011, מעבר לשכר עבודה. 20. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי הנתבעים. הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי שילמו חופשה והבראה עבור השנה השניה, בחודש פברואר 2011 או בכלל. 21. התובעת זכאית לסך 552 ₪ עבור פדיון חופש ו- 769 ₪ עבור דמי הבראה (סעיף ג' לסיכומים). 22. פנסיה הנתבעים אינם חולקים על זכאות התובעת לפיצוי עקב אי הפרשה לפנסיה. בשאלת גובה הסכום, הובהר כי חלק מהשכר שולם לתובעת על ידי נתבעת 3. החישוב שערכה בתובעת בכתב תביעה, מתייחס לשכר עבודה מלא. מאידך הובהר שנתבעת 3 ערכה עבור התובעת בטוח פנסיוני ובמסגרת הסכם הפשרה, שוחררו לזכותה הכספים שנצברו. לפיכך, יש לחשב את הזכאות לפנסיה לפי מחצית משכר המינימום. על הנתבעים לשלם לתובעת סך 931 ₪ (כפי הוראת הנתבעים בסעיף 23 לסיכומים). 23. חגים הנתבע העיד כי במהלך התקופה שילם לתובעת סכומים כפי שהורתה לו חברת כוח האדם , הכוללים השלמה לשכר, תשלום עבור חגים לפי הדת של העובדת. 24. עדותו זו לא נסתרה. הובהר שהתובעת עבדה בבית הנתבעת במשך 7 ימים בשבוע. חזקה שקיבלה תשלום עבור כל יום שעבדה, לרבות ימי חג, שאם לא כן, היתה מציינת זאת בכתב התביעה. ממילא, רכיב דמי חגים נזנח בסיכומי התובעת. 25. לפיכך, התביעה לתשלום עבור חגים נדחית. 26. הפרשי שכר ינואר התובעת פוטרה ביום 11/2/11. התובעת טוענת שלא קיבלה שכר עבודה לחודש ינואר 2011. הנתבע טוען ששילם את השכר במזומן, כפי ששילם את כל השכר. התובעת נשאלה על כך בחקירה נגדית והשיבה: "בינואר ובפרואר לא קיבלתי תשלום על שבתות. אני אמרתי את זה לעורך הדין. זה כתוב בתצהיר. 2,909 ₪ פלוס 500 ₪ ששילמתי לטלפון ותרופות ופעם היה רופא בבית ושילמתי לו. לא קיבלתי משכורת של 10 ימים בפברואר". 27. התובעת פוטרה ביום ה- 11 לחודש. הצדדים לא העידו מתי נהג הנתבע לשלם את שכרה, האם ב- 1 לחודש או מאוחר יותר. מכיוון שהפיטורים נעשו בראשית החודש, בסמוך למועד האחרון הקבוע בחוק לתשלום שכר, יש יסוד לקבל את גירסת התובעת כי גם שכר ינואר לא שולם. אמנם נכון שבעדות דיברה על שבתות בינואר ופברואר, אך בתצהיר טענה בנוסף שלא קיבלה שכר כלל עבור חודש ינואר. 28. מכיוון שהנטל להוכיח תשלום שכר עבודה מוטל על כתפיי הנתבעים ולאור האמור לעיל, אנו קובעים שהתובעת זכאית לשכר עבודה עבור חודש ינואר 2011 בסך 2,909 ₪, כנטען בכתב התביעה. 29. שכר פברואר הנתבע מאשר שלא שילם את שכר התובע עבור 11 ימי עבודה בפברואר. הנתבעים ישלמו לתובעת שכר חודש פברואר בסך 1,183 ₪. 30. נתבע 2 בכתב ההגנה הוכחשה החבות של נתבע 2 כלפי התובעת. בסיכומים טענה זו נזנחה והסיכומים הוגשו בשם שני הנתבעים. חומר הראיות העלה באופן ברור כי נתבע 2 היה מעורב באופן ישיר בהעסקת התובעת, בתשלום השכר ואף בפיטורים. לפיכך, החיובים על פי פסק הדין הם של הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד. 31. החזר 530 ₪ בכתב התביעה טענה התובעת להחזר הוצאות בסך 530 ₪, ללא פירוט. בעדות טענה כי מדובר על סכום שהוציאה בחודש האחרון לעבודה, לשם רכישת מכשיר טלפון לבית הנתבעת. לא הוצגה קבלה של רכישת מכשיר טלפון. התביעה בענין זה לא הוכחה. 32. מחשב אישי בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים אוחזים במחשב אישי שלה. בתצהירה טענה כי מדובר במחשב שרכש נתבע 2 והיא שילמה לו בתשלומים של 500 ₪ לחודש. אף לכך לא הובאה ראיה. כמו כן, לא הובהר מדוע התובעת לא לקחה את המחשב כאשר שלחה את בת משפחתה לקחת את חפציה מבית הנתבעת. רכיב תביעה זה לא הוכח והוא נדחה. 33. טענת קיזוז של הנתבעים לטענת הנתבעים, לא קיזזו משכר התובעת תשלומים המותרים בקיזוז, עבור לינה, חשמל, ארנונה, מחצית מהבטוח הרפואי והוצאות כלכלה. על פי טענת הנתבעים מדובר על 963 ₪ לחודש ו- 23,112 ₪ עבור כל התקופה. 34. התובעת בעדותה אישרה שלא קיזזו משכרה ולא שילמה עבור אוכל, חשמל, מים ובטוח רפואי. 35. התקנות מתירות למעסיק לקזז משכר העובד הזר סכומים שונים עבור מגורים, כלכלה וכו'. התקנות אינן מחייבות את הניכוי אלא מאפשרות למעסיק לבצעו. שעה שהמעביד בחר שלא לקזז סכומים אלה מהשכר החודשי, אין הוא רשאי לקזזם בסיום יחסי עובד מעביד אלא ההנחה היא כי הוסכם על הצדדים שלא יקוזזו סכומים משכר העובדת. שאחרת, לא ברור מדוע לא נוכה משכר התובעת, מידי חודש בחודשו, הסכום המותר בניכוי על פי התקנות. 36. מטעם זה, טענת הקיזוז נדחית. 37. סוף דבר לאור האמור לעיל, אנו קובעים שהתביעה ברובה נדחית. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סכומים כדלקמן: א. פדיון חופש ב 552 ₪. ב. דמי הבראה בסך 769 ₪. ג. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 931 ₪. ד. שכר חודש ינואר בסך 2,909 ₪. ה. שכר חודש פברואר בסך 1,183 ₪. ו. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 26/9/11 ועד לתשלום בפועל. 38. בשים לב לתוצאות ההליך, נסיבות הפסקת יחסי עובד ומעביד ודחיית התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, אנו קובעים שכל צד ישא בהוצאותיו. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. פיצוייםמטפלתפיטוריםפיצויי פיטורים