נדחתה תביעתה של העובדת לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות יומיות מנגד, דחה בית הדין האזורי את תביעת החברה כנגד העובדת לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה ולהשבת סכומים שונים ששולמו לעובדת ביתר, לשיטתה של החברה. בגין דחית תביעת החברה וקבלת תביעת העובדת חייב בית הדין האזורי את החברה בהוצאות משפט בסך של 500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪. 3. החברה והעובדת ערערו שתיהן על פסק הדין. במסגרת ערעורה (ע"ע 54116-09-11) השיגה החברה על חיובה בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת בנסיבות התפטרותה של העובדת; על חיובה בתשלום החזר הוצאות נסיעה לעובדת; ועל חיובה בתשלום פדיון חופשה שנתית לעובדת ודחית תביעתה כנגד העובדת להשבת חופשה ששולמה לה ביתר לשיטת החברה. העובדת מצידה השיגה במסגרת ערעורה (ע"ע 7445-10-11) על דחיית תביעתה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות יומיות; על תחשיבו של בית הדין האזורי, עת פסק לה הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות מעבר למכסת השעות השבועית; ועל סכום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסק לה בשל דחיית תביעת החברה, וקבלת תביעתה שלה ברובה. 4. לאחר שעיינו בחומר המונח בפנינו ושמענו את טענות הצדדים בדיון בפנינו, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי מעוגנות כדבעי בתשתית העובדתית שהונחה בפניו, מסקנותיו המשפטיות מבוססות על אותה תשתית עובדתית, והן תואמות את הדין החל, את ההלכה הפסוקה ויש בהן משום איזון ראוי בין זכויות הצדדים. 5. אי לכך אנו מחליטים לדחות את ערעור החברה ואת ערעור העובדת בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. 6. מעבר לאמור ולהסרת כל ספק, נדגיש כי לא מצאנו יסוד לטענת החברה בדיון בפנינו, ולפיה בית הדין האזורי התעלם מן המסמכים שהציגה בפניו החברה באשר למספר ימי החופשה שנוצלו על ידי העובדת בפועל, ונבאר. 7. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי על פי המוסכם ביניהם, העובדת הייתה זכאית ל-18 ימי חופשה בשנה. על פי תחשיב החברה, העובדת הייתה זכאית בגין תקופת עבודתה ל-106 ימי חופשה שהם 83 ימי חופשה, לפי חישוב של 78% משרה. תחשיב זה אין בידינו לקבל. לא רק שבית הדין האזורי דחה את טענת החברה בדבר חישוב זכויות העובדת לפי 78% משרה, אלא שגם אלמלא כן, היקף המשרה החלקי אינו משפיע על מספר ימי החופשה, אלא לכל היותר על שוויו של יום חופשה. אי לכך, התוצאה היא שבגין תקופת עבודתה בחברה זכאית היתה העובדת ל-106 ימי חופשה. 8. לפי נתוני החברה (נספח מ' לתיק המוצגים), העובדת ניצלה במשך כל תקופת עבודתה 110 ימי חופשה. דא עקא, שמבדיקת הנתונים בנספח מ' הנ"ל אל מול דוחות הנוכחות שצירפה החברה (נספח מ1' לתיק המוצגים) עולה כי החברה רשמה בנספח מ' הנ"ל כפל ניצול של 15 ימי חופשה בחודשים יוני ויולי 2002 (שהתמורה בגינם הופחתה משכרה החודשי של העובדת בחודשים יולי ואוגוסט 2002). כמו כן רשמה החברה שלא כדין ניצול ימי חופשה בימי ה', בתקופה שלאחר חודש אפריל 2003 וכללה במסגרת ניצול ימי חופשה, ימי חופשה שאין להם זכר בדוחות הנוכחות. סה"כ בגין רישום ימי ה' כימי חופשה ורישום ניצול ימי חופשה שאין להם זכר בדוחות הנוכחות: 29 ימים (וזאת לאחר הוספת 3 ימי ניצול חופשה שלא נלקחו בחשבון על ידי החברה בחודש 4/06). הנה כי כן, בסה"כ רשמה החברה בנספח מ' הנ"ל, 44 ימי ניצול חופשה ביתר, ומכאן שבניגוד לסברת החברה וכעולה מן הנתונים שצירפה היא עצמה, העובדת ניצלה בסה"כ: 66 ימי חופשה במשך כל תקופת עבודתה, ולא 110 כטענת החברה בנספח מ' לתיק המוצגים. 9. משכך הם פני הדברים, הרי שיתרת החופשה שעמדה לזכות העובדת במועד סיום עבודתה עמדה על 40 ימי חופשה. בחודש פברואר 2007 נפדו לעובדת 2.5 ימי חופשה ומכאן שנותרו לזכותה 37.5 ימי חופשה לפדיון. בית הדין האזורי חייב את החברה בפדיון חופשה שנתית בגין 36 ימי חופשה, ומכאן שאין יסוד לסברת החברה כי בית הדין האזורי התעלם מן הנתונים שהציגה בפניו. 10. סוף דבר - אשר על כן, ערעור החברה וערעור העובדת - נדחים. לאור התוצאה אליה הגענו - כל צד ישא בהוצאותיו בערעורים שבנדון. שעות נוספות