רכיב ה"החלטה להמית" בעבירת רצח בכוונה תחילה

השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.9.2007 (פ"ח 3006/06, כבוד השופטים: י' אלרון, ר' סוקול וכ' סעב), בו הורשע המערער ברוב דעות ברצח בכוונה תחילה. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום כתב האישום ייחס למערער רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. נטען כי המערער, והמנוח חסן אמון, עסקו בסחר בסמים מסוכנים. על רקע הסחר המערער היה חייב למנוח סכום של כ-10,000 ש"ח. המנוח נהג להגיע לביתו של המערער ולדרוש ממנו את כספו. נטען כי ביום 28.11.2005, גמלה בלבו של המערער החלטה לגרום למנוח חבלות חמורות בגופו על מנת שיפסיק לדרוש את החוב. לשם ביצוע התכנית הוא  גייס חבורת אנשים על מנת שיעזרו לו בביצוע תוכניתו. בהמשך התקשר המערער למנוח והזמינוֹ להגיע לאזור הסמוך לביתו. הוא אסף את ארבעת חבריו על מנת להתכונן למפגש המתוכנן עם המנוח. החבורה הצטיידה בשתי אלות והמערער נטל עמו סכין מתקפלת בכיסו. לאחר שנאספו כל חברי הקבוצה, נסעו כולם למקום המפגש המתוכנן. המערער מתמקם במקום גלוי, ואילו שאר חבריו הסתתרו במקומות מסתור שונים. בהמשך הגיע המנוח לאזור. המערער התקשר אליו, הודיע לו על המיקום המדויק של המפגש והמתין לו. המנוח הגיע יחד עם קרוב משפחתו ששמו עבד אמון. כשהגיעו לגן יצא המנוח מהרכב וניגש לפגוש את המערער. עבד נותר מאחור, ממתין ליד הרכב. זמן קצר לאחר שהחלה השיחה בין החלו השניים להתקוטט. נטען כי במהלך הקטטה שלף המערער את הסכין שהביא עמו ודקר את המנוח מספר פעמים בפלג גופו העליון, ובכלל זה דקירה אחת בגרונו. נטען כי המערער פעל בשלב זה מתוך החלטה להמית את המנוח, ותוך שהוא מבין את תוצאות מעשיו. במקביל לקטטה שבין המנוח לבין המערער, יצאו ארבעת החברים על מנת לסייע לו. חלק מהחברים חבטו במנוח באלות שבידיהם, תוך שהם גורמים לו לחבלות שונות בגופו. כמו כן התפתחה קטטה בין עבד אמון לבין החברים, ותוך כדי כך דקר עבד את אחד החברים ברגלו בעזרת הסכין שנשא עמו. לאחר מכן המנוח ועבד נמלטו מהמקום במכוניתו של המנוח, אולם לאחר נסיעה קצרה התמוטט המנוח ונפטר. נטען כי מותו של המנוח נגרם עקב הדקירות שדקר אותו המערער, ובמיוחד הדקירה בצוואר, שגרמה למנוח לפגיעה בווריד הצוואר ולדימום רב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 20.9.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר כאמור קבע בדעת רוב (כבוד השופטים ר' סוקול וכ' סעב) כי המערער רצח את המנוח בכוונה תחילה. לעומתם סבר שופט המיעוט (כבוד השופט י' אלרון) כי במקרה דנן יש ספק-רצח, ומשכך יש לזכות את המערער מביצוע עבירת רצח ולהרשיעו בעבירת ההריגה. עוד הורשע המערער בעבירת של קשירת קשר לביצוע פשע. שופט הרוב ר' סוקול קבע בפן העובדתי כי בהתאם לראיות שנפרסו בפני בית המשפט, המערער קבע את הפגישה עם המנוח, וזימן את חבריו על מנת להכותו ולגרום לו חבלה, מתוך תקווה שבעקבות זאת הוא יחדל מלדרוש את כספו. במהלך הקטטה הוא דקר אותו 9 דקירות, ובהן הדקירה בצווארו, ואף אדם אחר לא דקר את המנוח. על כן נקבע כי מותו נגרם מהדקירות שדקר אותו המערער ומהחתכים שגרם לו, ובמיוחד מהדקירה בצוואר. את קביעותיו אלו בפן העובדתי ביסס כבוד השופט ר' סוקול על האדנים הבאים: ראשית, הרקע לסכסוך בין המנוח למערער – נקבע כי מחומר הראיות ברור כי המנוח דרש מהמערער לשלם לו כספים, והוא סירב. עוד נקבע כי ברור מחומר הראיות כי המנוח פנה למערער ודרש את החוב מספר רב של פעמים לפני יום האירוע, בין בשיחות טלפון ובין בניסיונות לבקר אותו בביתו. כמו כן ברור כי ביום האירוע זימן המערער את המנוח על מנת לנסות להיפטר מדרישותיו. שנית, גיוס הכוחות וההכנה למפגש – נקבע כי ממכלול הראיות מתבקשת המסקנה כי המערער החליט לגרום למנוח לוותר על תשלום החוב, ועל כן יזם את המפגש. הוא תכנן לאיים עליו ואף לחבול בו, על מנת שזה יניח את ידו מדרישת החוב. נקבע כי בחירת המקום, גן חשוך, איסוף החברים, הצטיידותם בשתי אלות ובסכין, ההסתתרות בין השיחים והדברים שאמר המערער לחברים לפני המפגש מעידים כי כוונתו הייתה לפגוע במנוח. עוד נקבע כי גם העובדה שמקום המפגש נמסר למנוח רק ברגע האחרון, לאחר שכבר הגיע לשכונה והסתובב בה, מלמדת כי המערער ביקש להכין את המארב בטרם המפגש. עם זאת נקבע כי יש לקבל את גרסתו של המערער, לה מסכימה גם המשיבה, כי הוא לא תכנן מראש לגרום למותו של המנוח, אלא התכוון רק להכותו ולהפחידו ובכך להרחיקו מעליו. שלישית, דקירת המנוח בזמן הקטטה – המערער טען כי דקר את המנוח רק כ-3 דקירות, ואם נמצאו סימני דקירה נוספים, הרי שמישהו אחר דקר את המנוח. בנוסף עולה כי המערער גם כפר בכך כי דקר את המנוח בצווארו. המערער טען כי גרסתו זו נתמכת הן בעדותו של עבד אמון אשר אמר לחובש כי המנוח נמצא עם סכין תקועה בצווארו. והן בעדותו של עבד אשר אמר כי המנוח אמר לו "דוד והחבר'ה שלו דקרו אותי". צוין כי ניתן לחשוב כי דברים אלו מעידים שהמנוח סבר כי פרט למערער דקרו אותו גם אחרים. כבוד השופט ר' סוקול לא קיבל גרסה זו. נקבע כי מעדותו של המומחה עולה כי המנוח נדקר 9 פעמים בפלג גופו השמאלי. עוד עולה כי מסימני הדקירה לא ניתן לקבוע אם כל הדקירות נגרמו על ידי להב אחד או על ידי מספר להבים, וכן לא נמצאו מאפיינים מיוחדים לסכין או לסכינים מהן נדקר המנוח. על כן נקבע על ידי  השופט ר' סוקול כי כל הדקירות נעשו על ידי המערער, וזאת מהטעמים הבאים: (א) אין להסתמך על דברי המנוח – בכל הנוגע לדבריו של עבד שהעיד על הדברים שאמר המנוח לפני מותו, נקבע כי אמרתו זו אינה מלמדת בהכרח כי כוונת המנוח הייתה שיותר מאדם אחד דקר אותו. נקבע כי דברים אלו יכולים להתפרש על רקע העובדה שהוא הותקף גם על ידי חבריו של המערער. עוד נקבע כי אילו המנוח היה רואה אדם נוסף שדקר אותו, היה צפוי שיציין כי נדקר על ידי שניים וכדומה. זאת ועוד, נקבע כי אפילו הוא סבר כי נדקר על ידי מספר אנשים, אין בכך כדי לשכנע שכך אירע, כאשר כל שאר הראיות מצביעות אחרת. נקבע כי בהחלט יתכן שקרבן אלימות, בשעת הקטטה, לא ידע בדיוק מי וכמה דקרו אותו. זו אינה ראיה מספקת ואין בה כדי להטיל ספק בראיות חד משמעיות אחרות. (ב) אף אחד לא החזיק סכין מלבד המערער ועבד אמון – נקבע כי המערער עצמו כאשר השיב לשאלה אם למישהו אחר הייתה סכין אמר: "אני בטוח במאה אחוז שלא, כפי שהבנתי מכולם". נקבע כי כך עולה גם מעדויות כל שאר המעורבים, אשר כולם העידו כי איש מהם לא החזיק בסכין. עוד עולה כי איש מהמעורבים לא ראה כל אדם אחר דוקר את המנוח, פרט למערער. נקבע כי מהעדויות הוברר כי חבריו של המערער הכו את המנוח באלות בלבד, ולא הובאה כל עדות התומכת באפשרות שמי מהם דקר אותו. עוד נקבע כי גם האפשרות שעבד, קרוב משפחתו של המנוח, דקר את המנוח אינה סבירה. (ג) אזורי הדקירות בגוף המנוח – כל סימני הדקירה מופיעים באותו אזור – בפלג גופו השמאלי של המנוח. נקבע כי אילו אדם אחר היה דוקר אותו, לא צפוי היה שידקור דווקא באותו אזור. סימני הדקירה כולם תואמים את עדותו של המערער, וכולם מצויים בחלק השמאלי של גופו של המנוח. (ד) אין לקבל את הטענה כי המנוח נותר עם הסכין תקועה בצווארו – נקבע כי הנחתו של המערער כי המנוח נותר עם סכין תקועה בצווארו אינה מתיישבת עם הראיות. צוין כי גרסתו של עבד לפיה ראה את הסכין בצווארו של המנוח הובאה בהודעתו הראשונה, שבה טען כי כלל לא נכח בזירת האירוע, וכי המנוח יצא מהרכב וחזר פצוע. נקבע כי אין חולק שזוהי גרסה שקרית שהובאה על ידי עבד כדי להרחיק את עצמו מזירת האירוע. לאחר גרסה ראשונה זו לא חזר עבד על הטענה שהסכין נותרה נעוצה בצווארו של המנוח. עוד נקבע כי העד המומחה סבר כי בשים לב למקום הדקירה ולכיוון הדקירה, סביר שהסכין הייתה נופלת ולא הייתה נותרת נעוצה בצווארו של המנוח. (ה) המנוח לא נדקר באף סכין אחרת – נקבע כי אין כל ראיה שסכין כלשהי מבין הסכינים שנתפסו שימשה לדקירת המנוח, ומכאן המסקנה המתבקשת היא כי הסכין שהביא המערער ואשר לקח עמו בתום האירוע היא ששימשה לכל הדקירות במנוח. (ו) דברי המערער לחבריו לאחר האירוע – נקבע כי ממכלול הראיות עולה  שהתנהגות המערער לאחר האירוע ודבריו לחבריו מחזקים את הקביעה כי הוא דקר את המנוח בצווארו, ויש בהם גם לחזק את המסקנה כי רק הוא דקר את המנוח. נקבע כי רק המערער נזדעק לשמע השיחה הטלפונית בה נודע להם על מותו של המנוח, ורק הוא אישר כי דקר. רק המערער עסק בניקוי הסכין ובהסתרתו. נקבע כי בשים לב להתנהגות החברים, הרי צפוי היה כי אם חבר נוסף היה דוקר את המנוח, גם זה היה מגיב, והדקירה הנוספת הייתה עולה בשיחות החברים. רביעית, התנהגות המערער לאחר האירוע – נקבע כי התנהגות המערער אשר נמלט מזירת האירוע, טשטש את עקבותיו, והטעה את חוקריו, מחזקת את ראיות התביעה, ויש בה כדי להצביע על תחושת אשם ברורה שלו. נקבע כי בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה התנהגותו המפלילה ושקריו מחזקים את ההנחה שגרסתו בבית המשפט לפיה דקר את המנוח רק 3 פעמים, וגם זאת כיוון שחשש שהמנוח עשוי לפגוע בו, אינה מהימנה. נקבע כי התנהגותו ושקריו של המערער מחזקים דווקא את הראיות המפלילות שהובאו על ידי המשיבה. כבוד השופט כ' סעב אף הוא סבר כי המערער היה הדוקר היחידי בזירת האירוע. הוא ביסס את מסקנתו זו על האדנים הבאים: ראשית, נקבע על ידו כי המעורבים האחרים בפרשה העידו שלא הביאו אִתם סכין, וכי לא ראו בזמן האירוע מאן דהוא משתמש בסכין. שנית, נקבע כי מעדויות המעורבים האחרים המבוססות על השיחות שהתקיימו ביניהם אחרי האירוע ובסמוך מאוד אליו, עולה כי רק המערער הודה שהשתמש בסכין ודקר את המנוח. שלישית, נקבע כי הימנעות המערער מההצבעה על הדוקר האחר והנוסף, באופן מידי עם מעצרו או בשלב מאוחר יותר, ובהתחשב בעובדה שהוא נכח באירוע מתחילתו ועד סופו ושבמהלכו היה במגע ישיר עם המנוח, מאיינת את גרסתו האחרונה בדבר דוקר אחר ונוסף. עוד נקבע כי לכך יש להוסיף את סירובו לבצע שחזור. רביעית, אף כבוד השופט סעב סבור כי לא היו סכינים נוספות בידי מי מחבריו של המערער. נקבע כי ממכלול העדויות ומעדותו של המערער ברור שרק ברשותו הייתה סכין. המערער אמר "אני לא ראיתי שאף אחד דקר, ואף אחד לא בא לשם עם סכינים, זה מה שאני ראיתי במאה אחוז" (ת/33ב(1) עמ' 14). ובהמשך בעמ' 18 אמר: "אני בטוח שלא ראיתי אצל אף אחד סכין, ואף אחד לא אמר שהייתה לו סכין [...]". על כן קבע כבוד השופט סעב כי: "דומה שדברים אלו לא מותירים ספק באשר לזהות הדוקר. יש לחזור ולהדגיש שהנאשם נכח באירוע מתחילתו ועד סופו, ומהעדויות עולה כי לא היה רגע אחד שבו המנוח היה במגע עם חבריו של הנאשם בלבד, מבלי שהנאשם יהיה נוכח במקום ויבחין במתרחש ולראות את אשר קורה ונעשה. עמדתו הברורה של הנאשם בעניין זה חורצת את גורלו ומחייבת את המסקנה שהוא ורק הוא החזיק בסכין, הוא ורק הוא היה הדוקר האחד והיחיד, כך שאיש מחבריו לא נטל חלק בדקירות". בנוסף לכך נקבע כי אין לקבל את גרסתו של המערער גם מהסיבות הבאות: "ראשית ... הנאשם שיקר לאורך כל חקירותיו; תחילה הוא הכחיש כל קשר לאירוע, לאחר מכן הודה שהיה במקום ומסר פרטים מוטעים על זהות השותפים. מכאן שאיני מוצא כל טעם מדוע להאמין לנאשם בעניין זה, שעה שהעדויות האחרות והראיות, כפי שפורטו לעיל, סותרות את גרסתו זו.שנית ... הימצאות סכין נוספת לבדה אינה מובילה בהכרח למסקנה שנעשה בה שימוש כנגד המנוח. סכינים אינן מתנופפות לבדן, וכדי לעורר ספק היה צורך בהבאת ראיות שנעשה שימוש בסכין על-ידי אחד מחבריו של הנאשם, דבר שלא בא זכרו בהודעות הנאשם ובעדותו בפנינו, ואשר בנקודה זו הוא מעלה ספקולציות ואפשרויות תאורטיות, שאינן נתמכות בשום ביסוס עובדתי. אך גם מבחינה עובדתית לא שוכנעתי שבזירה היו עוד סכינים ... שלישית, נוכחות הנאשמים האחרים בזירה. כפי שהזכרתי לעיל. ברי שאין בנוכחות כשלעצמה כדי ליצור ספק בעניין זהות הדוקר ... רביעית, הנאשם מעיד ששבר את הסכין שבה עשה שימוש, לגרסתו, ולאחר מכן, זרק אותה בשטח חקלאי הסמוך לבית החולים במרכז הארץ, שם נערכו חיפושים לפי בקשתו. אולם הסכין לא  נמצאה. במהלך המשפט נעשה ניסיון נוסף לחיפוש אחר סכין זו, אך המאמצים העלו חרס. לטענת הנאשם, אי-מציאת הסכין מקורה במחדל חקירתי ובחיפוש רשלני של המשטרה. דין טענתו זו להידחות; ראשית יש לזכור ולהזכיר שהנאשם לא שיתף פעולה, העלים ראיות, ובעצמו הוא זה שזרק את הסכין. על כן אין לו אלא להלין על עצמו.אך חשוב מכול, לטעמי יש להדגיש שאי-מציאת הסכין לא גרמה כל נזק ראייתי לנאשם, ולא יכלה להועיל לחקירה, שכן המומחה קבע שאין מאפיינים מיוחדים לדקירות. מכאן שגם אם היו מוצאים את הסכין, הרי שלא ניתן לקבוע אילו דקירות בוצעו בה. זאת ועוד, מאחר שהנאשם הודה בדקירות, אזי מציאת הסכין הספציפית לא יכלה לעזור לו, והוא היה יכול  היה להשתמש לשם העלאת טענותיו בסכין דומה לה". בעקבות קביעות עובדתיות אלו קבעו שופטי הרוב כי מתקיימים במקרה דנן יסודות עבירת רצח בכוונה תחילה. בכל הנוגע לרכיב ההכנה נקבע כי המערער הגיע למקום המפגש מצויד בסכין מתקפלת. הוא שלף את הסכין מכיסו, פתח אותה ואז דקר את המנוח. כחלק מפעולת ההכנה הוא זימן את חבריו, דאג כי יסתתרו ויֵצאו רק ברגע המתאים, צייד את חבריו באמצעים לפגיעה במנוח, בחר את מקום המפגש בגן חשוך בשעת לילה, ודאג לזמן את המנוח, תוך שהוא מתריע בו כי יבוא לבדו. נקבע כי אכן מעשי ההכנה נועדו לאפשר למערער לחבוט ולחבול במנוח ולגרום לו לנזקים גופניים. אולם מעשי הכנה אלו אף אפשרו לו, ברגע שבו החליט לדקור את המנוח, לעשות כן. נקבע כי הימצאותם של החברים נועדה לסייע לו, וללא כל ספק אף נסכה בו אומץ והשרתה עליו תחושת ביטחון. בכל נוגע לרכיב העדר הקינטור נקבע כי אין כל ספק שהמערער לא פעל בזמן האירוע בעקבות התגרות כלשהי מצד המנוח. הוא תכנן את המפגש מראש ופעל ביישוב דעת וללא כל התגרות מצדו של המנוח. בכל הנוגע לרכיב ההחלטה להמית נקבע כי על ידי כבוד השופט ר' סוקול כי לכל המאוחר במהלך הקטטה החליט המערער להמית את המנוח: "דומני כי מבחני עזר אלו מחייבים את המסקנה כי גם במקרה שבפנינו הוכחה ההחלטה להמית; הנאשם הוא שיזם את המפגש והגיע אליו מצויד בסכין מתקפלת; הנאשם הוא שזימן את החברים כדי ליצור אווירה נוחה לפגוע במנוח; הנאשם בחר את מקום המפגש המתאים לפגיעה במנוח; הנאשם שלף את הסכין, פתח אותה ודקר את המנוח 9 דקירות; חלק מהדקירות היו באזורים מסוכנים שכל בר-דעת מבין את משמעות הפגיעה; עצמת הפגיעות הייתה רבה, וראינו כי בחלק מהדקירות ננעצה הסכין עמוק (עד לעומק של 7 ס"מ). אין ספק כי לנאשם היה זמן מספיק, בין נעיצת סכין אחת לשנייה, כדי להבין את משמעות מעשיו. בכל זאת הנאשם לא חדל ונעץ את הסכין שוב ושוב. אחת הדקירות הייתה באזור הצוואר, דקירה לעומק של 7 ס"מ, שגרמה לחתך בעורק, לחתך בוושט והגיעה עד לקדמת עמוד השדרה, וגרמה לאבדן דם רב. זוהי אינה דקירה כהרף עין תוך כדי מאבק, אלא דקירה מכוונת בעצמה רבה". בנוסף לכך ציין השופט סוקול כי אפילו היה מקבל את גרסת המערער, לפיה דקר את המנוח רק 3 דקירות, לא היה בכך כדי להועיל לו, וזאת מכיוון שאת הדקירה הקטלנית מכולן – הדקירה בצוואר – דקר המערער. צוין כי ניתן להסיק על החלטה להמית לא רק ממספר הדקירות, אלא גם ממקומן ומעצמתן. נקבע כי הדקירה בצוואר נדקרה מלמטה כלפי מעלה. מדובר בנעיצת סכין לעומק של 7 ס"מ באזור הצוואר והפנים. משמע, גם אם תתקבל גרסת המערער, הרי שהוא נעץ את הסכין בכוח בגופו של המנוח, הוציאהּ, נעץ בשנית את הסכין, ושוב הוציאהּ, ואז חזר ונעץ את הסכין בשלישית בעצמה רבה לעומק גופו של המנוח. נקבע כי די בכך כדי להצביע כי התגבשה בלבו, בשלב הדקירות, ההחלטה להמית. כבוד השופט כ' סעב קבע גם הוא כי מתקיימים הרכיבים הנדרשים על מנת להרשיע את המערער בעבירת הרצח. בכל הנוגע לרכיב ההחלטה להמית הדגיש השופט סעב כי מבחינה עובדתית על פי מכלול הראיות נראה כי המנוח לא היה מעל המערער בזמן הקטטה. עוד הודגש על ידו כי אין לקבל את הטענה בדבר מצבו הנפשי של המערער בזמן הקטטה. נקבע כי המערער לא איבד הכרתו, לכל היותר הוא קיבל מכות בפנים שגרמו לו לנפיחות. כמו כן, המנוח לא השתמש בסכין, יוזם האירוע היו המערער וחבריו ולא הובאו ראיות אובייקטיביות המצביעות על קיומן של נסיבות שיכלו ליצור תחושת פאניקה ושוק אצל המערער. בנוסף לכך נקבע על ידו כי אם יוצאים מנקודת הנחה שהמערער דקר רק שלוש דקירות, אזי לדעתו לא ניתן לומר שאחת מהן הייתה דווקא הדקירה הקטלנית. אולם כאמור על פי עמדתו המערער דקר את כל הדקירות במנוח. בנוסף לכך דחו כל השופטים את טענת ההגנה העצמית שהועלה על ידי המערער. כאמור שופטי הרוב קבעו כי המשיבה הוכיחה במידה הדרושה במשפט פלילי את יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה, וכי לא עלה בידי המערער לעורר כל ספק בדבר אשמתו ולכן הוא הורשע במיוחס לו. שופט המיעוט, כבוד השופט י' אלרון, קבע כי במקרה דנן מתעורר ספק בדבר אשמתו של המערער, ומשכך יש לזכותו מביצוע עבירת רצח ולהרשיעו בעבירת ההריגה. כבדו השופט אלרון מבסס קביעתו זו על האדנים הבאים: ראשית, נקבע כי מתעורר ספק בדבר אחריותו הבלעדית של המערער לכל הדקירות, וכי לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת בפלילים כי הוא זה שדקר את המנוח את כל הדקירות אשר נמצאו בגופתו. נקבע כי למעשה אף אחד מהמשתתפים באירוע לא הבחין במערער דוקר את המנוח, והוא זה אשר סיפר, מיוזמתו, במהלך הנסיעה מזירת האירוע, בהתקבל ההודעה בדבר מותו של המנוח, כי דקר אותו שתיים שלוש דקירות. בנוסף לכך, נקבע כי ניתן ללמוד על אפשרות קיומה של סכין נוספת בזירת האירוע אשר יש בה כדי להצביע על אפשרות היות יותר מאדם אחד אחראי לדקירות בגוף המנוח. כמו כן, קובע השופט אלרון כי על סמך דבריו של המנוח שהובאו על ידי עבד אמון, ניתן ללמוד כי היו מספר דוקרים, כי הרי המנוח, זמן קצר לאחר האירוע, בעודו שותת דם וסמוך מאוד למותו, השתמש בלשון רבים וייחס את הדקירות בגופו למערער ולחבריו. נקבע כי מכאן אנו למדים שהמנוח, לגרסת עבד בבית המשפט, אינו נוקב בשמו של המערער בלבד כמי שדקר אותו. אשר על כן בפן העובדתי נקבע על ידי שופט המיעוט כי: "בנסיבות האמורות לעיל נראה לי כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי מלבד לנאשם ולעבד, לאחֵר או לאחרים הייתה סכין ובה נעשה שימוש לצורך דקירת המנוח. מכל מקום, מתעורר ספק ולו קל, וספק זה, כאמור, פועל לטובת הנאשם". שנית, בכל הנוגע לפן המשפטי, קרי, רכיבי עבירת הרצח נקבע על ידי השופט אלרון כי הוא מסכים באשר להתקיימותם של רכיבי ההכנה והעדר הקינטור, והמחלוקת עם שופטי הרוב מתרכזת בכל הקשור להתקיימות של רכיב ההחלטה להמית. נקבע כי במקרה הנדון הן לפני הקטטה והן לאחריה המערער לא רצה במותו של המנוח והוא אף הופתע בסופו של דבר מתוצאת האירוע הטרגי. על כן יש לבחון האם ברגעי הקטטה ובעת נעיצת הסכין במנוח, ורק בזמן זה – לא לפניו ולא אחריו – חפץ המערער במות המנוח דווקא ולא בפציעתו. כבוד השופט אלרון סבור כי קיים ספק באשר לכוונת הקטילה של המערער. נקבע על ידו כי יש לזכור שמדובר באירוע אלים שבמהלכו התגוששו המנוח והמערער, כאשר המערער שכוב כשגבו על הקרקע והמנוח מעליו, נסיבות לחוצות ומלחיצות, כאשר ידו של המערער על התחתונה, ולא ניתן לשלול את טענתו כי ביקש להיחלץ מבין זרועותיו של המנוח בעת שדקר אותו. נקבע כי במצב דברים כמתואר, סביר להניח כי המנוח היה בתזוזה ובתנועה מתמדת מעל המערער, ומכאן כי דקירותיו של המערער לא היו בהכרח מכוונות לחלקי גוף רגישים אשר פגיעה בהם עלולה להביא לתוצאות קטלניות. עוד נקבע כי הספק באשר לאחריות המערער לכל הדקירות, מכרסם גם ב"חזקת הכוונה" אשר התבססה על טיב הדקירות ומספרן. לכך מצטרפות כוונתו הראשונית של המערער, ואין חולק שמטרתה לא הייתה קטילת המנוח, וכן ההפתעה בה התקבלה הידיעה על מות המנוח בקרב המערער וחבריו לאחר האירוע. כך מסכם שופט המיעוט את קביעותיו: "מן הראוי לשוב ולהדגיש את התמונה המצטיירת לנגד עינינו, של הנאשם שוכב על הקרקע כשהמנוח (גדל גוף, על-פי העדויות) גוהר מעליו והולם בו באגרופים – מצב אשר במהלכו, כפי הנראה, דקר הנאשם את המנוח – דבר המחזק אף הוא את הספק בדבר כוונת הקטילה מלכתחילה, שכן דומה כי הנאשם עשה שימוש בסכינו רק כשחש שלמנוח יתרון פיזי עליו. עניין זה נכבד הוא, לפי דעתי, שכן הנאשם יכול היה לשלוף את סכינו כשעמד פנים מול פנים עם הנאשם, ברם, עשה זאת רק לאחר שהמנוח היה רכון מעליו, וחדל מן הדקירות בעת שהמנוח קם מעליו. סבורני כי במצב עובדתי כזה קשה לדבר על "החלטה להמית" הנעשית "בדם קר", אלא נכון יותר יהיה לומר כי המצב הנפשי שהיה נתון בו הנאשם הוא מודעות ואדישות לאפשרות גרימת מותו של המנוח מדקירות הסכין. בסיכומו של דבר, אני סבור כי מתעורר ספק הן בשאלה אם הנאשם היה היחיד אשר דקר את המנוח והן באשר לכוונת הנאשם להביא מלכתחילה למות המנוח, כוונה הדרושה להרשעה בעבירת רצח. בדקירותיו של המנוח על-ידי הנאשם יש כדי להקים חזקה בדבר כוונה להביא למותו, ואולם חזקה זו, כאמור, ניתנת לסתירה, וסבורני כי זו אכן נסתרה במקרה דנן".   לאור ההרשעה בעבירת הרצח נגזר על המערער עונש מאסר עולם כמצוות החוק. לשם השלמת התמונה יצוין כי כתב האישום המקורי הוגש נגד המערער וחבריו. למערער יוחסה עבירת הרצח, ואילו לשאר הנאשמים יוחסה עבירה של הריגה, עבירה. כמו כן יוחסה לכלל הנאשמים עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. המשיבה וחבריו של המערער הגיעו להסדר טיעון לפיו תוקן כתב האישום בעניינם כך שעבירת ההריגה הומרה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. החברים הודו בכתב האישום המתוקן, הורשעו, ובית המשפט המחוזי גזר את דינם לעונשי מאסר לתקופות שונות. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים המערער, בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת, סומך את ידיו על עמדתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי והוא סבור כי לא הוכח שהוא החליט להמית את המנוח ולפיכך לטענתו יש לזכותו מעבירת הרצח ולהרשיעו בעבירת ההריגה. בכל הקשור לפן העובדתי הוא מבקש כי נאמץ את עמדתו של שופט המיעוט. לטענתו צדק שופט המיעוט אשר קבע כי הוא שכב על הקרקע והמנוח גהר מעליו. עוד הוא טוען כי מחומר הראיות עולה ספק האם הוא היה היחידי שדקר את המנוח, וזאת מן הטעמים הבאים: (א) דבריו של המנוח לעבר אמון כי "דוד והחבר'ה שלו דקרו אותי". (ב) קיימות ראיות אובייקטיביות להימצאותן של סכינים נוספות בזירת האירוע. (ג) היעדר הוכחה לכך שכל הדקירות התבצעו באותה הסכין. (ד) אינדיקציות לכך כי המנוח הותקף על ידי מספר אנשים. בכל הקשור לפן המשפטי נטען כי ללא כל קשר לטענות בפן העובדתי נראה כי לא ניתן לקבוע שהתגבשה בליבו ההחלטה להמית את המנוח. נטען כי פרק הזמן הרלוונטי בכל הקשור להחלטה להמית הוא זמן הקטטה עצמה, לא לפניה ולא לאחריה. נטען כי במקרה דנן, בהתאם למבחן הסובייקטיבי שהתגבש בפסיקה לא ניתן לומר כי מתקיים יסוד ההחלטה להמית: (א) הוא לא הצטייד בסכין במיוחד לפני המפגש, אלא הוא נושא אותה באופן קבוע. (ב) מעשה הדקירה נעשה בסיטואציה שבה המנוח מצוי מעליו והנפת היד עם הסכין מעידה על רצון להרתיע ולהשתחרר מאחיזתו של המנוח, ולא מתוך כוונת קטילה. (ג) על פי הפסקיה ריבוי דקירות, במצב של קטטה אינו מקים בהכרח חזקת כוונה להמית. (ד) נטען כי אף אם יקבע כי הוא דקר את הדקירה הקטלנית בצוואר אזי אין בכך בהכרח לבסס החלטה להמית, שכן הדקירה נעשתה בנסיבות מלחיצות של התגוששות, כאשר המנוח הוא גדול מימדים ונמצא מעליו. בנוסף הוא טוען כי מועד שליפת הסכין, מצבו הנפשי בזמן הקטטה ונסיבות סיום הקטטה מצביעים על כך שקיימת אפשרות סבירה לקיומו של יסוד נפשי חלופי, ומכאן שקיים ספק סביר כי מתקיים יסוד ההחלטה להמית. לחילופין ובמצטבר הוא טוען כי לא מתקיים יסוד העדר הקנטור מכיוון שהמנוח התגרה בו בתכוף למעשה וגרם לאובדן שליטה מצידו. נטען כי המנוח הטיל עליו טרור ופחד, ואיים על בני משפחתו ובזמן המפגש המנוח תפס בו, החל להכותו והפילו ארצה תוך שהוא גוהר מעליו וחובט בו. נטען כי זהו מעמד מלחיץ ומפחיד, אשר מהווה קנטור בתכוף למעשה ההמתה. לחילופין הוא טוען לסייג לאחריות הפלילית בדמות הגנה עצמית מדומה. בסיכומו של דבר הוא מבקש שנזכה אותו מעבירת הרצח ונרשיע אותו בהריגה בהתאם לדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. לחלופין הוא מבקש כי נקבע שעומד לו סייג ההגנה העצמית ועל כן יש לזכותו לחלוטין או להקל בעונשו מכוח סעיף 300א(ב) לחוק העונשין.   מנגד המשיבה סומכת את ידה על הכרעת דינם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. לטענתה הערעור נסב בעיקרו על שאלות של עובדה ומהימנות, אשר אינן מצדיקות התערבות בהכרעתו המבוססת והמנומקת של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את הראיות בצורה יסודית ומדוקדקת. לטענתה אם מתקבל הבסיס העובדתי שנקבע על ידי שופטי הרוב אזי לפנינו תמונה ברורה למדי המחייבת הרשעתו של המערער בעבירת הרצח. בעיקרי הטיעון, המשיבה בצורה יסודית ומנומקת מנסה להתמודד עם טענותיו של המערער וסיכומם של דברים לטענתה יסוד הכוונה להמית הוכח במקרה דנן בצורה ברורה וחד משמעית ובדין הורשע המערער ברצח בכוונה תחילה.    דיון כבר בפתח דברי אציין כי לא ראיתי מקום להתערב במסקנת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. לטעמי מצטרף פסיפס הראיות לכדי תמונה התומכת בהכרעת הרוב. מובן הוא שלא ניתן לדחות מראש את הספקות המועלות בדעת המיעוט, אולם לאור מכלול הנתונים שהיו לפני הערכאה הראשונה לטעמי נסוגים הספקות במקרה דנן ועל כן בצדק הורשע המערער בעבירת הרצח. במקרה דנן יש לבחון את הספקות שהועלו בכל הקשור לפן העובדתי, בייחוד בכל הקשור לשאלה האם המערער היה הדוקר היחידי. וכן בכל הקשור לפן המשפטי, ונראה כי עיקרה של המחלוקת בסוגיה זו נעוץ בשאלה האם התקיים רכיב "ההחלטה להמית" הדרוש להרשעה ברצח בכוונה תחילה. עתה נפנה לבחון סוגיות אלו. הפן העובדתי טענות המערער נסובו בעיקרם כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בדעת רוב. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל ( 30.11.2009) (להלן: פרשת גואטה); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין ( 10.11.2008); ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 18.11.2009); ע"פ 6395/05 וקנין נ' מדינת ישראל ( 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל ( 12.3.09); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). מעיון בחוות הדעת של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, שעיקריהם הובאו בהרחבה לעיל, נראה כי בדיקת הראיות נעשתה בקפידה רבה, והמערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי. כפי שציינתי, אכן יש מקום לבחון את הספקות שהועלו על ידי כבוד השופט י' אלרון, אך לאחר עיון בטענות המערער ובחוות דעתו המפורטת של השופט אלרון לטעמי לא מתקיים ספק סביר בפן בעובדתי. בכל הקשור לשאלה האם המערער היה הדוקר היחידי, מקובלות עלי קביעותיהם של שופטי הרוב שהובאו בהרחבה לעיל. כלומר אף לטעמי הוכח כי המערער היה הדוקר היחידי שדקר את המנוח, ולא מצאתי בכל הטענות שהועלו בסיס ממשי להטיל ספק סביר בקביעה זו. אין מחלוקת כי המנוח נדקר 9 פעמים. אין חולק כי למערער הייתה סכין בידו, והוא מודה כי דקר את המנוח 2-3 פעמים. לאור גרסתו של המערער יש למצוא מי אחראי לשאר הדקירות שנמצאו בגופו של המנוח או להצביע על אפשרות אחרת להימצאותן של הדקירות הנוספות. לאחר שקראתי בעיון את פסק הדין נשוא הערעור ואת טיעוניהם המלומדים של הצדדים, לאחר ששבתי ועיינתי בכל הדרוש עיון, והוספתי ושקלתי, מסקנתי היא, כי הוכח ברמה הנדרשת בפלילים שאף אחד אחר לא דקר את המנוח, מלבד המערער וכי אין בכל הנתונים והראיות כדי לעורר ספק סביר בקביעה זו. במה דברים אמורים: (א) לטעמי אין מקום לתת משקל משמעותי ומכריע לדבריו של המנוח, כפי שהובאו על ידי עבד אמון, כי "דוד והחבר'ה שלו דקרו אותי". אין חולק כי ניתן לקבל אמרה זו בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות, התשל"א-1971, ובהתאם לכך אמרה זו קבילה. המחלוקת היא מה משקלה של אמרה זו בשים לב למכלול הראיות שנפרסו במקרה דנן. שהרי "לעולם יש לזכור את החיסרון היסודי שבקבלת האימרה כעדות: שהיא מגיעה לידיעת בית-המשפט מכלי שני ואי-אפשר לבדוק את אמיתותה בדרך המקובלת של חקירת שתי-וערב ולהתרשם ממידת מהימנותה התרשמות בלתי-אמצעית" (ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 566, 570 (1975)). מובן הוא שפעמים רבות יש ליחס לאמרה זו אמינות רבה ביותר שכן חריג זה לכלל בדבר איסור קבלת עדות שמיעה "מקיים את שני התנאים המכשירים עדות שמיעה שנקלטו במשפטנו מן המשפט המקובל באנגליה ובארצות-הברית, והם – חיוניות המידע לבירור האמת וקיום נסיבות המבטיחות את אמינותו" (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 543 (2002)). כלומר ההנחה הבסיסית היא שקרבן אלימות, בתנאים שנקבעו בסעיף 10 לפקודה אינו משקר באמרה המתייחסת לנסיבות מעשה האלימות (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק שני 617 (2009)).עם זאת אמרה זו ניתנה לסתירה ובדומה לכל ראיה "יש כמובן להבחין בין הקבילות לבין המשקל, ועצם קבילותה של ראיה אין פירושה עדיין, שבית המשפט אינו צריך לבחון - לאור הנסיבות, ההיגיון וניסיון החיים - אם ניתן להאמין לדברים שהושמעו" (ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 273, 277 (1992)). אשר על כן, בהתחשב במכלול הראיות שהיו בבסיס קביעתם של שופטי הרוב, ואשר פורטו על ידי קודם לכן, נראה כי לאמרה זו של המנוח אין לתת משקל משמעותי. עמד על כך כבוד השופט ר' סוקול: "אמרתו זו של עבד אינה מלמדת בהכרח כי כוונת המנוח הייתה שיותר מאדם אחד דקר אותו. דברים אלו יכולים להתפרש על רקע העובדה שהמנוח הותקף גם על-ידי חבריו של הנאשם. אילו המנוח היה רואה אדם נוסף שדקר אותו, היה צפוי שיציין כי נדקר על-ידי שניים וכדומה. זאת ועוד, אפילו סבר המנוח כי נדקר על-ידי מספר אנשים, אין בכך כדי לשכנע שכך אירע, כאשר כל שאר הראיות מצביעות אחרת. בהחלט ייתכן שקרבן, בשעת הקטטה, לא ידע בדיוק מי וכמה דקרו אותו. זו אינה ראיה מספקת ואין בה כדי להטיל ספק בראיות חד-משמעיות אחרות". (ב) המערער עצמו אמר כי לאף אחד מחבריו לא הייתה סכין בזמן האירוע. בחקירתו נשאל המערער "תגיד לי, חוץ ממך, עוד מישהו דקר את חסן?" ועל כך הוא השיב "אני לא ראיתי שאף אחד דקר, ואף אחד לא בא לשם עם סכינים, זה מה שאני ראיתי במאה אחוז" (ראו ת/33ב(1) עמ' 14). בהמשך חקירתו שוב ניתן לראות כי על פי עמדתו של המערער עצמו הוא היה הדוקר היחידי מקרב חבריו: "חוקרת:  ...ויש לי רק עוד שאלה, ככה, שמציקה לי. תנסה לחשוב, כמה דקירות דקרת את חסן? כי השאלה הזאת היא חשובה. כמה דקירות, בערך? נחקר: שתיים, שלוש. חוקרת: אולי יותר? ... כי היו הרבה דקירות, אני לא אגיד לך כמה, אבל יותר משתיים שלוש. בגלל זה אני שואלת, בגלל זה חשוב לי לדעת אם אתה היחד שדקרת, אם היו אחרים שהצטרפו לדקירות. נחקר: מה אני יכול להגיד לך? אני בטוח שלא ראיתי אצל אף אחד סכין, ואף אחד לא אמר שהייתה לו סכין ... חוקרת: ... זאת אומרת, לא היו כמה סכינים, שכל פעם דקרת אותו עם סכים אחרת? נחקר: לא, לא. חוקרת: עם אותה סכין, דקרת. נחקר: כן ... חוקרת: זה אומר שרק הסכין שלך הייתה שם נחקר: זה מה שאני, לפי דעתי, בטוח במאה אחוז" (ראו ת/33ב(1) עמ' 18-19). על רקע דברים אלו וראיות נוספות שפורטו בפסק הדין נראה כי דבריו הברורים של המערער חורצים את גורלו ומחייבים את המסקנה שהוא החזיק בסכין, הוא ורק הוא היה הדוקר האחד והיחיד של המנוח, כך שאיש מחבריו לא נטל חלק בדקירות, כפי שנקבע על ידי שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. (ג) לטעמי חיזוק משמעותי נוסף לקביעה כי המערער הינו הדוקר היחידי מצוי בעדויות בדבר חילופי הדברים לאחר ההימלטות מזירת האירוע. מסכים אני עם קביעתו של כבוד השופט ר' סוקול כי ממכלול העדויות בעניין זה ניתן ללמוד כי לאחר שהמערער וחבריו נמלטו מהמקום ונסעו ברכב, הודה המערער בפני חבריו שדקר את המנוח. אחד החברים אמר בחקירתו על המערער:   "ש. ומה אמר שעשה עם הסכין? ת. כן אמר שדקר את הערבי. ש. האם אמר היכן בגוף דקר את הערבי? ת. נראה לי בצוואר אבל תכתוב שלא בטוח, אני לא רוצה סתם להגיד שטויות (ת/ 80, עמ' 8)". לא נמצאה כל ראיה ממשית שיכולה לקשור אדם אחר לדקירתו של המנוח. לא הובאה כל אפשרות סבירה אחרת או הסבר סביר אחר לפער בין הדקירות בהן מודה המערער למציאות. מכל מקום, טענותיו של המערער לא מקימות כל ספק סביר בדבר אחריותו לכל דקירותיו של המנוח. בסיכומו של דבר ממכלול הראיות דומה כי התמונה העובדתית בכל הקשור לזהות הדוקר הינה ברורה. המנוח נדקר 9 פעמים, וכל הדקירות התבצעו על ידי המערער. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, שאת קביעותיהם הבאתי מעט בהרחבה, ניתחו את הראיות בצורה מדוקדקת והגיעו למסקנות הראויות, בהתאם לעדויות המערער, עדויות חבריו והתנהגותו לאחר האירוע. אולם תמיד יש לזכור כי הכרעה שיפוטית בדבר האמת, כלומר המציאות כמות שהיא או כמו שהיא הייתה, קשה היא עד מאוד. הספקות בדבר יכולתנו כשופטים לגלות את האמת המוחלטת מלוות אותנו כל העת, כאשר אנו יושבים על כס השיפוט. ואיננו שוכחים כי המציאות המשתקפת בפנינו עלולה להתעוות, הן לאור דבריו של העד אשר חווה וראה את המציאות מבעד לעיניו ותחושתו הסובייקטיבית, והן לאור הקליטה שלנו, כשופטים, את חוויות העד (ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 10 לפסק הדין ( 22.2.2010)). "חרף כל זאת, אין המשפט מגיע לאוזלת יד. גם אם את מלוא האמת לא נוכל לחשוף, המשפט מסתפק במירב, אשר על פי מבחני סבירות והסתברות משקף את השלם" (אהרן ברק "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז 11 (תשנ"ו)). במקרה דנן, לטעמי ניתן לקבוע כי במונחים משפטיים הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער הינו הדוקר היחידי של המנוח. כפי שציינתי אין להתעלם מכך ששופט המיעוט סבר כי קיים ספק  "ולו קל, וספק זה, כאמור, פועל לטובת הנאשם" במילותיו של כבוד השופט י' אלרון. עמדת מיעוט זו במשפט פלילי בעבירת רצח מחייבת אותנו כבית משפט שלערעור לבדוק בדקדקנות את טענותיו של המערער, אשר ברובם מסתמכות על קביעותיו של שופט המיעוט (לגישה "קיצונית" יותר בדבר נפקותה של דעת מיעוט במשפט פלילי ראו ליאון שלף ואסף פורת "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי" המשפט ו 81, 87 (תשס"א)). אשר על כן, בשים לב לתמרור אזהרה זה שבתי ועיינתי בדקדקנות בעמדתו של כבוד השופט י' אלרון בכל הקשור לפן העובדתי, ולא מצאתי בראיות אליהם הפנה כדי להקים ספק סביר בקביעה כי המערער היה הדוקר היחידי של המנוח. לאחר עיון ובדיקה של מכלול הראיות, בשים לב לראיות אליהם הפנה שופט המיעוט, יש לטעמי לקבוע כי קביעותיהם של שופטי הרוב נשענות על יסודות איתנים ומוצקים. מכאן שלא מצאתי בטענות של המערער כל בסיס להתערבות בממצאים שנקבעו על ידי שופטי הרוב בית המשפט המחוזי. לא נראה כי זהו אחד מאותם מקרים בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית, ואין בדעת המיעוט כדי להצביע על טעות שכזו המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור. עוד אציין כי לאחר עיון במכלול הראיות לטעמי יש בסיס משמעותי לקביעתו של כבוד השופט כ' סעב כי במהלך הקטטה המערער לא היה על הקרקע בעוד המנוח נמצא מעליו. השופט סעב הפנה בפסק דינו למספר מקורות ראייתים מהם ניתן להסיק בדבר הפוזיציה של המערער והמנוח בזמן הקטטה, וחרף טענות המערער וההפניה לקלטת החקירה בהודעת הערעור, יש לטעמי לקבל את קביעותיו של השופט סעב בסוגיה זו, מן הטעמים שפורטו על ידו. אולם מכל מקום לטעמי משנקבע שהמערער אחראי לכל הדקירות, אזי אין משמעות ממשית בעולם המשפט לשאלה באיזו תנוחה היו המנוח והמערער בזמן הקטטה, מכיוון שלעמדתי 9 הדקירות שיש לייחס למערער מקימות את יסוד ההחלטה להמית, כפי שיפורט להלן. הפן המשפטי - רכיב ההחלטה להמית חרף טענות המערער כי אין תלות בין החלק העובדתי לחלק המשפטי, לטעמי קיימת תלות ממשית בין הקביעות העובדתיות להשלכות על התקיימות רכיבי עבירת הרצח. כלומר, לעמדתי משנקבע כי המערער אחראי לכל דקירותיו של המנוח, אזי מתקיימים כל רכיבי העבירה.   בהתאם לסעיף 301 לחוק העונשין שלושה הם היסודות הנדרשים לשם הרשעה בעבירת הרצח – הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור. מדובר בשלושה יסודות מצטברים אשר היעדרו של אחד מהם ישלול את האפשרות לגיבושה של העבירה (ראו למשל דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין ( 27.11.2006); ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל, פסקה 20 ( 3.2.2011). ראו גם יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 385 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: רבין וואקי)). במקרה דנן עיקרה של המחלוקת נעוץ בשאלה האם התקיים רכיב "ההחלטה להמית", וזו הייתה גם המחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט בבית המשפט המחוזי. נראה כי אין חולק על כך שלפני הקטטה לא התגבשה אצל המערער ההחלטה להמית את המנוח, וקביעה זו עולה מחומר הראיות. על כן, השאלה הינה האם בזמן הקטטה, בעודו דוקר את המנוח 9 פעמים התגבשה אצל המערער ההחלטה להמיתו. יסוד "ההחלטה להמית" נחלק לשני מישורים נפרדים: הראשון הינו המישור השכלי-הכרתי, קרי, חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית. השני הינו המישור הרגשי-חפצי, קרי, רצון או שאיפה להתגשמותה של התוצאה הקטלנית (ראו רבין וואקי, עמ' 386, והאסמכתאות המובאות שם). ההחלטה להמית יכולה להתגבש לאחר מחשבה וכחלק מתכנון מוקדם או כתגובה ספונטנית רגעית. על כן נקבע כי "החלטה כזו יש שהיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו" (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496, 503 (1991)). עמד על כך גם הנשיא מ' שמגר בע"פ 624/89  יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 705, 714 (1995) (להלן: פרשת יחזקאל): "קיומה של ההחלטה להרוג אינו נבחן לפי משך הזמן החולף מעת שמתגבשת ההחלטה להפעיל אמצעי מסוכן ועד לשימוש, הלכה למעשה, באמצעי האמור; היינו: אין למדוד משך הזמן בו קדמה ההחלטה לדקור לדקירה כדי לנסות ולקבוע על-פי משך הזמן שעבר אם נתקיים היסוד האמור של סעיף 301 לחוק הנ"ל. ההחלטה יכולה לקום כהרף עין, והמבחן לקיומה הוא בהבנה וברצייה של התוצאה. העובדה, שההחלטה צומחת מתוך חמת זעם או להט הרגע, אין בה אף היא כדי להפחית מקיומה" (הדגשה שלי - ס' ג''). ראו גם ע"פ 7942/04 בן שיטרית נ' מדינת ישראל, פסקה ח' לפסקה דינה של השופטת ד' ברלינר ( 28.11.2007)).  מכאן שהשאלה שעלינו לבחון היא האם בזמן המעשה קיננה בלבו של המערער כוונת הקטילה, קרי, האם הוא חזה את התוצאה הקטלנית ורצה בה בזמן הקטטה. שאלה זו מחייבת בחינה סובייקטיבית, המתייחסת לצפיית התוצאה ולרצון להשיגה. "לשם בחינה זו נעזרים בתי המשפט בחזקות ובראיות אובייקטיביות שיש בהן ללמד על הכוונה" (ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל, פסקה ד(2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין ( 28.7.2005) (להלן: פרשת נג'אר)). על כן נקבע בפסיקה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. עוד נקבע כי הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני. בע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377-375 (2003) עמד בית משפט זה על אינדיקציות שונות מהם ניתן ללמוד התקיימותו של רכיב ההחלטה להמית. כך למשל יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה. עוד נקבע כי צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית. הוא הדין גם בכל הקשור לאופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים. כמו כן אף ריבוי דקירות, עוצמתן ומיקומן יכול להוות אינדיקציה לקיומה של כוונת קטילה (השוו ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3, 10 (1978);ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 608; ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 292, 299 (1984) (להלן: פרשת עזיז)).   כאשר מחילים מבחנים ועקרונות אלה על המקרה דנן דומה כי נוצרת "חזקת כוונה" ברורה לקטילת המנוח בזמן הקטטה, אשר לא נסתרה על ידי המערער. יודגש כי אין חולק על כך שלא מדובר בחזקה חלוטה ואכן המערער יכול לסתור את חזקת הכוונה, שכן המדובר בחזקה ראייתית. "משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול ממנה את כוחה. אולם, 'אם אין הנאשם מיישב את מעשיו הבוטים, ואינו סותר את חזקת כוונת הקטילה המסתברת מהם, לפחות במידה שיש בה כדי לעורר ספק, הופכת חזקת הכוונה לראיה ממשית וחלוטה בדבר כוונתו הקטלנית'" (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 648 (1996). המערער, בשים לב לקביעה העובדתית בבית המשפט המחוזי בדבר מספר הדקירות בהן דקר את הקורבן הפנה אותנו לפרשת עזיז שם נקבע כי "אמנם לא בנקל יעורר נאשם ספק בלב בית המשפט, כאשר הוא הפליג יריותיו או דקירותיו בקורבן, כי לא הייתה לו כוונה להמית; אך כשם שיש שירייה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לעניין ההחלטה להמית, כך ייתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה". על אף טענותיו של המערער נראה כי מקרה זה אינו מן המקרים הנדירים בהם ניתן לקבוע כי 9 דקירות שנדקר המנוח על ידו אינן מקימות את רכיב ההחלטה להמית באמצעות חזקת הכוונה, ומכל מקום המערער לא הצליח לסתור קביעה זו. מכאן שמקובלים עלי דברי כבוד השופט ר' סוקול שהובאו גם קודם לכן כי: "הנאשם שלף את הסכין, פתח אותה ודקר את המנוח 9 דקירות; חלק מהדקירות היו באזורים מסוכנים שכל בר-דעת מבין את משמעות הפגיעה; עצמת הפגיעות הייתה רבה, וראינו כי בחלק מהדקירות ננעצה הסכין עמוק (עד לעומק של 7 ס"מ). אין ספק כי לנאשם היה זמן מספיק, בין נעיצת סכין אחת לשנייה, כדי להבין את משמעות מעשיו. בכל זאת הנאשם לא חדל ונעץ את הסכין שוב ושוב. אחת הדקירות הייתה באזור הצוואר, דקירה לעומק של 7 ס"מ, שגרמה לחתך בעורק, לחתך בוושט והגיעה עד לקדמת עמוד השדרה, וגרמה לאבדן דם רב. זוהי אינה דקירה כהרף עין תוך כדי מאבק, אלא דקירה מכוונת בעצמה רבה. כל אלו מחייבים את המסקנה כי לכל היאוחר במהלך הקטטה החליט הנאשם להמית את קרבנו". בנוסף לכך הפנה אותנו המערער לע"פ 777/92 הררי נ' מדינת ישראל ( 11.6.1995) שם הוחלט בדעת רוב לזכות את אחד המערערים מעבירת הרצח, וזאת לאחר שדקר את הקורבן חמש פעמים, אשר אחת מהן הייתה דקריה קטלנית באזור הלב, כאשר הסכין מוחדר לעומק של  13.5ס"מ. באותה פרשה לא הייתה מחלוקת בפן המשפטי כי ניתן ללמוד על ההחלטה להמית מתוך נסיבות המקרה (ראו דברי השופט י' זמיר). המחלוקת הייתה האם בנסיבות הפרטניות של אותו מקרה מתעורר ספק סביר בשאלה אם אכן נתגבשה החלטה להמית. כאמור בדעת רוב הוחלט כי מתקיים ספק שכזה. מפרשה זו אין להסיק דבר למקרה הנדון. כאשר נקבע במקרה דנן כי המערער אחראי לכל 9 הדקירות שחלקן דקירות עמוקות אשר חדרו לגופו של המנוח לעומק של 6-7 ס"מ דומה כי מתקיימת חזקת הכוונה והמערער לא הצליח לעורר כל ספק סביר, ומכאן שמתקיים רכיב ההחלטה להמית (השוו פרשת נג'אר). דומני כי אם בפרשת הררי היה מדובר באותן דקירות כמו במקרה דנן (9 במספר וחלקן עמוקות ביותר)  אזי הספק הסביר בקרב שופטי הרוב היה מתפוגג. חשוב להדגיש כי אכן לא כל שימוש בסכין במהלך קטטה מצביע על כוונת קטילה, אולם במקרה דנן השימוש בסכין במצב דברים שלא בהכרח היה צורך בכך, הדקירה במקום רגיש ובייחוד דקירתו של המנוח 9 פעמים על ידי המערער, מצביעים על התמדה והחלטה נחושה להמית את המנוח (השוו פרשת יחזקאל, עמ' 715). כמו כן יש לדחות את הטענה כי לעובדה שהמערער נשא עימו בסכין דרך קבע יש לתת משקל לטובתו. עמד על כך בית משפט זה בפרשת יחזקאל: "תרבות הסכין יש לה נימות לוואי פסיכולוגיות משלה; היא בנויה, בראש והראשונה, על הנכונות להשתמש בכלי מסוכן ואף קטלני כדי לחסל חשבונות ולהשליט יחס כבוד מדומה על-ידי הטלת אימה. הנכונות להשתמש בסכין אינה נטולת הבנה של הסיכונים המתלווים לכך, אלא היפוכו של דבר, מתלווה לה הידיעה, עד כמה הדבר מסוכן ואף יעיל בהתמודדות העכורה של שולפי הסכינים" (שם, עמ' 712-713). יתרה מכך, אף בטענה כי התנהגותו של המערער לאחר סיום הקטטה – בכך כי אפשר למנוח להימלט מהמקום כאשר הוא עודנו בחיים – מלמדת כי לא התגבשה בלבו ההחלטה להמית, אין בה כל ממש. ההחלטה להמית התגבשה בזמן הקטטה, כאשר דקר המערער את המנוח שוב ושוב בהתמדה ובעוצמה פעמים רבות. המערער ידע כי הוא דקר את המנוח, ובאותו פרק זמן בסיום הקטטה ככל הנראה עניינה את המערער וחבריו, שאחד מהם נפצע, האפשרות לברוח ולטפל בחבר, ולא המרדף הנוסף, שהיה בו כלל הנראה כדי לסכנם (השוו פרשת יחזקאל, עמ' 712). אשר על כן, לטעמי במקרה שלפנינו עולים מן הראיות חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית ורצון ושאיפה להגשימה, קרי, מתקיים יסוד ההחלטה להמית. חרף טענות המבקש, ברור הוא שלא התקיים קינטור בתכוף למעשה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי ונראה כי גם המערער עצמו מעלה טענה זו בשפה רפה ולא משליך עליה את עיקר יהבו, וזאת בלשון המעטה. בנוסף יש גם לדחות את טענתו של המערער בכל הנוגע לקיומו של סייג הגנה עצמית מדומה, ואין בטענותיו בסוגיה זו כל ממש, וברור הוא שעל רקע הראיות שנפרסו במקרה דנן יש לדחות טענה זו מכל וכל. מכאן שבדין נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי התקיימו כל רכיבי עבירת הרצח, ואין כל מקום להחלת סייגים לאחריות הפלילית. אשר על כן, בדין נגזר על המערער עונש של מאסר עולם, ונוכח מעשיו החמורים, הדקירות המרובות והעמוקות אין כל מקום להקל בעונשו, בהתאם לסעיף 300א(ב) לחוק העונשין. ספק סביר 28. בערעור זה חשוב להדגיש פעם נוספת את אחת ממושכלות היסוד של המשפט הפלילי. עקרון יסוד הוא במשפטנו כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). השאלה היא שאלה של סבירות הספק, לא כל ספק הינו סביר. "שם התואר שניתוסף לשם העצם "ספק" אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הרציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי "סביר" טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק)). "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינה של השופטת ארבל ( 20.4.2009) (להלן: פרשת קסטרו). ראו גם ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד (4) 653, 661 (2000); מיכה לינדנשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות (2009); עמונאל גרוס ומיכל עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001); יניב ואקי "סבירותו של הספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט(2) 463 (2007)). אכן בכל משפט ניתן לעורר צל צלו של ספק, אולם אם יזכה בית המשפט את העומד לדין בכל עת שיתעורר ספק שכזה, לא יוכל בית המשפט למלא את תפקידו תוך הגשמת האינטרס הציבורי. רק במקרה של ספר סביר מחויב בית המשפט לזכות את המערער (ראו ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, ( 16.1.2006)). במקרה שלפנינו לא מתעורר כל ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוי על אדנים מוצקים, כפי שפורט קודם לכן, וחרף עמדת שופט המיעוט לדעתי חומר הראיות לא מעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. "אכן, יכול שיוותרו סימני שאלה או 'חורים ראייתיים' מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה. ספק סביר ספק ממשי הוא ולא די בהעלאת השערות או אפשרויות תיאורטיות גרידא" (פרשת קסטרו, פס' 11). ברצוני להביא את דבריו הנכוחים של השופט סוקול בסיום פסק דינו: "כשבוחנים את מכלול הראיות בתיק זה, כפי שפורטו על-ידי בהרחבה, על-פי כללים אלו, לא יכול להיות כל ספק באשמתו של הנאשם. הראיות מצביעות כי הנאשם דקר את המנוח 9 פעמים, דקירות עזות שננעצו עמוק בגופו של המנוח, הנאשם המשיך בדקירותיו שוב ושוב עד שהמנוח קם ונמלט; הנאשם התחמק מאזור הקטטה, ניסה להכשיל את חוקריו ושיקר בחקירותיו. הנאשם לא הצליח להצביע על ראיה כלשהי, למעט הנחות והשערות, כי מאן דהוא נוסף דקר את המנוח. לא מדובר בספק ממשי ומציאותי, אלא בהשערה ובדמיון של המנוח, אשר אינם נתמכים באף ראיה ממשית. הנאשם גם לא השכיל לסתור את ההנחה הנלמדת מהתנהגותו בדבר קיומה של כוונה תחילה להמית את המנוח, כוונה שהתגבשה במהלך הקטטה". אכן המערער לא יישב את מעשיו הבוטים, ולא סתר את חזקת כוונת הקטילה המסתברת מהם, לפחות במידה שיש בה כדי לעורר ספק סביר, ולכן יש להרשיעו בעבירת הרצח ולגזור עליו עונש של מאסר עולם. סוף דבר 29. מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור.          ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן, מנימוקיו. אוסיף, כי מה ששיכנעני במיוחד היה מספר הדקירות וחלקי הגוף שאליהם כוונו. הדוקר את הזולת תשע פעמים, ובהן בצווארו (שם בעומק שבעה סנטימטרים, לא פחות), תוך נעיצות חוזרות ונשנות (אף אם לשיטת המערער היו מצדו שלוש דקירות, חוות דעת המכון הפתולוגי מצאה תשע דקירות בצד אחד של הגוף (שמאל) ובית המשפט בדעת הרוב השתכנע כי המדובר בדוקר אחד, והדברים מסתברים). דקירת אדם בצווארו בפועל משמעה – לא פחות – שחיטתו, ר"ל, וההסתברות למותו מאבדן דם כה גבוהה, שחזקת הכוונה להמית עולה ממנה בעליל בקול זעקה. גם דקירות אחרות היו בעומק 7-6 ס"מ. אכן התגבשות הכוונה באה ככל הנראה במהלך הקטטה, אך ניתן להחלטה זו ביטוי מוחשי במספר הדקירות. ב. חברי בחן את עמדת הספק שהביעה דעת המיעוט בית המשפט המחוזי, ונדרש לתורת הספק, שקולמוסים רבים בבית משפט זה ובאחרים נשתברו עליה. מובנת מלחמתו של המערער להכרה בספק בשעה שלצדו דעת המיעוט בבית המשפט קמא; קיומה של דעת מיעוט מזמין עיון מחודש וזהיר (ראו ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל בחוות דעתי). אשר לספק הסביר, אין ספק "כי במקרה של ספק, עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע", כדברי השופטת פרוקצ'יה בפרשת נימר. באותו עניין ציינה השופטת כי: "השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע, נשוא האישום. כאשר התמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, כאשר התמיהות מצויות בשולי האירוע העברייני, ואינן מהותיות לו, הרי גם כאשר הן נותרות ללא מענה, לא בהכרח ישפיע הדבר על רמת הוודאות של הגרסה המפלילה האמינה. הציפייה כי במורכבות החיים ובמורכבות נפש האדם כל פרט בפסיפס הנתונים הקשורים באירוע ובמעורבים בו יהיה שקוף, צלול ובהיר במלואו לעולם אינה מתגשמת. יש, איפוא, לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות פסק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון". בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל הבאתי מפרשת נימר, הזכרתי כי אין די בקיומו של ספק בעלמא אלא נדרש ספק "סביר" לשם זיכוי, והוספתי דברים אחדים שאביאם כאן: "ראו גם ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני; ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל; בענין אחרון זה נדרשתי ל'קול הפנימי' של השופט המכוון את מצפונו, ולכך ש'הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופט רועדת בבואו לחתום על הרשעה'. ראו גם דברי השופט כתארו אז מ' חשין בע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 45, 125. במקרה דנא איני בטוח כל עיקר מה משמיע הקול הפנימי, אך חברי עורר ספקות שאין לבטלם. עוד ראו לענין הספק י' רבין וי' ואקי, דיני עונשין (תשס"ט-2008), פרק 18 (מעמ' 635 ואילך). בין היתר, נדרשו המחברים (עמ' 667), ל'פן הסובייקטיבי-רגשי המעורב בהכרעת הדין, ואשר נודעת לו חשיבות רבה ביותר, אם לא מכריעה ממש בשאלת קיומו של הספק'; וראו ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני בו דיבר השופט דנציגר על 'קול מצפונו' ו'צו לבו' של השופט. כובד האחריות המוטל על כתפי בית המשפט בבואו לדון דיני נפשות (במובנם הלשוני דהיום, שהרי במקורם בדברי חכמים עניינם מקרים המביאים לעונש מוות), עורר גם למחשבות כי על הרשעה להיות פה אחד; ראו לסקירה ב' סנג'רו וא' ליפשיץ 'הרשעה: רק פה אחד', עלי משפט ח (תש"ע), 337; בין השאר נסקרת שם הצעת הסניגוריה הציבורית לאפשר הרשעה בפלילי רק פה אחד. עוד ראו מ' מאוטנר, משפט ותרבות (תשס"ח), 193-192". ג. אך אחר כל אלה, החוק עודנו מאפשר הרשעה בדעת רוב, ועל כן על כזו להיבחן בערכאה הערעורית בזהירות כאמור. בנידוננו עשה הסניגור המלומד מלאכתו נאמנה וטען כל הניתן. אולם בסופו של יום, נראה כי עסקינן בסוגיות בעלות אופי עובדתי, וכשלעצמי השתכנעתי מדעת הרוב ומנימוקי חברי כי אין מקום לסטות מן ההכרעות העובדתיות של בית המשפט קמא.          ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן ולדבריו של חברי השופט א' רובינשטיין.          ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. רצח בכוונה תחילהרצחמשפט פלילי