לטענת התובעת, הנהלים שקבע ביטוח לאומי הינם מפלים, וכן מופעלים בחוסר תום לב ובשרירות. הנתבע בחן את שהותה של התובעת בישראל משנת 2005 ואילך, אך לו בחן את השהות משנה מוקדמת יותר, היה עולה שרוב הזמן היא שהתה בישראל. בנוסף, הנתבע קובע דין אחר לסטודנטים שלומדים רפואה בחו"ל או לעובדי שגרירות ישראל בחו"ל, באשר הוא ממשיך לראות בהם תושבים גם בחלוף 5 שנות שהייה מחוץ לישראל. התובעת עברה לעבוד בחו"ל מתוך אילוץ כלכלי, מאחר ולא מצאה עבודה בישראל, ולא מסיבות אחרות, ולכן יש לנהוג בה כפי שנוהגים בסטודנטים לרפואה. טענות הנתבע 5. לטענת הנתבע, הנתבע פעל כדין, בסבירות, בהגינות ומבלי להפלות. התובעת אינה תושבת ישראל החל מיום 8.8.10, הואיל ומרכז חייה אינו בישראל עוד מאז 8/05. מאז מועד זה האחרון, במשך למעלה מ - 5 שנים, התובעת שוהה כ - 90% מזמנה בחו"ל, ומגיעה לישראל לביקורים קצרים בלבד. התובעת מתגוררת ברומניה, עובדת שם באופן מסודר, יש לה דרכון רומני ומרכז חייה הוא שם. 6. באשר לתשלום דמי הביטוח, הרי שאין בכך כדי להקנות לתובעת תושבות אוטומטית, ולא הובטח לה דבר בנושא. הדין החל 7. החוק הרלוונטי לענייננו הוא חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ו - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). חוק הביטוח הלאומי מעניק זכויות שונות למי שהוא "תושב ישראל". החוק אינו מגדיר מי הוא "תושב ישראל", והדבר נקבע בפסיקה. להלן נפרט את העקרונות שנקבעו בפסיקה בנושא זה. 8. כספי הגימלאות המחולקים למבוטחים מקורם בגביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. העקרון הגדול הגלום מאחורי הדברים הינו כלל הסולידריות והעזרה ההדדית. לפיכך, נהיר כי עסקינן במקורות כספיים מוגבלים, אשר יש לעשות בהם שימוש מתאים. לאור זאת, בקביעת תנאים לקבלת גימלה אין משום שלילתה של זכות, כי אם מתן ביטוי לתכלית הזכות. כך מושג האיזון בין עקרון הערבות ההדדית לבין המשאבים התקציביים המוגבלים. ראה: עב"ל 344/09 אכלאס חלאק - המוסד לביטוח לאומי (מיום 31.1.13). עב"ל 375/99 אייזן - המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.7.02). בג"ץ 5492/07 בוארון - בית הדין הארצי לעבודה (מיום 19.9.10). עב"ל 515/05 דאר סאלם - המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.1.08). בג"ץ 1334/11 פלוני - בית הדין הארצי לעבודה (מיום 5.7.12). 9. כפי שפורט לעיל , צריך שאדם יהיה "תושב ישראל" על מנת להעניק לו זכויות סוציאליות מכח חוק הביטוח הלאומי. המבחן העיקרי בנושא זה הינו קיום מרכז חיים בישראל. במסגרת זאת, יש לבדוק אם מירב הזיקות של המבוטח משתייכות לישראל, ונדרשת זיקה מהותית ונמשכת. זיקה יציבה זו היא היוצרת מחוייבות מצד המדינה לתושביה. מדינה אינה צריכה לדאוג למי שאינו תושב בה. אין בהחלת מבחנים אלה משום אפלייה בין תושבי ישראל לאחרים, מאחר וקיימת שונות מהותית רלוונטית. ראה: פרשת אכלאס חלאק (שם). בג"ץ 890/99 חלמיש - המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.9.00). בג"ץ 11044/04 סולומטין - שר הבריאות (מיום 27.6.11ׂׂ). 10. יש לציין, כי אין בנמצא נוסחה כוללת ומרשם כולל לקביעה מי הוא תושב ישראל, והתשובה תבוא ממכלול הנסיבות. יש לבדוק את התשתית העובדתית הרחבה, לרבות מקום מגורים בפועל, קבלת רשיון עבודה קבוע, עבודה במקום קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק קשר כלכלי ממדינת ישראל ועוד נסיבות שונות רלוונטיות. ראה: דב"ע נו/286 - 0 אביוב - המוסד לביטוח לאומי (מיום 29.5.97). מן הכלל אל הפרט 11. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי הגענו למסקנה לפיה דין התובענה להדחות, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. 12. בתיק זה נשמעו עדויות העדים הבאים: התובעת, גב' חנה אהרון - מנהלת מח' גבייה וביטוח בסניף ב"ש של הנתבע, מר כהן עמרם - סגן מנהל תחום הגבייה והביטוח בסניף ב"ש של הנתבע. 13. מן העדויות ששמענו עולה, כי התובעת עלתה לארץ עם בעלה ובתה בשנת 1989, ועבדה בישראל מספר שנים. בשנת 2003 התקשתה התובעת לעבוד בישראל, ובשלב מסויים החלה לעבוד בחו"ל. משנת 2005 שהתה התובעת רוב הזמן (90%) ברומניה, ובאה לישראל רק לביקורים קצרים. התובעת נפרדה מבעלה עוד לפני שעזבה לרומניה. בתה של התובעת הפכה להיות רופאה בישראל, והחלה לעבוד בישראל. בהקשר זה יצויין, כי בסיכומי התובעת נטען כי הנתבע לא לקח בחשבון מועדים שהתובעת שהתה בישראל מתוקף הדרכון הרומני. טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, ואין לקבלה. לתובעת מקום עבודה מסודר ברומניה, מקום מגורים מסודר ודרכון רומני. התובעת אמנם טענה בעדותה לגבי מדינת ישראל כי זהו ביתה היחיד. עם זאת, העובדות מלמדות אחרת, וגם מעדותה עולה כי מרכז חייה אינו בישראל. עוד בשנת 2005 מכרה התובעת את כל מה שיכלה למכור ועברה לרומניה. מאז, בעת שהיא מבקרת בישראל היא שוהה בבית בו מתגוררת בתה. למעשה, התובעת מבקרת בישראל רק כדי לראות את בתה. ועולה גם כי בעת שיכלה לפגוש את בתה בחו"ל, לא מצאה צורך לבוא לישראל. כשנשאלה התובעת בחקירה הנגדית כיצד ומדוע שהתה בישראל רק 10% מהזמן מאז 2005, השיבה התובעת בהאי לישנא (ההדגשות הוספו): "בזמן הזה פגשתי את בתי בכנס ברומא ובכנס בפריז. ברגע שלא הייתי צריכה להיות בארץ ואף אחד לא ביקש ממני לבוא, ולא אמרו לי שיש חשיבות לזה, אז למה לבוא. היה לי זמן לפחות עד גיל 62 לקבל פנסיה. אף אחד לא אמר לי שאני צריכה להיות בארץ עד גיל 62". כשנשאלה התובעת מדוע היא ממשיכה לשהות בחו"ל, השיבה: "התוכנית שלי היתה להתפרנס עד גיל 62 ואז לקבל פנסיה". 14. מן העובדות דלעיל עולה, כי התובעת למעשה עזבה את ישראל בשנת 2005, ובמשך למעלה מ - 5 שנים שהתה בחו"ל רוב הזמן, והגיעה לישראל לביקורים קצרים בלבד, בעיקר כדי לראות את בתה. וכשיכלה לפגוש את בתה בחו"ל, הצטמצם גם הצורך לבקר בישראל. התובעת אינה מהססת להצהיר כי תיכננה לעבוד בחו"ל עד גיל 62, ואז לשוב לישראל ולקבל פנסיה. מן האמור לעיל עולה, כי למעשה אין לראות בתובעת כתושבת ישראל משנת 2005 ואילך, מאחר ולמעשה מרכז חייה ברומניה, וכן מירב הזיקות שלה השתייכו לרומניה ולא לישראל. 15. התובעת טענה טענות ביחס לנוהל הנתבע המתייחס לישראלים השוהים בחו"ל. נוהל זה הוגש לבית הדין, ועולה ממנו כי מבוטח השוהה בחו"ל מעל ל - 5 שנים, יש לשלול את תושבותו, למעט מקרים מהם עולה כי הוא עדיין נותר תושב ישראל . מר כהן עמרם, העד מטעם הנתבע, העיד בנושא זה והסביר כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת של פקידי הנתבע ישנה התחשבות במבוטחים אשר שוהים בחו"ל בנסיבות מיוחדות, כמו סטודנטים לרפואה, אשר ברור כי הם שוהים בחו"ל למטרת לימודים. עוד עולה, כי ישנה התחשבות דומה בעובדים בשגרירויות ישראל בחו"ל, מאחר והמדינה שולחת אותם לעבוד שם בשליחותה. לא מצאנו כי נוהל זה של הנתבע נגוע בפגם מסויים, כנטען ע"י התובעת. נוהל זה למעשה מממש את המבחן של זיקה לישראל, וזהו נוהל סביר המופעל בהגינות וללא אפלייה. אין להשוות בין התובעת לבין סטודנט לרפואה. התובעת יצאה מישראל, עובדת בחו"ל מעל ל - 5 שנים, ולמעשה מרכז חייה הינו ברומניה. לעומת זאת, סטודנט לרפואה הנוסע ללמוד בחו"ל, וממציא על כך אישורים מעת לעת, ראוי לראותו כתושב ישראל, מאחר ונסע לחו"ל למטרה זמנית ומוגדרת מראש של לימודים. כך גם ביחס לעובדי שגרירויות ישראל בחו"ל, שאם נקבע כי איבדו את תושבותם יהא זה בבחינת עוול, מאחר והם שוהים בחו"ל בשליחות מדינת ישראל. 16. התובעת טענה גם כנגד התקופה בה מודד הנתבע את השהות בחו"ל. כפי שפורט לעיל, הנתבע קבע תקופה בת 5 שנים, אשר מעבר לה אם ימשיך המבוטח לשהות בחו"ל יאבד את תושבותו. בהקשר זה לא מצאנו פגם בתקופה בת 5 השנים שנקבעה ע"י הנתבע במסגרת הנוהל. עסקינן בתקופה ארוכה, ואכן סביר לקבוע כי מבוטח השוהה בחו"ל מעבר לתקופה זו יאבד את תושבותו. בנוסף, טענה התובעת כי לו היה הנתבע בודק את שהותה בחו"ל משנת 89 או אף משנת 94 הרי שרוב הזמן היא שהתה בישראל. טענה זו אין לקבל, לאור התקופה שנקבעה בנוהל הנתבע - 5 שנים. בנוסף, הסביר מר כהן עמרם בעדותו, כי הנתבע אינו מתחיל למנות את התקופה בת 5 השנים כל עוד אדם שוהה בישראל, והתקופה מתחילה להמנות רק מיום שמסתבר שאדם נעדר ממושכות מישראל. זוהי בדיקה סבירה ביותר, ואין בה כל פגם. קבלת טענתה של התובעת היתה מובילה למצב אבסורדי, בו אדם היה שוהה בישראל 20 שנה, ואח"כ נעדר מישראל 19 שנים. אותו אדם היה טוען כי לו ניקח בחשבון את כל 39 השנים האחרונות, אזי יש לקבוע כי הוא שהה בישראל רוב הזמן. כמובן שאין לקבל טענה זו מצד אדם שלמעשה שוהה בחו"ל כבר 19 שנים, וכבר לאחר 5 שנות העדרות מישראל יש לשלול את תושבותו, מבלי לקחת בחשבון את השנים ששהה בישראל. 17. התובעת טענה, כי שילמה לנתבע את דמי הביטוח בגין השנים בהן שהתה בחו"ל, וכי הובטח לה כי אם תעשה כן תהיה זכאית לזכויותיה בבוא העת, לרבות קיצבת זקנה. טענה זו אנו דוחים, באשר לא הוכח כי כך נאמר לתובעת. בנוסף, כפי שנקבע בפסיקה, תשלום דמי הביטוח לנתבע אינו מבטיח כי המבוטח ימשיך להחשב כתושב ישראל. בהקשר זה נציין, כי יש להניח שהנתבע יפעל להחזיר לתובעת כספים ששילמה עבור אותן שנים, והתרשמנו כי כך אכן נוהג הנתבע. עם זאת, אין אנו קובעים קביעות בנושא זה, מאחר ואין זה נושא התובענה. 18. לאור כל האמור לעיל , אנו קובעים כי החלטת הנתבע ניתנה כדין, ולפיה התובעת אינה תושבת ישראל החל מחודש אוגוסט 2005. אחרית דבר 19. התובענה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 20. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין. ביטוח לאומי