לטענת התובעת - היא קיבלה מכתב פיטורים 3 ימים לאחר שהודיעה שהינה בהריון, על כן - לדעתה - פיטוריה נוגדים את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: החוק), אשר סעיף 2(א) שלו אוסר על אפליה בין עובדים מחמת הריון, לכן - היא תובעת תשלום בגובה 7 משכורות, כחלף השתכרות עד מועד הלידה, ועוד 2 משכורות עבור תקופת 60 הימים שלאחר חופשת הלידה (להלן: התקופה המוגנת); בנוסף, היא תובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בניגוד לחוק, בגובה 3 משכורות; עוד, לטענתה, ההחלטה על פיטוריה התקבלה מבלי שניתנה לה זכות שימוע והזדמנות אמיתית להתמודד עם הטענות שהועלו כלפיה, וללא שהוצעה לה חלופה, ובגין כך היא תובעת פיצוי בגובה 5 משכורות; כמו כן, ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי כספי בגין "עגמת נפש", בשיעור 10,000 ₪, לאור פיטוריה ללא הליך שימוע ובתאריך בעייתי מבחינת מציאת מקום עבודה בתחומה, שכן, פוטרה בתחילת חודש 8/11, ולטענתה, ידוע שמצבת כח אדם לשנה הבאה במערכת החינוך כבר מאוישת בתאריכים אלה. על כל זאת, תבעה גם "תנאים סוציאליים" (פנסיה והבראה). קדמו להכרעה זו דיון והכרעה בבקשת התובעת להחזרתה לעבודה בגן, כסעד זמני - בקשה שנדחתה, בהחלטתנו מיום 24.10.11. מאחר שהתובעת הודיעה מראש, שאם בקשתה תידחה תבקש לתקן התביעה, ולהוסיף סעדים כספיים, ניתנה לה רשות להגיש כתב-תביעה מתוקן. בהחלטה מיום 30.1.12, נקבעו הפלוגתאות וכן, כי כל החומר שהוגש במסגרת ההליך לסעד זמני, ייראה כחלק מהראיות בתיק שלפנינו, וניתנה לתובעת אפשרות להוסיף ראיות, ככל שתמצא לנכון, במועד שנקצב. התובעת הגישה בקשה להשלמת מסמכים רק לאחר חלוף המועד ואלה התקבלו, בהחלטה מיום 27.6.12, חרף התנגדות הנתבעת, תוך מתן אפשרות להשלמת ראיות מצידה של זו. למרות שכתב התביעה המתוקן, מיום 20.12.11, הוכתר במילים "נושא התביעה: פיצויים בגין הפסד השתכרות, בגין פיטורים שלא כדין-עובדת בהריון בניגוד לחוק, פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש", בלבד, שרבבה התובעת - אשר הגישה תביעתה בעצמה - בסוף כתב התביעה, גם תביעה לתשלום "תנאים סוציאליים - קרן פנסייה 4,881 ₪, דמי הבראה בסך 1,825 ₪", ללא כל הסבר. רק בסיכומיה טענה התובעת, לראשונה, בעניין התנאים הסוציאליים, כי - "במידה והתובעת לא היתה מפוטרת בהיותה בהריון, היתה זכאית שמעסיקה יפריש למשכורתה תנאים סוציאליים כגון: הפרשה לקרן פנסיה ודמי הבראה וסה"כ 6,706 ש"ח.", אותם תבעה [ס' ב.3.3 לסיכומיה]. ייאמר כבר עכשיו - כי גם לו היינו קובעים, שהתובעת פוטרה שלא כדין - ולא זו מסקנתנו, כפי שיפורט בהמשך - היתה התובעת זכאית, לכל היותר, לפיצויים כלשהם, עקב כך, אך, לא להפרשות לקרן פנסיה או דמי הבראה, שהן זכויות של עובד ומאחר שיחסי העבודה הסתיימו במועד פיטוריה ובקשתה לאכיפת המשך יחסי עבודה נדחתה - התובעת לא היתה זכאית להן, גם אם תביעתה לפיצויים היתה נמצאת מוצדקת. על כן, דין התביעה, בקשר לרכיבים אלה - להידחות. זה המקום לציין, שגם תביעה בגין התקופה המוגנת, לא היה לה מקום בהליך זה, מאחר שהיא נובעת - במקרה המתאים - מהוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, אשר סעיף 9 בו, מגביל פיטורי עובדת בהריון, עד לסיום התקופה המוגנת, ומתנה אותם בקבלת היתר משר העבודה והרווחה. ככל שהוראות חוק זה מופרות - קמה זכות לתשלומי שכר ונילוות עד תום התקופה המוגנת. ברם, ההוראות האמורות חלות רק על עובדת שעבדה אצל אותו מעביד, או באותו מקום עבודה, 6 חודשים לפחות. לא זה המצב בעניינה של התובעת, והחוק האמור אינו חל על יחסיה עם הנתבעת. משכך - גם תביעות הנובעות, הלכה למעשה, מחוק עבודת נשים - דינן להידחות. לטענת הנתבעת - הסיבה היחידה לפיטורי התובעת, שעבדה בגן הנתבעת כגננת מחליפה בקבוצות הגן השונות, היתה עבודתה הלקויה, שבאה לידי ביטוי בזלזול בילדי הגן ובאנשי הצוות, אי עמידה בנהלי הנתבעת ובדרישותיה, ובדרך התנהלות קלוקלת מול אנשי הצוות והילדים המתחנכים בגן; כל זאת, לאחר שיחות חוזרות ונשנות עם התובעת כדי שתתקן דרכיה. לטענתה - הודעת התובעת על היותה בהריון, נמסרה מפי התובעת לאחר שהתובעת קיבלה הודעת פיטורים, וזאת לאחד מעובדי הנתבעת, שאינו מוסמך כלל לטפל בעניינים אלה. לכן, חלקה הנתבעת על זכותה של התובעת לפיצויים השונים שנתבעו על-ידה, כמו כן הכחישה את הנתונים והתחשיבים של התובעת. בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדת, אפוא, השאלה - האם פיטוריה של התובעת נעשו בגלל הריונה, או מטעמים אחרים. נכריע בשאלה זו תחילה ובהתאם לתוצאה, נבחן את הזכויות הכספיות הנתבעות. עובדות העובדות המשמעותיות, שהיו שנויות במחלוקת, נבחנו ונקבעו, ברמה לכאורית, בהחלטתנו בבקשה לסעד זמני. לאחר ששמענו את הצדדים וחזרנו ועברנו על עדויותיהם, המסמכים שצורפו לתיק וסיכומיהם, מצאנו שהן הוכחו, כדבעי. נחזור על עיקרן ונוסיף, כלהלן: הנתבעת היא חברה בע"מ, המפעילה גן ילדים מזה מספר שנים, ומתחנכים בו, מדי שנה, כ-140 ילדים, בגן המחולק ל-6 קבוצות, בהתאם לגילאי הילדים (להלן: הגן). רוב צוות העובדים בגן הן נשים. במועד הרלבנטי לתביעה מנה הצוות כ-32 עובדות, רובן אמהות ו/או נשים שהיו בהריון, וגם רווקות. התובעת החלה עבודתה בגן ביום 17.3.11, כגננת מחליפה, בכיתות הגן השונות. קבלתה לעבודה נעשתה על רקע היכרות אישית בינה לבין הבעלים של הגן, מר X (להלן: X) ואביו, משה, היכרות רבת שנים, מאז היות התובעת כבת 16. כבר ביומה הראשון של התובעת בעבודה, נשמעו כלפיה טענות מפי אחד האבות בגן, בדבר הטונציה הקולית שלה כלפי הילדים. עקב זאת, קיימה מנהלת הגן, גב' X X (להלן: X), שיחה עם התובעת והבהירה שבגן הגישה רגישה ומלטפת יותר והרמת קול אסורה. בהמשך, פנו מספר אנשי צוות לX וטענו, שהעבודה במחיצת התובעת לא נעימה, היות והיא מתנשאת, יהירה, הטונציה הקולית שלה כלפי הילדים גבוהה והיא אינה ממלאת את תפקידה כמקובל מגננת וכשאר הגננות בגן. על כן, שוחחה X פעם נוספת עם התובעת ודרשה ממנה לשים לב להתנהגותה, הן בפנייתה לאנשי הצוות וההתנהלות מולם והן לעניין טון הדיבור עם ילדי הגן. X העירה לתובעת גם על כך, שבזמן ארוחות הבוקר והצהריים אינה דואגת להושבת הילדים והאכלתם, אלא, בוחרת להתיישב ולאכול קודם לכן, וביקשה ממנה לדאוג לילדים תחילה. בנוסף, קיבלה X תלונות על כך שהתובעת נעלמת בזמן השינה של הילדים, בין השעות 15:00-13:00 והיא נאלצה להעיר לתובעת גם על כך שאינה מקבלת את הילדים בבקרים, כפי שביקשה ממנה. לאור התלונות הרבות כלפי התובעת, זימנה אותה X, ביום 7.4.11 לשיחה נוספת, שבמהלכה הסבירה לה שוב את התלונות כלפיה, הן לעניין הרמת הקול על הילדים, הן על כך שאינה חולקת עם יתר אנשי הצוות את עבודות הניקיון, שנעשות בהפסקת השינה של הילדים, ותחת זאת היא ישנה בעצמה, והבהירה, כי על התובעת להתחלק עם הצוות בהפסקות. לאור תלונות נוספות מצד אנשי הצוות, לאחר שהתובעת לא לקחה לתשומת ליבה את הערות X בשיחה הנ"ל, התקיימה בין השתיים עוד שיחה, ביום 2.5.11, בה חזרה X והעירה לתובעת את אותן הערות, והוסיפה ואמרה לה, כי התנהגותה אינה תואמת את הגישה בגן ובמידה ותמשיך כך - מקומה לא יהא איתם והיא תפוטר. ביום 25.7.11, קראה X לתובעת ואמרה לה, כי מאחר שלא שיפרה דרכיה, בעקבות הערות קודמות, עבודתה תסתיים ביום 15.8.11, עם סיום הפעילות בגן, והיא לא תעבוד בו בשנה שלאחר מכן. אותה עת, נעדר X מהגן, בשל מחלה. לאחר השיחה עם X, ביום שישי, 29.7.11, פנתה התובעת אל משה, אביו של X, והודיעה לו, כי היא בהריון. לX הודיעה התובעת על הריונה ביום 31.7.11. ביום 2.8.11, נתן X לתובעת הודעת פיטורים בכתב [נספח ב' לתביעה], בהמשך לשיחות ביניהם, וצוין בו מועד ניתוק יחסי עובד-מעביד, החל מיום 15.8.11. באותו מעמד אמרה התובעת לX, כי קיימת לו בעיה, לאור היותה בהריון, והוא השיב לה, כי אין קשר בין פיטוריה לבין הריונה, מה גם, שההודעה על הפיטורים הצפויים ניתנה לה קודם לכן, והפיטורים הם על רקע מקצועי. בהודעת הפיטורים התבקשה התובעת להמשיך ולמלא את משימותיה בגן עד למועד סיום יחסי העבודה, אך, לאור תגובותיה על הודעת הפיטורים - ביום 8.8.11, מסר X לתובעת הודעה נוספת בכתב, בה התבקשה לא להגיע עוד לעבודה, תוך שצוין, כי תשלומים ישולמו לה עד ליום 15.8.11 [המסמך צורף אף הוא כנספח ב' לתביעה]. התובעת הציגה, יחד עם התביעה, "אישור הריון" מיום 25.7.11, בו צוין, כי היא נמצאת "בשבוע 5.0" [נספח ד' לתביעה]. סה"כ עבדה התובעת בגן כ-5 חודשים. תביעתה הוגשה, לראשונה, ביום 5.9.11, יחד עם הבקשה לסעד זמני. דיון והכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים, אנו מעדיפים, ללא היסוס, את גרסת הנתבעת, אשר נתמכה, בנוסף לתצהיריהם של X וX, גם בעדויות של 3 עובדות נוספות - גב' רויטל קושניר, גננת [נ/1]; גב' חגית בן שלוש, גננת ומנהלת כיתה [נ/2]; וגב' פנינה שנובסקי, סייעת [נ/3] - אשר מדברי כולן שוכנענו, כי הסיבה להפסקת עבודתה של התובעת בגן היתה התנהגותה, שלא עמדה בסטנדרטים המצופים, ותו לא. מנגד, עדותה של התובעת הותירה בנו רושם עגום, היא לא היתה עקבית ואינה אמינה בעינינו. לפיכך - נדחתה התביעה, על כל ראשיה. להלן נימוקינו, בתמצית. התובעת הכחישה כל פגישה עם X, בה הוער לה על התנהגותה, אולם, X פירטה את התאריכים בהם התקיימו הפגישות עם התובעת, בהן העירה לה על התנהלותה, בעקבות תלונות של הורי ילדים ואנשי צוות, שקבלו באוזניה ובאוזני X על התובעת, ואין לנו כל סיבה לפקפק בדבריה. התובעת לא הציגה את אישור ההריון לX או לX, בזמן אמת, אלא, צירפה אותו רק לתביעתה, שהוגשה כחודש לאחר פיטוריה, ואחרי שהחלה כבר שנת הלימודים הבאה. מהתאריך המופיע על אישור ההריון - 25.7.11 - ברור לנו, כי הוא ניתן לתובעת רק לאחר ששמעה מX, באותו בוקר, על פיטוריה עקב אי שיפור התנהגותה, בהמשך להערות קודמות; זאת, בהתחשב בדו"ח הנוכחות של התובעת, ממנו עולה, כי ביום 25.7.11, עבדה מהשעה 07:45 ועד 12:34 [ת/2]. נוכח סמיכות הזמנים, אין בליבנו ספק, כי הריונה של התובעת הוא נתון שלא היה ידוע במועד בו הודע לה, לראשונה, על כך שלא תמשיך לעבוד בגן לאחר שתסתיים שנת הלימודים דאז, קרי - אחרי 15.8.11, והסיבה להפסקת עבודתה של התובעת בגן היתה חוסר שביעות הרצון מהתנהלותה, ולא ההריון. התובעת עצמה אישרה, כי עד התאריך הנ"ל לא ידעה כלל על הריונה, אלא, רק "חשדה" בכך [ס' א' לסיכומיה, עמ' 3, שם]. בדיון הראשון לפנינו, ביום 24.10.11, טענה התובעת, כי הודיעו לה על הפיטורים ב-25.7.11 [עמ' 2, ש' 24], ואילו רק ב-31.7.11 נודע שהיא בהריון [עמ' 3, ש' 26]. מאוחר יותר, אמרה שהודיעה על ההריון למשה, ב-29.7.11, וביום ראשון, 31.7.11, אמרה לX [עמ' 5, ש' 24]. נוכח גילו הטרי של ההריון, לפי אישור ההריון - 5 שבועות, בלבד - אנו משוכנעים, כי לולא הודע לתובעת קודם לכן, על הפסקת עבודתה בסוף השנה בגן - היא לא היתה טורחת לקבל אישור רופא כבר אז ולא היתה מציינת את עובדת הריונה בפני משה או X. לכן, אין לנו ספק, שהתובעת הלכה לבדיקה הרפואית רק לאחר ששמעה מX, בבוקרו של אותו יום, על פיטוריה, שלא נעשו לאלתר, אלא הודעו לה מראש, עם זמן הודעה מוקדמת ראוי. הודעתה של X לתובעת על פיטוריה עקב התנהגותה בגן, בניגוד להנחיות ולמצופה ממנה כגננת מחליפה, לא היתה קשורה כלל וכלל לעובדת הריונה של התובעת, שעוד לא היתה ידועה באותו בוקר, גם לתובעת עצמה (אף אם התובעת "חשדה" באפשרות זו, נוכח האיחור במחזור שלה), שלא ציינה נתון זה באזני X ואף לא הגיבה עניינית, על הטענות כלפיה, חרף הזדמנות שניתנה לה. העובדה, שהודעה בכתב על פיטורים נמסרה לתובעת על ידי X, רק ביום 2.8.11, לאחר שביום 31.7.11 היא כבר הודיעה גם לו על הריונה - אינה משנה את העובדה, כי ההחלטה על פיטוריה התקבלה בשל התנהגותה וללא קשר עם ההריון שלה. מעדויותיהן של העובדות האחרות בגן, ברור לנו, כי היו תלונות על דרך התנהלותה של התובעת עם הילדים ועם הצוות בגן, מתחילת העסקתה שם כגננת מחליפה, והתובעת הועמדה על הסכנה שהמשך התנהגות כזו יביא לפיטוריה, בשיחות הישירות שערכה לה X, בהקשר זה. ודוק, גם אם X היה מודיע לתובעת, לראשונה, על כוונתו לפטרה, רק לאחר שנודע לו ממנה על הריונה - לא היה די בכך כדי לקבוע, שפיטוריה פסולים, מאחר שההריון לא היה השיקול בפיטורים. מהחומר שלפנינו, ברור לחלוטין, כי התנהגותה של התובעת היא שהיתה הגורם להפסקת עבודתה, ולא הריונה. לטעמנו, מאחר שהתובעת התקבלה לעבוד בגן כמחליפה, מובן, כי היתה צפויה לעבוד בו רק כל עוד נחוץ שתחליף עובדת אחרת. על כן, מלכתחילה, לא היתה צריכה להיות לה ציפיה סבירה לקביעות והמשכיות גם בשנה שלאחר מכן. למרות זאת, השיחות החוזרות ונשנות שערכה איתה X, בהן העירה לה על דרך התנהגותה עם הילדים ועם הצוות, פעם אחר פעם, בהצטברותן, מצביעות על כך, שהעמידו את התובעת, בעוד מועד, על הסכנה שבאיבוד מקום העבודה כמחליפה, אם תמשיך בהתנהגותה הלקויה והיא לא הפנימה זאת, וזו הסיבה האמיתית בגינה הוחלט להפסיק את עבודתה בגן, במועד בו הופסקה. סיכום ביניים - פיטוריה של התובעת לא נבעו מהידיעה אודות הריונה, ולא היו קשורים לעובדה זו. על כן, תביעתה לפיצוי בגין הפרת החוק, כביכול - נדחית. יש לדחות גם את טענותיה של התובעת לפיצוי בגין היעדר "שימוע". אנו מאמינים לX, בתיאור השתלשלות שיחותיה עם התובעת, שהחלו ביום העבודה הראשון בהערות על התנהגותה והנחיות כיצד עליה לשפר את דרכיה (17.3.11), עליהן חזרה בהמשך (7.4.11); עברו לאזהרה מפורשת, כי אם לא תשנה את התייחסותה לילדים ולצוות, ייאלצו לפטרה (2.5.11); והסתיימו בשיחה בה הבהירה X לתובעת, כי מאחר שהערותיה הקודמות לא עזרו, תיפסק עבודתה בגן בסוף אותה שנה (25.7.11). לתובעת היה ברור לחלוטין מה הטענות כלפיה, היו לה הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיב, הן לגוף ההערות והן בדבר הכוונה לפטרה, אם לא תתאים את התנהלותה למצופה ממנה בגן, והיא התעלמה מכך. בהתחשב בתקופת העבודה הקצרה, ובהיותה גננת מחליפה - נראה, כי ניתנו לתובעת הזדמנויות, מעל ומעבר, להימנע מפיטורים ואין לה, אלא, להלין על עצמה, על שלא ניצלה הזדמנויות אלה לטובה. כפי שנאמר בהחלטה שדחתה את הבקשה לצו עשה זמני - היחסים האישיים של משה וX עם התובעת, שהתקיימו כ-17 שנים לפני שהחלה עבודתה בגן, מסבירים, לדעתנו, מדוע התאזרו בגן בסבלנות כלפי התובעת ונתנו לה מספר הזדמנויות להיטיב דרכיה, לפני שהוחלט על פיטוריה. למעשה, גם בדיון לפנינו, לא היו לתובעת טענות של ממש כנגד הטרוניות שהושמעו בעניין התנהלותה, ודומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם. לפיכך - גם התביעה לפיצוי בגין היעדר שימוע - נדחית. מאחר שהתובעת החלה לעבוד בגן ביום 17.3.11, כמחליפה, ושנת העבודה בו הסתיימה, כבכל שנה, ב-15 באוגוסט - אין ממש בטענתה, שיש פסול בכך שלא הציעו לה חלופה ויש לפצותה על המועד בו הודע לה על הפסקת העבודה. התובעת עבדה בקבוצות גיל שונות בגן ובכולן חזרו אותן טענות כלפיה ולא היה מקום מתאים אחר, ומראש, הרי, לא היתה וודאות שתמשיך בשנה"ל הבאה - 1.9.11; היא אף עסקה בעבודה נוספת, כמדריכת שחיה. משכך - נדחית סיכום התובעת פוטרה, כדין, מחוסר התאמה ולא בשל הריונה, ואינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין נסיבות הפסקת העבודה. כל תביעותיה לפיצוי - נדחו. בהתחשב בתוצאה - תשתתף התובעת בהוצאות הנתבעת, בתשלום 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין. קטיניםפיצוייםשאלות משפטיותפיטוריםגננות (גן ילדים)גן ילדים / פעוטון / משפחתון