ואלה העובדות הצריכות לעניין: התובע יליד 1941, נהג מונית במקצועו, סובל מזה שנים מדיכאון כרוני. ביום 17/5/08 התובע הותקף בעבודתו על ידי שני נוסעים. ביום 30/11/09 בחלוף למעלה מ- 17 חודשים ממועד האירוע התובע הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. אירוע השוד הוכר כתאונת עבודה. ביום 8/8/10 התובע הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה (עמ' 6 לפרוטוקול). עוד בטרם נקבעה דרגת הנכות, נמסרה לתובע הודעה כי נדחתה תביעתו לדמי פגיעה (החלטה מיום 15/9/10) מן הטעם שהתביעה התיישנה לפי סעיף 296 (א) לחוק הביטוח הלאומי. הועדה הרפואית שדנה בעניינו של התובע מצאה להפנות אותו למומחית יועצת מתחום הפסיכיאטריה, אשר חיוותה דעתה כי בגין התאונה הייתה לתובע נכות נפשית בשיעור 5% לתקופה שמיום 8/7/08 ועד יום 31/3/11 (אין המלצה לקביעת דרגת נכות נפשית לתקופה הסמוכה למועד התאונה). ביום 28/12/10 ועדה רפואית (נפגעי עבודה) קבעה לתובע נכות זמנית בשיעורים משתנים לתקופה שמיום התאונה ועד חודש מרץ 2011. הוועדה קבעה כי היא מקבלת את חוות דעתה של המומחית מתחום הפסיכיאטריה ולפיכך, לתקופה שמיום 18/5/08 ועד יום 7/7/08 קבעה הועדה נכות זמנית בשיעור 30% (ראה נ/2) בגין פגימות שאינן קשורות למצבו הנפשי של התובע. התביעה דנן הוגשה לבית הדין ביום 5/9/11, היינו, לאחר שנמסרה למערער החלטת הוועדה הרפואית ביחס למצבו בתקופה שלאחר התאונה. טענות הצדדים לטענת התובע הוא מטופל מזה שנים בטיפול פסיכיאטרי והתאונה נשוא העניין החמירה את מצבו באופן שלא אפשר לו להגיש את התביעה למל"ל במועד. אשר על כן, לטענת התובע, בנסיבות העניין יש להחיל על העניין את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1959, כפי שעשה בית הדין (כב' השופט ש. טננבוים) בתיק בל 5560/08 גבירצמן נ' המל"ל. בית הדין התבקש איפא להורות על ביטול החלטת המל"ל, ולחילופין, למנות מומחה, על מנת שיחווה דעתו ביחס לכשירותו של התובע להגיש את התביעה במועד. התביעה נתמכה באישורים רפואיים מטעם הפסיכיאטר המטפל בתובע ד"ר אבי ראפס (ממועדים שונים) לפיהם התובע מטופל מזה שנים בטיפול פסיכיאטרי, סובל מדיכאון כרוני ומחרדות ומתקשה לעמוד מול המערכת הבירוקרטית. מהאישורים עולה כי התובע נפגע מספר פעמים מאירועים של שוד, וכן נפגע מספר פעמים נפצע בתאונות דרכים. לפי הערכתו של ד"ר ראפס התאונה ממאי 2008 הובילה להחמרה במצבו הנפשי. לתביעה צורפה אף תעודת מחלה מיום 21/7/08 (רופאת משפחה) לפיה על התובע לשהות במנוחה החל מיום 25/5/08 ועד יום 25/6/08. לטענת התובע, הוועדה הרפואית שדנה בעניינו כלל לא הייתה מוסמכת לקבוע נכות זמנית לתקופה שבגינה הוגשה תביעה לדמי פגיעה, באשר לתובע עמדה זכות ערעור ביחס להחלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתו לדמי פגיעה, אשר על כן, לדידו, אין בקביעתה ביחס לדרגת נכותו כדי לחסום את דרכו של התובע לערער על החלטת פקיד התביעות בעניין דמי הפגיעה. לטענת הנתבע, בדין נדחתה התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 296 (א) לחוק. לטענת הנתבע, כפי שעולה מדוחות שהוגשו למס הכנסה, במהלך התקופה שלאחר השוד התובע המשיך בעבודתו והכנסתו אף גדלה. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 24/3/13, העלתה ב"כ הנתבע טענה נוספת, לפיה ועדה רפואית קבעה לתובע נכות זמנית לתקופה הסמוכה לאירוע השוד, ובנסיבות הענין התובע מנוע מלפנות לבית הדין על מנת להשיג על קביעת פקיד התביעות לדחות את התביעה לדמי פגיעה, וזאת בהתאם להלכות שיצאו מלפני בית הדין הארצי לעבודה. לנוכח כל האמור לעיל, לטענת הנתבע, התביעה דנן הינה תאורטית ואין מקום כי בית הדין ידרש אליה. הכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין התביעה להדחות. ראשית, יש להזכיר כי בית הדין הארצי, בפסיקתו העקבית, קבע כי מבוטח איננו יכול לברר את עניינו במקביל בשני מסלולים, זה של הוועדה הרפואית וזה של פקיד התביעות. אך לאחרונה, חזר בית הדין הארצי הנכבד על הלכה שנקבעה מלפני שנים לאמור (ראה תיק עב"ל 50139-09-11 יהושע אדרי נ' המל"ל): "אין מבוטח רשאי לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים, ועליו לבחור את הדרך בה יילך. אם תאמר כי למבוטח היו ספקות משפטיים בדבר הדרך הנכונה בה ילך, היה עליו לחזור בו מהדרך האחת פניה לבית הדין, שעה שהמסלול האחר, הוועדה הרפואית, נזקקה לתביעתו, מה עוד שלא היסס לערער על מסקנות הוועדה הרפואית מדרג ראשון בפני הוועדה הרפואית לעררים, וממנה לבית הדין". בהמשך פסק הדין נקבע: "פקיד התביעות של המוסד מקבל תביעה של נפגע בעבודה, ומחליט האם מדובר ב"פגיעה בעבודה". ככל שדחה פקיד התביעות את התביעה מוקנית לנפגע הזכות להגיש תביעה לבית הדין. ככל שפקיד התביעות הכיר בתאונה כ"פגיעה בעבודה" והנפגע טוען כי קיימת לו נכות בגין התאונה, הוא מופנה לוועדה הרפואית כמפורט בסעיף 11 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995 הקובע זאת: - "(א) רופא או ועדה רפואית, יקבע לפי הכללים שנקבעו בתקנות - (1) אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה; (2) את דרגת הנכות לעניין סעיף זה, לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות שהשר קבע לאחר התייעצות עם שר הבריאות; (א1) קביעה כאמור בסעיף קטן (א) תיעשה אם המבוטח הגיש תביעה לפי סעיף 194 (א) וכן אם המוסד או הנכה הגישו תביעה לקביעה מחדש של דרגת הנכות". לוועדה הרפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הפגיעה הנטענת וכן דרגת הנכות הרפואית, וזאת גם אם פקיד התביעות אישר את הקשר ובין אם לאו. (ראו: דב"ע (ארצי) נב/ 6-24 יצחק זכי מזרחי המוסד לביטוח לאומי פד"ע - כ"ה 19). כשם שהוועדה הרפואית מוסמכת לקבוע ממצאים ביחס לקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הפגיעה הנטענת וזאת גם אם פקיד התביעות לא אישר את הקשר הסיבתי, כך מוסמכת הוועדה הרפואית לקבוע למבוטח ביחס לתקופה הסמוכה לאירוע 100% נכות, וזאת אף אם פקיד התביעות לא אישר את התביעה לאי כושר. אשר על כן, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הוועדה הרפואית לא הייתה מוסמכת לדון ולקבוע את דרגת נכותו בתקופת אי הכושר. אפשר שהתובע יכול היה לפנות לוועדה הרפואית ולבקש כי תמנע מלדון ולקבוע דרגת נכות לתקופת אי הכושר, באשר בעניין זה בדעתו לנקוט בהליך ערעור על החלטת פקיד התביעות, ואולם, משלא עשה כן, הייתה הוועדה הרפואית מוסמכת לקבוע דרגת נכות זמנית/קבועה מיום האירוע התאונתי. בנסיבות העניין הוועדה הרפואית הפנתה את התובע לבדיקה של פסיכיאטרית אשר מצאה כי בתקופה הסמוכה לתאונה לא הייתה החמרה במצבו הנפשי של התובע וכי ההחמרה (בשיעור 5%) החלה כחודשיים לאחר האירוע. הוועדה הרפואית אימצה את חוות דעתה של הרופאה הפסיכיאטרית וקבעה לתובע 5% נכות פסיכיאטרית זמנית לתקופה שמיום 8/7/08 עד יום 31/3/11. פשיטא, שלתובע עמדה זכות לערער על החלטת הועדה הרפואית ולמצות את הבדיקה בעניין מצבו הרפואי במסלול הוועדות הרפואיות לרבות בהגשת ערעור לבית הדין. ואולם, לאחר שהוועדה הרפואית דנה בעניינו ואף נעזרה בחוות דעת מקצועית, בטרם קבעה ממצאים ביחס לנכותו הנפשית בתקופה הסמוכה לתאונה, התובע מנוע מלפנות לבית הדין על מנת להשיג על החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתו לדמי פגיעה. בשולי הדברים יוער, כי אמנם טענה זו של הנתבע לא פורטה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה בפתח ישיבת ההוכחות, ואולם, אין בכך משום "הרחבת חזית" הפוסלת את הטענה גופה. בית הדין הארצי עמד על כך שמערכת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי, ובית הדין איננו מוסמך ליתן למבוטח גימלה אלא על פי הוראות הדין ולפיכך עליו לבדוק את הזכאות לגימלה על כל היבטיה בטרם יורה למל"ל לשלמה (ראה דב"ע נג/ 0-78 חווה פייגלשטוק נ' המל"ל פד"ע כ"ו 283; עב"ל 155/97 משה משולם נ' המל"ל). לאור האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הצורך, נעיר, כי גם לגופו של עניין דין טענותיו של המערער להידחות. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: 296. (א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב)(1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה; בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי, המועד להגשת תביעתו של התובע לדמי פגיעה חלף ביום 18/5/09. גם אם נניח, כי יש להחיל את הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה בגין מצבו הנפשי, בהתאם להוראות סעיף 11 נעצר מרוץ ההתיישנות בעניינו. סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו "חולה נפש" קובע כדלקמן: "11. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה." על פי ההלכה הפסוקה, "חולה נפש" לעניין סעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא לא כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא רק אדם, אשר מפאת מחלתו, אינו מסוגל לטפל בענייניו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. מסקנה זו, על פי ההלכה הפסוקה, מתחייבת מהאמור בסעיף 11, שכל עניינו אינו אלא הפסקת מירוץ ההתיישנות לגבי תובע, חולה נפש, אשר אינו מסוגל לתבוע בעצמו, ובאין אפוטרופוס גם אינו יכול לתבוע באמצעות אפוטרופוס. עוד על פי ההלכה הפסוקה, אין לקבל את הטענה שכל מחלת נפש, דייה להביא את הלוקה בנפשו אל מסגרת סעיף 11, וזאת משום שהתוצאה תהייה שתביעתו של אדם כזה לעולם לא תתיישן. על אדם כזה לא ימנו אפוטרופוס מפני שאיננו זקוק לכך, והוא יהיה עד לסוף ימיו "חולה נפש שאין עליו אפוטרופוס" ותקופת ההתיישנות לגביו לא תתחיל ולא תסתיים - ולא זו מטרת סעיף 11. (ראה: ע"א 139/66 - יהודה בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פד"י כ(3) עמ' 256, וכן תב"ע (ת"א) מט/ 3-2570 העמותה לתיירות ת"א-יפו נ' רות (קדמון) מקמל, לא פורסם, עב (נצרת) 000111/97 חיים ידען נ' מגן דוד אדום, לא פורסם). לא למותר לציין, כי לא כל מי שמתקשה או מתרשל בטיפול בענייניו, יזכה להקפאת תקופת ההתיישנות. המדובר בגמלת קיום, והדרישה המינימלית ממי שנזקק לה היא כי יפעל בשקידה סבירה, על מנת לתבוע את התשלום לו הוא זכאי. לטעמנו, שימוש יתר בהוראת סעיף 11, שלא למקרים הקיצונים להם נועד, עלול לעודד התנהלות רשלנית ודחיינית שיש בה כדי לפגוע בתכלית החקיקה ובאינטרס הציבור. מהראיות שהובאו בפנינו לא עולה כי בעקבות התאונה התובע היה במצב שבו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. התובע סובל מדיכאון כרוני שמלווה אותו שנים רבות, ואולם הוא אפשר לתובע, בתקופה הרלוונטית, תפקוד בעבודה כנהג מונית (על הכרוך בכך), תשלום מזונות לגרושתו, קניה ומכירה של רכבים ועוד כיו"ב. לאחר התאונה התובע קיבל טיפול רפואי במרפאת משפחה, והגורם הרפואי ששוחח עימו ובדק אותו לא מצא להפנותו בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית. נזכיר, כי תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה ניתנה לתובע ביום 9/7/08 על ידי רופאת משפחה. בתאור האיבר שנפגע נכתב - ראש ופנים וצויין כי לתובע חבלות על פניו וכי הוא סובל מחרדה. עיון בתעודה הרפואית מעלה כי התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ביחס לתאונה דנן שלושה ימים לאחר אירוע השוד כאשר ביום 20/5/08 התובע התייצב אצל רופאת משפחה והתלונן על סחרחורת ועל נדודי שינה. ביום 9/7/08 (המועד בו הונפקה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה) ניתן לתובע אישור מחלה לתקופה שמיום 18/5/08 עד יום 24/5/08 בלבד. ונדמה כי התובע כלל לא התלונן בפני רופאיו על כי איננו עובד. רק ביום 21/7/08 ניתנה לתובע תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה, על ידי רופא פסיכיאטר. נדמה כי עד לאותו מועד לא בוצע כל שינוי בטיפול שמקבל התובע במחלתו הכרונית. מהראיות שבפנינו עולה כי במהלך התקופה שבין התאונה לבין הגשת התביעה למל"ל התובע המשיך בעבודתו כנהג מונית, מכר וקנה ארבעה רכבים, וכן דאג לטסט ולביטוח לרכבים, שילם מזונות לגרושתו וכן הגיש דוחות שומה (עדות התובע עמ' 7-8 וכן מוצגים נ/1, נ/2, נ/ 4, נ/5). לטענת התובע, בהגשת הדוחות למס הכנסה הוא נעזר בקרוב משפחתו שהוא רו"ח, וביחס לרכישת הרכב העיד כי קיבל הלוואה ממכר (עמ' 10 לפרוטוקול). ואולם ברור כי ידע לפנות לקופ"ח כשבידו טופס בל 253 ולפיכך איננו סבורים כי היתה מניעה כי יגיש את תביעתו למל"ל. עוד יש להזכיר בהקשר זה כי מומחית מתחום הפסיכיאטריה אשר מונתה על ידי הועדה הרפואית מצאה כי יש לקבוע לתובע נכות נפשית בשיעור 5% בלבד, ואף זאת לתקופה מוגבלת. קביעה כאמור איננה מתיישבת עם חוסר המסוגלות שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות. בנסיבות העניין לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מינימלית לפיה התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו ולפיכך אין להחיל בענינו את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לנוכח כל האמור ליעל התביעה נדחית. בשים לב למהות ההליך אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום. דמי פגיעהביטוח לאומיהתיישנות