תביעה להשלמת שכר הנובעת מפער בין שעות העבודה הרשומות לשעות בגינן שולם, וכן תמריץ אחיות. להלן יידונו רכיבי התביעה השונים לפי סדרם. וזהו הרקע אשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים: הנתבעת מפעילה מוסד סיעודי בעיר מעלה אדומים. התובעת עבדה כאחות סיעודית במחלקה התת חריפה במוסד החל מ-9/05 ועד ה- 5/9/10. התובעת הודיעה על התפטרותה במכתב מיום 8.8.10 אשר בו נכתב כך: "הנדון: הודעה על אי אפשרות המשך העבודה עקב מחלת בני והצורך לטפל בו, אין באפשרותי להמשיך בעבודתי. אבקשכם לסיים את העסקתי החל מתאריך 5/9/10, ולשלם לי את כל המגיע לי עבור עבודתי אצלכם, בהתאם לחוק. תודה על 5 שנים הנפלאות." (להלן - "מכתב ההתפטרות"). בין הצדדים נחתמו חוזה העסקה מיום 1 לספטמבר 2005, (נספח א' לתצהיר התובעת) ; נספח לחוזה זה העוסק בקרן השתלמות (שהוגש כמוצג ת/1); חוזה עבודה מיום 9 לנובמבר 2009 (נספח ג' לתצהיר) וכן נספח לו (מצורף כנספח ב'1 לכתב התביעה). זכאות התובעת לפיצויי פיטורין לטענת התובעת התפטרה מעבודתה בשל מצבו הרפואי של בנה אשר אובחן כאוטיסט, כפי שציינה במכתב ההתפטרות. לפיכך היא טוענת לזכאות לפיצויי פיטורין בגדר הוראות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורין התשכ"ג- 1963 (להלן- סעיף 6). הנתבעת אינה מכחישה את מצבו הרפואי של בנה של התובעת, ואולם טוענת, כי אין כל קשר בין מצב זה לבין התפטרותה, אלא, לטענתה, התובעת בחרה להתפטר ולעבור לעבוד במוסד סיעודי אחר בשכונת גילה בירושלים וזאת לאחר שמנהל המחלקה שבה עבדה אצל הנתבעת, מר חוסאם קשקוש (להלן- חוסאם), התפטר בסמוך להתפטרותה ועבר לנהל מחלקה במוסד האמור. לאחר שעמדנו על הראיות שבתיק ועל טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת ברכיב זה להידחות. אלה נימוקינו לכך: על פי הפסיקה, כדי לקבוע זכאותו של עובד לפיצויי פיטורין בגדר סעיף 6, אין צורך להראות כי מצב הבריאות הלקוי של העובד או בן משפחתו חייב הפסקת עבודה ואף לא נדרש שיכביד על עבודתו או בריאותו מעבר לרגיל אלא רק כי ישנו קשר בין המצב הבריאותי להפסקת העבודה. (דב"ע לג/ 8-3 , טוטנאור נ' לפידות פד"ע ד' 321 , 327-328). עם זאת , לא די בכך שיוכח מצב בריאותי מסוים כדי לקשור זאת להתפטרות, אלא מוטל על הטוען לכך להראות כי ישנו קשר סיבתי בין המצב הבריאותי להתפטרות. הזכאות לפ"פ אינה עומדת מקום שבו הסיבה האמיתית להתפטרות הייתה ממניעים שאינם קשורים במצב הבריאותי . לטעמנו, לא הצליחה התובעת להראות קשר סיבתי בין המצב הבריאותי לבין ההתפטרות אלא שוכנענו כי טעמים אחרים לחלוטין הביאו להתפטרותה. ראשית - התובעת לא הצביעה על סמיכות בזמן בין הצורך הרפואי לבין ההתפטרות, סמיכות שלו הייתה מוכחת , הייתה יכולה להצביע על קשר סיבתי. כך: בנה של התובעת, יליד יוני 2006 אובחן כסובל מאוטיזם עוד בחודש מאי 2009 (בתחולה רטרואקטיבית החל מיולי 2008 שאז שולמה לו קצבה מבטוח לאומי, נספח ד' לתצהיר התובעת, להלן - מסמך האבחון). על אף זאת המשיכה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה במשך כשנה ושלושה חודשים ממועד האבחון (ויותר מכך מעת שבנה הצריך טיפול בשל מחלתו) עד להודעתה על ההתפטרות. התובעת לא הצביעה על כל שינוי נסיבות מבחינת מצבו של הילד, או טעם אחר אשר - אף מבחינתה הסובייקטיבית - הצריכה להתפטר מעבודתה אצל הנתבעת דווקא במועד בו בחרה לעשות כן. יתרה מכך, התובעת טענה (סעיף 5 לתצהיר) כי מצבו הרפואי של בנה הצריך תשומת לב מרובה שלא התאפשרה עקב ריבוי שעות העבודה והמשמרות שנדרשה התובעת לבצע אצל הנתבעת. הדברים אינם מתיישבים עם הראיות שהמציאה היא. מתוך מסמך האבחון עולה כי ההמלצה המקצועית הייתה כי הילד ישובץ בגן מתאים בשעות פעילות הגן. ואכן בעלה של התובעת אמר במסגרת הדיון בקדם המשפט, כי הילד שוהה בגן עד השעה 16.00 (עמ' 2 ש' 16-17). עם זאת , מתוך עיון בדוחות הנוכחות שהגישה התובעת עולה כי אין שינוי מגמה כך שהתובעת עברה לעבוד יותר במשמרות בוקר, באופן שיתאפשר לה לשהות עם בנה בשעות שמעבר לשהותו בגן הילדים. יוער ויודגש לענין זה כי עיקר טענת התובעת במסגרת התביעה דנן הינה כי נדרשה לעבוד הרבה משמרות, אך לא כי נכפו עליה משמרות בשעות שלא נוחות לה, או כי בקשה לעבוד במשמרות בוקר והנתבעת סרבה לכך. (בתצהירה ישנה טענה כללית לחוסר גמישות במשמרות, אך טענה זו כלל לא פורטה, לא הובאו לה כל תימוכין והופרכה בחקירה הנגדית- כפי שיפורט להלן). ב"כ התובעת , בחקירה הנגדית ניסה לקשר בין פטירתה של חמותה של התובעת שטיפלה בבן לבין קושי שנוצר עקב כך בטיפול (סיפת עמ' 24 לפרוטוקול), ואולם מסתבר כי הפטירה ארעה עוד בשנת 2008. מאידך גיסא, השתלשלות הארועים מצביעה על סמיכות זמנים מובהקת בין התפטרותו של חוסאם, ביום 4.7.10 (אז הגיש מכתב התפטרות), אשר נכנסה לתוקף בחודש אוגוסט (ר' עדותה של גב' סימה יפת עמ' 18 ש' 1) לבין התפטרותה של התובעת והמעבר לעבוד יחד עמו. לא למותר לציין כי התובעת ניסתה בעדותה להתחמק מלהשיב לשאלה מתי החלה בעבודה במקום החדש ואף לא לשאלה מהי סמיכות הזמנים בין התפטרותו של חוסאם לבין זו שלה (עמ' 11 ש' 18- עמ 12 ש' 5) תוך נסיון לטשטש זאת, נסיון שאך מחזק את המסקנה כי ישנו קשר סיבתי בין המעבר של חוסאם לעבודה במוסד בגילה לבין מעברה של התובעת לשם: ש. תאשרי לי שהתחלת לעבוד עם חוסם בגילה מיד אחרי שסיימת לעבוד בעמל. ת. זה לא היה מיד. (משתהה) מספטמבר. ש. אני רואה שגם סיימת לעבוד בעמל בספטמבר, כך כתבת במכתב ההתפטרות שלך. ת. סיימתי באוגוסט. ש. הגשת מכתב התפטרות באוגוסט וכתבת בו שאת מתכוונת לסיים בספטמבר. ת. מעיינת במסמך, כן. ש. מתי סיכמת עם חוסם שתעברי יחד איתו. ת. זה משנה משהו? הוא הציע לי עבודה נוחה. ש. חוזר על השאלה. ת. לא זוכרת בדיוק. ש. בערך. ת. (משתהה) לא זוכרת. ש. למה לא ציינת במכתב ההתפטרות שכתבת לעמל שאת עוברת לעבוד במקום אחר ששם, לפי מה שאת אומרת, תוכלי לעבוד בשעות נוחות יותר. ת. זה עניין שלי לאן אני הולכת וזכותי לעבוד איפה שאני רוצה. בשבילם אין שום חשיבות לאן אני הולכת. ש. יש סיבה שלא צירפת לתצהיר שום אישור על מועד המעבר שלך לגילה או את הסכם ההעסקה שם. ת. אין שום סיבה שלא צירפתי. בהקשר זה מצאנו לנכון לציין כי התרשמנו שהתובעת מודעת היטב כי גרסתה שניתנה בתביעה דנן ובתצהירה, נפרשה לצורך הטיעון בלבד. עדותה היתה בלתי מהימנה בעליל, היא נמנעה מלהשיב לשאלות אשר היה ברור לה כי אינן מתיישבות עם הגרסה שביססה את תביעתה, ולעתים השתהתה במשך דקות ארוכות שבהן, כך היה ניכר, היא מנסה - לא לברור את מלותיה על מנת לדייק ולומר אמת, אלא למצוא תשובה שתיישב ככל הניתן את הסתירות והפרכות שבגרסתה. לעתים כשלא מצאה תשובה כזו, פשוט נמנעה מלהשיב. אם כן, סמיכות הארועים, מצביעה על כך שבאופן הגיוני ישנו קשר סיבתי בין התפטרותו של חוסאם לבין התפטרותה של התובעת ולא בין מצבו של בנה לבין ההתפטרות. חיזוק נוסף לכך נלמד מכך שלאחר שחוסאם עצמו עזב את המוסד בגילה ועבר לעבוד בתל אביב, שוב עזבה עמו התובעת , ועברה אף היא לעבוד בתל אביב (ר' עדותה בעמ' 8 ש' 1-5). האמנם כל מקום עבודה שבו עובד חוסאם הוא הוא המקום שמתאים בדיוק לצרכי הטיפול בבנה של התובעת? תמהנו. התובעת טענה עוד (סעיפים 5-6 לתצהירה) כי התפטרותה והמעבר למקום העבודה החדש נועדה לאפשר לה יותר שהות הדרושה לה עם בנה ואולם: על אף דרישות הנתבעת (ראו סע' 14 לתצהיר גב' כהן ונספחים ז' ו-ח' שם) כי תציג אסמכתאות להיקף שעות העבודה הנדרש ממנה במקום העבודה החדש, היא נמנעה מכך. דווקא לסיכומיה החליטה לצרף תדפיסים, אך אלה אינם מתייחסים כלל למועדים שבסמוך לסיום עבודתה (ולעניין צירופן של ראיות לסיכומים מקובלות עלינו טענות הנתבעת שבסע' 21(7) בסיכומיה)-כך שהתובעת נמנעה מלהציג ראיה רלבנטית לביסוס טענתה כי המעבר למוסד האחר נועד להקל על הצורך בטיפול בבנה. המנעותה מכך מצביעה על כי ככל הנראה , הראיות לא תומכות בגרסתה. התובעת לא ציינה כלל בתצהירה כי בקשה מהנתבעת להפחית מן העומס המוטל עליה (ר' סע' 4 לתצהיר שם כותבת כי בשל מצבו של בנה נאלצה להתפטר, אך לא מוזכר כלל כי פנתה לנתבעת קודם לכן בעניין) ובחקירתה אישרה כי עובר להתפטרותה לא פנתה כלל לבקש מן הנתבעת להתאים את שעות העבודה שלה לצרכי הטיפול בבנה, לא להפחית השעות ולא לקבוע משמרות בימים מסוימים (עמ' 11 ש' 1-13 וראו גם בעמ' 10 ש' 17-32). כך גם ציינו העדות מטעם הנתבעת (עמ' 17 ש' 6-7 ועמ' 25 ש' 2-5.). אם אכן בצמצום או התאמת המשרה לצרכי הטיפול בבנה, היו סיבת המעבר, ודאי שבטרם מעבר היתה מנסה לשנות תנאים אלה בתוך מערכת הנתבעת עצמה. לא למותר לציין בהקשר זה כי התובעת תושבת מעלה אדומים ומעון הנתבעת מצוי שם ואילו המעון בגילה אליו עברה מצוי בירושלים. אמנם התובעת טענה (סע' 7 לתצהירה) כי כיום כשעובדת בתל אביב בסופי שבוע, הדבר מאפשר לה לחלוק עם בעלה את הטיפול בילד, כך שהיא מטפלת בו במשך השבוע, ואולם לא נטען כלל כי גם במוסד בגילה, שאליו עברה לאחר שהתפטרה מהנתבעת- עבדה במתכונת זו, כך שאין כל רלבנטיות לטענה זו של התובעת. אם כן, גם מטעמים מהותיים, ולא רק מתוך סמיכות הארועים והמסקנות הטבעיות המתחיבות ממנה, שוכנענו כי התובעת לא התפטרה בשל מצבו הרפואי של בנה. אף שדי באמור לעיל כדי לדחות טענת התובעת, לא נפטור עצמנו מלהתיחס לטיעון הרב שהושקע בתאור עומס העבודה שהוטל על התובעת בעבודתה אצל הנתבעת. לעניין זה טענה התובעת בחקירה ההנגדית כי שמשה כ"סוס עבודה" (עמ' 12 ש' 20-22), שתמיד פנו אליו כדי למלא מקום של כל אחות אחרת שנעדרה וכך נוצר העומס, בעוד שאליבא דנתבעת עומס העבודה נוצר היות והתובעת היא שבקשה תמיד למלא מקום ולעבוד משמרות נוספות. לא שוכנענו מגרסתה של התובעת כי העבודה במשמרות הנוספות נכפתה עליה. התובעת לא טענה כלל כי ביקשה לסרב לעבוד במשמרות בהן עבדה ובקשתה נענתה בשלילה. מאידך ציינה כי במרבית תקופת עבודתה היה חוסאם מנהלה הישיר (ר' עמ' 7 ש' 19-22) וכן ברי מן האמור מעלה, ואף מתוך עדותה, כי עם חוסאם היו לה קשרים מצויינים (ר' שם, ש' 25-27), . מכאן שקשה לקבל כי דווקא הוא כפה עליה עבודה נוספת בניגוד לרצונה, ולהפך, משתמע שבשל קשריו הטובים עמה אכן אפשר דווקא לה עבודה במשמרות נוספות אשר בהן כנראה חפצה. לכך יוסף כי כאמור, על פי עדויות הנתבעת מעולם לא העלתה בפני העדות טענות בענין זה. לא למותר להזכיר כי במכתב ההתפטרות היא מודה עבר 5 שנים נפלאות, מה שאינו מתיישב עם הצבע שבו ניסתה בחקירתה הנגדית את היקף המשמרות שבהן עבדה. מעבר לכך, עיון בדוחות הנוכחות שהגישה התובעת (ואף בטענתה לגבי היקף המשרה בשנת עבודתה האחרונה- בסיכומיה בסעיף 26), מעלה כי בתקופה של כשנה עובר לסיום עבודתה, דווקא צומצמה משרתה. לפיכך גם עצם הטענה לעומס משמרות בתקופה עובר להתפטרות, מוטלת בספק רב. מן המכלול עולה מסקנתנו כי התובעת לא התפטרה לצרכי הטיפול בבנה אלא מטעמים אחרים. משכך לא עלה בידי התובעת להרים הנטל המוטל עליה להוכיח זכאותה לפיצויי פיטורין בגדר סעיף 6 לחוק, ותביעתה לתשלומם, נדחית אפוא. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בכתב התביעה טענה התובעת לענין זה באופן לאקוני כך: 7. התובעת תטען כי, במסגרת עבודתה עבדה שעות נוספות אשר שולמו שלא כדין ולאור סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951, זכאית היא לתוספת של 50% לשכרה מהשכר הקבוע בנספח להסכם העבודה ביום בו עבדה מעל 10 שעות. 8. התובעת טענן כי הנתבעת הפרה את הסכמי השכר עליהם חתמה ואת הנספח להסכמים ולא שילמה לנתבעת (צ"ל לתובעת) את משכורתה בגין שעות נוספות כנקוב, בין היתר בנספח להסכם העבודה... 9. הנתבעת נותרה חייבת לנתבעת (צ"ל התובעת) בגין שעות נוספות סך של כ-15,000 ₪. בתצהיר עדות ראשית טענת התובעת הייתה כי "במסגרת עבודתי עבדתי שעות נוספות אשר לא שולמו כדין ע"פ התחשיב נספח להסכם העבודה חישוב משוערך של שעות נוספות אשר לא שולמו כדין הינו סך של כ-15,000 ₪" (סע' 10 לתצהיר). התובעת טענה טענה לאקונית, בלתי מפורטת ובלא שהציגה כל תחשיב לסכום הנתבע על ידה. רק בסיכומיה "נזכרת" התובעת לנמק ולהסביר את תביעתה ברכיב זה כאשר היא פורשת הסברה זה על פני 50 סעיפים!. הסברה של התובעת בסיכומיה, בתמצית, הוא כדלקמן: הנתבעת שילמה רק בגין 1,567 שעות נוספות מתוך 2,480 שעות נוספות שעבדה התובעת; אין אפילו אזכור אחד לכך שהנתבעת שילמה 50% החל מהשעה השלישית או מעבר למכסה השבועית; הנתבעת אמנם שילמה שעות נוספות אך רק תוספת של 25% ורק על בסיס שעתי של 31 ₪ לשעה; הנתבעת לא הוסיפה את התוספת של 25% על הבסיס השעתי של השבת ותעריפי הלילה והחג שהינם גבוהים יותר; התובעת הייתה זכאית לסך של 44,705 ₪ ושולם לה רק 12,144 ₪ והפרש השכר הוא 32,561 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי: לא ניתן לתבוע מעבר לסכום הנתבע בכתב התביעה; אין כל תחשיב והסבר לתביעה לא במכתב שנשלח ע"י עו"ד קמינצקי בטרם הוגשה התביעה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר אלא רק בסיכומים מופיע תחשיב וגם הוא מתיחס לחודש אחד בלבד; יש בתחשיב שהוצג הרחבת חזית אסורה; אי צירוף תחשיב לגבי התביעה מהווה עילה לדחיית התביעה; רק בשלב ההוכחות ובשונה ממה שהוצג קודם לכן עלתה הטענה כי התובעת זכאית לתוספת גמול של 50% גם עבור משמרות שבהן קיבלה את תוספת המשמרות המיוחדת וכן גמול שעות נוספות של 25% - טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, והמועד בו נטענה מנע מהנתבעת אפשרות להתמודד עם הטענה לרבות באמצעות הגשת תצהיר מטעם חשב שכר; לגופם של דברים- מדיניות הנתבעת לשלם מעבר לתשלום המוגדל תוספת של 25% על שעות נוספות מיטיבה עם התובעת הרבה מעבר לדרישת חוק שעות עבודה ומנוחה. אין מחלוקת בין הצדדים כי באופן עקרוני התשלום לאחיות אצל הנתבעת ובכללן התובעת בוצע בהתאם למשמרות ושולם כך (מוצג ת/1) : מס' הסכם ימי עבודה משמרת שעות משמרת אחוזי משמרת 230 א - ה בוקר 7:00-15:00 100% ערב 15:00-23:00 120% לילה 23:00-7:00 150% 231 יום ו'/ ערב חג בוקר 07:00-15:00 100% ערב 15:00-19:00 120% ערב 19:00-23:00 150% לילה 23:00-07:00 175% 232 שבת/חג יום 07:00-23:00 150% 23:00-07:00 175% בנוסף, עובד שעבד 2 משמרות ברצף קיבל תוספת של 25% מערך שעה לכל שעת עבודה במשמרת הנוספת. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים כפי באה לידי ביטוי לראשונה בסיכומים נעוצה בשאלה האם זכאית היתה התובעת לתשלום לפי ערכי שעות נוספות (125% ו 150% בהתאמה) על בסיס ערך השעה הגבוה ששולם עבור משמרות ערב/לילה/שבת - כטענת התובעת, או שמא, כטענת הנתבעת, הסדר השכר ששולם הוא מיטיב בהרבה מאשר לו הייתה זכאית התובעת לו היו מחושבות כל שעות העבודה על בסיס ערך שעה קבוע בתוספת השיעורים האמורים על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, ומשכך אין מקום לטענות הנתבעת. בנסיבות המקרה הנוכחי לא מצאנו מקום לפסוק לתובעת פיצוי ברכיב זה. לא בכדי פרטנו לעיל את האופן שבו בחרה התובעת לטעון את אשר זכאית לו ברכיב זה. כפי שפורט מעלה, טענה התובעת הן בכתב התביעה והן בתצהיר כי על הנתבעת לשלם לה שעות נוספות וזאת מבלי שפורט, הוסבר והוצג כל תחשיב לכך. הנתבעת לא הייתה יכולה להבין מהי העילה שבגינה נתבע הסכום שלא הוצג לו כל הסבר ולא כל תחשיב. לראשונה הוצפה חלק מן הגרסה בחקירה הנגדית של הגב' יפת מנהלת הנתבעת- אשר הבהירה כי אינה יכולה להשיב כי אינה חשבת שכר, וב"כ הנתבעת אף הסתייג מהעלאת טענות אלה לראשונה אז (עמ' 20 לפרוטוקול). דווקא מההסברים אותם נתנה התובעת לראשונה בסיכומים הכוללים טענות שונות ובכלל זאת כי השעות ששולמו לא שולמו על בסיס השכר הרגיל- דהיינו לפי התעריפים המופיעים בנספח להסכם העבודה, וכי הנתבעת לא שילמה 150% עבור שעות נוספות, ניתן לעמוד על הפער שישנו בין הנטען בסיכומים לטענות שנטענו קודם לכן. (כך , הטענה לענין ערך השעה שעל פיו צריך לחשב עבודה בשעות משמרות רצופות שהן משמרות ערב/לילה, לא רק שלא נטענה אלא בסיכומים, אלא שמהטבלא נספח ז' לתצהיר התובעת אף עולה כי הדרישה (הלא מחושבת), הינה רק לתשלום 150% לפי שכר הבסיס- בניגוד לטענה שבסיכומים). גם העובדה שהתובעת הגדילה בסיכומים את הסכום הנתבע ביותר מפי שתיים מהסכום שנתבע בכתב התביעה מלמדת על חזית טענות שונה לגמרי שמציגה התובעת בסיכומים. הצגת הטענות רק בשלב של הסכומים מהווה הרחבת ואף שינוי חזית אסורים. מעבר לכך אנו סבורים כי הימנעות התובעת מלהעלות טענותיה באופן ברור מנעה מהנתבעת האפשרות להתמודד עם הנטען ואין להסכין עם מצב שבו נתבע יתמודד לראשונה עם טיעונים בשלב הסיכומים ,וכאשר לא היתה בידו האפשרות להביא ראיות לסתור. 27. התובעת גם לא טענה כי מסמך כלשהו לו נדרשה לצורך עריכת תחשיב לא היה בפניה, ולא נתנה הסבר לכך שלא הציגה את טענותיה בעניין זה עובר לסיכומים. לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת (כפי שהובאה בסע' 43 לסיכומיה) כי המסמכים והנותנים הרלוונטיים היו בידי התובעת לכל אורך הדרך, כי התובעת נועצה בעו"ד עוד בטרם להגשת התביעה, וכן בן זוגה הוא איש איגוד מקצועי עם ניסיון רלוונטי לתביעה כזו (ור' עדותה שאכן בן זוגה עזר לה בניסוח המכתבים לנתבעת ואת כתב התביעה -עמ' 9 ש' 21-24), ואין סיבה אמיתית מדוע לא טענה את הנטען על ידה בסיכומים כבר בתביעה ובתצהיר - באופן שהיה מאפשר לנתבעת לנהל הגנה מתאימה. כך גם לא ברור מדוע לא מצאה התובעת להציג כל תחשיב לביסוס מי מטענותיה (וראו לעניין זה הנפסק בדמ"ש 2062-09 מלבינה מויאל נ' בנפיט קד"ם מערכות שיווק בע"מ , ניתן ביום 28/04/2011; דמ 1262/08 פרנקו בודי נ' חיש חי בע"מ, ניתן ביום 27/05/2008; סע 33130-09-10 גימיין ולדימיר נ' חב' עניאל אחזקות בע"מ, ניתן ביום 04/07/2013 שם נקבע כי: "על אף שהוכחה טענתו העקרונית של התובע כי היה על הנתבעת לערוך חישוב שונה של שכרו, לא טרח התובע להציג לפנינו תחשיב נכון ומפורט של הפרשי השכר המגיעים לו. בעניין זה הפנה התובע לנספח ג' לתצהירו, אלא שמדובר בדו"חות הנוכחות ובתלושי השכר של התובע ללא שנערך תחשיב מפורט בדבר ההפרשים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו. מאחר ואין לפני ביה"ד תחשיבים מדוייקים ומנגד, עולה מהתלושים כי התובע אכן זכה לתשלום תוספת משמרות בעד שעות עבודתו במשמרת השלישית, כפי שטענה הנתבעת- אין מנוס מדחיית התביעה שבפנינו, ככל שהיא נוגעת לרכיב זה".) לא זו אף זו, גם בסיכומיה, כאשר ניתן להבין את טיעונה לעניין זה, התובעת לא טורחת להציג תחשיב ביחס לכלל תקופת העבודה אלא מסתפקת בניתוח (מפורט מאד יש לומר) של חודש אחד, כאשר ממנו היא טוענת שיש ללמוד על כל התקופה, ומציגה סכומים שונים שנגזרים מכך, שוב-בלי לצרף החישוב שנעשה וכיצד נעשה ביחס לכל חודש (ר' סע' 64 לסיכומים). בכך לא די גם לו היו הדברים מובאים בזמנם . אשר על כן, תביעת התובעת להפרשי שכר בגין שעות נוספות נדחית. הפרשי שכר בגין שעות לא משולמות טוענת התובעת כי הנתבעת הייתה "מעגלת" את שעות המשמרות של התובעת, אף שלא היתה מתחילה או מסיימת משמרות בשעות "עגולות", וכנגזרת מכך ,שילמה לתובעת עבור פחות משעות העבודה שבהן עבדה. כן טענה כי ישנו פער בין "שעות העבודה בפועל" כפי שצויינו בדוחות הנוכחות לבין "שעות העבודה לחישוב" כמופיעות שם, וגם מכאן נגזר כי התובעת קיבלה שכר עבור פחות שעות משעבדה בפועל. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת היתה לעיתים מקדימה להגיע שלא לצורך וכן סיימה את המשמרת מאוחר ממועד הסיום הרשמי, ללא שנדרשה לכך , בניגוד לנוהל, ולאחר שהובהר לה כי אינה רשאית לעבוד מעבר לשעות המשמרות להן שובצה, ולכן אינה זכאית לשכר בגין כך. מעיון בדוחות הנוכחות אליהם מפנה התובעת בסיכומים (סע' 99) אנו למדים כי הטענה ל"עיגול שעות" נובעת מכך שבדוחות הנוכחות השעות המופיעות הן במקרים רבים שעות "עגולות", ואולם אין הדבר כך בכל החודשים כולל אף לא בדוחות החודשים אליהם מפנה התובעת כאמור (ר' למשל דו"ח חודש 10/2008). התובעת לא טענה כי נתוני שעון הנוכחות המופיעים בדוחות הנוכחות מזויפים ואף קשה היה לקבל טענה שכזו לו נטענה, עקב כך שכאמור לא תמיד מצוינות בדוחות שעות עגולות. התובעת גם לא הציגה דוחות מקבילים שערכה מצדה על מנת להצביע על המקרים בהם דוחות הנתבעת אינם משקפים שעות התייצבותה בפועל. משכך, לא הוכח כלל כי שעות העבודה "עוגלו" ואין לנו אלה להניח כי מקום שמצוינות שעות "עגולות", אכן החתימה התובעת כרטיס העבודה שלה בשעות אלה. מאידך, מתוך המקומות שבדוחות הנוכחות שבהם השעות אינן "עגולות" ניתן לראות כי חושבו הדקות העודפות (לפני או אחרי המשמרת) כחלק משעות העבודה (ר' למשל דוח חודש 11/2008 בימים 2-4 בחודש). דבר זה תואם את דברי הגב' יפת בחקירה הנגדית (העומדים בסתירה לגרסתה בתצהירה ולמופיע בכתב ההגנה), כי אכן נדרשה חפיפה של 10 דקות מעבר לשעות המשמרת (עמ' 21 ש' 24) . עם זאת ברור כי משהדרישה הינה לחפיפה בת 10 דקות, אין חשיבות לשעה שבה הגיעה התובעת בפועל, אם בחרה להקדים ולהגיע אף זמן רב יותר טרם תחילת משמרת ובגין זמן זה וודאי אינה זכאית לתשלום שכר, וזהו הפער שמתגלה בדוחות בין עמודת "שעות עבודה בפועל" לבין עמודת "שעות עבודה בתשלום" (ודוח 11/2008 שצויין לעיל הינו דוגמא ברורה לכך). גם אם תאורטית יכולנו להעריך שהיו מקרים בהם התובעת הקדימה אך לא חתמה כרטיס , ולכן דקות ההקדמה (טווח 10 הדקות המותרות) לא הובאו בחשבון, הרי שטענה זו לא נטענה , וודאי שלא הוכחה. לפיכך יש לדחות טענת התובעת ככל שהדבר נוגע לשעות "מעוגלות". 32. מעבר לכך- גם בענין "עיגול השעות" לא ערכה התובעת תחשיב מסודר ולא כמתה כראוי את תביעתה. את תביעתה ברכיב זה העמידה ע"ס כ 5,500 ₪, ואילו בסיכומיה נתנה הערכה של כ 4,216 ₪, ובשני המקרים אין כל תחשיב, וכאמור לעיל, גם הדוחות אליהם מפנים התצהירים אינם בהכרח מצביעים על הנטען. על כן גם ברכיב זה, בהעדר הסבר ותחשיב - יש לדחות את טענות התובעת גם מטעם זה. באותו אופן אין גם כל ביסוס וחישוב לטענה לענין הפרש בין שעות בפועל לשעות לחישוב (ר' סעיף 100 לסיכומי התובעת). גם לענין זה יש הערכות בלבד והן משתנות בין האמור בתביעה לאמור בסיכומים, ושתיהן לא מבוססות על כל תחשיב. משכך נדחית התביעה גם ככל שנוגעת לפער בין "שעות בפועל" ל"שעות לחישוב". תוספת תמריץ התובעת טענה כי בתקופה האחרונה לעבודתה הופסק תשלום תוספת התמריץ שהיתה מקבלת קודם לכן. בתצהירה טענה כי לא קיבלה אותו לשנים 2009-2010 (סע' 13 שם) ואולם במסגרת הח"נ הבהיר ב"כ התובעת כי מדובר בטעות סופר וכי הפסקת התשלום החלה רק בחודש ינואר 2010 (ר' עמ' 13 ש' 30 לפרוטוקול). לטענת הנתבעת תוספת התמריץ שולמה על פי הוראות משרד הבריאות אשר מתקצב אותה על בסיס מספר מאושפזים אשר מתגוררים במוסד לפני שנת 2008. במהלך השנים, באופן טבעי, פחת מספר המאושפזים מסוג זה, ובהתאם גם פחתה ההקצבה שהועברה למוסד. המוסד היה מחלק את ההקצבה בין האחים לפי "זהות משתנה" ( סע' 13.8 לתצהיר יפת - הנתבעת לא מפרטת מנגנון או קריטריונים), ואולם בשנת 2010, היות וההקצבה היתה נמוכה ביותר היא חולקה בין מספר אחים בלבד, ולא שולמה לתובעת כיון שבמועד ההחלטה לאלו מהעובדים ישולם התמריץ (לאחר חודש אוגוסט - סע' 13.10 לתצהיר יפת) היא כבר הודיעה על עזיבה, ואין כל הצדקה לתמרץ עובד אשר עוזב. עוד הוסיפה הנתבעת כי התובעת חתמה על הסכם בשנת 2009 אשר שינה ההסכם עליו חתמה בשנת 2005, כאשר השינוי נבע דווקא מן הטעם שלאור מדיניות משרד הבריאות לא ישולם עוד התמריץ (או לא ישולם על פי אותם תעריפים) והמטרה היתה להודיע כי התמריץ לא ישולם עוד. משחתמה התובעת על ההסכם מנועה מלהסתמך על אשר היה נהוג קודם לחתימתו (ר' תשלום תמריך על פי נספח להסכם העבודה מיום 1.9.05 - נספח ט' לתצהיר יפת, הוגש גם כמוצג ת/1, והשוו' הסכם העבודה מיום 9.11.09 והנספח לו -נספחים ב/ ו- ג' לתצהיר התובעת). התובעת ציינה לענין זה כי מתוך סעיף 3.1 לנספח להסכם מ2009 העוסק בקרן ההשתלמות, עולה כי אין בהסכם כדי לשלול זכויות שכבר הוקנו בהסכם מ2005 ( "כל הוראות הסכם ההעסקה של העובד אשר לא שונו בנספח זה במפורש ימשיכו לחול במלואן") והדבר נוגע גם לתמריץ. אכן לכאורה ההסכם מ2009 מפרט את מכלול תנאי השכר ואינו כולל "תמריץ" ואולם הנספח , שאמור היה להתייחס להסכם מ2009, מתיחס דווקא ל"הסכם העסקה מיום 10.7.2005 "(ר' המבוא לנספח), ומכאן כי יש יסוד לפרשנותה של התובעת את הנספח ואת הנגזר ממנו. נבהיר, אין מדובר בפרשנות חד משמעית נוכח העובדה כי בשינוי מההסכם והנספח שנחתמו בשנת 2005- ב2009 עברו כל תנאי העבודה למעט סוגיית קרן ההשתלמות לתוך ההסכם , כך שלכאורה , ההסכם עצמו ממצה את הזכויות והנספח אמור לדון רק בקרן ההשתלמות. עם זאת בשל העמימות הפרשנית, ובשל כך שהסכם עמום יפורש לטובת הצד שלא ניסחו, אנו מאמצים את עמדת התובעת בענין זה. תימוכין נוספים לכך הינם: קשה לקבל כי אם כל מטרת חתימת ההסכם מ2009 היתה להפסיק לשלם את תמריץ האחיות (כך כטענת העדה גב' יפת - סע' 13.7 לתצהירה), לא צויין הדבר מפורשות. כמו כן יש ממש בטענות התובעת בסיכומיה כי על אף ההסכם החדש שולם לאחר חתימתו ערך השעה על פי המפורט במוצג ת/1 אשר אינו מתיישב עם רכיבי השכר שמפורטים בהסכם . נוכח כל אלה הגענו לכלל מסקנה כי ההסכם משנת 2009 לא נועד להפחית את תוספת התמריץ. אשר לטענה כי התמריץ צריך להשתלם רק למי שממשיך לעבוד ולפיכך התובעת לא היתה זכאית לו- הנתבעת לא ביססה טענתה כי זוהי מטרת התמריץ על פי דרישות משרד הבריאות. למעשה עדות הנתבעת מודות כי ההחלטה שלא לשלם לתובעת שעוזבת אינה מוכתבת על ידי משרד הבריאות, אלא היתה החלטת הנהלת המוסד בלבד. הנתבעת גם לא המציאה כל אסמכתא לתנאי תשלום התמריץ עליהם העידו עדיה אף שברי כי התנאים נתקבלו אצלה, כטענתה, ממשרד הבריאות. הימנעות מהצגת הכללים עומדת לרועץ לנתבעת, אשר ככל הנראה מודעת לכך שהאמור בהם לכל הפחות לא יסייע בידה לתמוך בטענותיה. התרשמנו כי חלוקת התמריץ עשתה על ידי הנתבעת בהעדר כל קריטריונים ויש מקום לומר אף, באופן שרירותי. גם גרסאות עדות הנתבעת בשאלה למי ולכמה אחים שולמה התוספת בשנת 2010 לא היו אחידות (גב' יפת נוקבת ב8-6 אחיות עמ' 22 ש' 15-17 ואילו גב כהן אומרת שכל האחיות קיבלו בעמ' 25 ש' 17-19). משברי על פי ת/1 כי במקור היתה התוספת משולמת על בסיס חודשי, ואולם מאידך מן העדויות ומתלוש 9/2009 עולה כי התשלום הפך להיות מרוכז אחת לשנה, הרי שהתובעת היתה זכאית לתשלום זה גם עבור שנת 2010. 38. בסיכומיה טוענת התובעת כי ב2008 שולם תמריץ בשיעור 8450 ₪ וב2009 שולם 9094 ₪ ואולם בכתב התביעה תבעה 10,000 ₪. אף צד לא הציג כל תחשיב לגבי התמריץ ששולם בשנת 2010 לאחים האחרים ולפיכך אין בידינו נתונים לענין זה משהתובעת נסמכת לענין זה על ת/1, ולפיו ערך התמריץ החודשי הוא 508 ₪, הרי בגין שנה שלמה זכאית לסך של 6,069 ₪. משכך, ונוכח הודעת בא כוחה כי תביעתה מתיחסת לתקופה שמינואר 2010- זכאית לתשלום הסך של 4,064 ₪. לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת תוספת תמריץ בשיעור של 4,064 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 1.10.2010 ועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר, טענותיה של התובעת, למעט טענתה לענין זכאות לתוספת תמריץ, נדחות. הנתבעת תשלם לתובעת את הסך האמור בסעיף 38 לעיל. בנסיבות הענין ומשנדחו רוב טענותיה של התובעת מצאנו לחיבה בתשלום הוצאותיה של הנתבעת וכן שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 2,000 ₪. אחיותתמריץ אחיותשעות עבודה ומנוחהתמריץ