ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט אלכס קוגן ונציגי הציבור מר שחר בן נון ומר רוברט בן אור; בל 10675-06-09), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר באירוע מיום 10.10.2007 כפגיעה בעבודה. בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק. הרקע לערעור: במועדים הרלוונטיים לתביעה עבד המערער כנהג משאית בחברת שער כימיקלים בע"מ (להלן – החברה), בהובלת חומרים מסוכנים. המערער העיד בתצהירו כי ביום 10.10.2007 הוא הגיע עם המשאית למכון שטיפת מכוניות בישוב ברטעה וביקש לנקות שם את הקבינה של המשאית ולבצע טיפול נהג במסגרת עבודתו. שם, נשפכו מי חמצן על רגליו וכתוצאה מכך נגרמה לו כוויה ברגליים לכן, חלץ המערער את שארית נעליו ורץ יחף לעבר ברז מים בקרבת מקום, ותוך כדי ריצה דרך עם רגלו השמאלית על זכוכית. כתוצאה מכך נחתך בכף רגלו השמאלית, וירד לו דם רב. מנהל מכון השטיפה טיפל בו ושטף את רגלו, ופינה אותו ברכב שלו למרפאה בערערה, שבה קיבל עזרה ראשונה והפניה לבית החולים. בבית הדין האזורי העידו התובע; אחד המנהלים בחברה; מר גלעד צעיר, חוקר המוסד שגבה עדות ממר דוד ברסי, מנהל המחסן בחברה שהיה ממונה על המערער. מר ברסי לא העיד בבית הדין עקב מצבו הרפואי; מר כבהה רדא, מנהל מכון השטיפה בברטעה אשר לטענת המערער היה עד לאירוע וטיפל בו במהלכו. בית הדין האזורי דחה את התביעה מנימוקים אלה: בתעודת חדר המיון מהמרכז הרפואי הלל יפה בחדרה מיום 10.10.2007 נרשם כי המערער דרך על כוס עם כף רגל שמאל וכתוצאה מכך נגרם לו חתך בכף הרגל. אין בתעודת חדר המיון כל אזכור לתאונת העבודה מיום 10.10.2007, שמתאר המערער בתביעתו או לכוויות ברגלו של המערער. לו באמת היתה נשפכת חומצה על רגלו של המערער ביום 10.10.2007 וגורמת לו לכוויה באופן שאותה חומצה המיסה את נעלו והגיעה עד רגלו, יש לצפות שהדברים היו נרשמים ומקבלים ביטוי בתעודת חדר המיון מאותו יום. אולם, כאמור, בתעודת חדר המיון מיום 10.10.2007 אין כל אזכור לחומצה או לכוויה ברגל, ומוזכר רק חתך שנגרם בכף רגלו השמאלית של המערער בעקבות דריכה על כוס. גם ברישומים רפואיים מאוחרים יותר מהימים 19.10.07, 9.11.07 ו- 20.11.07 אין כל אזכור לתאונת עבודה כלשהי, ולמערער כלל לא ניתנה תעודה רפואית לנפגע בעבודה. לפי גרסת המערער, ביום 10.10.2007 הוא התבקש על ידי מנהל העבודה הישיר שלו, מר דוד ברסי, לערוך טיפול נהג למשאית שכלל, בין היתר, שטיפתה וניקיונה ולכן הוא נסע למכון שטיפת מכוניות בישוב ברטעה. אולם, לפי הודעתו של מר דוד ברסי מיום 22.1.2009 בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי מר גלעד צעיר, אשר אושרה בעדות החוקר בבית הדין, למר ברסי לא היה ידוע דבר על התאונה שמתאר המערער מיום 10.10.2007. כך, כאשר נשאל מר דוד ברסי על ידי חוקר המוסד האם המערער סיפר לו שנכווה ברגלו ונחתך ביום 10.10.2007 בעת ששטף את המשאית בברטעה, השיב "בחיים לא. הדבר היחידי שהיה זה שסיפר לי לפני כשנתיים אני חושב שהלך יחף בחצר ביתו ודרך על כוס שבורה וחתך את הרגל נעשה לו שם נזק והיו ימים שלא עבד בגלל זה. " נוסף על כך, בדיון ההוכחות מיום 17.4.11 העיד מר שרון קסטנבאום, וסיפר כי המערער התקשר ביום מסוים למר דוד ברסי ואמר לו כי הוא נחתך בגינה מזכוכית בכף רגלו. בשל הלחץ והעומס בעבודה שכנע מר דוד ברסי את המערער להגיע לעבודה ומר שרון קסטנבאום ראה את המערער מגיע כשהוא חבוש בכף רגלו. שבועיים לאחר החלמתו של המערער, מר ברסי לא היה מרוצה מעבודתו ולכן המערער פוטר. מעדויות אלה עולה באופן חד משמעי כי המעסיק לא ידע על תאונת עבודה כלשהי שארעה למערער ביום 10.10.2007. בהקשר זה נפסק גם כי לו הגרסה שרשומה בתיקו הרפואי של המערער לפיה הוא נחתך משבר של כוס בכף רגלו השמאלית היתה חסרת בסיס, מתעוררת השאלה כיצד מר שרון קסטנבאום, ומנהלו הישיר, מר דוד ברסי, ידעו שהוא נחתך ברגלו השמאלית, אולם לגרסתם החתך לא נוצר כתוצאה מתאונת עבודה אלא מדריכה של המערער בחצר ביתו על כוס שבורה עת שהוא הלך שם יחף. מר דוד ברסי אמר בהודעתו לחוקר המוסד כי בכל מקרה הנהגים אמורים לשטוף את המשאית בצינור מים במפעל המעסיק או במושב נורדיה שם יש מכון שטיפה עמו למעסיק יש הסכם התקשרות. לפיכך, נקבע כי לפי עדותו של מר שרון קסטנבאום וכן הדברים שמסר מר דוד ברסי, החברה אינה מתירה לנהגי המשאיות שלה לשטוף את המשאיות בכל מכון שטיפה שהם חפצים בו, אלא הם רשאים לשטוף את המשאיות רק במכון שטיפה אחד בנורדיה, עמו לחברה יש הסכם התקשרות לשטיפת רכבים. מכאן, שגרסת המערער לפיה הגיע למכון שטיפה בכפר ברטעה על מנת לשטוף שם את המשאית, אינה מתקבלת על הדעת והיא נדחית. בתשובה לשאלת בית הדין בדיון ההוכחות מיום 17.4.2011, האם זכור למערער שבעבר נכנסה זכוכית ברגלו, השיב המערער בצורה מאוד מעורפלת ולא אמינה כי היה חתך ברגל ימין, אולם עדות זו סותרת את התיעוד הרפואי, בו צוין במפורש כי המערער נחתך ברגלו השמאלית. טענות הצדדים: המערער טען כי שגה בית הדין שהתעלם מעדותו של מנהל מכון השטיפה שהיה עד לאירוע, בעוד שנתן משקל להודעה של מר דוד ברסי, על אף שהוא לא העיד בפני בית הדין, וכן נתן משקל לעדות מר שרון קסטנבאום שהייתה רצופה באי דיוקים ובסתירות רבות, וכן היא הייתה עדות שמיעה פסולה ואסורה; שגה בית הדין בקובעו כי משלא צוין במסמכים הרפואיים כי מדובר בתאונת עבודה לא ניתן לקבוע כי מדובר בתאונת עבודה; שגה בית הדין שנתן משקל רב יותר למסמכים הרפואיים מאשר לעדים; על המערער להביא ראשית ראייה כי אכן קרה אירוע תאונתי בעבודה. הכלל הוא שיש להעיד עדים לקרות האירוע ואם אין כאלה, שזהו החריג, אז יש לצרף מסמכים רפואיים להוכחת קרות האירוע. המערער עמד בנטל המוטל עליו והביא לעדות את מנהל מכון השטיפה, מר כבהה, שהיה עד לקרות האירוע וטיפל במערער מקרות האירוע עד לחזרתו מבית החולים. בית הדין התעלם מהעדות שהייתה מהימנה ולא נסתרה; בניגוד לעדותם המהימנה של המערער ושל מר כבהה, עדי המוסד לביטוח לאומי, כמנהלי החברה, הם בעלי אינטרס, עדותם הייתה לא אמינה ורצופת סתירות; שגה בית הדין בקובעו כי יש סתירות בעדותו של המערער; שגה בית הדין בקובעו כי גרסתו של המערער לפיה הוא הגיע למכון השטיפה בישוב ברטעה אינה מתקבלת על הדעת וזאת בהתבסס על עדותם של מר שרון קסטנבאום ומר דוד ברסי, ובניגוד לעדות המערער ועדות בעל מכון השטיפה שהעידו כי כך היה. המערער בחר להגיע לישוב ברטעה כדי לשטוף את המשאית במקום לישוב נורדיה באופן חד פעמי, וזאת כדי לקצר את זמן ההגעה לביתו; בית הדין התעלם מתעודות רפואיות מהימים 24.10.2007, 29.10.2007, 19.1.2010 ו-15.4.2010 מהם עולה באופן מפורש כי המערער סבל מכוויה ברגל שמאל בנוסף לחתך שנגרם מהדריכה על הזכוכית. גם מהתמונה שהוגשה לבית הדין ניתן לראות כי מדובר בכוויה. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו; מדובר בשאלות עובדתיות, כאשר קביעותיו של בית הדין האזורי נסמכו על מהימנות העדים בפניו, וערכאת הערעור ככלל אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות; המערער מציג גרסה עובדתית שאין לה כל תמיכה בתיעוד הרפואי שניתן בסמוך לתאונה. אין כל אזכור של האירוע הנטען לגבי כוויה ממי חמצן. מהתיעוד הרפואי שהוצג עולה כי מדובר בכוויה מדרגה שנייה, ולא ייתכן שבחדר המיון יתעלמו מקיומה או שהמערער לא יאמר דבר לגביה בסמוך לתאונה; במסגרת האישור שהוגש על ידי רופאת המשפחה עולה כי ימי המחלה ניתנו לגבי התקופה שלפני התאונה, היינו מיום 9.10.2007; בעדותו של העד מטעם המערער אין כל תימוכין לטענה בדבר כוויה, ותמוה שהעד לא שמע עליה דבר מאחר שמדובר בדרגת כוויה גבוהה; לא הוצג כל תיעוד מהמרפאה שאליה לטענת המערער הוא פונה בסמוך לאירוע, אלא הוצג רק דו"ח מחדר המיון, בו מתואר כי המערער נחתך מכוס, ואין אזכור לכוויה; על פי הפסיקה ניתן משקל רב לאמור במסמכים הרפואיים שניתנים בסמוך לפגיעה; המערער לא הוכיח את גרסתו כי נשלח על ידי המעסיק לבצע טיפול ברכב. טענת המערער כי החליט לשאת בעלויות הניקוי בעצמו בשעה שלמעביד היה הסדר עם מכון שטיפה אחר לא התקבלה על ידי בית הדין האזורי ואף נסתרה על ידי המעסיק. הכרעה: נקדים ונאמר כי ערעורו של המערער מתייחס בעיקרו לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. כפי שיפורט בהמשך, לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע לאף אחת מעילות התביעה. טענתו העיקרית של המערער היא כי בית הדין האזורי נתן "משקל יתר" למסמכים הרפואיים, בעוד שלא היה מקום להיזקק להם לנוכח העובדה שהעיד מנהל מכון השטיפה, שהיה עד לאירוע. אין בידינו לקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." [עב"ל (ארצי) 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.2002]. כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה. [עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה - המוסד לביטוח לאומי (13.12.2008); עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.2007)]. לפיכך, אין לקבל את טענת המערער כי על בית הדין להיזקק למסמכים רפואיים רק בהיעדר עדים. למסמכים רפואיים יש משקל רב גם כאשר על פי הנטען יש עדים לאירוע. עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי לא רק בתיעוד הרפואי מחדר המיון אין אזכור לאירוע בעבודה. גם במסמכים בהם מתועד הטיפול הרפואי שניתן למערער בקופת חולים בסמוך לאחר האירוע הנטען, תיאור האירוע שנרשם מפי המערער הוא כי נפצע בכף רגל שמאל מכוס שדרך עליה, ואין אזכור כי נשפכו מי חמצן על רגלי המערער וכי הפציעה אירעה במהלך העבודה. יש לציין כי לפחות בחלק מהמסמכים אין מדובר ב"אנמנזה שותקת", דהיינו במצב בו לא הייתה כל התייחסות במסמכים הרפואיים לעצם התרחשות אירוע כלשהו, אלא צוין כי המערער דרך על כוס וכתוצאה מכך נגרם לו חתך בכף הרגל. נוסיף, כי הביקורים בקופת חולים נרשמו כ"ביקור רגיל" ולא כ"תאונת עבודה". בהקשר זה יש לציין כי מתיקו הרפואי של המערער עולה כי נפגע במספר תאונות בעבודה, בהן ניתנו לו "תעודה רפואית לנפגע בעבודה", כך שההליך של הוצאת תעודה רפואית לנפגע בעבודה, ורישום הביקור כ"תאונת עבודה" ולא כ"ביקור רגיל" היה מוכר לו. אכן, יש מסמכים רפואיים מאוחרים יותר בהם מצוין כי המערער סבל גם מכוויה ברגל שמאל. אולם, לא הוכח הקשר בין הכוויה לבין האירוע הנטען. יש לציין, כי על פי המסמכים הרפואיים מדובר בכוויה מדרגה שנייה, ואין זה סביר כי בחדר המיון התעלמו מכוויה בדרגה כזו. טענה נוספת של המערער היא כי שגה בית הדין האזורי בקובעו ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו של מר קסטנבאום, שהייתה עדות שמועה בלבד, ועל יסוד ההודעה לחוקר של מר דוד ברסי, אשר לא נחקר בבית הדין עקב מצבו הרפואי. בהתאם לסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, ולכן אין לפסול את עדותו של מר קסטנבאום בשל היותה עדות שמועה בלבד. בית הדין האזורי התרשם במישרין מעדותו מר קסטנבאום, אשר עבד בחברה במועד הרלוונטי, והעיד על המידע שנמסר לו מאת דוד ברסי, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו בהערכת עדות זו. כאמור, בית הדין האזורי דחה את גרסתו של המערער כי הגיע למכון שטיפה בכפר ברטעה על מנת לשטוף את המשאית עליה עבד בחברה, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. בהקשר זה יש לציין גם שבעוד שבהודעה לחוקר המוסד העיד המערער בתשובה לשאלה "האם נהגת לשטוף שם [במכון שטיפה בברטעה] את המשאית באופן קבוע באופן פרטי?" השיב המערער "כשהיה מסתדר לי אז כן כי זה יותר נוח לי שם" (ע' 6 להודעה, ש' 20-19), הרי שבעדותו בבית הדין העיד כי במועד האירוע "זו הייתה פעם ראשונה שאני במכון שטיפה זה" (ע' 3, ש' 15). אכן, מסמכים רפואיים ממועד הסמוך למועד הנטען בו התרחש האירוע התאונתי אינם חזות הכול ואינם יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה. מובן, שבית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות בפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו [ראו: עניין אנעאמה]. במקרה הנדון, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את התרחשות האירוע הנטען לא רק בשל העובדה שגרסתו העובדתית לא התיישבה עם המסמכים הרפואיים, אלא על יסוד נתונים נוספים, ובכלל זה התרשמותו מאמינות המערער, דחיית גרסתו של המערער כי הגיע למכון השטיפה על מנת לשטוף את המשאית, וידיעתם של מר קסטנבאום ומר ברסי על כך שהמערער נחתך משבר של כוס. מכאן, שהעדויות והראיות הנוספות לא הפריכו את האמור בתיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע, וחלקן אף תמכו בו. כללו של דבר: הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות. בית הדין האזורי, על יסוד התרשמותו ממכלול העדויות והראיות שהיו בפניו, לרבות התיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע, הגיע למסקנה כי המערער לא הוכיח כי התרחש אירוע תאונתי בעבודה. לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ועל כן דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. כוויהרגלייםתאונת עבודה