החליק על מדרגות הברזל המובילות מחצר המסעדה למטבח ונחבל ברגלו השמאלית. חבר לעבודה עזר לו לקום לאחר שהחליק. ד. משהתחזקו הכאבים, לאחר כ - 15 עד 30 דקות, התקשר התובע לאחיו העובד בקרבת מקום וביקש ממנו להגיע ולהסיעו ברכבו לביתו, משלא היה באפשרותו לנהוג בעצמו; עם הגעת האח, סיכמו השניים להסיע את התובע לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי הלל יפה. ה. במהלך נסיעתם לבית החולים נודע לאחים על פטירת דודתם, ומשכך החליטו לנסוע הישר ללוויה, אשר התקיימה בעיר אום-אל-פחם ולדחות את מועד הטיפול בפגיעת התובע עד לאחר תום ההלוויה. במהלך ההלוויה הסתייע התובע באחיו בעת הליכתו, ישיבתו וקימתו, כאשר למחרת היום המשיך התובע לפקוד את בית האבל, כנהוג בעדתו, וביום 2.9.10 פנה התובע לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי הלל יפה, וזאת לאחר שקיבל באותו היום הפנייה למיון מרופא המשפחה. ו. בפניית התובע לחדר המיון ובביקורים הרפואיים העוקבים בקופת החולים לא תיאר התובע את נסיבות פגיעתו בפני הרופאים ואף לא ציין כי המדובר באירוע בעבודה. ז. התובע קיבל אישורי מחלה מיום 2.9.10 ועד ליום 31.10.10 ולא שב לאחר מכן לעבודתו. 2. בתיק מונה דר' אורי אופנהיים כמומחה-יועץ רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין תקופת אי הכושר שניתנה לתובע. המומחה קבע בחוות דעתו שפרט לאבחנה של כאבים בשוק שמאל, לא נרשמו אבחנות ספציפיות נוספות בעקבות האירוע התאונתי ולא הוגדרה הפגיעה בשוק שמאל של התובע. על יסוד זה קבע המומחה כי להערכתו תקופת אי הכושר שניתנה לתובע בעקבות הפגיעה אינה סבירה ואינה מגובה ברישומים הרפואיים המתארים ממצאים גופניים או אבחנה ברורה ולכן נכון לפי חוות דעתו לאשר תקופת אי כושר רק על פי התעודה הראשונה, עד ליום 8/9/10. שני הצדדים לא ביקשו לשאול את המומחה כל שאלת הבהרה בעקבות חוות דעתו. 3. ביום 17/12/13, הודיע הנתבע כי הוא מכיר באירוע כתאונת עבודה שכתוצאה ממנה נגרמה לתובע תקופת אי כושר עד ליום 8/9/10 וזאת בהתאם לאמור בחוות הדעת. 4. בתגובה להודעת הנתבע הגיש התובע סיכומים ובהם עתר לתשלום מלוא ימי הפגיעה בהתאם לתעודות אי הכושר. 5. בהחלטה מיום 5.1.14 ניתנה לתובע שהות נוספת להגיש בקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה, וזאת נוכח האמור בסיכומיו והעובדה שלא הפנה למומחה כל שאלה ביחס לקביעותיו אודות תקופת אי הכושר. התובע בחר גם הפעם שלא להגיש בקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה. 6. לאחר עיון בסיכומי התובע אל מול החומר שבתיק וחוות דעתו של המומחה, אנו מוצאים לנכון לקבוע, בהסתמך על חוות הדעת והחומר הרפואי על יסוד ניתנה, שאין בפנינו כל ראיה כי יש להכיר בתקופת אי כושר ארוכה מזו שנקבעה על ידי המומחה. אמנם נכון הוא שבית הדין אינו כבול לחוות דעתו של המומחה ואולם במקרה הנדון, המומחה נימק היטב את חוות דעתו וקבע בה שבהעדר כל רישום לפגיעה מסויימת בשוק שמאל של התובע, למעט תלונות על כאבים ואפשרות לנפיחות מסוימת, אין הוא מוצא כל הצדקה להכיר בתקופת אי כושר לאחר ה-8.9.10. המומחה הסביר כי בהעדר פגיעה אנטומית, הכאבים כתוצאה מהחבלה שאירעה לתובע יכולים היו לארוך מספר ימים לאחר האירוע ולא מעבר לכך. המומחה הוסיף וציין, שעל פי הרישומים הרפואיים לא נערכו לתובע בדיקות נוספות, מעבר לבדיקה הראשונה, וכי כל הרישומים המאוחרים לה, רק מפנים אל אותה בדיקה. 7. עיון בתיקו הרפואי של התובע מלמד כי אכן ביום 2.9.10 ביקר התובע בקופת החולים וטען ל"כאבים בשוק שמאל", כאשר הרופא רשם "חשד ל-DVT" והפנה אותו לחדר מיון. ברישום חדר המיון מאותו מועד נרשם "אין עדות לפקקת בורידים עמוקים" (DVT) ומאז לא מצוינת ברישומים הרפואיים כל אבחנה למצבו, או בדיקות נוספות שנעשו לו. 8. בנסיבות אלו, חוות הדעת הינה נהירה ומפורטת, והיא תואמת את הרישומים הרפואיים של התובע. לפיכך, לא מצאנו לנכון לסטות הימנה. 9. אשר על כן אנו קובעים כי האירוע שאירע לתובע ביום 2/9/10 הינה בגדר "תאונת עבודה", כמשמעות המונח בסע' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, אשר כתוצאה ממנה היה התובע בתקופת אי כושר מיום 2/9/10 ועד ליום 8/9/10. 10. בנסיבות העניין, ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. 11. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהיום. תאונות נפילהנפילה במדרגותחצרמדרגותברזלנפילה