1. תביעה להכיר בהפלה כ"תאונת עבודה". כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, נדחתה ע"י הנתבע במכתב הדחיה מ-25.8.11. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה בתיק שלפנינו. בכתב התביעה טוענת התובעת, כי בתאריך 8.8.10, בעת שעבדה בסידור סחורה ובסידור מדפים, ובעת שהרימה משקל כבד, היא חשה כאבים עזים בבטן התחתונה, פנתה לבית חולים ושם הסתבר, כי עברה הפלה. לטענת התובעת, היא נאלצה, באותו תאריך, להרים קרטונים עמוסים בסחורה והיא החלה סובלת במהלך עבודתה מדימומים שהביאו להפלה. התובעת טוענת, כי שהתה בחופשת מחלה במשך שבוע בגין ההפלה. 2. הנתבע בכתב הגנתו חזר על האמור במכתב הדחיה מתאיך 25.8.11, וטען, כי בתאריך 8.8.10, לא ארעה לתובעת תאונת עבודה כמשמעותה בחוק. לטענת הנתבע, ברישום הרפואי מתאריך 8.8.10, צוין שהתובעת סובלת "מזה מספר ימים דימום וגינאלי", וכן צוין בסיכום האישפוז, כי החשד הינו להיריון מחוץ לרחם. זאת ועוד, ברישום הרפואי אין איזכור כלשהוא למאמץ, או חבלה. עוד הוסיף הנתבע וטען, כי התובעת כלל לא הרימה מדפים כבדים, כפי שטענה. ואלה העובדות הצריכות לענייננו: 3. בתאריך 2.6.11 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה לנתבע. את התביעה הגישה התובעת באמצעות עורך דין. בטופס התביעה ציינה התובעת, כי בתאריך 8.8.10, הרימה משא כבד שגרם לה להפלה, וכי האירוע היה כשעתיים לאחר משמרת הערב בסיבות השעה 18:00. כמו כן ציינה התובעת, כי דיווחה על האירוע למר ויסאם קאדרי - המנהל, עוד באותו יום. התביעה לוותה במכתב ב"כ התובעת -נ/1. הגרסה העובדתית במכתב זה היתה, שהתובעת נדרשה להרים קרטונים ולפרק מדפי עץ וזכוכית, דבר שדרש ממנה מאמץ בלתי סביר. 4. לתובעת נשלחו שאלות בכתב מטעם הנתבע, ותשובתה עליהן היתה, כי בתאריך 8.8.10, עזרה בסידור במחלקת ילדים בחנות בה עבדה והרימה כ-10 מדפים מעץ עם זכוכית. התובעת ציינה, כי אינה יודעת כמה שקלו המדפים. מכל מקום, גם בהתאם לתשובותיה של התובעת (נ/2), עבודתה כוללת עבודה כקופאית, וכן סידור סחורה בחנות, לרבות הרמת קולבים ומעמד עליו תלויים בגדים, סידור סלסלות, הרמת קרטוני סחורה והרמת מדפי זכוכית ועץ. כאשר נשאלה התובעת בטופס התשאול, האם חשה לפני 8.8.10 משהו לא בסדר, השיבה, כי היו לה כאבי גב ובטן, אולם היא לא התייחסה. התובעת לא מסרה בטופס התשאול, שהחלה לסבול מדימום עוד לפני 8.8.10. כמו כן מסרה התובעת בטופס התשאול, כי היא סיפרה בבית החולים את אשר אירע בעבודה. 5. בהודעה לחוקר מסרה התובעת, כי התפטרה ממקום העבודה בו עבדה ב-8.8.10, וזאת לאחר שעבדה שם כשלוש שנים ושלושה חודשים, עד לתאריך 3.4.11. התובעת חזרה והבהירה, כי עבודתה כללה סידור סחורה של בגדים על מדפים, הרכבת מדפי עץ ומדפי זכוכית, והוצאת קרטונים של סחורה מהמחסן ועוד. התובעת אף ציינה, כי הרמת הקרטונים היה חלק מעבודתה הרגילה. לטענתה ב-8.8.10 הביאה קרטונים, כאשר כל קרטון שוקל כ-10 ק"ג, והחלה לסדר את הסחורה מתוך הקרטונים, ואז חשה בדימום, הלכה לשירותים והפסיקה לעבוד. התובעת הסבירה כי התחלקה בהרמת הקרטונים עם עובדת נוספת, וכן ציינה, כי הרימה מדפים, כאשר כל מדף שוקל כ-7-8 ק"ג. כאשר נשאלה התובעת, מדוע היא סבורה שנגרמה לה ההפלה, השיבה, שהיא סבורה שבחודשים ראשונים אסור להרים משקל בכלל, והיא הרימה כל הזמן. התובעת לא ציינה הרמה מיוחדת, דווקא ב-8.8.10 (עיין נ/3). 6. התובעת בתצהירה חזרה על האמור במכתב הדחיה, אולם לאור האמור בכתב ההגנה, הכחישה את טענת הנתבע, כי הדימום החל עוד לפני 8.8.10. מכל מקום, התובעת ציינה בתצהירה, כי הרמת המשקל - הקרטונים עם הבגדים, היתה עבודתה השגרתית, אותה ביצעה יומיום. 7. בחקירתה הנגדית טענה התובעת, כי ידעה על היותה בהיריון כשבוע או שבוע וחצי לפני תאריך 8.8.10, אם כי בדיקת דם עשתה בתאריך 8.8.10, לדבריה על מנת לוודא סופית שתוצאות הבדיקה הביתית שעשתה היו נכונות. בניגוד לאמור בהודעה לחוקר, באשר למשקלים אותם הרימה התובעת, הרי בחקירה הנגדית עלה סדר הגודל של המשקלים ל-15 ק"ג ואף עד ל-20 ק"ג (עמ' 3, ש' 8 לפרוטוקול). גם בחקירה הנגדית טוענת התובעת, כי למעשה היא הרימה דברים לאורך תקופה ובלשונה: "מדוע צריך לדבר רק על אותו יום, אני הייתי בהיריון כמעט חודשיים, וכל התקופה עבדתי והרמתי קרטונים." (עמ' 3 לפרוטוקול). התובעת נשאלה בחקירה הנגדית, מדוע לא אמרה לרופא שהרימה משא כבד בעבודה, ותשובתה היתה, שהיא מסרה זאת לרופא. אין כל הסבר מניח את הדעת, מדוע עניין זה אינו מצוין ברישום הרפואי, אם אכן התובעת אמרה זאת, ואף לא מצוין ברישום הרפואי, כי המדובר בדימום פתאומי או בכאבי בטן שהופיעו באותו היום בשעות העבודה. גרסת התובעת בחקירתה הנגדית הינה, שלא רק רופא הנשים אליו פנתה לא ציין הרמת משא, אלא שגם הרישום בבית החולים אינו נכון. עוד ובנוסף נשאלה התובעת בעת עדותה בבית הדין, האם הרימה את בתה שהיתה אותה עת בת כשנה, כך שמשקלה היה כ-10 ק"ג לפחות, ותשובתה היתה, שאחיותיה ואימה עזרו לה בטיפול בילדה, אם כי התובעת הודתה שגם היא הרימה את בתה בת השנה. 8. מר ויסאם קאדרי - ניהל את החנות בכרמיאל בה עבדה התובעת בתאריך 8.8.10. יחד עם זאת, בעת מתן עדותו של עד זה בבית הדין, הוא כבר לא עבד בחנות, אלא עבד כמורה בבית ספר. עדותו של העד עשתה עלינו רושם מהימן, מה גם שלא עבד בחנות במועד העדות. מר קאדרי העיד, כי בזמן אמת, דהיינו בחודש 8/10, התובעת כלל לא דיברה איתו ולא הודיעה לו, כי בכוונתה לעזוב את המשמרת מוקדם ומהי הסיבה לכך. כל אשר ידע בזמן אמת הינו, שהתובעת עזבה לפני סוף המשמרת, וכי בעלה בא לקחתה, והמדובר בדיווח שקיבל מעובדות אחרות. מר קדרי העיד, כי עבודתה הרגילה של התובעת, בעת שלא היו לקוחות בחנות, היתה לסדר קרטוני של מוצרים ובמסגרת עבודה זו, היא הרימה קרטונים, וזאת ככל שלא היתה עגלה שבתוכה ניתן היה לשים את הקרטונים, ומשקלם מגיע עד ל-10 ק"ג - 15 ק"ג לקרטון. מר קדרי הוסיף והעיד, כי לא ידע כלל באותו תאריך שהתובעת בהיריון, והתובעת, בניגוד לעדותה, לא סיפרה לו על כך, וסביר להניח שאם היתה אומרת לו, הוא היה מתחשב (עמ' 13-14 לפרוטוקול)/ 9. מהרישומים הרפואיים עולה התמונה הבאה: א. התובעת התלוננה לפני רופא המשפחה בתאריך 1.7.10, כי היא סובלת מכאב גב תחתון, לאחר עבודה ממושכת בחנות בגדים, וטענה שהיא מרימה לפעמים משקלים כבדים. בתאריך 4.7.10 ביקשה התובעת הפניה לרופא תעסוקה בשאלה של קיומה של נכות כללית. בתאריך 8.8.10 התייצבה התובעת אצל הרופא ונרשם, כי סיבת הפניה הינה, כאבי בטן והפרשות דמיות עם חשד להפלה, וכן נרשם לגבי ההיריון, כי התובעת לא היתה מודעת לקיומו, אולם זה אושר לפי בדיקת פיטא. אין ברישום הרופא התייחסות כלשהי להרמת משא כבד, ואף לא צוין, כי המדובר בכאבים או בדימומים שהחלו רק באותו היום. ב. בסיכום האישפוז מבית החולים בנהריה, נרשם: "כי מזה מספר ימים דימום וגינאלי שהתגבר היום מלווה בכאבי בטן קלים. ידוע על היריון על סמך בדיקת הריון היום בקופת חולים". כן צוין בסיכום האישפוז: "בת 21 עקב חשד להיריון מחוץ לרחם ... קרוב לוודאי הפלה ספונטנית שלמה... ב-US שבוצע לא נראה היריון." גם בכרטיס הגינקולוגי נרשם בתאריך 10.8.10, כי התובעת אושפזה ביום 8.8.10 בנהריה וכי היתה הפלה טבעית. באף אחד מהרישומים הרפואיים, אין איזכור כלשהו להרמת משא כבד שבעקבותיו החלו כאבי בטן או דימומים, ונהפוך הוא, מהרישום בבית החולים עולה, כי הדימום החל מספר ימים לפני 8.8.10. דיון והכרעה: 10. לאור חומר הראיות כפי שהובא לפנינו, התרשמנו כי התובעת ביצעה בתאריך 8.8.10 את עבודתה הרגילה, עבודה שכללה גם הרמת ארגזים ובהם בגדים לצורך סידורם על המדפים, אולם אין המדובר בארגזים השוקלים באופן משמעותי יותר ממשקלה של ילדה כבת שנה, כאשר לתובעת היתה אותה עת ילדה בגיל זה, שאף אותה הרימה. עוד ובנוסף נציין, כי לא התרשמנו שהתובעת דיווחה למנהל החנות על היותה בהיריון וביקשה לא להרים משקלים מסוימים, וזאת הן לאור עדותו של מר קדרי, והן לאור הרישום בכרטיס הרפואי מ-8.8.10, באשר לשאלת מודעותה להיותה בהיריון. באף רישום רפואי אין איזכור להרמת משא כבד, שבעקבותיו החל דימום, מה גם שהאנמזה בבית החולים סותרת טענה זו, כך שאין המדובר באנמזה שותקת אלא באנמזה סותרת, ממנה עולה, שהמדובר בדימום שנמשך מספר ימים. עוד ובנוסף נציין, כי בבית החולים צוין שהמדובר בחשד להיריון מחוץ לרחם. גם בטופס התשאול ציינה התובעת, כי סבלה מכאבי בטן לפני 8.8.10. איננו מקבלים את טענות התובעת, כי הרישום הרפואי בסיכום האישפוז הינו מוטעה, בוודאי, שככל שזו טענת התובעת, היה עליה ליתן הסבר כלשהוא לאותה "טעות" נטענת ו/או להזמין את עורך הרישום הרפואי לבית הדין, על מנת לברר, האם הדברים שנרשמו, הינם טעות אם לאו. התובעת לא הזמינה את מי מבין הרופאים שטיפלו בה ב-8.8.10, למתן עדות. 11. כבר נפסק, כי יש מקום לתת משקל מיוחד לאנמנזה, המשקפת את דברי החולה בעת שאושפז בבית חולים, וזאת מתוך ההנחה, כי: "חולה המאושפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון... ההזדקקות לרישומי בית חולים באה מתוך הידיעה, פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים" (דיון מט/0/23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן, פד"ע כ' 349, 352 ודב"ע מב/0/106 המאוזכר שם). ועיין גם בעב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעבייה נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה, לעניין משקל האנמנזה. באותו פסק דין קיימת התייחסות להעדר דיווח על חבלה בחדר המיון וברישומי רופא המשפחה בסמוך לאירוע, להבדיל מרישומים מאוחרים ומתעודות שניתנו לאחר מכן. עיין גם בעב"ל 229/06 ציון מכלוף נ' המוסד לביטוח לאומי (2.3.08), בו נפסק, כי ממסמכי בית החולים עולה, כי המערער סבל מכאבים קודם לארוע הנטען בעבודה בו הופעת הכאבים מוזכרת, בלא קשר לאזכור של ארוע כלשהו . ועיין גם בעב"ל 507/07 עפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (25.3.08), נפסק: "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת הארוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד הארוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון המתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקו של המערער עולה, כי דבר הארוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים שנרשמו לאחר האוטם, אלא נרשם כי התקבל בשל כאבים בחזה, הא ותו לא. דבר הארוע אף לא נזכר בדו"ח העובדת הסוציאלית מיום 15.12.2002, וזאת למרות שהמערער נשאל על המצב בעבודתו, וענה כי הוא עובד בעבודה רווית מתח. יש לייחס משקל רב להעדר הרישום במסמכים הרפואיים בבוא בית הדין להכריע, האם התקיים ארוע חריג בעבודתו של המערער כפי הנטען, אם לאו. " עיין גם בעב"ל 232/09 יוסף חוש נ' המוסד לביטוח לאומי, שם חזר בית הדין הארצי על הכלל, כי ניתן לסמוך על רישומים רפואיים, בעיקר לבתי החולים, וכי כאשר מעיון במסמכים רפואיים עולה שהמערער לא התייחס לאירוע כלשהו שיכול היה לגרום לאוטם בסמוך לאשפוזו, ורק לאחר למעלה מ- 4 שנים הוא מעלה סיבה חדשה לקרות האוטם - ויכוח שהתקיים ביום עיון, אין לקבל את גירסתו. 12. בענייננו, לא הובאו עדויות נוספות התומכות בעדות התובעת, אשר יש בהן כדי לסתור את הרישומים הרפואיים. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. 13. אין צו להוצאות. 14. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה