טענה בבית הדין לעבודה כי המעסיק הוא התפרץ לעברה בזעם ובצרחות רמות בנוכחות לקוח, קרא לה "מטומטמת" והודיע לה שבכוונתו לפטרה, וכתוצאה מכך מצבה הרפואי והנפשי הוחמר והיא פנתה לטיפול, בין היתר באמצעות כדורי הרגעה. אירוע זה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המשיבה קיבלה יום לאחר מכן מכתב מרופא תעסוקתי, ד"ר שלוסברג, ולפיו היא אינה כשירה לעבוד עקב החמרת מחלת הזאבת. המשיבה מסרה את המסמך למערער והודיעה לו שבכוונתה לסיים את עבודתה אצלו לאור מצבה הבריאותי, ובאותו מעמד כתבה מכתב התפטרות שנוסח לפי דרישת המערער, לטענתה תחת איומים. ביום 4.1.07 הגיע המערער למקום עבודתה הנוסף של המשיבה ב"גולף" ומשמצא אותה עובדת שם הוא צרח עליה וכינה אותה בכינויים משפילים "חצופה, שקרנית", וגער בה בנוכחות לקוחות וחבריה לעבודה. המערער אף שב לחנות פעם נוספת לאחר מכן והמשיבה שחששה מפניו נאלצה לברוח ולהסתתר במחסן החנות. 3. ביום 15.1.07 שלחה המשיבה למערער מכתב באמצעות בא כוחה ובו טענה כי התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים, ודרשה את מלוא זכויותיה עקב סיום העבודה אצלו. המערער כתב לה בתגובה כי הוא דוחה את דרישתה לתשלום פיצויי פיטורים וטען כי היא התפטרה מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל פי חישוביו בקיזוז הנזק שנגרם לו אין למשיבה כל יתרת זכות אצלו. מכאן תביעתה של המשיבה לבית הדין האזורי, בה עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, תשלום יתרת שכר עבור חודש דצמבר 2006, העברת ששת תלושי השכר האחרונים, ותשלום פיצויים בגין עוגמת נפש. המערער הגיש תביעה שכנגד בה עתר לחייב את המשיבה בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת ונזקים שנגרמו לו בגין הפסקת עבודתה. פסק דינו של בית הדין האזורי: 4. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי עלה בידי המשיבה להוכיח כי מצבה הרפואי הוא שהביא להתפטרותה מעבודתה אצל המערער ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם החוק), ובנסיבות העניין גם הוכח כי היא התפטרה מעבודתה עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות שבהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו על הממצאים והקביעות הבאות: א. על פי מסמכים רפואיים המשיבה סובלת מגיל צעיר מבעיות לחץ דם וממחלת הזאבת, ועל פי מכתב מטעם רופא תעסוקתי היא אינה יכולה להמשיך בעבודתה עקב מצבה הרפואי. כך גם נכתב בחוו"ד מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם המוסד לביטוח לאומי, ד"ר שמיר, מיום 10.3.09, כי האירוע גרם להפרעת הסתגלות דיכאונית ממנה סובלת המשיבה והשפעת האירוע רבה ביותר לעומת גורמים אחרים בחייה. ב. המערער אישר בעדותו כי הוא צעק על המערערת באירוע מיום 25.12.06, ובחקירתו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי הוא אישר כי הוא גער בה על כך שלא הדפיסה מסמך כמו שצריך. בעקבות האירוע היא פנתה לייעוץ וטיפול רפואי וההחמרה במצבה בעקבות האירוע הוכרה כתאונת עבודה. ג. העובדה שהמשיבה המשיכה לעבוד בעבודתה הנוספת לאחר שהפסיקה את עבודתה אצל המערער, אין בה כדי לפגוע בזכותה להפסיק את עבודתה אצל המערער עקב החמרה במצב בריאותה או לשלול את זכותה לפיצויי פטורים בשל כך. כמו כן מעדותה של המשיבה עולה התרשמות לפיה היא חששה מהמערער וראתה בו כמפחיד ומאיים כלפיה, ועל פי הפסיקה יש לתת משקל לתחושתו הסובייקטיבית של העובד החולה אם היא מגובה במסמכים. ד. אין הצדקה לאפשר למערער לבדוק את המשיבה על ידי רופא מטעמו ואין לחייב אותה בויתור על סודיות רפואית. די בהוכחות שהציגה המשיבה בעצמה מטעם שני רופאים מוסמכים. ה. לעניין סעיף 11(א) לחוק - בהתייחס לאירוע מיום 25.12.06, לפי כל קנה מידה אובייקטיבי לא היה מקום לכך שהמערער יכנה את המשיבה "מטומטמת" בפני לקוחות המשרד ויצעק עליה ויאיים בפיטוריה. כמו כן לא היה מקום להתפרצותו כלפיה במקום עבודתה השני. בנסיבות אלה אין לדרוש מהמשיבה שתמשיך לעבוד אצלו והיא זכאית לפיצויי פיטורים גם מכוח סעיף זה. בית הדין האזורי קבע כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בפועל ביום 28.12.06, מועד חתימת ומסירת מכתב ההתפטרות מטעם המשיבה. מכאן שהוותק שלה לצורך פיצויי פיטורים עומד על 11.875 שנים. עוד נקבע כי המערער יעביר לידי המשיבה את תלושי השכר שלה בגין תקופת עבודתה. 5. באשר לרכיב של הפיצוי בגין עוגמת נפש - בית הדין האזורי פירט את גרסאות הצדדים באשר לאירועים השונים והדגיש כי המערער הטיח בפני המשיבה כינויים מעליבים, השפיל אותה במשרדו בנוכחות לקוח, וצעק עליה בצורה מאיימת והעליב אותה במקום עבודתה השני בנוכחות עמיתיה ולקוחות. מכאן, שהתנהגותו של המערער כלפי המשיבה היתה משפילה ומעליבה ונחקקה בנפשה ובזיכרונה של המשיבה והביאה להידרדרות במצב בריאותה. בית הדין האזורי ציין כי על פי עדותה של המשיבה היא עבדה אצל המערער באופן תמידי תחת פחד ולחץ, והוא נוהג לעלוב בה לאורך תקופה ארוכה, אולם די באירועים המתוארים לעיל כדי לקבוע שהמשיבה זכאית לפיצוי על עוגמת נפש בסך 30,000 ₪. 6. לאור הקביעה לפיה המשיבה היתה זכאית להתפטר לאלתר בגין ההחמרה במצבה הרפואי אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה לאחר ה-28.12.06, התביעה שכנגד שהגיש המערער נדחתה. עוד צוין כי המערער לא טרח להוכיח את מהות הנזקים שנגרמו לו ואת שיעורם. 7. לפיכך, תוצאת הדברים היא שהמערער חויב לשלם למשיבה פיצויי פיטורים בסך 26,992 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ₪ והפרשי שכר בסך 500 ₪. נקבע כי הסכומים האמורים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום סיום יחסי עובד ומעביד, 28.12.06, ועד למועד התשלום המלא בפועל. עם זאת, נדחתה תביעת המשיבה לפסוק לה פיצויי הלנה בגין יתרת השכר, בשל חילוקי הדעות הכנים שהיו בין הצדדים. בנוסף המערער חויב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מכאן הערעור שבפנינו. הדיון בערעור מתקיים במותב חסר ללא נציג ציבור (עובדים), לאחר שניתנה לכך הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו. עיקר טענות הצדדים בערעור: 8. המערער טוען בפנינו כי התיאור העובדתי של האירועים מיום 25.12.06 ומיום 4.1.97 הינו, לדבריו "שקר ורמיה, ומדובר בתרגיל עוקץ שעשתה המשיבה למערער", וכן מדובר ב"עלילה זדונית וחסרת בסיס". על פי הטענה, התיאור העובדתי מבוסס על גרסתה של המשיבה בלבד בלי שהובאו עדים נוספים, ומאמציו להביא לעדות את הלקוח שהיה נוכח בעת האירוע הראשון עלו בתוהו בשל סירובו של בית הדין לאפשר לשמוע את העדות. בכך, על פי הנטען, בית הדין האזורי לא עשה כחובתו לעניין בירור האמת בתיק, והסתמך על הרופאים בקביעת העובדות. כך נטען כי גם האמור במסמכים הרפואיים נכתב על סמך גרסתה של המשיבה בלבד בלי שנשמעה גרסת המערער. עוד טוען המערער כי היה מקום לחייב את המשיבה לחתום על כתב ויתור על סודיות רפואית כך שיתאפשר לו לסתור את טענותיה הרפואיות, ולאפשר לו לחקור את הרופאים החתומים על המסמכים הרפואיים. בנוסף טוען המערער כי בית הדין האזורי התעלם מהחלטת ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שקבעה כי אין קשר בין מצבה הנפשי לאירוע הנטען. לדבריו, הוא נהג במשיבה בהגינות לאורך שנות עבודתה אצלו, והמשיבה נהגה בחוסר תום לב כאשר טענה כי הוא לא נתן לה חופשה שנתית לאורך כל התקופה, ולא כללה רכיב זה בתביעתה. 9. המשיבה, מנגד, טוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומבוסס ולא נפל בו פגם המצדיק התערבות בו מצד ערכאת הערעור, הואיל והוא מכוון נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית הדין האזורי. המשיבה מדגישה כי פסק הדין מבוסס על מספר ראיות ועדויות, והוא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין בעניין. באשר לעד לגביו טען המערער, נטען כי אי הבאתו פועלת לחובתו של המערער אשר נהג באופן רשלני בעניין, ובית הדין האזורי נהג כלפיו כמידת בית הלל בניהול ההליך. דיון והכרעה: 10. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. כך גם אנו מסכימים ליישום המשפטי של העובדות אליהן הגיע בית הדין האזורי, ולמסקנותיו בגין זכאות המשיבה לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין עגמת נפש. לא מצאנו במקרה זה עילה לסטות מפסק דינו של בית הדין האזורי ולהתערב בממצאיו העובדתיים. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, על דברים אחדים שעלו בערעור. 11. מעיון בפסק דינו של בית הדין האזורי ובעובדות המתוארות בו, עולה תחושה לא נוחה, וזו בלשון המעטה, מהתיאורים המצביעים על היחס המשפיל והמבזה שהפגין המערער כלפי המשיבה, ביותר מהזדמנות אחת ובאופן פומבי, יחס אשר אין לקבל אותו או להשלים איתו ביחסים בין-אישיים בכלל וביחסי עבודה בין מעסיק לעובדת בפרט. העובדות המתוארות בפסק הדין אף חמורות שבעתיים, כאשר היחס כלפי המערערת הביא להידרדרות במצבה הרפואי והנפשי עד כדי מצב עניינים בו רופא תעסוקתי קבע כי היא אינה כשירה להמשיך בעבודתה לאחר החמרה במצב הזאבת ממנו היא סבלה עוד קודם לכן, בידיעת המערער. ויודגש, כי פסיקתו של בית הדין האזורי אינה מבוססת על גרסתה של המשיבה בלבד, אלא היא עומדת על כמה וכמה אדנים. בית הדין האזורי ביסס את קביעותיו העובדתיות על מכלול הראיות בתיק וביניהן טענות הצדדים, מסמכים רפואיים, התרשמות בלתי אמצעית מעדויות המערער והמשיבה שנשמעו בפניו, ותיק המוסד לביטוח לאומי בעניין ההכרה באירוע כתאונת עבודה לרבות הודעתו של המערער בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי. 12. בטענותיו בערעור שלפנינו, המערער מטיח במשיבה טענות קשות בדבר חוסר אמינותה כביכול, ומאשים אותה ב"שקר ורמיה" ואף ב"תרגיל עוקץ" שעשתה נגדו. טענותיו אלה של המערער רחוקות כמרחק מזרח ממערב בהשוואה לקביעות העובדתיות המבוססות והמנומקות אליהן הגיע בית הדין האזורי. בהקשר זה ראוי היה כי המערער היה נמנע משימוש בביטויים כה קשים כלפי המשיבה, כאשר אין לביטויים אלה כל בסיס בחומר הראיות בתיק. כמו כן יצוין כי חומרתן של התבטאויות המערער קשה עוד יותר בהתחשב בנסיבות העניין, כאשר המשיבה עבדה תחתיו במשך שנים לא מעטות, ולאור מצבה הרפואי והנפשי של המשיבה, אשר הוחמר כתוצאה ממעשיו של המערער, כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי. 13. בנוסף לכך מעלה בפנינו המערער שורה של טענות בדבר פגמים פרוצדורליים בניהול ההליך על ידי בית הדין האזורי, באופן שגרם לקיפוח זכויותיו הדיוניות. במסגרת זו הוא טוען כי בית הדין האזורי לא איפשר לו להביא לעדות את מר חיימוב, אשר לפי טענתו היה עד לאירוע בעבודה מיום 25.12.06 ולא איפשר לו לחקור את המומחים הרפואיים החתומים על המסמכים מטעמם בעניינה של המשיבה. אין בידינו לקבל גם טענות אלה. באשר לעדותו של מר חיימוב - נציין להלן בקצרה את השתלשלות העניינים בעניין זה. כתב התביעה בתיק הוגש ביום 5.2.07, ולאחר שניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, הגיש המערער את התצהיר מטעמו ביום 24.2.08 בו טען בסעיף 8ג כי איננו זוכר מי הלקוח הנטען מהאירוע ביום 25.12.06. ביום 16.3.09 ביקש המערער לזמן שלושה עדים לישיבת ההוכחות הקבועה, ביניהם מר חיימוב, וטען כי אינו יכול לקבל עדויותיהם בתצהיר. דיון הוכחות ראשון התקיים ביום 5.4.09 ובו נשמעו עדי המשיבה. ביום 6.8.09 ניתנה החלטה לפיה יתאפשר למערער לפנים משורת הדין לזמן את מר חיימוב לעדות. ביום 13.9.09 התקיים דיון הוכחות שני בו נשמעה עדות המערער. המערער טען בישיבה כי ההזמנה לכתובת האחרונה הידועה של מר חיימוב חזרה בציון "חזר ללא מען", ואחיו מסר לו כי הוא נמצא בבולגריה, ולכן הוא מבקש לברר את כתובתו ולזמנו שוב לעדות. בית הדין נעתר לבקשה וקבע דיון הוכחות נוסף לשמיעת עדותו של מר חיימוב. בישיבה מיום 12.11.09 חזר המערער על הטענה כי הוא לא הצליח ליצור קשר עם מר חיימוב בשל שהייתו בחו"ל. על כן ניתנה החלטה לפיה רואים את המערער כמי שסיים להביא ראיותיו ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. ביום 26.11.09 הגיש המערער בקשה דחופה בה נכתב כי מר חיימוב הודיע לו כי הוא נמצא בישראל עד ליום 1.12.09 ולכן הוא מבקש לזמנו לעדות. הבקשה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מאותו יום מהטעם כי כבר ניתן צו להגשת סיכומים בתיק, לאחר שניתנה למערער הזדמנות נוספת לאתר את העד, ואין אפשרות מעשית לשמיעת העדות עד ליום 1.12.09 שכן השופטת משתתפת בהשתלמות מקצועית. עיון בנסיבות העניין מלמד כי המחדל באי זימונו של מר חיימוב רובץ לפתחו של המערער, אשר הגיש לראשונה את הבקשה לזמנו לעדות רק לאחר למעלה משנה מהמועד בו הגיש את תצהיר העדות הראשית מטעמו, וגם כאשר הגיש את הבקשה לזמן את מר חיימוב לעדות הוא לא הגיש לבית הדין תצהיר מטעמו, ולא נימק בפני בית הדין האזורי את התנהלותו זו. כמו כן, בית הדין האזורי נהג כלפי המערער לפנים משורת הדין, וקבע דיון הוכחות שלישי בתיק אך ורק על מנת לזמן שוב את מר חיימוב. בקשתו האחרונה של המערער לזמן את העד הוגשה לאחר שניתן צו לסיכומים, ובאופן ששמיעת העדות לא היתה מעשית מבחינתו של בית הדין האזורי במסגרת סד הזמנים הקצר שהתבקש. השלשלות עניינים זו אינה מבססת טענה לפגם בניהול ההליך על ידי בית הדין האזורי. עוד יצוין, כי הגשת הבקשה באיחור מצביעה על כך שמלכתחילה עדותו של מר חיימוב לא היתה חיונית להוכחת גרסתו של המערער באשר לאירוע מיום 25.12.06. עיון בתיק מלמד כי המערער עצמו מסר בהודעתו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי כי הוא גער במשיבה בנוכחות לקוח באותו אירוע, ובעדותו בבית הדין האזורי הוא אישר כי הוא צעק עליה. על כן, על פני הדברים אין מדובר בעניין זה בהבדלי גרסאות תהומיים אשר עדותו של מר חיימוב היתה עשויה להטות את הכף ולתמוך בגרסת המערער לפיה האירוע לא הביא להחמרה במצבה הרפואי של המשיבה. זאת, כאשר בית הדין האזורי הגיע לקביעות העובדתיות באשר לאירוע מיום 25.12.06 על סמך מכלול הראיות האחרות שהוגשו בפניו, והתרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות המערער והמשיבה. 14. כמו כן, אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה נפל פגם בניהול התיק בבית הדין האזורי בכך שהמשיבה לא חויבה לחתום על ויתור על סודיות רפואית ובכך שלא ניתנה לו אפשרות לחקור את המומחים הרפואיים החתומים על המסמכים אותם הגישה המשיבה ולפיהם חלה החמרה במצבה הרפואי. לא עולה מנסיבות התיק כל טעם מיוחד אשר יצביע על חוסר מהימנות או חוסר אותנטיות במסמכים הרפואיים האמורים, המסמכים חתומים על ידי רופא תעסוקתי ומומחה פסיכיאטר מטעם המוסד לביטוח לאומי, ודי בהם כדי להרים את הנטל להוכחת תביעתה של המשיבה להתפטרות בגין מצב רפואי. בהקשר זה יצוין, כי חיזוק משמעותי לטענת המבקשת ניתן בהכרה של המוסד לביטוח לאומי באירוע מיום 25.12.06 כתאונת עבודה, לאחר שקיים חקירה בעניין והפנה את המשיבה לבדיקת רופא מומחה מטעמו. לגבי ההליך בועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי - אין לנושא קביעת נכות רפואית צמיתה רלוונטיות לעניין שבמחלוקת בין הצדדים ולעניין זכאותה לרכיבים שנפסקו לטובתה בבית הדין האזורי. 15. סוף דבר: הערעור נדחה. לאור נסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, והתנהלותו של המערער בבית הדין האזורי ובערעור שלפנינו, אנו קובעים כי המערער ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו למשיבה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. לקוחות