האם יש לדחות את תביעת התובע בשל התיישנות בהגשתה ? אם תידחה טענת ההתיישנות - עצם קרות אירוע תאונתי חריג ונסיבותיו? והקשר הסיבתי בין מחלת התובע ועבודתו. סוגיית ההתיישנות 4. טענות התובע - א. התובע מודה בסיכומיו כי החלטת הנתבע מיום 25/4/10 בדבר דחיית תביעתו, נתקבלה אצלו ביום 2/5/10. כמו כן מציין התובע בסיכומיו כי תביעתו הוגשה בחלוף 18 חודשים מאת הדחייה (סעיפים 5 ו-6 לסיכומי התובע). ב. טענת התיישנות היא טענה שיש בצד המל"ל הזכות להעלותה, אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי - ככזה הוא המוסד לביטוח לאומי - שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת התיישנות בכל מקרה ובכל הנסיבות. ג. הנתבע עצמו לא אטם אוזניו לאור הערות בית הדין הארצי ביחס להעלאת טענת התיישנות בצדו, ולפיכך הנהיג על עצמו נוהל פנימי המגמיש מדיניות המוסד בכל הכרוך להעלאת טענת התיישנות על ידו ולפרט הוא הדבר בתביעות שעילתה אחת - דוגמת פגיעה בעבודה. לפיכך, הדין החקוק מסור לנתבע באשר ליכולתו להעלאת טענת ההתיישנות. בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדרי הדין לבדם, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. כך הם הדברים באשר לסוג התביעה לגופה וסיכויי התובע לזכות בתביעה, ובתוך כך הנזק העשוי להיגרם לתובע במניעת הדיון בתביעתו בנסיבות שבהם סיכוייו לזכות בדין סבירים. 5. מנגד טען הנתבע - א. ביום 23/8/09 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בפגיעה בעבודה שאירעה לו ביום 8/1/08. ביום 25/4/10, נשלח לתובע מכתב הדוחה את התביעה, כאשר התובע אף מאשר בסיכומיו כי קיבל את מכתב הדחייה ביום 2/5/10 (סעיף 5 לסיכומי התובע). ב. ביום 30/10/11 הוגשה התביעה לבית הדין וזאת כשנה וחצי לאחר מועד דחיית התביעה. ג. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) (תיקון), התש"ע - 2010, קובעות כי מועד ההתיישנות יחלוף לאחר 12 חודשים. קביעה זו שינתה את המצב הנוהג בדבר חלוף מועד ההתיישנות לאחר 6 חודשים. ד. אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות. ה. ההנחיות שצירף התובע לסיכומיו הינם משנת 2006 ומסתמכות על הנחיות היועצת המשפטית הקודמת משנת 2002. הנחיות אלה, אין בהם כדי להועיל, שכן במועד הוצאתן התשתית המשפטית אשר היוותה את הנורמה בעניין התיישנות הייתה שישה חודשים בלבד. דא עקא, כי בנסיבות התיק דנן, הרי שהנחיות אלו כלל אינן רלוונטיות, שכן תיקון התקנות שנערך בשנת 2010 הרחיב את מועד ההתיישנות ל-12 חודשים, אולם אף ממנו חרג התובע והגיש תביעתו בחלוף 18 חודשים. המסגרת המשפטית 6. הלכה חוזרת ונשנית היא, כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור, זאת משום שתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שיירשמו, אינה חלה כשמדובר במועד לעשיית פעולה, כדי להביא את העניין לבית הדין, להבדיל מעשיית פעולה בהליך המשפטי עצמו (ראו עב"ל 293/03 רחאל סלים - המל"ל, ניתן ביום 5/5/2005; דב"ע נו/0-156 יעקב זילברמן - המל"ל, מיום 19/3/97). הסמכה כזו לא ניתנה לבית הדין. לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע (דב"ע נו/04-172 כוכבה לנקרי - המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 8/11/94; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המל"ל, פד"ע לד 481). זאת ועוד; הלכה פסוקה היא, כי המועדים שנקבעו בתקנות להגשת תובענות, כפופות להוראות חוק ההתיישנות, שם נקבעו העילות להארכת מועד התיישנות או להפסקת מרוצו ובית הדין אינו מוסמך להאריך מועדים אלו (דב"ע מט/0-170 אוריאל פרת - המל"ל, פד"ע כא 132). לא נעלמה מעינינו ההלכה שנקבעה בדב"ע מב/0-103 פלורה אבוקסיס - המל"ל (פד"ע יד, 105) שם נאמרו הדברים הבאים ביחס להעלאת טענת התיישנות על ידי המל"ל: "בית הדין יפסוק בערעור תוך התייחסות לגופו של עניין, מבלי לעמוד על כך שהתובענה "התיישנה" משום שהוגשה זמן רב אחרי שחלפו שישה חודשים הקבועים בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות. טענת "התיישנות" היא טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי וכזה הוא הביטוח לאומי - שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת "התיישנות" בכל מקרה ובכל הנסיבות." ובעב"ל 1234/00 אכרם פארח - המל"ל, עבודה ארצי, כרך לג (66), 33, כותב כב' השופט רבינוביץ, כי לדעתו יש לחזור בעניין ההתיישנות לקו המנחה שהנחה בית הדין בפרשת אבוקסיס ובין היתר נאמרו שם הדברים הבאים: "בדרך כלל, במקרים בהם למרות חלוף הזמן, לא קיימת בעייה מיוחדת למוסד לבדוק את התביעה ולאסוף נתונים וראיות לגביה, מן הראוי שהמוסד יטען לגופו של עניין, ולא יטען טענת התיישנות. כל זאת בהנחה, שאין בידי המוסד נתונים ושיקולים סבירים אחרים המצדיקים העלאת טענת התיישנות. בהקשר זה מן הראוי לציין, שעל פי עקרונות המשפט העברי, אין בכוחה של התיישנות לדחות תביעה על הסף, על אף שחלוף הזמן מצריך בדיקה קפדנית ומדוקדקת של התביעה (א. שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל 178)". יחד עם זאת וחרף האמור במשך השנים נתנו בתי הדין בפסיקתם הכשר לטענות ההתיישנות שנטענו על ידי המוסד לביטוח לאומי כמו למשל בעב"ל 27/03 המל"ל - אליאס חזן, דב"ע לג (86), 46, שם נתקבלה טענת המל"ל ביחס להתיישנות ונכתב בין היתר: "התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המנהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין". גם בפסיקה מאוחרת יותר חזרה כב' הש' וירט-ליבנה על ההלכה שהותוותה בעניין אליאס שלעיל (ראה עב"ל 229/07 חנה טושינסקי - המל"ל, מיום 2/3/08). 7. נוכח דברים אלה ומשהטעמים שנטענו על ידי התובע אינם מנויים על אותן עילות להארכת מועד ההתיישנות או הפסקת המירוץ בהתאם לחוק ההתיישנות, אין מנוס, עם כל הצער וההבנה למצבו של התובע, כי אם לדחות את התביעה מחמת התיישנות. 8. צודק גם הנתבע בטענתו, כי ההנחיות אשר צירף התובע לסיכומיו אינן רלוונטיות לתיק זה. ההנחיות שצורפו הינם משנת 2006 כאשר התקנות הורו על הגשת תביעה בתוך 6 חודשים. התקנות הרלוונטיות לתיק זה הרחיבו את מועד הגשת התביעה ל-12 חודשים (תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (המועדים להגשת תובענות) (תיקון), התשנ"ה - 1995ׂ. ולפיכך ההנחיות אשר צירף התובע אין בהן כדי לעזור. 9. מעבר לצורך יש מקום לציין כי גם ככל שהייתה בידינו הסמכות "להאריך" את המועד הקבוע בחוק, הרי שהתובע לא הוכיח שאמנם נבצר ממנו לפעול. התובע לא טען כל טענה עובדתית במסגרת תביעתו, תצהירו או סיכומיו אשר יש בה כדי להוכיח שנבצר ממנו לפעול במועדים הקבועים בחוק. רק במסגרת חקירתו הנגדית ציין התובע כי עורכת דין שטיפלה בתביעתו לא הגישה את התביעה במועד ובנוסף אירעו לו מספר אירועים כגון: גירושי בתו, מחלת אחותו וכן פעולות רפואיות שהיה צריך לעבור בשל מחלת הלב, אשר יש בהן כדי להסביר את ההמתנה בהגשת התביעה לבית הדין שנה וחצי לאחר קבלת מכתב פקיד התביעות הדוחה את תביעתו (פרוטוקול מיום 4/2/13, עמ' 6, ש' 3-10). בעניין זה נציין כי התובע לא ביקש לזמן לעדות את עורכת הדין ואף לא ציין את שמה של אותה עורכת דין, לא צורפו גם מסמכים רפואיים אשר יש בהם כדי להצביע על כך שהתובע לא יכול היה להגיש את תביעתו במשך שנה וחצי. בנוסף התובע לא צירף מסמכים ביחס למחלת אחותו או גירושי בתו וטענותיו אלה הועלו רק במסגרת עדותו ולא במסגרת כתבי בי-דין שהגיש. 10. בטרם נסיים נוסיף שלא נעלמה מעינינו העובדה שקבלת טענת הנתבע עלולה להביא למצב בו התובע לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת התביעה באיחור. לעניין זה אין לנו אלא לצטט את דברי בית הדין הארצי בעב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב - המל"ל: "אכן הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... טיעונו של המערער כי הוראות בנהלי המוסד אינם נהירים לו אינו טיעון, שהרי אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור." 11. נוכח כל האמור - דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ומשכך ולאור הפלוגתאות בתיק זה אין מקום לבחון את התביעה לגופה. 12. סוף דבר - התביעה נדחית מחמת התיישנות. 13. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. שאלות משפטיותהתיישנות